מלון בוטיק אבל עם ילדים

צירוף של נסיבות הביא אותנו לנסוע לסופ"ש. חלק ממערכת המיסים ההונגרית לוקחת ממכם כסף ומחזירה לכם אותו בתנאי שתוציאו אותו על תחום מסוים. וכך גילינו שיש לנו סכום קטן (ברמת הכמעט אלף שקל) שאנחנו צריכים להוציא על נופש עד סוף מאי או שהלך.

נסענו. כלומר האופנוען מיהר לאינטרנט ומצא מלון בוטיק מפונפן על אגם הבלטון והזמין חדר. שזה מהמם כי מאז הילדים סטנדרט הנסיעות שלנו ירד מ"מלון מפואר ומפנק" ל"מלון שיש גינת שעשועים לידו", ומה לעשות שהסוג הזה לא תמיד מגיע עם אוכל שגם הורים אוהבים.

אז בבוקר שבת אחד יצאנו לכיוון הבלטון. הצ'ק אין רק בשלוש ואנחנו היינו שם בצהריים ולכן חיפשנו מה לעשות. שמעתי מזמן על פארק חושי – פארק שהולכים בו יחפים על כל מיני משטחים וזה בריא לכף הרגל ובמיוחד לסובלים מפלטפוס. וכיוון שלי יש שני ילדים שטוחי כפות רגליים כברווזים והרופא אמר "ללכת יחפים כמה שיותר, רצוי על משטחים טבעיים", זה מקום בשבילנו.

רק מה, בדמיוני ראיתי פארק גדול שבו הילדים יתרוצצו יחפים בעוד אני נחה על ספסל כשרגליי האיכרה הפולניה שלי (אבל עם קשת גבוהה כשל רקדנית בלט) ארוזות היטב בנעליהן. רק שכחתי שרוסיה, למה שהאמא תתפנק. הפארק התגלה כשביל שבנוי ממשטחים שונים, לאורך קו המים, ואין איפה לשבת. לא רק זה, אם תשבי לא תראי לאן הילדים הלכו. אז האופנוען ואני התכבדנו והורדנו נעליים גם כן, ויצאנו לדרך.

IMG_1886

אבנים קטנות, כפיסי עץ, אבנים גדולות, קרשים, איצטרובלים קטנים ושאר אביזרים ישירות ממרתפי האינקוויזיציה הספרדית

 

 

 

מהר מאוד גיליתי שזה לא בשבילי. האופנוען ושני הילדים טסו קדימה, בעוד אני, נאנקת ונאנחת, גיליתי שממש כואב לי לצעוד על החרא הזה. (סליחה על הצרפתית אבל זה ממש כאב).

IMG_1883

אני לא מבינה, רק לי זה ממש כואב בכפות הרגליים?

בשלב הזה ניסיתי לנטוש, כלומר לנעול נעליים ולצעוד במקביל, אבל האופנוען נזף בי שאיזו מן דוגמה אישית זו. צווחתי בחזרה שהילדים קיבלו את הרגליים השטוחות ישירות ממנו, אז שיתכבד ויצעד עם שני הברווזים שלו על השביל, אני יש לי כפות רגליים מהבולשוי. אלא שאז הגומבוץ הכריז שאם אמא מפסיקה באמצע אז גם הוא. בלאדי הל, המשכתי הלאה. תראו מה זה כוח רצון של בן אדם.

DSC_7339 - Version 2

אני, בחלק הכי פחות כואב של המסלול הזה

בסוף השביל התברר שזה מעגל ועכשיו חוזרים הכל בחזרה. יש גבול, נעלתי נעליים וצעדתי על השביל ליד, רק כדי לגלות שעדיין כואב לי. למעשה כאב לי ללכת כל היום אז הנחתי שנפצעתי משביל העינויים הזה. רק בערב הסתכלתי על כפות הרגליים וגיליתי שאיזה כפיס עץ מעפן נדבק לי לעקב והלכתי עליו כל היום, מה שמסביר את הכאבים. מעניין מה הייתי עושה עם שכל, אם היה לי.

IMG_1896

האופנוען מסיים מסלול

אחרי המסלול החלטנו פשוט להיכנס לחוף האגם שלידו. זה התגלה כחוף מקסים – מסודר כולו, נקי, יפה, יש סוכת מציל (רואה לראשונה בבלטון), יש מסעדות וגלידות, יש אפילו מגלשות מים שבטח פועלות בקיץ.

IMG_1900

ויש גם עץ ערבה בוכיה ענק באמצע החוף

DSC_7398 - Version 2

והברווזים ממש חברותיים ומתקרבים לבני אדם                     (צילום: האופנוען)

אז אם מישהו נוסע לבלטון ומעוניין – החוף המסודר והשביל מענה החושים נמצאים ב-Csopak. על לא דבר.

ומשם נסענו למלון הבוטיק שלנו. זה התברר כבית אחוזה ששופץ לעילא ולעילא. וילת ענק יפהפייה, ואנחנו עוד קיבלנו סוויטה ובה שני חדרי שינה וסלון קטן.

IMG_1914

נראה רומנטי, נכון? ובכן, בתחילת הלילה הרגשתי טפיחה על שכמי והתעוררתי לגלות את הגומבוץ עומד מולי. "היה לי חלום רע", בישר והצטרף אלינו למיטה. עשר דקות של צפיפות, שבה הוא זז בלי הפסקה ואמרתי לו "תשמע חמודי, זה לא עובד, צפוף כאן מדי וכבר נרגעת ואתה לא צריך אותי יותר". ענה לי: "נכון. אז את עוברת למיטה עם דובוש?"

וכך עברתי לחדר השני לחלוק מיטה עם דובוש. שמצידו בעט בי כל הלילה, פלוס נגיחה אחת, פלוס היצלתי אותו לפחות שלוש פעמים שנייה לפני שנפל מהצד שלו. לא ישנתי משהו.

האופנוען אגב לא שמע כלום מכל ההתנהלות הזו והתעורר מופתע לגלות את הגומבוץ לצידו. ררר.

אז לא היה לילה כל כך רומנטי.

עוד לפני הלילה הזה יצאנו לסיבוב בעיירה של המלון. היא נקראת Balatonfured, והיא העיירה הכי מושקעת על האגם. כיוון שכך הנחתי שתהיה מאוד תיירותית, מה שהתברר כנכון, אבל גילינו שהיא גם מאוד מאוד יפה. יש רציף יפה לטייל עליו, ויש מבנים היסטורים להיכנס אליהם ויש גינות יפות.

IMG_1917

חצר מוזיאון כלשהו. הגינה היפהפיה פשוט פתוחה לקהל

DSC_7471 - Version 2

כיכר במרכז העיירה. הילדים התגלגלו מלמעלה עד למטה על גלי הדשא במשך חצי שעה. באמת שלא צריך יותר מדי בשביל לבדר ילדים                     (צילום: האופנוען)

למחרת בבוקר קמנו, עשינו צ'ק אאוט וקפצנו לכפר הכי תיירותי על הבלטון – Tihany

זה כפר יפהפה ובו מסלול הליכה המוביל אל כנסייה ענקית.

IMG_1937

כולם הולכים יפה ורק ילד אחד עושה התקף לב לאמא

IMG_1934

אבל הנוף יפה

IMG_1942

והכפר עצמו מלא בחנויות קטנות ומקסימות

IMG_1945

שלפחות חצי מהן מוכרות לבנדר ומוצריו

IMG_1947

חלק מהחנויות מעוצבות ממש מקסים

אחרי מסלול הליכה בכפר, שבו אני הוקסמתי והילדים התלוננו שהם משועממים ולמה המסלול כל כך ארוך, נסענו משם אל חוף האגם שכבר היינו בו לפני שבועיים. זה חוף חביב עם תשתית בסיסית משהו אבל סה"כ יש בו כל מה שאנחנו צריכים – מסעדה, גלידריה, דשא וכו.

IMG_1957

מסעדה שמוכרת את אותו אוכל שמוכרים סביב כל הבלטון – בקלה/זאב ים מטוגנים עמוק, שניצל, צ'יפס וחמוצים. לא ממש כוכב מישלן אבל משביע

אחרי המסעדה פגשנו בחוף חברים אנגלים שלנו. הם שכרו בית לא רחוק משם וקבענו מראש להיפגש בחוף הזה. הילדים שחו במים ואנחנו ישבנו על הדשא כשלפתע אמר האבא האנגלי "מה הוא עושה עם הנחש הזה". חשבתי שהוא צוחק אבל אז הסתובבתי וראיתי מאחורי איש. מחזיק. נחש.

לקח לי חצי שנייה לעבור מישיבה לכריעה מאחורי כל הקבוצה תוך יבבות קלות. זה היה נחש לא קטן והתברר שהאיש פשוט מצא אותו ליד המים והרים אותו, מתוך כוונה לשחרר אותו במים באזור טיפה פחות עמוס. בינתיים הוא הפך לאטרקציה וכל הילדים, כולל שלנו, רצו אחריו לראות את הנחש. גם את התכונה הזו הם לא קיבלו ממני. הוא שיחרר את הנחש במים ועכשיו אפשר לסכם בוודאות שאני לעולם, לעולם, לא אשחה בבלטון.

אחרי זה עוד אכלנו שם ארוחת ערב (לנגוש. גם זה לא גורמה, וזה מטוגן עוד יותר עמוק מהבקלה. אובייסלי זה לא היה שיר הלל לאוכל בריאות, היום הזה) ונסענו הביתה. רומנטי זה לא היה, אבל היה נחמד מאוד.

12 מחשבות על “מלון בוטיק אבל עם ילדים

  1. Balatonfured ו-Tihany מככבות בחלק האחרון של 'שטום', שקראתי רק לפני כשבועיים. לכן כשקראתי עליהן כאן זה היה כמו לפגוש מכירים ותיקים, אף שלא הייתי שם מעודי.
    וסחתיין על כפות הרגליים מהבולשוי 🙂

    אהבתי

    • שטום! איזה ספר מקסים. ונכון, שכחתי שיש גם קטע ממש שם.
      כפות הרגליים לא ממש ענוגות, יותר רחבות כמו של איכרים פולניים, אבל לפחות יש להן קשת מספיק גבוהה 🙂

      אהבתי

  2. חה חה חה, "מה הייתי עושה עם שכל, אם היה לי"… אני אגיד לך: נותנת להם לרוץ קדימה, וכשאת מאחור – הולכת בסתר על הדשא שליד השביל… 🙂

    אהבתי

  3. אתחיל מזה שנשמע שלמרות חוסר הרומנטיות היה סופ"ש מהנה ומקסים עם כל המשפחה. התמונות נהדרות ועושות חשק. עכשיו לגבי ההליכה היחפה במסלולי העינויים של פארק החישה….אני לגמרי איתך! לא יודעת אם זה משום שלשתינו קשת גבוה בכף הרגל – אני ממש לא מסוגלת ללכת יחפה על אבנים, חצץ, כפיסי עץ ועוד מרעין בישין. זה כואב. אולי זה כן קשור לקשת הגבוהה – כי יש הרבה הרבה פחות נקודות מגע עם הקרקע (בגלל הקשת) וכל הכובד של כל הגוף על אותן מעט נקודות. בנוסף, לא יודעת מה איתך, אבל אני כבר לא הולכת יחפה אפילו בבית. יש לי מדרסים מותאמים אישית, ורוב השנה אני איתם (בכפכפים, בנעלי ספורט, במגפיים…) – ובקיץ אני על קרוקס….

    אהבתי

    • אנחנו באמת דומות! קודם כל זה באמת נשמע הגיוני, שבגלל מיעוט נקודות המגע עם הקרקע זה עם יותר כובד על כל נקודה. וגם אני שונאת ללכת יחפה, ובבית אני רק עם קרוקס.

      Liked by 1 person

  4. גם בצפון, במנרה, אני חושבת, יש שביל כזה עם חצץ ואבני בזלת וכאלה. הילדים פשוט ריחפו ואני קצת קרטעתי מאחור.
    אבל נראה שהיתה חוויה נהדרת ביותר.

    אהבתי

  5. כרגיל לימונדה מלימונים, והתמונות מקסימות. השבילים בפארק המענה ממש גם לא בשבילי, ולי אין שום קשת גבוהה ואני הולכת יחפה בבית. הספיק לי כשהייתי ילדה וביקרתי בקיץ בקיבוץ של בני הדוד וניסיתי לחקות את ילדי הקיבוץ היחפנים והשחומים, וסיימתי עם כוויות בכפות הרגליים. לא. פשוט לא.

    אהבתי

  6. במושב בו אני גרה עשו באחד הגנים שביל תחושות (קטן אמנם אבל רעיון נחמד) בכל מקטע של השביל יש משהו אחר.

    נראה לי שמאז הילדות לא הלכתי יחפה
    אומרים שזה בריא יותר…
    נו שויין

    נראה שקשה לפתח רומנטיקה כשיש ילדים בסביבה…
    אבל לפחות נראה שהיה כייף 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s