מלון בוטיק אבל עם ילדים

צירוף של נסיבות הביא אותנו לנסוע לסופ"ש. חלק ממערכת המיסים ההונגרית לוקחת ממכם כסף ומחזירה לכם אותו בתנאי שתוציאו אותו על תחום מסוים. וכך גילינו שיש לנו סכום קטן (ברמת הכמעט אלף שקל) שאנחנו צריכים להוציא על נופש עד סוף מאי או שהלך.

נסענו. כלומר האופנוען מיהר לאינטרנט ומצא מלון בוטיק מפונפן על אגם הבלטון והזמין חדר. שזה מהמם כי מאז הילדים סטנדרט הנסיעות שלנו ירד מ"מלון מפואר ומפנק" ל"מלון שיש גינת שעשועים לידו", ומה לעשות שהסוג הזה לא תמיד מגיע עם אוכל שגם הורים אוהבים.

אז בבוקר שבת אחד יצאנו לכיוון הבלטון. הצ'ק אין רק בשלוש ואנחנו היינו שם בצהריים ולכן חיפשנו מה לעשות. שמעתי מזמן על פארק חושי – פארק שהולכים בו יחפים על כל מיני משטחים וזה בריא לכף הרגל ובמיוחד לסובלים מפלטפוס. וכיוון שלי יש שני ילדים שטוחי כפות רגליים כברווזים והרופא אמר "ללכת יחפים כמה שיותר, רצוי על משטחים טבעיים", זה מקום בשבילנו.

רק מה, בדמיוני ראיתי פארק גדול שבו הילדים יתרוצצו יחפים בעוד אני נחה על ספסל כשרגליי האיכרה הפולניה שלי (אבל עם קשת גבוהה כשל רקדנית בלט) ארוזות היטב בנעליהן. רק שכחתי שרוסיה, למה שהאמא תתפנק. הפארק התגלה כשביל שבנוי ממשטחים שונים, לאורך קו המים, ואין איפה לשבת. לא רק זה, אם תשבי לא תראי לאן הילדים הלכו. אז האופנוען ואני התכבדנו והורדנו נעליים גם כן, ויצאנו לדרך.

 

 

 

מהר מאוד גיליתי שזה לא בשבילי. האופנוען ושני הילדים טסו קדימה, בעוד אני, נאנקת ונאנחת, גיליתי שממש כואב לי לצעוד על החרא הזה. (סליחה על הצרפתית אבל זה ממש כאב).

בשלב הזה ניסיתי לנטוש, כלומר לנעול נעליים ולצעוד במקביל, אבל האופנוען נזף בי שאיזו מן דוגמה אישית זו. צווחתי בחזרה שהילדים קיבלו את הרגליים השטוחות ישירות ממנו, אז שיתכבד ויצעד עם שני הברווזים שלו על השביל, אני יש לי כפות רגליים מהבולשוי. אלא שאז הגומבוץ הכריז שאם אמא מפסיקה באמצע אז גם הוא. בלאדי הל, המשכתי הלאה. תראו מה זה כוח רצון של בן אדם.

בסוף השביל התברר שזה מעגל ועכשיו חוזרים הכל בחזרה. יש גבול, נעלתי נעליים וצעדתי על השביל ליד, רק כדי לגלות שעדיין כואב לי. למעשה כאב לי ללכת כל היום אז הנחתי שנפצעתי משביל העינויים הזה. רק בערב הסתכלתי על כפות הרגליים וגיליתי שאיזה כפיס עץ מעפן נדבק לי לעקב והלכתי עליו כל היום, מה שמסביר את הכאבים. מעניין מה הייתי עושה עם שכל, אם היה לי.

אחרי המסלול החלטנו פשוט להיכנס לחוף האגם שלידו. זה התגלה כחוף מקסים – מסודר כולו, נקי, יפה, יש סוכת מציל (רואה לראשונה בבלטון), יש מסעדות וגלידות, יש אפילו מגלשות מים שבטח פועלות בקיץ.

אז אם מישהו נוסע לבלטון ומעוניין – החוף המסודר והשביל מענה החושים נמצאים ב-Csopak. על לא דבר.

ומשם נסענו למלון הבוטיק שלנו. זה התברר כבית אחוזה ששופץ לעילא ולעילא. וילת ענק יפהפייה, ואנחנו עוד קיבלנו סוויטה ובה שני חדרי שינה וסלון קטן.

נראה רומנטי, נכון? ובכן, בתחילת הלילה הרגשתי טפיחה על שכמי והתעוררתי לגלות את הגומבוץ עומד מולי. "היה לי חלום רע", בישר והצטרף אלינו למיטה. עשר דקות של צפיפות, שבה הוא זז בלי הפסקה ואמרתי לו "תשמע חמודי, זה לא עובד, צפוף כאן מדי וכבר נרגעת ואתה לא צריך אותי יותר". ענה לי: "נכון. אז את עוברת למיטה עם דובוש?"

וכך עברתי לחדר השני לחלוק מיטה עם דובוש. שמצידו בעט בי כל הלילה, פלוס נגיחה אחת, פלוס היצלתי אותו לפחות שלוש פעמים שנייה לפני שנפל מהצד שלו. לא ישנתי משהו.

האופנוען אגב לא שמע כלום מכל ההתנהלות הזו והתעורר מופתע לגלות את הגומבוץ לצידו. ררר.

אז לא היה לילה כל כך רומנטי.

עוד לפני הלילה הזה יצאנו לסיבוב בעיירה של המלון. היא נקראת Balatonfured, והיא העיירה הכי מושקעת על האגם. כיוון שכך הנחתי שתהיה מאוד תיירותית, מה שהתברר כנכון, אבל גילינו שהיא גם מאוד מאוד יפה. יש רציף יפה לטייל עליו, ויש מבנים היסטורים להיכנס אליהם ויש גינות יפות.

למחרת בבוקר קמנו, עשינו צ'ק אאוט וקפצנו לכפר הכי תיירותי על הבלטון – Tihany

זה כפר יפהפה ובו מסלול הליכה המוביל אל כנסייה ענקית.

אחרי מסלול הליכה בכפר, שבו אני הוקסמתי והילדים התלוננו שהם משועממים ולמה המסלול כל כך ארוך, נסענו משם אל חוף האגם שכבר היינו בו לפני שבועיים. זה חוף חביב עם תשתית בסיסית משהו אבל סה"כ יש בו כל מה שאנחנו צריכים – מסעדה, גלידריה, דשא וכו.

אחרי המסעדה פגשנו בחוף חברים אנגלים שלנו. הם שכרו בית לא רחוק משם וקבענו מראש להיפגש בחוף הזה. הילדים שחו במים ואנחנו ישבנו על הדשא כשלפתע אמר האבא האנגלי "מה הוא עושה עם הנחש הזה". חשבתי שהוא צוחק אבל אז הסתובבתי וראיתי מאחורי איש. מחזיק. נחש.

לקח לי חצי שנייה לעבור מישיבה לכריעה מאחורי כל הקבוצה תוך יבבות קלות. זה היה נחש לא קטן והתברר שהאיש פשוט מצא אותו ליד המים והרים אותו, מתוך כוונה לשחרר אותו במים באזור טיפה פחות עמוס. בינתיים הוא הפך לאטרקציה וכל הילדים, כולל שלנו, רצו אחריו לראות את הנחש. גם את התכונה הזו הם לא קיבלו ממני. הוא שיחרר את הנחש במים ועכשיו אפשר לסכם בוודאות שאני לעולם, לעולם, לא אשחה בבלטון.

אחרי זה עוד אכלנו שם ארוחת ערב (לנגוש. גם זה לא גורמה, וזה מטוגן עוד יותר עמוק מהבקלה. אובייסלי זה לא היה שיר הלל לאוכל בריאות, היום הזה) ונסענו הביתה. רומנטי זה לא היה, אבל היה נחמד מאוד.