יום בכנרת ההונגרית

סוף השבוע האחרון נמשך ארבעה ימים ארוכים. רוב החברים שלנו התחפפו מהעיר כבר בשישי בצהריים (החברים האנגלים לאוסטריה, החברים הדנים ללונדון, החברים הגרמנים לאיזה מלון ספא בהונגריה, וכו), אבל אנחנו בדיוק עברנו דירה, מה שאומר שאנחנו גם חסרי כסף וגם עסוקים, ועל כן נשארנו בעיר.

ביומיים הראשונים עסקנו בענייני סידור דירה חדשה אבל ביום השלישי הילדים התמרדו נגד שגרת ה"אתם משחקים בשקט כדי שאנחנו נוכל לסדר" והחלטנו לעשות משהו. אז כמו כל ההוגרים ואשתם ארזנו את הילדים ויצאנו ליום בבלטון.

הבלטון, שהוא האגם הגדול ביותר בחלק כלשהו של אירופה (דרום אירופה? מזרח אירופה?), הוא לגמרי הגירסה ההונגרית של הכנרת. כלומר, הם קוראים לו "הים של הונגריה" אבל פחח, זה לא ים. עד העשור האחרון הבלטון היה מוקד תיירות בעיקר פנימית או קומוניסטית (לאחת האימהות הגרמניות, שגדלה במזרח גרמניה, יש זכרונות ילדות של חופשות קיץ בבלטון), אבל בעשור האחרון יש בום מטורף ומלא עשירים קנו בתי קיץ הצופים אל האגם. במקביל, מה שהיו עיירות מנומנמות ומזרח אירופיות הפכו פתאום למוקדי תיירות עם מסעדות משודרגות.

אז בהתחלה נסענו אל אחת העיירות האלה, ובאמת גילינו שיש שם מרכז משופץ, טיילת עם דוכנים, מסעדות וברים פתוחים אל המים, ובעיקר, הרבה הרבה תיירים. ומכיוון שלא באנו בשביל זה, כי טיילת מפוצצת בתיירים ובדוכנים עם מחירים מופקעים כבר יש לנו באילת, עשינו פרסה והמשכנו הלאה, אל הכפר הבא על גדות האגם. התברר שזה כפר שיד התייר המערבי עוד לא נגעה בו, וככה קיבלנו חוף כמו באייטיז, מדשאות, דוכן בלינצ'ס בחמישה שקלים, נדנדות עשויות מצמיגים ישנים, והכי חשוב, הרבה מרחב ומעט אנשים.

שיחררנו את הילדים אל הטבע והתמקמנו על המדשאה. היה שקט ונינוח. הילדים והאופנוען שחו באגם והילדים שיחקו בחול (יש קטע עם חוף חולי, שזה בכלל להיט גדול).

ואז נהיינו רעבים.

עכשיו, חוף כמו באייטיז של רוסיה זה סבבה. אוכל כמו באייטיז של רוסיה זה ממש לא סבבה. "אני לא יודע אם יהיה לך מה לאכול פה", אמר האופנוען בקול חושש. הילדים והוא עומדים יפה בשלל מאכלי המרגרינה והסלמי, אבל אני, אפעס, קצת פחות.

שטויות, אמרתי, על מה אתה מדבר, אני הכי זורמת, אוהבת את האותנטיות, מסתערבת בין המזרח אירופים, לא מבדילים ביני לבין המקומיים. "פחח", ענה האופנוען.

אבל האמת שיצא בסדר. מצאנו את המסעדה הבאה:

הילדים, חשים שזה לא המקום שבו יתעקשו איתם על סלט ולחמנייה מקמח מלא, עפו על שניצל. אני לקחתי דג. האופנוען הלך על אותנטיות הארד קור והזמין צ'ירקה פפריקש, שזה תבשיל עוף בפפריקה עם שמנת חמוצה ובצקניות. התברר שבעוד באוכל שלי ושל הילדים זרקו את הכל לסיר טיגון והוציאו את זה נוטף שמן, את האוכל של האופנוען הכינה איזו סבתא הונגריה ביד אוהבת. זה היה הכי טעים מהאוכל של כולם.

התכוונו לקנח בבלינצ'ס, פלצ'ינטה בהונגרית ("אין בלטון בלי פלצ'ינטה", נזכר האופנוען בילדותו), אבל בדיוק נגמר. שזה כל כך הונגרי שזה מצחיק.

לידינו אגב ישב שולחן של רוכבי אופניים. הבלטון מוקף בשבילי אופניים שעוברים בשדות או מקבילים למים, ולוקח כמה ימים להקיף אותו, ולכן זה אתר פופולרי לרוכבים מכל אירופה. על כל פנים, לידינו ישבו קבוצה של רוכבים הונגרים, לידם אופניהם המצוידים בכל טוב הטכנולוגיה הספורטיבית, והם עצמם לבושים במיטב הבדים המהונדסים של טריאתלונים/אנשי ברזל, כולם אומרים בריאות וספורטיביות – והם טחנו לנגושים ושאר מטוגנים כאילו מדובר בשייק חלבונים ירוק וליוו את זה בקולה. גם זה כל כך הונגרי שזה מצחיק.

משם נסענו חזרה לבודפשט. מדובר בנסיעה של שעתיים פלוס מינוס (תלוי באיזה צד של האגם אתם. זה אגם יותר גדול מהכנרת) ורובה בנופים ירוקים ונעימים בקיץ, כך שאם יש לכם זמן פנוי בחופשה בבודפשט ואתם בעניין של טבע וכפרי, זה כאן.