ביקור בזק בארץ

עם בואו הקרוב של פסח נאלצנו להודות שהילדים מעולם לא ראו פסח כהילכתו. עד כה חגגנו פסח עם ההורים של האופנוען, רק אנחנו והם, וכיוון שהם לא מדברים עברית לא הייתה שם קריאת הגדה, או שעשינו סדר במסעדה עם עוד מאה איש, שבו המורה לעברית של הקהילה מקריא את כל ההגדה, ללא כל השטיקים המשפחתיים שהופכים את הסדר לנוסטלגיה אהובה. מה זה שווה סדר אם אין אינטריגות למי יקריא את המשפט עם הציצי והערווה ומי ישחק אותה עם החכם ולא ייפול עם הרשע? לא שווה. בקיצור, הילדים לא ממש התרשמו מסדר פסח.

אז השנה החלטנו שנראה להם שסדר פסח יכול להיות גם כיף ונטוס לארץ. רק מה, בית הספר של הגומבוץ לא יצא לחופשה בתקופה הזו ואנחנו קצת מפחדים מהמחנכת שלו ולא רצינו להסביר לה למה הוא נעלם לשבוע (חוקי בית הספר הם שאסור להיעדר יותר מיומיים ללא אישור רפואי. אלא אם כן נוסעים לסקי בינואר-פברואר). בנוסף, לט'ס פייס איט, חול המועד הוא לא בדיוק זמן אידיאלי לחופשה בארץ, כל המקומות הטובים עמוסים וחצי מהמקומות של האוכל סגורים. אז הזמנו נסיעת בזק – יום לפני הסדר, הסדר, יום אחריו ועוד יום. היה ברור שלא נספיק לראות חברים כמו שצריך אבל לפחות הספקנו לראות משפחה, פלוס קומץ חברות טובות שזו לא הפקה לפגוש אותן, פשוט נחתנו לה בבית (תודה, חגית).

וכך נחתנו בארץ זמן קצר לפני החג. הופתענו לגלות שלמרות החמסין ששלט בארץ איזה שבוע, בדיוק בשבילנו צנחו הטמפרטורות ל-18 מעלות ורוחות חזקות. קריזה, ארזתי רק בגדים קצרים והבטחנו לילדים ים.

שלא תיתנו לשמש להטעות אתכם. היה 18 מעלות ורוח חזקה ואנחנו לבשנו בגדים קצרים וכפכפים וקפאנו מקור בעוד הילדים המטורפים רצו בזעקות שמחה אל תוך המים שוב ושוב. אני מניחה שבהשוואה לאפס המעלות שהגענו ממנו זה באמת נראה להם חמים.

היום הבא היה ליל הסדר. לי ולאמא שלי היו תוכניות לבשל לשולחן ליל הסדר, ואחינו הקטן הוכיח כמה שווה דוד שגר קרוב והופיע עם בן זוגו ולקח את הילדים לכל הצהריים. הוא עוד חשב שאני לחוצה על זה שהוא יחזיר אותם כי הוא כל הזמן סימס לי כל מיני "מצטער על העיכוב, בילינו יותר זמן משחשבנו בגינה", או "זה בסדר אם נתעכב עוד שעה? הם רוצים גם גלידה". וכאילו, פחח, תחזיר אותם מחר מצידי. אובייסלי לא יצא לו להיות מנוצל כבייביסיטר כמו שצריך ולכן הוא קצת תמים. אמא שלי ואני ניצלנו את הזמן הזה להכין פרגיות בחלב קוקוס, סלט מיונז, מוס נאטלה בכוסות וחרוסת (אמא שלי), בראוניז עם מוס קוקוס וסלט ירוק (אני). כשאחינו הקטן חזר עם הילדים ("אני גמור והם עדיין רצים", איבחן בהשתאות. כן, וולקאם טו מיי לייף) יצאנו כולנו לשולחן ליל הסדר אצל דודי שמוליק.

ליל הסדר היה כל מה שרצינו. נחושה להוכיח שהילדים כן יודעים שאנחנו יהודים, הזכרתי להם שאנחנו יהודים והעברתי אותם סדנת שירי פסח כל השבוע לפני שהגענו, כך שהם ידעו בעל פה את "מה נשתנה", "אביב הגיע", "אחד מי יודע" ואת הפזמון של דיינו. כל המשפחה התרשמה איך אנחנו שומרים על הגחלת היהודית. בנוסף, היו כל הלהיטים הרגילים: אפיקומן (הילדים גנבו לראשונה כמו שצריך והיו מרוצים עד הגג), אליהו הנביא (הילדים תפסו אותי שותה את הכוס כדי שיחשבו שהוא רוקן אותה. פאדיחוש) וכמובן הקטע שבו כולם מבקשים שאני אקרא כי אני קוראת הכי מהר.  האופנוען שוב התלונן קצת על האוכל: כולם קופצים בשמחה על הגפילטע והחזרת ורק הוא אומר בגועל "מה זה, איך אתם אוכלים את האפור הזה". זה ממש חוסר הערכה לגורלו הטוב, כי כשאני הייתי ילדה כל מה שהיה על השולחן היה מרק עם קניידלך, גפילטע, כבד קצוץ, רגל קרושה השם ירחם, פולקע ותפוחי אדמה, ולקינוח קומפוט. אז הוא כבר ממש זוכה לארוחה משודרגת, עם פרגיות וכל מיני דברים מעולים אחרים, ומקבל בראוניז ומוס נאטלה לקינוח במקום הקומפוט.

כמו כן כשלתי קצת במבחן הצמחונות ואכלתי מהעוף. כלומר מהכבד הקצוץ (היה ממש מוצלח, כמו פאטה, בת דודי מהגליל הפליאה לעשות). אחינו הקטן חטף קריזה מזה (הוא צמחוני אדוק) ועל כן בכל פעם שלקחתי ביס הוא קירב את פניו לצלחתי ונער "אמאאאאא, אוכלים אותי, אמאאאאא". הוציא לי את התיאבון די ביעילות. מה זה, התלוננתי, למה רק לי אתה עושה את זה. "רק את מתיימרת להיות צמחונית", צווח עליי. יופי, ביאסת.

היה כיף.

את היום שאחרי הסדר בילינו במפגשים משפחתיים. קפצנו למשפחתו של האופנוען בכפר סבא, שם שמענו את חוויות ליל הסדר שלהם וגילינו שוב שכל המשפחות הפולניות דומות זו לזו, וגם שם הוחלפו רשמים מהגפילטע והכבד. (האופנוען קשור אליהם דרך הדודה, שהיא אכן הונגריה, אבל כל השאר הם פולנים מעין זה).

את היום שאחרי לא היה לנו זמן לבזבז כי היו לנו סידורים. כלומר בנק. איזה מזל שהבנק בתל אביב ולכן פשוט הלכנו משם לים.

ומשם לחומוס האהוב עלינו בעולם, ועכשיו כשגילינו שהם פתוחים בפסח זה עוד יותר לזכותם: משאוושה.

עוד הספקנו אני והילדים להיות במסיבת בריכה מהממת ומושלמת שאין דברים כאלה.

וזהו, טסנו בחזרה. לא לפני שדחסתי בקושי את כל קניותיי מהארץ למזוודה:

היה מקסים וקצר.