ינואר-פברואר 2015

את הפוסט הקודם סיימתי עם הבטחה לספר מה עשינו בחופשת הכריסמס, אבל האמת שמה שעשינו בחופשת הכריסמס התחיל עוד באוקטובר, כשהדוד האהוב שלי מהגליל הודיע לי שהוא יהיה בן שבעים בדצמבר, ושהוא עורך מסיבת יום הולדת, כזו שיהיו בה כל בני הדודים שלי, כולל בת הדוד מניו יורק שאני בד"כ זוכה לראות פעם-פעמיים בעשור, ולקינוח קבע את תאריך המסיבה בול על חופשת הכריסמס. זה היה צירוף נסיבות שפשוט אי אפשר היה להתעלם ממנו.  בד"כ בביקורים בארץ אני מתרוצצת כמו – שיט איזה ביטוי של זקנים – פורפרה, ועדיין מצליחה לראות רק חלק קטן מהמשפחה, והנה מכנסים את כולם ביחד באותו מקום.

 

אז ישבנו וחשבנו וחישבנו, והזמן חלף, ובסוף החלטנו לנסוע. וכך, ביום הכריסמס עצמו, מצאנו את עצמנו בשדה התעופה בדרך לישראל.

 

כמו שאתם יודעים, על ישראל עובר חורף מאוד חורפי (מסתמן שהדרך למנוע בצורת היא לעשות מלחמה בקיץ), אבל אלוהים הייתה במצב רוח טוב בשבוע שנחתנו, ופירגנה לנו שבוע שלם של שמש נעימה. בבודפשט היה באותו שבוע מינוס עשר מעלות ושלג, כך שמבחינתנו, פלוס 15 מעלות זה מזג אוויר מעולה.

לא סתם מעולה. זה מזג אוויר לים.

 

אמרה מרים – אה, זה ים.

היה הרבה ים בביקור הזה. החלטנו שעושים דברים שאין בהונגריה. ואין בהונגריה ים.

 

("הבטחתם ים", רטנו הילדים כשגילו שאין גישה למים).

 

אז אומנם נחסך ממני הצורך להתרוצץ כדי לפגוש את כל בני הדודים מצד אמא, ובאמת פגשתי אנשים שלא ראיתי שנים והיה תענוג, אבל לעומת זאת כמעט לא פגשתי אף אחד אחר, איכשהו לא הסתדר להכניס למירוץ הזה של כמה ימים בארץ שמתוכם הסופ"ש הוא בצפון לצורך מסיבת יום ההולדת, פגישות עם עוד אנשים. אז הייתי בארץ, ולא היו לי כמעט פגישות חברתיות או עם עודד, בן דודי מצד אבא, שלא יצא לנו לפגוש אותו בכלל. שתבינו, את אחינו הקטן פגשנו רק פעם אחת, שזה שערורייה בתכל'ס.

 

אבל מה כן היה?

הייתה ארוחת בוקר אחת עם שלוש חברות טובות, בתל אביב.

 

זו בכלל המנה של איריס. כי אני, ברגע של נוסטלגיה, התבלעה עליי דעתי ולקחתי בורקס. כן, בדלאל בנווה צדק, כשיכולתי לשלם שליש בבורקס עמיקם. לא, אין לי הסבר.

 

והיה זמן איכות של הילדים עם סבתא שלהם, ששמרה עליהם כשהאופנוען ואני עשינו סידורי בנק חשובים. וחזרנו וגילינו שהילדים עשו עם סבתא ואז גם אכלו המון כדורי שוקולד. אבל היי,

what happens at grandma's stays at grandma's

וחוץ מזה נראה לכם שאני אתלונן, שמרו לי על הילדים…

 

והיו ארוחות בוקר פשוטות בבית, שעדיין היו מעולות.

 

והיה אחר צהריים נעים בבית של חברה שהולכת איתי כבר יותר מעשרים שנה, כלומר ממש מכשהיינו תינוקות… בתיכון… חגית לקחה אותנו לארוחת ערב במסעדה "שיש בה אוכל בול בשבילך", כלומר צמחונית-טבעונית-בריאותית, קפה לואיז, ובאמת היה מבחר מצוין של אוכל. הילדים קיבלו פיצה מקמח מלא ואפילו לא שמו לב. הה.

 

והיו גני שעשועים חדשים ושווים.

 

בעוד אנחנו מנסים לשכנע את גומבוץ שזה לא מפחיד, הדובוש חמק מאחורי גבינו וטיפס כל הדרך למעלה. כאן בתמונה: האופנוען עומד בתוך המתקן ומנסה לחשוב אם הוא יצליח לתפוס אותו אם הוא ייפול, אני עומדת מאחורי המצלמה וחשה את התקף הלב הממשמש.

 

גינה מעולה בהרצליה. אבל למה המגלשות היו נעולות?

התמונה מהרצליה היא אגב בעיצומו של מפגש פיסגה נדיר – הונגריה ושבדיה נפגשות בישראל. פורד ומשפחתו היו בארץ והפגשנו את הילדים של כולם. היו שם ארבע שפות אבל לפחות אחת הייתה משותפת לכל הילדים.

 

חיי לילה בתל אביב.

טוב, קצת נסחפתי, זה לא שממש הגענו למועדונים או משהו, אבל יצאנו לשוטט ברחובות העיר אחרי שהילדים נרדמו. מבחינתנו זה חיי לילה.

 

 

פלאפל אורגני. התגעגעתי.

אה, כן, אמא שלי לקחה אותי יומיים קודם למניקור. ב-11 בלילה. #דברים שקורים רק בישראל.

אה, כן, בחרתי בצבע לק שיתאים לי לכל הבגדים.

 

שייק פירות בחצות. התגעגעתי #2.

 

והיה, אפרופו דברים שאין בהונגריה, חומוס טוב.

 

אין מה להיכנס לוויכוחי אבו שוקרי/חסן המקורי. החומוס שאני הכי אוהבת בתל אביב הוא בכלל משוואשה. יאממ.

 

והיו ספרים.

ספרים זה סיפור.

אני תמיד מקפידה לקנות ספרים בעברית כשאני בארץ, אבל מאז החוק החדש, שאסר את מבצעי ה-4 במאה, אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי לקנות בכמויות. 98 שקל לספר זה הוגן לסופר, אבל זה בלתי אפשרי לקנייה של יותר מאחד. כיוון שכך, הלכתי על ספרים טיפה פחות חדשים. נכנסתי לצומת ספרים וגיליתי שיש מבצע של 1+1, והתחלתי לסמס כמו מטורפת לכל החברות שלי אם משהו מהספרים בדוכן מומלץ. יצא שהטרדתי את כולן באמצע שיעור באוניברסיטה/שנ"צ (את מטורפת, אם לצטט את איריס) אבל איכשהו בחרתי באשכול נבו, פשוט כי אני אוהבת את הספרים שלו, ובטעות בחרתי גם במעון של מיס פרגרין, שאני לא מבינה את עצמי עכשיו כי מה פתאום קניתי ספר שבמקור הוא באנגלית? כבר יכולתי לקרוא אותו באנגלית ולנצל את ההזדמנות לקנות עוד אחד בעברית. זה כמו להזמין בורקס בבית קפה נחשב..

את ואם היו אומרים לך קיבלתי מהחברות שלי ואני בונה עליו.

ואת הספר התחתון קיבלתי בהפתעה.

זה התחיל בזה שהחלטנו לבקר קרובי משפחה של האופנוען שלא פגשתי מעולם. למעשה כשהוא אמר לי שהפעם חייבים לבקר את הדודים שלו מנתניה כי הם נעלבו כבר מספיק פעמים שלא באנו בביקורים קודמים, עניתי: יש לך קרובים בנתניה???

מתברר שכן. והם ממש מקסימים. שלושה דודים של האופנוען נאספו לכבודנו, מתוכם אחת רופאה ואחת רופאת ילדים, כלומר בול קרובי המשפחה שאני רוצה. אחרי ארוחת ערב משו משו בחנתי את מדפי הספרים של הדודה הרופאה, וגיליתי מדף אחד שהיו בו רק ספרים בודדים, אבל כל אחד מלמליאן. אם להדגים, אז אחד היה אישה בורחת מבשורה והשני היהסיפור על אהבה וחושך, שניהם ספרים שחשבתי שכה משובחים שקטונתי מלכתוב עליהם משהו. מה זה? שאלתי את הדודה, למה כל כך מעט ספרים על המדף הזה?

אלה הספרים שאני הכי אוהבת, אמרה לי. נאנחתי ברגש. לאישה הזו ולי יש אותו טעם בספרים. עברנו אחד אחד, הסכמנו על כולם. רק את והיום איננו כלה בכלל לא היכרתי. כשהיא שמעה את זה, היא חטפה אותו מהמדף והגישה לי. קחי, אמרה, תקראי, ומתישהו, כשניפגש שוב, תחזירי לי.

תודה אלוהים, שאחרי ארבעים שנה פירגנת לי את הדודה הזו מהצד של האופנוען.

זה היה ממש מרגש, הרי בכלל לא פגשתי אותה עד אותו יום. הבטחתי לה שאודיע לה מה אחשוב על הספר.

אז גם על הספר הזה אני בונה גדולות ונצורות.

 

עוד דברים שאין בהונגריה: סופרמרקט עמוס דברים שאני אוהבת וגם יפה.

 

מכירים את זה, שאתם הולכים לירקן ושואלים אם יש בזיליקום והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם באים ביום אחר והפעם אתם צריכים כוסברה והוא עונה לא, יש פטרוזיליה? ואז אתם צריכים נענע ושוב יש רק פטרוזיליה? אז ככה זה בהונגריה*.

*כלומר, יש חנויות בוטיק שאפשר להשיג בהן כוסברה/בזיליקום/נענע, אבל הן תמיד באזור אחר בעיר והן גם יקרות.

 

מכירים את זה שאתם צריכים זיתי קלמטה למתכון אבל בסופר יש רק זיתים ירוקים מגולענים בצנצנת? אז ככה זה בהונגריה וכו.

טיב טעם זה לגמרי חוויה לאנשים שבאים מהונגריה.

 

דברים שאין בהונגריה:

 

עץ קלמנטינות בחצר של ההורים. הילדים הופתעו לגלות שקלמנטינה לא צומחת בארגז של הירקן.

 

והיה מפגשים עם הסבתות שלי. אבל זה בעיקר נקודה כואבת.

 

אז היה ביקור אינטנסיבי, מתרוצץ, ושוב לא פגשתי כל כך הרבה אנשים – שירה, הדס, מיקי, עודד הם רק רשימה חלקית. ככה זה ביקורים בארץ – לו"ז עמוס ומפגשים קצרים שלא באמת מכסים את הכל. אבל היה גם אוויר ים תיכוני ואוכל טוב וזמן איכות של סבתא-נכדים ושמש וים. הרבה ים.

 


שזה: שנה אזרחית טובה בהונגרית. ראשי תיבות כמובן, אין מצב שזה מילה שלמה בהונגרית, שפה שבה פחות מ-15 אותיות במילה זה לא ממצה תחושה. אז בואק גם לכם!

 

איזראלי ברד

 

כמו בכל ינואר, גם השנה צוין השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מתבקשים לבוא ולהציג את מדינותיהם לקבוצות, רצוי בצורה מקורית שתעניין ילדים בני שלוש-ארבע-חמש. בשנים קודמות היה מדובר באירועים מפוארים, כולל מסיבת תה עם "המלכה", מצד המשפחות האנגליות, סדנת הכנת סושי מצד ההורים היפנים, אירוע רחוב סומסום מצד ההורים האמריקאים וכו.

 

בשנים קודמות מצאתי את עצמי די מקרטעת לקראת השבוע הזה, כי לא הצלחתי למצוא מנהג ישראלי שיתאים לילדים, וככה בסוף יצא שהקראתי להם גירסה אנגלית של "האריה שאהב תות" או לימדתי אותם לרקוד "הנדס אפ, און דה הד, און דה שולדרס וואן טו ת'רי", או סתם "קייק קייק קייק". אבל בשנה שעברה מצאתי קלף מנצח (בזכות תגובות בבלוג כאן!) והגעתי לגן לעשות חלה. זו הייתה הצלחה כבירה, ולכן השנה התנדבתי לעשות את אותו הדבר.

 

אבל לפני שהיה תורי הגיעו הרבה אימהות אחרות להציג את מדינתן. עד השנה הזו היום הכי שווה היה היום היפני בקבוצה של גומבוץ. האימהות היפניות נהגו לפרוש בר שלם של מרכיבי סושי וללמד את כולם לגלגל, וכמובן שיצא שכל ההורים האחרים הקדימו להגיע לקחת את הילדים בדיוק ביום הזה ואיכשהו במקרה גם התכבדו בסושי. אבל השנה אמא יפנית אחת בהריון ולא מרגישה טוב, ואילו השנייה לא מדברת מילה אנגלית, אז הן ויתרו על היום שלהן. האימהות היפניות מהקבוצה של דובוש לעומת זאת הסתערו על המשימה. במקום סושי, הן בחרו ללמד את הילדים אוריגמי. כל אחד מהילדים למד לקפל מן כלבלב חמוד, ואז הן עשו כובע נייר מעיתונים יפנים והדביקו את יצירת האוריגמי עליו. יצא מאוד חמוד.

 

הכובע של דובוש, מדוגמן בידי הבוב חיבוקי.

 

אחרי היום היפני זכו הילדים מהקבוצה של דובוש לביקור של האמא הבולגריה, שלימדה אותם ריקוד עם בולגרי ואיזו מלאכת יד בולגרית, והאמא הסלובקית, שנתנה הסבר ארוך על סלובקיה ממנו הילדים לא קלטו מילה. בינתיים בקבוצה של גומבוץ השקיעה אחת האימהות הגרמניות והופיעה בשמלה גרמנית טיפוסית, כולל קשירת השרוכים באזור החזה והכל, ולימדה אותם כל מיני ריקודים ושירים. אחרי זה האמא האזרבייג'נית שוחחה איתם על אזרבייג'ן.

 

הגומבוץ מראה שהוא דומה לאמא:

אני (אחרי היום האזרבייג'ני): אז מאיפה בא מ'? (הילד האזרבייג'ני)

גומבוץ: מרוסיה

הה.

 

בקבוצה של דובוש החליט גם הגנן שלהם להשקיע, ולהציג להם את המדינה שלו. הוא מגיע מניגריה ולכן ביום הניגרי הוא דאג לבוא בחליפה תואמת.

 

 

בגלל החליפה הזו כמעט עשיתי את פאדיחת חיי. אני כידוע חסרת מוח מאז הלידות, ולכן באותו בוקר כשפתחתי את הדלת ומצאתי את הגנן עומד עם החליפה הזו, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה "מה, היום זה יום פיג'מות ושכחתי??" שבריר שנייה לפני שממש אמרתי את המילים האלה בקול קלטתי גם את התוף המסורתי ונזכרתי שעכשיו השבוע הבינלאומי. התחלתי לגמגם משהו כמו "תהנו היום" ונסוגתי אחורה. בחיי שצריך לקחת לי את הרישיון לדבר עם אנשים ממדינות אחרות.

 

ואז הגיע תורי. ראשית לימדתי את הילדים לומר "שלום" ו"תודה". כשכולם היו מספיק מנומסים בעברית עברנו לעשות את ה"איזראלי ספיישל ברד". כל אחד מהילדים קיבל שני כדורי בצק והתבקש להפוך אותם לשני נחשים. את שני הנחשים קלענו לחלה. אחרי זה כל אחד הבריש את החלה שלו בביצה וזרה "שומשום קסמים". החלות נשלחו לתנור של הגן ואני עברתי לקבוצה של גומבוץ. שוב לימדתי איך לומר שלום ותודה, שוב עשינו חלה משני כדורי בצק קטנים.

 

הייתה שיטה אחת מאוד פשוטה לקלוע את החלה, אבל איכשהו כל ילד עשה משהו אחר.

 

ואז הברשנו בביצה:

 

ושלחנו לתנור.

 

יצא, ואני לגמרי מעידה כאן על עיסתי, ממש אחלה.

 

עוד יהיו כמה אימהות שיציגו את המדינה באיחור, כמו האמא ההודית והאמא הקרואטית, אבל לעת עתה אפשר לסכם שישראל לא ביישה את הפירמה.

פוסטים ממרץ:

כשעברנו לדירה שאנחנו גרים בה עכשיו עשינו בה שיפוץ. בין היתר, סגרנו צינור גז שעבר בחדר של הילדים. זה צינור חיצוני וזה לא מצא חן בעיני, אבל נרגעתי קצת כשחברת הגז הגיעה לכאן ועשתה נעילה רשמית לצינור. אפשר היה להירגע.

 

או כך חשבתי. באחד הבקרים נכנסתי לחדר של הילדים ונחרדתי לשמוע מן שריקה, משהו בין הרעש "פססס" ל"בזזז" מגיע ישירות מהכיוון של צינור הגז "המנותק". הצינור הזה מכוסה במן ארונית כך שלא יכולתי ממש לבחון מקרוב, וגם לא התכוונתי. הספיק לי הרעש, ממש לא התכוונתי להתקרב להסתכל על הצינור. תפסתי את דובוש, שבדיוק שיחק בחדר הילדים, ולקול מחאתו גררתי אותו החוצה מחדר הילדים, מתלבטת אם צריך לזחול לפני שכל הבית מתמוטט עלינו בפיצוץ או לרוץ בהיסטריה.

 

לא היה ברור לי למי אני אמורה להתקשר במצב כזה. אז התקשרתי לאופנוען. האופנוען ממש לא שמח לקבל ממני טלפון באמצע היום שכולו התנשפויות היסטריות: "יש. דליפה. מצינור. הגז" צווחתי/לחשתי לטלפון. "את בטוחה?" שאל האופנוען בחוסר אמון, "חברת הגז הרי אטמה את הצינור". "יש לחישה של אוויר יוצא מצינור", צרחתי באימה אל השפורפרת, "כל שנייה שאנחנו עוד בבניין זה סיכון".

האופנוען תהה בקול למי הוא אמור להתקשר ומה בדיוק הוא אמור לומר, ובסוף אמר: לפני שאני מקפיץ אלינו הביתה את כל כוחות החירום, תגשי אל השוערת של הבניין ותבקשי ממנה להציץ.

 

עכשיו, לפני שאתם רואים מול עיניכם בניין פריזאי ואישה חובבת ספרים שמציצה אל מי שנכנס לבניין כאילו זה אלגנטיות של קיפוד, אני צריכה לציין שמי שאנחנו קוראים לה השוערת של הבניין היא צוענייה גדולה שהציעו לה חדר בכניסה לבניין בתמורה לזה שהיא משגיחה על החימום המרכזי של הבניין ועל הפינוי של הזבל. בקיצור, משהו קצת פחות אלגנטי. למותר לציין שהיא לא מבינה מילה אנגלית, אז קבעתי עם האופנוען שאתקשר אליו כשאני מגיעה אליה והוא יסביר לה את המצב. בדרך אל השוערת ניסיתי להרגיע את דובוש וכמו מפגרת הגשתי לו את הטלפון שלי. בעשרים השניות שלקח עד שהגעתי אל השוערת דובוש כבר הספיק לעשות משהו שנעל את הטלפון ודרש חמש דקות עד שניתן יהיה לפתוח אותו שוב. ררר.

 

אז כמו מפגרת עמדתי מול השוערת, מנסה לסמן לה בפנטומימה שמדובר במצב חירום, מחכה שהטלפון שלי יהיה שמיש שוב, ובינתיים מקווה שלא כל הבניין יתמוטט עלינו. כשהטלפון שוב חזר לעצמו התקשרתי לאופנוען והגשתי לה את השפורפרת. הוא הסביר לה את המצב והיא מייד אמרה שתעלה איתי לבדוק אם זו באמת דליפה מהצינור.

 

וככה עלינו שוב, השוערת, דובוש ואני אל הדירה, הצבעתי לה על הכיוון של הצינור ונסוגתי אחורה למקום יחסית מוגן עם דובוש. היא סימנה לי שהיא שומעת את הרעש מהכיוון של הצינור, ואז, בלי פחד, התקרבה אל צינור הגז והביטה. שנייה אחרי זה היא פרצה בצחוק. שנייה אחרי זה היא התכופפה אל הרצפה, הרימה משהו ונתנה לי. מכונית צעצוע, מהסוג שמותחים ואז נוסעת עד שנגמר, נמתחה (כנראה על ידי הדובוש, שמצידו העמיד פני תם במשך כל הדרמה), ואז נתקלה בארונית שמכסה את צינור הגז והמשיכה בעקשנות לזמזם בניסיון להמשיך לנסוע. אז הזמזום של מכונית הצעצוע? זו "הדליפה" מצינור הגז.

 

השוערת עזבה את הדירה שלנו כשהיא עדיין פורצת בצחוק מדי פעם, ואני נאלצתי להתקשר לאופנוען ולהודות שמזל שהוא סירב להקפיץ את כל כוחות החירום. רק המחשבה שהיינו מזעיקים ניידת מכבי אש או משהו רק כדי שאיזה כבאי יגלה את מכונית הצעצוע הזו…

 

 


 

 

בשנה שעברה נסענו עם חברים לסופ"ש שכלל ביקור בגן חיות גדול, שינה בטירה ואז נסיעה אל עיר שיש בה עיר עתיקה ומסעדה טובה ממש לידה. היה כל כך מוצלח שהחלטנו שנעשה את זה שוב גם השנה. וכך השנה נסענו שוב, בדיוק לאותו דבר.

 

את היום הראשון פתחנו בביקור בגן החיות. מדובר בגן חיות לא רחוק מהגבול עם אוקראינה, כך שעכשיו ממש אפשר לומר שהיינו בגן חיות ברוסיה. למרות מה שזה נשמע, ולמרות רתיעתי מרעיון הגן החיות בכלל, מדובר במקום לא רע – הוא מתפרש על שטח עצום, לחיות יש שטח גדול וכולו בתוך היער, כך שמרגיש בטבע ופחות נורא. הנה למשל הדוב של המקום:

 

 

כן, כולנו קיוונו שהוא לא יכול לקפוץ משם החוצה.

 

על כל פנים, באחד העיקולים הדובוש והגומבוץ בחרו ללכת אחרי האבא האנגלי והבת שלו, ואנחנו נשארנו לשוחח עם האמא האנגליה בלי ממש לראות אותם. שנייה אחרי זה שמענו את האבא האנגלי צועק "דובוש, אל תדחוף את האצבע לשם" ואז את הדובוש בוכה.

יש הרבה מקום לדמיון עם השורה הזו אבל התברר שדובוש בחר לדחוף את האצבע שלו ישירות אל הכלוב של הקקדו, והקקדו מצידו הניח שמדובר בחטיף ומייד ניסה לנגוס באצבע של דובוש, די בהצלחה יש לציין.

 

כך שהדובוש שב אלינו כולו בוכה ומלא טענות אל הקקדו שהוא "פויה" ונשך לו את האצבע. מאוחר יותר גילינו את השלט הזה:

 

שזה לגמרי ציור אילוסטרציה אחד לאחד של מה שקרה לדובוש.

על כל פנים הייתה שם באמת נשיכה באצבע של הדובוש אבל קצת ג'ל מחטא ושוקולד עשו קסמים. עוד השתעשענו קצת אחר כך עם לומר לדובוש כל מיני דברים "אז אתה רוצה קקדו בתור חיית מחמד?" וכאלה, שעליהם הדובוש ענה בזעף שלא, ומשם יצאנו למלון.

 

המלון זה משהו אחר. זו טירה שנבנתה לפני משהו כמו מאה שנה ומאז עברה כל מיני שיפוצים אבל נותרה עם התקרות הגבוהות והחלונות הגדולים והצבעוניים והשטיח על המדרגות וציורי ענק של אבירים.

 

הטירה.

הנוף מהחדר.

 

למחרת יצאנו אל העיר אגר Eger. מדובר בעיר שמפורסמת בתעשיית היין שלה ומלאה ביקבים שמציעים טעימות, אבל אנחנו נסענו ישירות אל מסעדה שקיבלנו עליה המלצות. ובאמת היה מהמם.

 

 

היה ממש טעים ומשם יצאנו לסיבוב בעיר העתיקה של העיר והיה חביב.

 

 

כך שאם מישהו מגיע לבקר בבודפשט ויש לו יותר מכמה ימים ורוצים לנסוע לטיול מחוץ לעיר (משהו כמו שעתיים נסיעה מחוץ לבודפשט), אז אגר מומלצת.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s