כבר המון המון זמן שאני רוצה לנסוע ללונדון. לטייל במקומות שאני אוהבת, לטייל בסופרמרקטים שלא מרגישים כמו רוסיה, להיכנס לחנות ספרים עם הריח הנכון, לשבת בפאב עם אווירה כמו שצריך, לשמוע מבטא בריטי מכל כיוון. לונדון.
לפני שנה, כשחברתי קת'רין חזרה אחרי כמה שנים בבודפשט ללונדון, היא אמרה לי במפורש: אתם מוזמנים. יש לנו חדר אורחים, אתם יכולים לבוא. בואו תהנו מלונדון.
אבל אני התקשיתי לממש את הקופון הזה. אני פולנייה, ולא נעים להתעלק למישהו על הבית, וגם כי, אני לא יודעת, לא נעים לי לבקש. נראה לי שבעצם סיכמתי הכל כשאמרתי שאני פולנייה.
כשאנחנו היינו בישראל קת'רין ומשפחתה היו בבודפשט, ואנחנו נתנו להם את הדירה שלנו. ועכשיו, אחרי שהם כבר ישנו אצלנו, סוף סוף הרגשתי שבסדר לממש את הקופון. אז החלטנו לנסוע באפריל. וידאתי את התאריך עם קת'רין, שאמרה שהם בכלל לא יהיו בבית רוב התקופה הזו כי זו חופשת הפסחא/אביב של בתי הספר, והזמנתי כרטיסים ללונדון מתוך ידיעה שנישן בבית של קת'רין.
אחרי שהזמנתי את הכרטיסים שלחתי מייל מתלהב לקת'רין, "כמה אני שמחה לנסוע ללונדון! כל כך הרבה זמן אני מתגעגעת ללונדון! כל כך הרבה דברים יש לי לעשות בלונדון!" וכו. והיא ענתה לי: "את זוכרת שאנחנו לא גרים בלונדון, נכון?"
כלומר – מה? מה זאת אומרת לא גרים בלונדון? אבל הזמנתי כרטיסים ללונדון.
נאלצתי לפשפש במוחי אחר זכרונות מהתקופה שקת'רין ומשפחתה חזרו "ללונדון" ומה היא אמרה על הבית שהם חוזרים אליו. נזכרתי. הם לא גרים בלונדון. הם גרים במחוז כפרי לא רחוק מלונדון.
נאלצתי לבשר לאופנוען שזוגתו הגאונה קנתה כרטיסים ללונדון אבל סידרה לינה במקום אחר. הוא דווקא לא התרגש. "נשכור אוטו", הוא אמר. "נגיע איתו מהשדה ולשדה, ואם נרצה להיכנס לעיר אז רכבת, או עם האוטו במקרה שזה יום חופש ואין את מס הכניסה לעיר עם הרכב".
אוקיי, אולי אני קצת טיפשה אבל הסתדרנו.
הטיסה ללונדון יצאה בשעה ממש מוקדמת מבודפשט. קמנו בארבע בבוקר. בנינו על זה שהילדים יישנו באוטו לשדה ואחרי זה בטיסה. זה לא קרה. רר.
בשדה בלונדון נחתנו ואספנו את הרכב השכור שלנו. יצאנו אל הדרך לבית של קת'רין. החלטנו לנסוע על ה-M25, שזה כביש מהיר שמקיף את לונדון. יחד איתנו בחרו בכביש הזה כמחצית מתושבי לונדון, שיצאו באותו יום לחופשת הפסחא שלהם.
טיסה מבודפשט ללונדון: שעתיים
נסיעה משדה התעופה לבית שאנחנו ישנים בו: שלוש שעות
רר.
אז כשהגענו לבית של קת'רין היינו עייפים ומרוטים. לא היה לנו שום חשק לנסוע לעיר. החלטנו להישאר בכפר ולהנות מהאוויר הנקי ומהנוף הירוק. מצאנו את המפתח במקום שקת'רין החביאה לנו אותו (היא שלחה לנו מפת חפש את האוצר שמתארת איפה) והתמקמנו בבית הריק והמהמם. השכן מהבית הסמוך, פנסיונר חייכן בשם בזיל, הציג את עצמו איך שהגענו, והאופנוען שאל אותו את השאלה הכי דחופה: איפה הפאב המקומי. בזיל החביב שירטט לנו מפה ונתן לנו הוראות איך להגיע שכללו דברים כמו: תחצו את הגשר מעל הנחל הקטן, לכו דרך השדה ואז תלכו מסביב לשער שאוסר על כניסת סוסים. הגיוני סה"כ.
