טיול שנתי כיתה א' (פוסט ארכיון מספטמבר 2016)

באסיפת ההורים הראשונה של כיתה א', הצהירה המחנכת שכבר בספטמבר, כחלק מגיבוש הכיתה החדשה, תצא הכיתה לטיול. לשלושה ימים. משוכנעת שכל הורי הכיתה יתחרפנו, החלטתי להישאר בשקט ולראות מה אחרים יעשו. למרבה השוק, אף אחד אחר לא עיפעף מול העניין הזה, ההורה היחיד שהצביע ביקש לחדד אם מדובר בשניים או בשלושה לילות. וכאילו, אנשים, אתם נורמליים? ילדים בני שש וחצי? לטיול שלושה ימים מבית הספר?

האמת, בדיעבד, זה לא היה צריך להיות שוק כזה גדול. בכל זאת, יש לי שני קולגות לשעבר/חברי פייס שגרים בברלין, וכל אחד מהם פירסם בזמנו איך הילד שלהם יצא לטיול של כמה ימים כבר בכיתה א' או ב'. אלא שאז זה היה סיפור מעניין, שבו נדתי בראשי וציקצקתי על האירופים המטורפים האלה, ואילו עכשיו זה הרבה יותר דרמטי – זה הילד שלי. בנוסף, אחרי פשפוש קטן בזיכרון, נזכרתי שבעצם כבר בשנה שעברה, בגן חובה, הם יצאו לטיול של שלושה ימים, רק שלא כל הילדים יצאו ושלי בטח לא, ואילו עכשיו המורה אמרה במפורש שכל הילדים צריכים לצאת.

האופנוען, שצפה את התנגדותי, הציע שניתן לילד לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול. והפעם הוא גם לא היה תמים כמו בשנה שעברה. כי בשנה שעברה גם סיכמנו שניתן לגומבוץ לבחור אם הוא רוצה לצאת לטיול של שלושה ימים, והאופנוען הסכים שאני אשאל אותו, ואני שאלתי: "חמודי, מה אתה בוחר, לנסוע עם הכיתה שלך לשלושה ימים או להישאר בבית לשלושה ימי כיף בבית שבהם נעשה מה שתרצה?". העיניים של האופנוען רשפו גיצים כשהגומבוץ בלי להסס בחר להישאר בבית. אז הפעם לא הייתה לאופנוען שום כוונה ליפול למלכודת הזו, ועל כן הוא שאל את הגומבוץ אם הוא רוצה לצאת לטיול עם הכיתה או לא, כשהאופציה השנייה היא ללכת לבית הספר (לא שהייתה באמת אופציה כזו, אבל נו). הגומבוץ בחר בטיול.

טוב, עכשיו נשאר לי רק להכין את הגומבוץ, ויותר מאתגר מזה, את עצמי, לטיול של שלושה ימים. ההוראות שקיבלנו מבית הספר היה די ברורות האמת – תארזו את כל הבית. סוף ספטמבר הוא טיימינג שיכול להיות נעים (חולצות קצרות) או קפוא (סווטשירט ומעליו מעיל) וכל דבר בתחום. הרשימה כללה בגדי קיץ, בגדי חורף, בגדי התעמלות, בגדי שינה, בגדי החלפה, צעצוע אהוב, ספר אהוב, נעלי בית, כובע, כפפות, את כל ספרי הלימוד שלהם מבית הספר, פנס, בקבוק שתייה, תרסיס נגד יתושים, סבון, שמפו וכו וכו. נאמר שם במפורש שצריך מזוודה, כלומר טרולי על גלגלים, וזה מה שהבאנו. בנוסף היו הוראות מדויקות ליום היציאה לטיול: הילדים ייתאספו בכיתה, שם יקבלו חטיף לארוחת בוקר, בעוד ההורים יעמיסו את המזוודות על האוטובוס וימתינו בחצר בית הספר לנפנופי שלום.

וכך, בשמונה בבוקר באחד מימי השבוע נעמדו שורה של הורים נרגשים, העמיסו את האוטובוס במזוודות, ואז נעמדו לחכות לילדים, שבינתיים עברו שיחת תדרוך אחרונה בכיתה. כשהם סוף סוף הופיעו בשער בית הספר, הולכים בשורה ארוכה, שורה של הורים נפנפה בהתרגשות וצילמה, כאילו הרגע הופיעו בראנג'לינה ביחד אחרי שכבר הודיעו על הגירושים, ואילו הילדים הגיבו כל אחד בדרכו. שלי, למשל, העניק לי חיבוק, טפח לי על השכם בסגנון "תרגיעי עם ההתלהבות", ועלה על האוטובוס. נו טוב.

גם בענייני תקשורת עם הילדים המורה הייתה די ברורה – לא תהיה כזו. לילדים אין מן הסתם טלפונים משלהם, וההורים התבקשו לא להתקשר למורה אלא אם מדובר במקרה חירום, ובכל מקרה רק אחרי שמונה בערב היא מתחייבת לענות. מה שכן, הובטח לכולם שאם יהיו ילדים שיתקשו וירצו לדבר עם ההורים המורה תתקשר מייד ותיתן להם לדבר עם ההורים. כיוון שכך, כשהאופנוען לא שמע, תידרכתי את הגומבוץ שאם הוא מרגיש שהוא מתגעגע מדיי שמייד ייגש למורה ויבקש לדבר איתי. זה לא קרה. נו.

כיוון שלא יכולתי לחלוק את הלחץ עם האופנוען, או עם אימהות מהכיתה, עברתי לנג'ס לחברותיי בישראל על זה שהגומבוץ במחנה.

להמשיך לקרוא

ספטמבר 2016

בירה קטנה

כשרק עברנו לבודפשט מנינו בקול את המדינות שנוכל לבקר בהן בלי צורך להזמין טיסה. חמש שנים חלפו, והגענו רק לאוסטריה, כמו זוג יקים טובים שתמיד חוזרים לאותו מקום. האמת, יש להודות, שאר המדינות נראו לי קצת פחות אטרקטיביות. כל הצד המערבי/דרומי של הונגריה גובל במה שאצלי בראש עדיין מכונה "יוגוסלביה", וזו מדינה שלא קיימת מהניינטיז בתכל'ס. באותה מידה, השטח הצפוני להונגריה היה מבחינתי "צ'כסלובקיה".

קצת אחרי שחזרנו מאוסטריה באוגוסט החלטנו לנסוע לעוד מדינה, רצוי לטיול יום אחד. וככה הגענו לרעיון לנסוע לבירת סלובקיה. סקר קצר: כמה מכם יכולים לנקוב בשמה של בירת סלובקיה בלי ממש לחשוב/לגגל? אולי זו רק אני, שסובלת מטפשת בלתי נגמרת, אבל אני גרה במרחק שעתיים נסיעה מהמקום, ולקח לי רק שנתיים לקלוט שיש עיר בשם ברטיסלבה והיא בירה של מדינה.

להמשיך לקרוא