לפני תשע שנים, ביום הולדתי ה-31, קיבלתי במתנה את הצמיד הזה:
זו הייתה תקופת הירוק שלי, ובאופן כללי אני חובבת וינטייג', אז ממש התעלפתי מהצמיד הזה. הוא מייד הועלה לדרגת הצמיד הכי יפה שלי, וכיוון שכך שמרתי אותו לאירוע מיוחד. לא הייתה לי הגדרה ספציפית לאירוע המיוחד, זה נע בין חתונה ממש חשובה למסיבת תחפושות יוקרתית של אופנת שנות העשרים או משהו, ובכל פעם שחיפשתי בקופסת הצמידים שלי העברתי על הצמיד הזה יד מלטפת ואמרתי "כשיגיע אירוע חשוב".
לפני שבועיים, עם אירועי יום ההולדת, פתחתי את קופסת הצמידים שלי וקלטתי שלא לבשתי אותו מעולם. מרוב שהוא נחשב לצמיד הכי יפה שלי, הוא לא זכה לצאת מהקופסה. עם הזמן גם חלפה תקופת הירוק והגיעה תקופת האפור, ואחרי זה האדום והכחול, ויצא שגם כשכבר היה איזה אירוע שהתאים לו, אז לבשתי צבעים שלא התאימו לו. עכשיו, כשהוצאתי אותו מהקופסה, גיליתי שהחוט שמחזיק אותו קצת התרופף, וכנראה שהוא יצטרך תיקון בקרוב.
יש כאן לקח, האמת. עכשיו, כשאני ממש יכולה לומר "ממרום שנותיי" ואף אחד לא יגחך בקהל, אז אני יכולה לומר ממרום שנותיי שהחיים זה עכשיו. אני לא אומרת שכדאי לכם לצאת עכשיו ולבזבז את כל מה שיש לכם, אבל אל תשמרו דברים ליום יפה/מיוחד/חשוב, אלא אם כן אתם מתכוונים לאירוע ספציפי שאכן אמורים לציין בתקופה הקרובה. אם אתם שומרים משהו לאיזה אירוע ערטילאי, ובכן, זה בסדר, רק אל תתעלמו בינתיים ממה שקורה בחייכם. לפעמים האירועים הטובים והחשובים קורים בזמן שאתם לא שמים לב, וכדאי לתת להם את ההערכה הראויה.
הו כן, בימי זיקנתי הפכתי להוגת דעות/קלישאות.
אקיצר, לפני שבועיים חגגתי ארבעים. בד"כ אני מפרסמת כאן פוסט ימים ספורים לאחר היום עצמו, כולל תמונה של הבלון שישראבלוג מעניק זה יום הולדת עשירי (כן, הבלוג הזה כאן כבר עשר שנים), אלא שהפעם הייתי כה עסוקה ביום עצמו שלא זכיתי לראות ולתעד את הבלון. ורק עכשיו, כשהחגיגות שככו והתגברתי על הררי הכביסה שהצטברו כי דילגתי על הכביסה היומית, אני כאן לספר על זה.
התכנון המקורי שלי ליום ההולדת היה לא לספר עליו לאף אחד, לנסות להתנהג כרגיל ואם זה לא עובד אז להתחבא לבד בחושך כמחווה לשורשיי. למרבה המזל, לא כך חשבו האנשים שמכירים אותי. האופנוען, שהיה צריך להתמודד עם זה שלפני חצי שנה הפתעתי אותו ליום הולדתו בסופ"ש בלונדון, הודיע מראש שהוא עושה "משהו". במקביל נדנדה לי האמא הגרמניה כמה פעמים שאני צריכה לארגן מסיבה לכל חברותינו, ואני עניתי בתשובות דחייניות ומעורפלות אופייניות כמו "כן, אני אארגן משהו… מתישהו… אולי בדצמבר אחרי שהאבק ישקע…" וכו, משוכנעת שאני באמת אארגן משהו לא ברור, מסיבה או ארוחה או יציאת בנות או אלוהים יודע מה, מתישהו כשיהיה לי זמן. אבל כאמור, הייתי צריכה להפנים שהחיים זה עכשיו ואין סיבה לדחות דברים למען איזו מטרה לא ברורה.
אז כולם לקחו דברים לידיים והחליטו לארגן דברים בעצמם בשבילי. הדבר היחיד שהקפדתי לעשות היה ללבוש ביום ההולדת שלי את כל הדברים שאני הכי אוהבת.
בערב לפני יום ההולדת עצמו, עוד היה 23:00 בלילה אצלי אבל כבר אחרי חצות בישראל, וכך קיבלתי גם תמונה קבוצתית ממקום העבודה שלי בישראל עם שני, גילה ואיריס שעשתה לי טוב על הלב, וגם מייל מחגית עם וידיאו מיוחד ליום ההולדת שלי. הלכתי לישון בלב שמח.
בבוקר יום ההולדת לקחנו את הילדים לגן ויצאנו לאוסטריה. מדובר במשהו שעשינו גם בשנה שעברה וזה היה כל כך מוצלח שהחלטנו לשחזר. נסענו למרכז אאוטלטים ענק שיושב לא רחוק מווינה, משהו כמו שעתיים נסיעה מבודפשט. עצם הנסיעה רק שנינו בלי ילדים הייתה תענוג, כולל האזנה למוזיקה רק שלנו והפסקה רק לקראת הסוף כשעברנו ליד סופרמרקט ונזכרנו שלא אכלנו ארוחת בוקר.
בסוף הגענו למרכז הקניות, הידוע בכינויו פארנדורף:
נכנסנו לכמה חנויות ביחד עד שהחלטנו ללכת כל אחד למה שמעניין אותו. מבחינתי זה אומר להגיע קודם כל לכאן:
שני ג'ינסים וסווטשירט מאוחר יותר יצאתי משם כולי מרוצה.
בשלב הזה נזכרתי שהאמא הגרמניה ביקשה ממני טובה להביא לה משהו מהחנות של לינדט. כן, גרמנים ואוסטרים לוקחים את השוקולד שלהם ברצינות ויש בפארנדורף חנות גדולה רק של לינדט, והתור בה הוא אחד הארוכים ביותר.
למקרה שלא מוצאים את החנות, דאגו שם לסמן לאנשים איפה זה:
מכירים את הכדורים של לינדט? האלה שהם בד"כ שוקולד חלב/מריר/אגוזים/לבן? אז יש עוד כמה טעמים, ואפשר לבחור מה שבא לכם ולקחת במשקל:
הקוקוס ממש טעים, האייריש קרים גם לא רע.
קופסאות הכריסמס כבר לגמרי פה. החגים של הגויים הכי שווים וכו.
אחרי החנות של לינדט מצאתי את עצמי מול החנות הזו ואשכרה התלבטתי:
כן, הם אומנם סירים יוקרתיים אבל הם עדיין סירים, ואני התלבטתי אם להיכנס לשם על חשבון זמן קניות של בגדים. לעדי בת ה-39 זה לא היה קורה.
בסוף אגב לא נכנסתי. כנראה שאני עדיין בגיל שג'ינס או סיר – ג'ינס לוקח. אחרי התלבטות.
אחר הצהריים נפגשנו האופנוען ואני עמוסי שקיות ומרוצים עד הגג. לפני שיצאנו חזרה לבודפשט עברנו בסופרמרקט ענק, וכמו תמיד במקומות האלה, קנינו מלא דברים שמרגישים לנו חו"ל, כלומר אין אותם בבודפשט. עם הזמן מתרגלים לבודפשט, אבל מדי פעם לראות בסופרמרקט מבחר ראוי של גבינות זה משמח.
בערב עוד ציפו לי בבית שלל הודעות מייל/ווטס אפ/פייס לכבוד יום ההולדת, והיה מרומם לב.
למחרת בבוקר היה יום שבת. האופנוען אמר שהוא הזמין לנו שולחן למסעדה לארוחת צהריים, מה שהיה קצת מפתיע כי בד"כ אני א. לו"ז, אבל לא מתווכחים עם דברים טובים. לקחנו את הילדים לגינת שעשועים ומשם הלכנו למסעדה.
במסעדה מצאתי ליד השולחן את ההורים שלי.
כן, ההורים שלי שגרים בישראל.
הם הגיעו לבודפשט בלי לומר לי ופשוט הפתיעו אותי במסעדה.
היה מעולה, הפתעה טובה פלוס הילדים שמחו פלוס הייתה ארוחת יום הולדת טובה.
תוך כדי ארוחת הצהריים אמא שלי אמרה לי שהיא עושה לי משהו ליום ההולדת, ולצורך כך היא גייסה קולגה שלה שגרה בבודפשט וזו המליצה לה על מקום מעולה לערב אם-בת והיא לוקחת אותי לשם היום בערב. נזכרתי שהזמנתי את האמא הגרמנייה לארוחת ערב עם הילדים, אבל כמובן שזה דוחה את העניין ועל כן סימסתי לה שמתברר שההורים שלי כאן והופתעתי ואני נלקחת לערב מיוחד אז אני נאלצת לבטל וכולי התנצלות וכו. היא שלחה לי בחזרה סמס בפולנית ש"כבר אמרתי לילדים והם יתאכזבו אבל אני מבינה, תהני בערב עם אמא שלך".
אז בערב לקחתי מונית ביחד עם אמא שלי לכתובת ברובע היהודי של העיר, מקום שהיכרתי כבר יין.
נכנסתי לבפנים ומצאתי שם את כל החברות שלי מכאן פלוס בקבוק שמפניה ענק.
כן, האמא הגרמניה אירגנה לי ערב הפתעה.
(האמת שכבר ביציאה מהמונית קלטתי בחלון של הבר את האמא הגרמניה ואת האמא הרומנייה בפנים ואמרתי לאמא שלי "יש פה חברות שלי! מה קורה כאן?" ליטל דיד איי נואו).
התברר שיש תוכנית ארוכה. אחרי התכנסות בבר היין וחיסול של בקבוק שמפניה עצום, עברנו למסעדה. אכלנו שם ארוחת ערב. אחרי ארוחת הערב אמא שלי חזרה לזרועות אבא שלי ואילו קבוצת הבנות הובילה אותי אל המקום הבא: בית חידונים. אני לא יודעת אם אתם מכירים את זה, זה נקרא באנגלית
puzzle house
או
Escape room
שזה מן מקום שיש בו כל מיני חדרים עם נושאים, ומתחלקים לקבוצות וכל קבוצה ננעלת בחדר וצריכה לפתור חידות כדי לפלס את דרכה החוצה. קצת כמו תוכנית הטלוויזיה שרק זקנים כמוני זוכרים שנקראה "מבוך הקריסטל". הוצעו לנו חדר בנושא ימי הביניים וחדר בנושא מצריים העתיקה. רק אחרי שהקבוצה של ימי הביניים נכנסה לחדר שלה ואילו אני הלכתי אחרי קבוצת מצרים העתיקה, תהיתי למה כל כך הרבה הלכו לימי הביניים ואילו אנחנו רק ארבע והתברר לי שהן הוזהרו שחדר מצריים העתיקה לא מיועד לבעלות קלסטורפוביה. מהמם. זה לא שיש לי קלסטורפוביה רצינית אבל כעיקרון אני לא מתה על חללים קטנים מאוד.
נו טוב, היה מאוחר מדי להתלונן ובכל מקרה החדר הראשון שהוכנסנו אליו – צוות שכלל את אחת האימהות האנגליות, האמא הרומניה ואחת האימהות הגרמניות – היה יחסית גדול. מצאנו בו כל מיני כלים ומבנים שונים וכן דלת שהיינו צריכות לאסוף רמזים כדי ללחוץ על הקוד הנכון שיפתח אותה.
הייתי שמחה לומר ששיחקתי אותה אבל האמת שהאמא האנגליה והאמא הרומנייה התרוצצו בחדר ובנו כל מיני מבנים ופתרו חידות ומצאו רמזים בעוד האמא הגרמניה ואני בהינו בכל מיני ציורים על הקיר ותהינו אם הם רמז. מזל ששתי האימהות האחרות פתחו את הדלת. והובילו אותנו לחדר אחר, שבו לפחות התאוששתי קצת מההלם ופתרתי את אחת החידות (הקלה מביניהן…) לאחד הרמזים. ואז נפתחה דלת נוספת, והתברר שמדובר במנהרה קטנה וחשוכה שצריך לזחול בה כשלא רואים לאן הולכים (קיבלנו פנס קטן שלא האיר המון). כולנו היינו על עקבים גבוהים ובגדי ערב והשתופפנו שם כאחרונת לוחמות הקרקל במדי ב' כדי לזחול במנהרה. ושם היינו צריכות לפתור חידה שכללה משאבה של "דם" מכל מיני גופות חייזרים (? מצרים העתיקה כאילו? מה הקשר?) עד שנפתחה דלת נוספת וזחלנו על ארבע לצאת משם, ישירות אל הלובי, שם גילינו את הקבוצה של ימי הביניים, שפתחה את החדר שלה הרבה לפנינו וכולן ישבו וצפו בנו במסך וידיאו זוחלות במנהרה החשוכה מזווית לא מחמיאה. לקח להן הרבה זמן להפסיק לצחוק עלינו. הה הה.
טוב, חשבתי שנגמר, בכל זאת כבר היה חצות ואני כבר מבוגרת וגם יש לי מחסור שינה של כמה שנים, אבל התברר שהערב רק התחיל והפרגיות הצעירות בנות השלושים ו אמרו שהגיע הזמן לצאת לשתות ולרקוד. אז נגררתי אחריהן ושתיתי יפה ואז כולן ריחמו עליי וויתרנו על הריקודים.
אבל היה מאוד מקסים ומרשים ואני ממש שמחה שהאמא הגרמניה אירגנה את זה, כי לי היה לוקח שנים לארגן משהו לעצמי, ובטח לא בכזה סדר גודל. אז אני חוזרת ללקח מתחילת הפוסט – אם אתם רוצים משהו, לכו על זה. אין סיבה לדחות דברים.
חשבתי שבזה נגמר אבל האופנוען כאמור אמר שהוא מארגן משהו. והוא מסר לי רק את הפרטים הבאים: זה יהיה ביום חמישי, כלומר שישה ימים אחרי התאריך עצמו, מהסיבה שזה התאריך היחיד שבו מה שהוא לוקח אותי אליו קורה. מה זה, איפה זה, איך להתלבש – לא ידעתי כלום.
והיה משהו, אבל אני לא אספר עליו בפוסט הזה כי הוא מתארך ואני רוצה לסיים אותו ולפבלש עוד היום, כדי שפוסט יום ההולדת שלי יפורסם עוד במסגרת נובמבר.
אז בפוסט הבא – הפתעה נוספת ליום ההולדת. אני לא מתלוננת.
ואה, רק כדי להביא את הלך רוחי המקורי, הנה תמונה של כרטיס הברכה שצירפה אחת האימהות האנגליות למתנה שלה. מתה על הומור אנגלי:
בפעם הבאה – עוד הפתעה.
יום הולדת – חלק 2
בפעם הקודמת עצרתי את הדיווח חמישה ימים אחרי יום ההולדת שלי. לפניי היה עוד אירוע אחד שלא היה לי מושג מה הוא. האופנוען אירגן אותו וכל מה שנאמר לי הוא שזה אירוע חד פעמי שקורה רק בתאריך הזה. ניסיתי לתחקר את החברות שלי אם הן יודעות משהו אבל כולן אמרו משהו כמו "הוא מארגן לך משהו? באמת? אין לנו מושג מה, תסמסי כשזה קורה כדי שנדע מה זה, ממש מסקרן". אמרתי להן שאין לי מושג מה ללבוש כי אין לי מושג לאיפה אנחנו הולכים, ורובן משכו בכתפיהן, אבל האמא הגרמניה אמרה: "תשקיעי. מקסימום תיראי אובר דרסד, תמיד עדיף להיות אובר מפחות מדי". וכשנראיתי לא משוכנעת היא פירטה: "תעשי פן, תתאפרי, תלבשי שמלה ותנעלי נעלי עקב".
בשלב הזה כבר הייתי צריכה לדעת שהאמא הגרמניה תמיד יודעת מה קורה ופשוט ללכת על העצות שלה, אבל כמו טיפשה החלטתי לא להשתכנע, בעיקר כי לא הסתדר לי בלו"ז של אותו יום לעשות פן.
אז בערב המדובר דווקא לבשתי שמלה, ונעלתי עקבים, ואף התאפרתי (שלהגנתי זה לא אירוע יומיומי), ותקעתי איזה קליפס בשיער. והאופנוען הוביל אותי למקום מאוד מרכזי בבודפשט, ומשם למלון מפואר אבל עדיין לא משהו שיכולתי לנחש מה אנחנו עושים כאן, ובלובי כבר ראיתי אנשים עם טוקסידו שבירכו אותנו לשלום ואמרו שהם שמחים שהצטרפנו לאירוע המיוחד הזה, ולי עדיין לא היה מושג מה פה קורה פה.
ואז הגענו לאיזו מבואה מלאת אנשים, והאופנוען הוביל אותי לחבורה שעמדה עם הגב אלינו, וכשהתקרבנו קלטתי שמדובר – שוב – בכל החברות שלי פלוס בני זוגן.
כן, את יכולה לעבור ארבעים שנה בלי אף מסיבת הפתעה ואז לקבל שתיים בתוך שבוע אחד.
אקיצר, הייתי בשוק ומייד התחבקתי עם כל חברותיי ובני זוגן. כולן נראו מהמם, כלומר פן+איפור+עקבים והאמא הגרמניה צווחה עליי – "אמרתי לך לעשות פן גם כן!!". "בסדר", צווחתי עליה בחזרה, "גם אמרת שאין לך מושג מה מתוכנן היום! לא יכולת לומר לי שאת יודעת מה קורה ואז הייתי נותנת לעצתך קצת יותר חשיבות?" רר.
טוב, הם כולם עמדו שם לבושים אלגנטי ואוחזים בכוסות שמפניה, ולי עדיין לא היה מושג מה האירוע שלשמו נתכנסנו כאן. כולם גם נהנו לשחרר משפטים מטעים לאוזניי החל מ"ראית את הקונדקטור עובר?" וכלה ב"אני מתה על חתונות" (?).
לבסוף נקראו כולם אל החדר הבא, ושם גיליתי אולם ובו ארבעה שולחנות לעשרה איש, שאחד מהם היה שמור לנו, ומאחוריהם קיר זכוכית ענק אל הנוף היפה ביותר של בודפשט.
ואז הסבירו לי: לכבוד איזה יובל של איזה משהו, התכנסו באורח נדיר שלושה שפים עם כוכבי מישלן בבודפשט, והם מבשלים רק הערב ארוחה מיוחדת. כל שף מכין מנה או שתיים מהארוחה. אחרי זה הוצגו השפים לפני הקהל וכולם מחאו כפיים, ויצאנו לדרך.
למותר לציין שזו הייתה בערך הארוחה הכי טעימה אבר.
כן, זו הייתה אחת הארוחות האלה שמרוב שהאוכל מפונפן אין לכם מושג מה זה בעצם, ואז אתם מנסים לדלות מידע מהתפריט. בתפריט כמובן קראו למנה הזו "הקרפצ'ו של סבתא אלזה" או משהו כזה, ולכן תבינו מזה מה זה בעצם הקצף הלבן הזה.
המנה הזו למשל הייתה לובסטר, צלופח ועוד משהו. עד עכשיו אנחנו מתווכחים מה מזה היה הלובסטר. כן, גם אני חשבתי שזה החלק האדום שמשמאל, אבל יש טענה שזה דווקא הלבן שמימין:
הייתה ארוחה מעולה, וכל מנה לוותה בכוס יין תואמת, והיו חמש מנות, כלומר חמש כוסות יין שונות, ובכל פעם שרוקנת את היין הוא מולא בחזרה בלי ששמת לב, והתוצאה היא שכולם שתו משהו כמו עשר כוסות יין. היינו שיכורים שאין דברים כאלה בסוף הערב, ברמת הלהתקשות להיכנס למונית הביתה..
ולמחרת, שהיה יום עבודה רגיל, כולם דיווחו על הנג אובר מטורף וסיכמו: אנחנו לא בגיל לכל כך הרבה שתייה.
ובכך, סוף סוף, סוכמו אירועי יום ההולדת שלי. שווה להיות זקנה!
חנוכה – כריסמס
בכל שנה בדצמבר נכנסים כאן כולם לחודש קדחתני של מסיבות כריסמס. מקומות עבודה, בתי ספר, חברים, כולם עורכים מסיבות כריסמס לכולם. סופי השבוע של דצמבר עמוסים ומלאים כבר מאוקטובר, וממש קשה למצוא זמן פנוי.
אחת המסיבות שהוזמנו אליה הייתה מסיבה של חבריו ללימודים של האופנוען. מדובר בחבורה של כעשרה פלוס בנות זוג, כלומר עשרים איש, פלוס ילדים. הפעם הראשונה שפגשתי את כולם הייתה כשהגומבוץ היה בן ארבעה חודשים. אני הייתי בגירעון שינה מטורף, לא דיברתי מילה הונגרית והפסקתי להבדיל ביניהם בבן אדם השלישי שלחצתי לו יד. שנה אחרי פגשתי אותם שוב. הייתי בחודש שמיני עם דובוש, עדיין בגירעון שינה מטורף ולקינוח עברתי מדינה שבוע קודם וגרנו במקום זמני, כך שלא הייתי במיטב יכולתי הקוגנטיבית. שוב איבדתי יכולת לעקוב בבן אדם השני שהוצגתי לפניו (והכי מביך שהושטתי יד ללחיצה לכולם ואמרתי "נעים מאוד, אני עדי", וכולם התפלאו: אבל כבר הציגו אותנו בשנה שעברה).
אז הפעם השלישית הייתה השנה. עשרים איש הסתובבו שם פלוס ילדים, והפעם השבעתי את האופנוען שהוא לא מש מצידי ולוחש לי באוזן מי זה מי.
שיחה שהייתה באמת:
אני: מי זה זה עם החולצה הכחולה?
האופנוען: זה גאבור
אני: אה, ומי זה זה שהוא מדבר איתו?
האופנוען: גם הוא גאבור
אני: אהה, וזה שהצטרף אליהם עכשיו?
האופנוען: זולטן.
אני: וזה בצד השני עם החולצה המשובצת?
האופנוען: זולטן השני
אני: וזה שעכשיו מרים את התינוק?
האופנוען: גאבור שגר בווינה
אני: וזה שנכנס עכשיו עם אשתו?
האופנוען: זה לזלו
אני: בשעה טובה מישהו עם שם שיש רק לו
האופנוען (בחיוך): נו באמת, זה לא שלכולם יש כאן אותו שם
אני: וזה הגבוה?
האופנוען (חיוכו נעלם): גם לזלו
אני ממש לא מבינה למה לא הצלחתי לזכור מי הוא מי.
חנוכה יצא השנה בול על כריסמס, וככה יצא שהמסיבות אוחדו. כלומר, המסיבה שלנו. בד"כ אנחנו עושים אירוע חנוכה לחברינו היהודים, אבל השנה הזמנו שתי משפחות עם צד יהודי ושתיהן הבריזו לנו ביום המסיבה. נחשו את מי אנחנו לא מזמינים בשנה הבאה. סתם, לאחת היה תירוץ לגיטימי.
לעומת זאת, חברינו הגויים הכי התלהבו כשהזמנו אותם למסיבת כריסמס-חנוכה. האמת שזה היה יותר פליידייט ממסיבה, אבל בדצמבר קוראים לכל דבר מסיבת כריסמס וככה קראנו גם לזה. והאמת שהיה חגיגי: בשביל החנוכה הדלקתי שמונה נרות בחנוכייה (זה לא היה נר שמיני אבל זה יותר יפה בשמונה ואנחנו כאן מתחרים בכריסמס, זה לא הזמן להוריד נרות) וכולם התרשמו מכמה יפה הכריסמס של היהודים, פלוס ערכתי טורניר סביבונים לכל הילדים כשהפרס היה מטבעות שוקולד. בשביל הכריסמס הודלקו אורות כריסמס מנצנצים בכל הבית והיה סיידר מתובל כטוויסט על היין המתובל. כולם היו מרוצים.
אחרי מסיבת החנוכה-כריסמס בבית הגיעה העת למה שהפך למסורת – מסיבת החנוכה של הגן. ההורים שלי ביקרו כאן בנובמבר (ראו פוסט הפתעות יום הולדת) ואמא שלי סחבה איתה שקית עצומה של דברים לחנוכה. וככה יצא ששוב הופעתי בגן כשאני נראית כמו האמא המשקיעה על סף חשד לאי שפיות.
בגן לא נהוג להזכיר דת אלא רק לציין מסורות תרבותיות, ולכן בדיוק כמו שבמסיבת הכריסמס אף אחד לא מזכיר את ישו/נוצרים, אני הייתי אמורה להעביר מסיבת חנוכה בלי להזכיר את אלוהים/יהודים. וגם לא יוונים למקרה שיש ילד יווני. הפעם סיפרתי אם כן לילדים על מלך רשע בשם אנטיוכוס (מוצאו נותר עלום) שגרם לבעיית תאורה בישראל לפני המון שנים ורק נס (כללי, בלי אחראים לנס) הביא לכך שכד שמן קטן האיר את כולם שמונה ימים. כולם התרשמו כראוי ועברו לשעת יצירה. אמא שלי כאמור סחבה לפה שק עצום של דברים וביניהם היו גם מלא אופציות יצירה לחנוכה.
ילדי הגן מעצבים חנוכיות.
חנוכה היה להיט גדול וכל הילדים קיבלו לקחת הביתה כתרי חנוכה פלוס חנוכיות שקישטו לבד פלוס סביבונים שעיטרו לבד. אני מניחה שכולם חושדים בי במיסיונריות עכשיו.
האבא הגרמני: קראתי היום שהחנוכייה הכי גדולה בעולם הוצבה בברלין
אני: באמת?? מה הקשר?
האבא הגרמני: כן, נו, את יודעת, אנחנו מנסים לפצות
אני: אה, אם ככה, חנוכיית ענק.. לגמרי סיבה לסלוח על השואה..
האבא הגרמני (חיוכו נעלם): למה אני תמיד מעלה את זה איתך, למה..
ואז כריסמס. ראשית יצאנו לסיבוב שווקי כריסמס. אני מתה על זה וזה לגמרי הדבר שעושים באירופה בדצמבר. אין פה תמונות כי זה נראה בדיוק כמו בשנה שעברה והשנה שלפניה אז השנה התעצלנו לסחוב מצלמה. אבל שוב אכלתי את המנה שמנוגדת לכל היותי חובבת מזון בריאות ועל סף צמחונות: כרוב כבוש מבושל עם כל מיני בשרים ובירה. אני לא יודעת מה הקטע של זה אבל זו אחת המנות היחידות שעושות לי חשק לאכול ולא משנה עד כמה אני לגמרי לא בעניין של בשר.
שנית הוזמנו לקישוט העץ אצל המשפחה הגרמנית. היה חמים ונעים, היה שם עץ ענק וארגז ענק מלא קישוטים בשבילו, וכולם מאוד נהנו.
פלוס יין פלוס עוגיות כריסמס גרמניות פלוס שוקולדים מהממים. אני מתה על חנוכה אבל שיט כריסמס זה יותר מגניב.
אחרי זה הגיע תור מסיבת הכריסמס בגן. נהוג להביא מתנות לגננות, ובפורומים של אימהות ישראליות בחו"ל תמיד יש דיונים ארוכים מה להביא. זה נחלק בד"כ בין אלה שטוענות שגיפט קארד זה מה שהמורים מעדיפים לבין אלו שטוענות שדרוש מגע אישי כמו עוגיות תוצרת בית או משהו. החלטתי לשלב:
בשקית: עוגיות שוקולד צ'יפס ועוגיות נאטלה. בכרטיס הצמוד: גיפט קארד. כולם מרוצים.
מסיבות הכריסמס עצמן היו להיט גדול. הילדים הכינו הופעה של שירי כריסמס והיה בעיקר מצחיק, כי בכל זאת ילדים בני שלוש-חמש הם לא מקהלה מקצועית ויש המון קטעים ששוכחים/פוצחים בזמר לא קשור/בוהים בקהל בלי לשיר. בקבוצה של דובוש למשל רוב הילדים בהו בהורים ושכחו לשיר, ורק הדובוש נשא קולו בשיר בקול רם. טוב שיש ילד יהודי להציל את מסיבת הכריסמס.
יומיים אחרי מסיבות הכריסמס יצאו כל הגנים ובתי הספר לחופשת הכריסמס. ועל מה שעשינו בחופשה הזו – בפוסט הבא
עדי בעולם 