מלון ילדים וסיגט

אז יצאנו לחופשה. ובדיוק כמו לפני שנתיים, שוב הקריטריונים שלנו לחופשה היו פשוטים מאוד: המלון צריך להיות מלא שעשועים לילדים, כדי שאנחנו נוכל לנוח. כן, חלפו הימים שבחרתי את מקום החופשה שלנו לפי תמהיל מדויק של מסעדות טובות/ברים מגניבים/קניות משובחות. לא לא, אני תנו לי עכשיו מיטה נוחה ותעייפו לי את הילדים. זה כל מה שצריך.

כבר כתבתי לפני שנתיים על הקונספט של מלון ילדים – זה בד"כ בנוהל הכל כלול, ובמסגרת הכלול יש גם המון דברים לילדים: משחקיות בכל רחבי המלון, בר אוכל לילדים, אזור משחקים באמצע חדר האוכל כדי שהילדים שגמרו לאכול יילכו לשחק ולא יפריעו להורים שלהם לאכול, בריכות מיוחדות לילדים, עגלות (לא צריך לסחוב את שלכם מהבית), אופניים משפחתיים (עם נגרר לילדים), חדר בייביסיטר לילדים עד גיל שלוש ומועדונים לפי גילאים לשאר הילדים ומחשבה על כל פרט קטן בחדרים של המלון (מנורת לילה בחדר הילדים, שרפרפים להגבהה ליד כיור האמבטיה וכו).

בפעם שעברה הלכנו על מלון שיושב באוסטריה לא רחוק מהגבול עם הונגריה, כך שבסה"כ נסענו שלוש שעות והגענו. אבל הפעם הרהבנו עוז והחלטנו לנסוע קצת יותר זמן. עדיין באוסטריה אבל קרוב מאוד לגבול עם גרמניה, על האלפים.

כן, גם אני גדלתי על היידי בת ההרים ועל שוקולד מילקה ועל תמונות על בונבונירות שוויצריות של הרים ירוקים שלא ממש דמו לנופים של נס ציונה, אבל לא הפריעו לי לדמיין שאני שם. ואם זה במרחק הפעוט של שש שעות נסיעה מהבית שלי, אז זה הזמן.

שש שעות נסיעה זה בלי ילדים. עם ילדים זה משהו אחר. תיכננו את הדרך בקפידה, וזה הלך ככה: לסחוב כמה שיותר באוטו, רצוי אפילו שלוש שעות, ואז, כשאנחנו כבר באוסטריה, לעצור באיזה כפר קטן, למצוא בו מסעדה מקומית עם גינת משחקים צמודה, לאכול צהריים ולתת לילדים להוציא אנרגיה בגינה, ואז להכניס אותם לאוטו ולקוות שיירדמו להמשך הדרך.

החלק הראשון של התוכנית עבר בהצלחה. הצלחנו לסחוב עד איזה כפר איפשהו באוסטריה, ושם עצרנו ליד איזו מסעדה, שלידה הייתה גינת משחקים משו משו.

כיוון שהחלק הראשון של הנסיעה עבר בהצלחה מבחינת הילדים היה ברור שהשני כבר לא יעבור בהצלחה, ואכן, בשלב שבו שניהם היו אמורים להירדם רק הגומבוץ נרדם, וישן במשך שעה בעוד הדובוש שלט בנו כדיקטטור וגרם לנו להעביר כל פעם למוזיקה שלו (הכנתי פלייליסט שבו מוזיקה שלנו לצד מוזיקה של ילדים, מתוך הנחה – שגויה – שנחלוק חצי חצי את המוזיקה וכל אחד יקבל את זמן שווה של הנאה) רק כדי שלא יצרח ויעיר את גומבוץ. הדובוש מצידו לא הראה שום סימני עייפות ולהפך, נשאר ער לוודא שאנחנו לא זוכים לשנייה של פינק או משהו שאינו תומאס הקטר.

גומבוץ התעורר אחרי שעה וקצת, והדובוש מייד נרדם, כמובן (חוק מרפי של נסיעות ארוכות: הילדים לעולם לא יישנו ביחד, ובכל מקרה הם יישנו זמן קצר יותר ממה שהיו ישנים בשנ"צ בבית). הגומבוץ עבר לקדיחת חור במוחנו בנוסח: "כבר הגענו? אנחנו כבר במלון? מתי מגיעים?" שכבר העדפנו לשמוע את הפסקול של תומאס הקטר. הדובוש התעורר לאחר עשרים דקות של פאואר נפ וכך נותרו לנו שעה וחצי של נסיעה. מהמם.

כיוון שכך ניסינו לעניין אותם בנוף.

הילדים, כצפוי, לא התעניינו כל כך בנוף.

בסוף הגענו.

היה פשוט מעולה. קודם כל, קיבלנו מפתח לחדר. החדר נוח, אבל הפואנטה היא המרפסת. או יותר נכון, הנוף מהמרפסת.

למחרת בבוקר קמנו וגילינו שבלילה ההרים מתכסים בעננים, ובשעות הבוקר עוד יש עננים.

הנוף הוא לא רק הנוף מהמרפסת, אלא הוא נשקף מכל חלון במלון. כך למשל חדר האוכל נפתח בדלתות זכוכית גדולות אל טראסה שבה יש גינת משחקים. הגינה מיועדת לילדים שגמרו לאכול אבל ההורים שלהם טרם זכו להגיע למנה העיקרית. אז הילדים הולכים לשחק בינתיים וגם נושמים אוויר צח תוך כדי.

ואם כבר מדברים על חדר האוכל, אז כנהוג בהכל כלול היה שם בופה בכל ארוחה, והתוצאה היא שהאופנוען ואני, שהשקענו מאמץ בשבועות שלפני החופשה בלא להתחזר כדי להיראות לא רע בביקיני/בגד ים, אכלנו כמו שני חזירים. ביום השלישי כבר עברנו לתה שומר שלוש פעמים ביום כדי להקל על העיכול של כמויות המזון שהגוף שלנו לא היה רגיל אליהן. הייתם חושבים שזה יגרום לנו לאכול פחות.

ועוד משהו קטן מהמלון: שלט ה"דו נוט דיסטרב". למה לכתוב במילים מה שאפשר לצייר כדי שגם הילדים יבינו.

שזה פחות או יותר השלט הכי פחות שימושי במלון ילדים. אבל נו.

טוב, הפוסט הזה מתארך וטרם הגעתי לאמצע, ואם אחכה לסיים אותו הוא יפובלש לקראת אמצע ספטמבר. כיוון שכך אחלק את פוסט החופשה לשני חלקים.

בפעם הבאה: חוויות וטיולים מהאלפים, המקום בו היינו שמחים להיוולד במקום, נאמר, מדינה צפופה ומוקפת אויבים. אחח, הגויים בני המזל האלה.

אוויר הרים צלול באלפים – חלק ב'

אז אחרי שתיארנו לאיפה נסענו ואיזה מלון מהמם מצאנו, נשאר רק לתאר מה עשינו שם.

קודם כל הייתה בריכה. כלומר בריכות. כולן בריכות בתוך הבניין, כי מילא זה שהמקום הוא גם אתר סקי ובחורף אורחי המלון שמחים להנות גם מהבריכה, אלא שגם בקיץ לא ממש חם. בשבוע שהיינו הטמפרטורה הממוצעת הייתה 20 מעלות ביום. שזה מהמם, רק לא ממש גורם לכם חשק לקפוץ לבריכה.

מה שכן היה בחוץ זה ג'קוזי גדול עם מים של שלושים ומשהו מעלות. ומה אני אומר, לזה אני דווקא כן מוכנה להיכנס כשבחוץ 15 מעלות וגשם.

ככה זה נראה:

פרט ללשרוץ בבריכה ולאכול יותר מדי מציע המלון כל מיני פעילויות. אחת מהן היא לעלות עם הטרקטור של המלון אל פסגת אחד ההרים מסביב. הטרקטור, הסבירו לנו, יוצא ב-11:00. ב-11:01 היינו שם, הטרקטור כבר דלק, העגלה של הנוסעים שמחוברת אליו כבר הייתה מלאה. טיפסנו לשם, בקושי מצאנו מקום, והטרקטור זז. כולם עוד נעצו בנו מבטים נוזפים. באוסטריה, כשאומרים 11:00 זה 11:00. הכנס כאן בדיחת שואה.

על כל פנים, כשגילינו את הנסיעה אל פיסגת ההר לא טרחנו לקרוא את האותיות הקטנות. זה היה בעלון של המלון וזה היה בגרמנית, כך שהיינו די גאים בעצמנו מלכתחילה שהצלחנו לפענח שיש נסיעה אל פיסגת ההר על טרקטור. לא טרחנו לקרוא גם את הפיסקה השנייה. אם היינו קוראים אולי היינו יודעים שהטרקטור לא מגיע ממש אל פיסגת ההר אלא עוצר בדרך ונותן לנו לטפס את הקילומטר האחרון אל הפיסגה. שזה רעיון מצוין. אם אתם לא עם שני פעוטות.

וכך, טיפס הטרקטור וטיפס במשעול תלול, עד שעצר לפתע, במה שבבירור לא היה הפיסגה כי אם אמצע המשעול. כולם יצאו מהטרקטור והתכוננו לצעידה. גם אנחנו. אחרי האיחור שדפקנו זה לא היה הזמן להיות הטראבל מייקרס.

ליד הטרקטור גילינו שנהג הטרקטור, שהוא גם המדריך של הטיול, הביא איתו גם שתי עיזים ננסיות. כאילו דה, ברור שסוחבים שתי עיזים ננסיות לטיול על ההר, זה לגמרי פק"ל. העיזים מתברר נסעו איתנו על הטרקטור. אלה התאים שלהן:

המדריך הציג את העיזים ואז אמר שהוא צריך ילדים מתנדבים שיעזרו להחזיק אותן. הגומבוץ התנדב מייד, ואחז ברצועה של אחת העיזים עם עוד כמה ילדים. ואז ניתן האות והעז פצחה בריצה אל פיסגת ההר, כשהיא סוחבת אחריה את כל הילדים. ככה יצא שהגומבוץ רץ כל הדרך אל פיסגת ההר והגיע אליה הרבה לפנינו.

הדובוש לעומת זאת לא העלה על דעתו להיגרר על ידי עז ובמקום זה דרש להינשא על הכתפיים של העז הפרטית שלו, כלומר אני. אחרי מסע שיכנועים הוא עבר לכתפיים של האופנוען, שגילה שמה זה מבאס לטפס הר עם ילד על הכתפיים שלך. הוא היה מתלונן אלא שלידו צעד סבא בן שבעים שסחב על כתפיו את נכדתו בת השש. ואם הסבא הזה לא הוציא פיפס בזמן שסחב את הנכדה המגודלת שלו על הכתפיים מי אנחנו שנתלונן.

לאורך הדרך ישנן בקתות קטנות. במקור פינטזנו על זה שהן תחנות התרעננות, קצת מים קרים להורים שלא דוברי גרמנית ולא ידעו שתהיה הליכה וכדאי להביא שתייה. רק מה, זה לא תחנות ריענון.

מים אין, אבל אם בא לכם להתפלל אז בדיוק יש איפה. כי זה בדיוק מה שצריך כל מאתיים מטר.

חסרי אוויר אבל מתפדחים להודות בזה בגלל הסבא הגענו לפיסגה. למעלה, מתברר, יש מן מסעדה הררית וגינת משחקים. זו כנראה גינת המשחקים עם הנוף הכי יפה בעולם.

בתפריט יש כל מיני דברים אוסטרים של האלפים כמו טוסטים עם כל מיני גבינות מקומיות, וואפלים עם שמנת מקומית ומרק בצל בקדירות קטנות. אבל אנחנו שמנו לב מה יש בצד של המסעדה – פרות מלחכות עשב בשלווה – ומייד הזמנו כוס חלב.

זה היה החלב הכי סמיך ומתוק שאפשר לדמיין. ממש לא רע החיים האלה, הנוף המהמם, האוויר הצח, החלב ישר מהפרה כבר יוצא בטעם של מילקה. אפשר היה להתרגל לזה ממש בקלות.

ואז יצאנו בדרך חזרה אל הטרקטור. הגומבוץ שוב התנדב לעזור עם העז ומצא את עצמו מובל למטה בריצה קלה, ואילו אנחנו נותרנו לסחוב למטה את העז העקשנית באמת: דובוש.

אז זה היה טיול לראש ההר. אבל יש שם הרבה הרים, ולכן החלטנו באחד הימים לנסוע בעצמנו אל מרכז הכפר הקרוב ולעלות ברכבל שראינו שם בנוף.

הגענו אל הרכבל ב-16:10. בקופה אמר לנו האיש שאנחנו יכולים לעלות, אבל הרכבל האחרון בחזרה יוצא מהפיסגה ב-16:30. זמן הנסיעה למעלה – רבע שעה. מה שיותיר לנו להגיע עד למעלה, להסתובב שם חמש דקות ולרוץ בחזרה אל הרכבל האחרון לפני שאנחנו נתקעים על פסגת אחד האלפים ללילה בלי מקום לישון ועם שני ילדים שלבושים בבגדי קיץ. אבל בלי לחץ.

היינו מסתובבים וחוזרים ביום אחר, אבל זה היה היום האחרון שלנו באזור. החלטנו ללכת על זה בכל זאת.

הנוף מהרכבל היה כמובן מקסים.

ולמעלה גילינו שיכולנו בכיף לבלות שם שעתיים. במקום זה פצחנו בריצה מהירה בדשא שם כשאני צורחת "דה הילס אר אלייב ווית' דה סאונדס אוף מיוזיק", הילדים רצים אחריי והאופנוען מצלם בקצב את הנוף.

ואז פצחנו בריצה מטורפת אל הרכבל בחזרה, ועלינו עליו ב-16:30 בדיוק. האם חטפנו התקף לב קטן כשהרכבל הפסיק לנסוע בערך באמצע הדרך ואנחנו נותרנו מתנודדים בין שמיים לארץ? בהחלט. "האיש בקופה למעלה ראה אותנו עולים", מלמלנו אחד לשנייה בחרדה קלה. אחרי דקה הרכבל המשיך לנוע. פוו, אנחת רווחה.

הימים במלון חלפו במהירות וכך הגיע היום שבו היינו צריכים לנסוע בחזרה הביתה. את הדרך בחזרה החלטנו לעשות דרך זלצבורג.

~אתנחתא קלה מהסיפור לצורך אנקדוטה~

כשתיכננו את המסלול לטיול ממש התרגשתי מרעיון הנסיעה לזלצבורג. "שנים אני חולמת לנסוע לזלצבורג", סיפרתי לאימהות הגרמניות כשדיברנו על החופשות המתוכננות לקיץ, "אני מתה לעשות את הסיור של צלילי המוזיקה".
שתי האימהות הגרמניות החליפו ביניהן מבטים תמהים. "צלילי המוזיקה?" תהתה אחת מהן. "זה איזה פסטיבל מוזיקלי שם?"
"אתן צוחקות עליי?" אמרתי, "צלילי המוזיקה? מריה וקפטן פון טראפ? דו א דיר א פימייל דיר? דה הילס אר אלייב?"
לא היה להן מושג. בגרמניה, מתברר, לא ראו בכלל את "צלילי המוזיקה". בדיעבד קלטתי שזה לא כזה מפתיע. הגרמנים לא יוצאים מעולה מהסרט הזה.
~סוף אתנחתא~

בכניסה לזלצבורג נתקלנו באוטובוס גדול שהיה כתוב עליו "הסיור המיוחד של צלילי המוזיקה". הוא נסע במסלול הנגדי לשלנו. כמעט התעלפתי משמחה.
וזה היה הדבר היחיד שראיתי בזלצבורג שהיה קשור לסרט. עד כאן לאמירה "בשביל מה צריך לתכנן, אני בטוח אתקל שם בדברים שקשורים לסרט".
לא נורא. זו עיר יפה מאוד גם ככה, ויום אחד אני עוד אחזור בשביל הסיור.

אז טיילנו בעיר העתיקה של זלצבורג, התרשמנו מאוד מכמה העיר יפה, ואז הגענו לכאן:

הייתי שמחה לומר שהגענו לשם במיוחד אבל בתכל'ס חיפשנו סופרמרקט כי עמדנו על סף התייבשות, ואז יצאנו מהסופרמרקט וגילינו שהוא בבניין של מוצארט. סבבה, שיחוק…

מכאן כבר יצאנו בדרך חזרה הביתה. היה ארוך, הילדים כצפוי לא ישנו יותר מדי, השיר של תומאס הקטר יצא לנו מכל החורים, אבל היה כיף וזה מה שחשוב.

---

סיגט 2014

חלף כבר יותר מחודש, ואם לא אכתוב עכשיו אז כבר לא אכתוב. אז הנה, סיכום קורותינו בסיגט.

ראשית, הסבר קצר למאזינים שהצטרפו אלינו עתה: סיגט הוא פסטיבל רוק ששוכן על אי בדנובה בלב בודפשט. הוא אורך שבוע שלם, מגיעות אליו להקות ממש שוות, ומגיעים אליו עשרות אלפי אנשים מכל קצווי אירופה וגם מחוץ לה.

אם בשנים הראשונות שהלכתי לסיגט היה לי קשה לבחור את הימים מרוב להקות שאהבתי, הרי שהשנה ממש התפלאתי מול רשימת הלהקות, בעיקר כי לא שמעתי על רובן, אבל עדיין היו יומיים של להקות שרצינו פלוס יום שהיה את מדנס (!) אבל לא הלכנו.

על כל פנים, למרות תחושת הגיל המתקדם הלכנו בכל זאת, כי סיגט מקבל את כולם, ללא הבדלי גיל
ללא הבדלי צבע
ללא הבדלי דת
ללא קשר לרמת אינפנטיליות

בדרך ליום הראשון בפסטיבל, בעודנו במונית, התגלגלנו האופנוען ואני לדיון קצת מוזר, בהתחשב בנסיבות (בדרך לערב של שתייה ורוקנרול), ובאמת אין לי מושג איך הגענו לנושא הזה: למה יש את הקטע הזה של השעטנז, שאסור ללבוש. לא הצלחנו למצוא הסבר. אמרתי לאופנוען: תשאל רב. אמר האופנוען: איפה אני אמצא לך רב.

נכנסנו למתחם הפסטיבל, ובמה נתקלנו?
פינת "שאל את הרב".

אני לא צוחקת, זה דוכן שהיה שם באמת. בשלט כתוב "התייעצו עם הרבי" או משהו כזה, והסכום המבוקש הוא עשרה פורינט, שזה שווה ערך לאגורה וחצי בערך. כך שהדוכן לא שם לצרכי רווח, אלא באמת לצרכי דיון עם הקהל הרב (שרובו גויים). צמוד לפינת שאל את הרב היה גם די ג'יי ששם שעטנז (הה) מוזר של מוזיקה חסידית לצד מוזיקה מזרחית (למה?).

אקיצר, האופנוען נעמד בתור אל הרב, וכשהגיע תורו שאל: למה שעטנז?
היינו שמחים לומר לכם שהרב הציג תשובה מנומקת ושיכנע אותנו בנחיצות שמירת השעטנז, אבל הוא ענה תשובה מעורפלת משהו שיש כמה ציווים שאי אפשר להסביר ושעטנז זה אחד מהם. איך לומר:
you gotta have something more than that

לא משנה. כדי לסכם את החוויה היהודית הצטרפנו לשורות הריקודים שהם אירגנו שם. בשיא ההתלהבות הופיעו לפתע שני צעירים עטורי פאות וכיפות וציוו על הבנות לזוז הצידה. ושיהיה ברור: זה היה ריקודים בשורות ואף אחד לא נגע באף אחד. חבורת השיקסעז הבלונדיניות שהיו שם חשבו שזה משעשע ועברו לרקוד בצד. אני, למודת הדרת נשים והשתלטות כוחות האופל על ישראל, חטפתי חורפה. זה גם היה ממש מוזר – כל הפואנטה של הדוכן הזה זה לקרב לבבות ולהכיר קצת צד יהודי חביב לצעירים האירופים, אז מה אתם אומרים להם בדיוק כשאאוט אוף דה בלו אתם שולחים את הנשים הצידה? גם הרב היה הכי ידידותי ושמח לענות לכולם, יהודים ולא יהודים, גברים ונשים, אז ממש לא התאים. הלכנו משם.

בערב הראשון שהיינו הייתה הופעה של פלסיבו. הקהל היה רב (הה) והרבה אנשים נופפו בדגלים.

היו גם דגלים ישראלים. ויותר מבמקום אחד. אני עצמי ידעתי על זוג ישראלים שהגיע במיוחד מישראל לפסטיבל (שלום לקוראת עמית), ומאוחר יותר גם נתקלנו בחבורה אחרת של ישראלים שגם הם הגיעו במיוחד לפסטיבל. הם היו מצחיקים, כי ניגשתי ישירות אליהם ושאלתי בעברית אם אפשר להצטלם, ונושא הדגל ענה לי באנגלית שהוא לא מבין עברית. מייד התחלתי להתנצל שהנחתי בגלל הדגל וכו, ואז הוא חייך ואמר בעברית במבטא רוסי קל: "די, צוחקים איתך". שוחחנו איתו כמה דקות והוא היה בחור ממש מצחיק, וגם אמר משהו על זה שכאן כולם קוראים לו "ישראלי" ובארץ כולם קוראים לו "רוסי" וזה מצחיק אותו. היה מאוד נחמד.

אקיצר, לעניינו. זו ההופעה השלישית של פלסיבו שאנחנו רואים בסיגט, ולא מתאכזבים. חוץ מהפעם, שכן התאכזבנו כי הם אשכרה לא ביצעו אף אחד משלושת השירים שאנחנו הכי אוהבים שלהם. נו באמת.
למרות העובדה שלא שמענו את שלושת השירים שבאנו לשמוע הייתה הופעה מצוינת.

חזרנו הביתה שיכורים ומרוצים ואת היום שאחרי בילינו בהתמודדות עם השילוב הפחות מהמם של הנג אובר לצד ארבע שעות שינה אחרי שהילדים השכימו אותנו בזריחה.

ביום הבא שהלכנו לסיגט הייתה הופעה של מניק סטריט פריצ'רז. גם אותם כבר ראינו בסיגט בעבר, ואין מה לומר, הם יודעים את העבודה מטיפי הרחוב המשוגעים. לאור זה שהיה קהל פחות צפוף מבפלסיבו הצלחנו להגיע ממש קרוב לבמה, ובאמת שנהננו. הייתה אחלה הופעה.

ההופעה אחרי מניק סטריט פריצ'רז הייתה להקת הרוק הכבד הקליפורנית קורן (KORN). אני פחות מכירה אותם אבל האופנוען דווקא כן מכיר ובכל מקרה הם נותנים הופעה משובחת. ההדרן שלהם היה אחד הביצועים הכי משובחים ששמעתי ל"אנאת'ר בריק אין דה וול". היה מצוין.

גם את היום שאחרי היום הזה בילינו בהתמודדות עם הנג אובר ושעת השכמה לא הגיונית. סיגט אובייסלי לא מיועד להורים לילדים רכים.

ביום השלישי שהלכנו לסיגט באנו בכלל כי הוזמנו למסיבה מגניבה שם בלי קשר ללהקות של אותו יום, שלא אמרו לנו כלום. בדיעבד זה היה הקינקס, להקה שנשמעה מאוד חביבה.

אחרי ההמבורגר צעדנו אל המסיבה. זו הייתה מסיבה עם הרבה חברים טובים והרבה אלכוהול, אז כשהגיע הדי ג'יי כבר ממש לא שינה לנו שאנחנו לא בקטע של המוזיקה הזו. ובכלל, היה מאוד סוחף הקהל בהתלהבות מהריקודים שם.

והיו לגמרי זיקוקים ואש ותמרות עשן. היה מאוד כיף. או כך זכור לי במעומעם.

אחרי היום הזה התעוררנו שוב אל הנג אובר עם הזריחה ונשבענו לעצמנו שלא נלך שוב לסיגט שלוש פעמים בשבוע אחד עד שהילדים יתחילו לישון יותר מאוחר מאיתנו.

אבל ממרחק חודש ומשהו מאז אני כבר חושקת שוב בללכת לסיגט, גם שלוש פעמים בשבוע. וגם בהמבורגר ברגע זה…

זהו, בפעם הבאה: חזרה לשגרה.