ספרים וטלוויזיה – דאונטון אבי, שתיים דובים, יו נסבו

לא מזמן קראתי את ספרו של יו נסבו, איש השלג (Snowman). אני לא יודעת אם זה כבר תורגם לעברית, אבל כמה מספריו של נסבו, סופר מתח נורבגי, כבר תורגמו, אז זה בטח בדרך. מבחינתי מדובר בספר הכי טוב שלו עד עכשיו – זה ספר מתח מעולה. הוא גם מפחיד לעיתים, גם משאיר אתכם במתח ממש עד הרגע האחרון, וגם משלב יפה רגעי עומק של הדמויות עם סצינות אקשן. כשקראתי אותו חשבתי (ברגעים שבהם לא הצטנפתי מתחת לשמיכה בפחד, הוא מפחיד כבר אמרתי) שזה ממש ספר שנועד להיות סרט, ומתברר שאכן, כבר מדברים עליו בהוליווד כסרט. ספר מתח מצוין. מה שכן, רצוי לקרוא משהו מספריו של הארי הולה (דמות הבלש) לפני. הספר רצוף רפרנסים לספרים קודמים. לא חייבים לקרוא את כל הסדרה, אבל אחד מאלה שכבר תורגמו לעברית יכול לעזור.

 

 


 

 

ועכשיו, לדאונטון אבי.

 

~ התרעת ספוילרים לדאונטון אבי, עד הפרק האחרון של העונה השלישית (ספיישל כריסמס 2012). אם אתם לא רוצים ספוילר לדאונטון דלגו עד הקו המפריד הבא ~

 

את העונה השלישית של דאונטון אבי ראינו כבר לפני שנה. אבל את ספיישל הכריסמס לא, פשוט כי הוא לא היה מצורף לדיוידי. עם הזמן שמעתי שהוא כולל סוף רע, וכבר לא כל כך רציתי לראות אותו. אבל השבוע ראינו אותו, ומה אני אומר לכם – רע.

זה לא רק הסוף, שהוא מאכזב ומטופש בעיני, זה הפרק עצמו. הוא משעמם. דאונטון החלה כסדרה מבריקה, שילוב נכון של דרמה תקופתית (לפני ותוך כדי מלחמת העולם הראשונה) עם תלבושות ותפאורה מקסימות, עולם המעמדות הבריטי (אצילים ומשרתיהם) והכי חשוב – קשר רומנטי מעניין. היו כאן שלושה סיפורים רומנטיים מעניינים –  זה של האחות הקטנה, ליידי סיביל, שבוחרת לברוח עם הנהג האירי של אבא שלה ולהתחתן איתו, זה של המשרתת אנה שמתאהבת במשרת הנשוי בייטס, והסיפור המרכזי מביניהם, זה של האחות הגדולה, מרי, שמנהלת קשר עם היורש לאחוזה שהמשפחה מתגוררת בה, קשר שכולם רוצים שיצליח, וכמובן שהדרך מלאה חתחתים. אבל אלה היו חתחתים מהנים. אלו ייסורים רומנטיים מקסימים זימנה לנו הסדרה הזו. כשמרי ומת'יו סוף סוף מודים שהם אוהבים אחד את השני ומתחתנים, מרגיש הצופה נחת משל הרגע חיתן את ילדיו שלו. אין כמו סדרות שמצליחות לגרום לצופה להרגיש את הפרפרים הרומנטיים.

 

אלא ששלוש עונות אחרי, מה נותר לנו מהסיפורים הרומנטים האלה? כאילו באו יוצרי הסדרה אמרו – יצא לנו מוצלח מדי, בואו נהרוס. קודם כל, מרגע שבייטס ואנה מתחתנים, או ליתר דיוק, מרגע שנגמרות הדרמות עם אשתו לשעבר של בייטס, נגמר העניין בסיפור שלהם, הם פשוט עוד זוג נשוי משמים. ואז, בתחילת העונה השלישית, יוצרי הסדרה הורגים את סיביל. חבל, אבל אוקיי, נניח שהם רצו דרמה והבינו שחייבים לפגוע בדמות מרכזית.

ואז מגיע הספיישל, שבסופו – אם עוד לא ברחתם מחשש לספוילרים זה הרגע האחרון שאתם עוד יכולים להתחרט, הפסיקו לקרוא עכשיו – הם הורגים את מת'יו. מת'יו קרולי, האיש שמרי, ביחד עם כל צופות הסדרה, מתאהבת בו. הזוג הראשי של הסדרה, הסיבה המרכזית לצפות בה.

 

אני באמת לא מבינה את הקטע. למה שמישהו ירצה להמשיך לראות את דאונטון אבי? מה מושך עכשיו בסדרה? יש גבול כמה דברים שעושים רע על הלב מוכנים הצופים לקבל. נראה לי שדאונטון אבי השתמשה בכל הקרדיט שלה. אני, בכל אופן, לא מתעקשת לצפות בעונה הרביעית (למרות שאחרי שראיתי את הפריוויו לעונה הרביעית אז אולי בכל זאת, ממ). אם במקרה אני אתקל בה אז אצפה, אבל לא ארכוש את הדיוידי כמו שעשיתי עד עכשיו.

 

ולמי שמתלבט אם לראות את העונה הרביעית או לא, הנה הפריוויו שלה:

 

 

 


 

 

משחקי הרעב:

 

או. יש לי המון מה לומר. ראשית, יש להבהיר, אני מדברת על הספרים, לא על הסרטים. הסרטים חביבים, אבל הספרים יותר טובים.

מדובר בטרילוגיה, שאני מנחשת שכל חברותיי עיקמו את האף רק לשמוע עליה, ואני יכולה להבין למה. זה להיט בקרב בני נוער, זה ספרים מאוד אלימים, ובהחלט אין מדובר בספרות עילית.

א-בל. אני חייבת להשוות לרגע לטרילוגיה אחרת שעשתה מיליונים: 50 גוונים של אפור. כי הטרילוגיה הזו משום מה כן נחשבת ראויה לקריאה של מבוגרים, ומדובר בספרות זבל שאין כדוגמתה, רומן רומנטי קלישאתי וצפוי, עם שפה רדודה (לא מכירה את התרגום העברי, אני מדברת על הגירסה האנגלית), די משעמם, עם סצינות סקס שהביאו לו הרבה יותר תהילה ממה שהיו צריכות.

את 50 גוונים קיבלתי במתנה. את הראשון קראתי כשאני מחכה לראות מתי יופיע הניצוץ הזה שהחברה שהמליצה לי דיברה עליו. את השני קראתי כי חשבתי שאולי לא הבנתי משהו ויש איזה רובד נסתר שאני מפספסת. את השלישי קראתי כי אני מפגרת וחייבת לסיים דברים שהתחלתי, אבל זה לקח המון זמן כי פיהקתי וגילגלתי עיניים מול הספר.

אני לפחות שמחה שהוא לא מיועד לבני נוער, כי המסרים בגוונים הם איומים ונוראים, משהו שקשור לאישה צריכה להיות יפה, קצת תמימה ותומכת ולמצוא גבר עשיר ודומיננטי שיקנה לה בית וקריירה. אני מאוד מקווה שאף נערה שטרם גיבשה את זהותה הנשית החזקה לא תקרא את הספרים האלה.

 

העניין הוא, שמשחקי הרעב, שדווקא כן נקראת בידי בני נוער, היא בעלת מסרים איומים משל עצמה. הספר מאוד מאוד אלים. למעשה הסיפור המרכזי בספר הראשון והשני סובב תוכנית ריאליטי שבה המשתתפים אמורים להרוג אחד השני, בכל דרך אפשרית. קצת מזעזע אותי לחשוב שזה מה שבני נוער קוראים היום. אבל אולי אני זקנה.

 

על כל פנים, למרות האמור לעיל, מדובר בספרים מעולים. באמת. המדד שלי לספר הוא כמה הוא מרתק אותי. ומשחקי הרעב גרמו לי להפסיד שינה כי התעקשתי להמשיך לקרוא, שזה הציון הכי גבוה שספר יכול לקבל.

 

~מכאן ספוילרים לכל שלושת הספרים. ברצינות, ספוילרים שלאחריהם אין טעם לקרוא את הספר. אם עוד לא קראתם ומתכננים – מייד לעבור לקו המפריד הבא~

 

 

משחקי הרעב הם ספרי מדע בדיוני. הם מתרחשים בעתיד, בעולם שאחרי אפוקליפסה לא ברורה, כשמהמין האנושי נותרו מעטים. בין המעטים האלה קיימת הירארכיה, חלקם גרים בעיר קפיטול, ומשעבדים את שאר האנשים, שגרים ב-12 מחוזות, כשכל מחוז מספק לקפיטול משאב אחר (חקלאות, פחם, עץ, דגים וכו). כחלק מהיד הקשה של השלטון אחת לשנה נאלץ כל מחוז לשלוח נערה ונער אל תוכנית ריאליטי שנקראת משחקי הרעב, שבה יתמודדו 24 בני הנוער על חייהם. רק אחד ייצא משם חי.

 

גיבורת הספרים היא קטניס ממחוז 12, מחוז עני של כורי פחם. אנחנו מקבלים תיאור של חיי העוני שלה, וגם של מה שמניע אותה, שהוא הדאגה למשפחתה, אמא שלה ואחותה הקטנה, פרים, אחרי שהאבא נפטר. במקרה של מחוז 12, אם אין מי שדואג למשפחה, המשפחה פשוט גוועת ברעב. קטניס הופכת לציידת לא חוקית, ומספקת ככה מזון למשפחה שלה. ואז, בספר הראשון, היא נשלחת למשחקי הרעב, לתוכנית הריאליטי של הקפיטול.

אני אסכם פה את הספר הראשון: קטניס מנצחת, ואף מצליחה באורח תקדימי להציל איתה את פיטה, הנער שהגיע איתה מהמחוז. לראשונה אי פעם, בעקבות תחבולות של קטניס, יש שני מנצחים במשחקי הרעב. זה מוביל אליה את הערצת ההמונים במחוזות, ואת שנאת השלטון בקפיטול.

 

בין לבין מתפתח כאן משולש אהבה, שאני מצטערת על השטחיות, אבל הוא החלק שאני הכי אוהבת בספרים האלה: לקטניס יש ידיד שרוצה יותר, שהוא בן זוגה לצייד, ששמו גייל. ואז היא יוצאת למשחקים עם פיטה, וחוזרת מהם כשהיא בעלת רגשות לא ברורים גם לפיטה. הקהל, אגב, מתאהב לגמרי ותומך בפיטה במשולש הזה, פשוט כי הוא האיש הכי מקסים שאי פעם קראתם. כולן רוצות שפיטה כזה יתאהב בהן.

 

הספר השני מתאר את מאבקי הקפיטול בפופולריות שקטניס זוכה לה, ושגורמת למחוזות לחשוב שאם היא ניצחה את הקפיטול, גם הם יכולים. יש תסיסה, שיכולה להביא להפיכה, והקפיטול רוצה להיפטר מקטניס לפני שזה קורה. כך קורה שקטניס, שוב באופן תקדימי, נשלחת שוב למשחקי הרעב, ביחד עם פיטה. הספר השני היה בעיני עוד יותר מעניין מהראשון, כי יש קצת יותר עומק לדמויות היריבים במשחקי הרעב, שכולם מנצחים במשחקי רעב קודמים. לפחות המחברת מראה כאן שיש מחיר ללקיחת חיי אדם, ושכולם סובלים מטראומות.

אני אסכם פה את הספר השני: באמצע משחקי הרעב מופיע כלי טיסה של מי שיכונו מכאן והלאה "המורדים", הם לוקחים את קטניס ועוד כמה מתחרים, ובורחים אל מעוז המורדים. הם רוצים שקטניס תהיה סמל המרד. רק שהם לא מצליחים לקחת בפריצה למשחקים את פיטה, שנופל בידי הקפיטול. זה הולך להרוס את קטניס.

 

הספר השלישי, או כמו שאני קוראת לו: האכזבה. לשני הספרים הראשונים יש מבנה מאוד ברור. קצת תיאור החיים במחוז 12 ואז לאקשן של המשחקים. עובד כמו קסם, לא יכולתי להניח את הספר מהידיים. הספר השלישי שובר את הנוסחה הזו, אני מניחה שעלילתית היה קצת קשה להסביר למה שקטניס תהיה שוב במשחקי הרעב, אבל עדיין לא מחליפים נוסחה מנצחת.

אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא שעד כה כוחו של הספר היה בכוחה של הגיבורה, קטניס. ואילו כאן קטניס נטולת רצון לחיות, שבורה בלי פיטה, מתלבטת אם היא בכלל רוצה לעזור למורדים, ובאופן כללי סובלת מדיכאון ומחוסר יציבות. ואז המורדים, שרוצים לחזק אותה, פורצים לקפיטול ומביאים לה את פיטה. מה שהיה יכול להיות שיא רומנטי מהממממם, מתגלה כקול ענות חלושה, כשמתברר שפיטה עבר סוג של שטיפת מוח והוא כבר לא מאוהב בה עד כלות הנשימה כמו שהיה עד עכשיו.

לכאורה, טוויסט נאה בעלילה שיכול לשמש להיפוך קל, שבו קטניס עובדת קשה על להחזיר את אהבתו של פיטה. קצת כמו עד עכשיו רוס היה מאוהב ברייצ'ל, ומעכשיו זו רייצ'ל שמאוהבת ברוס. אלא שקטניס מייד מתכחשת לפיטה ולגירסתו הקצת מטורפת, וכך מתמסמס לו סיפור האהבה הזה.

 

בנוסף, מתישהו נבנה פה קצת אקשן, ואף מתקדם בקצב שמזכיר את משחקי הרעב, אלא שאז הסופרת כנראה מתחרטת וסוגרת את כל הספר באנטיקליימקס ענק שבו הגיבורה מאבדת את הכרתה וכל האקשן קורה בלעדיה, ואנחנו שומעים על זה רק מתוך דמדומי הכרתה בזמן שהיא מסוממת. שנאמר – הה??

ואם זה לא מספיק, אז רגע לפני שהיא גורמת לקטניס להתחרפן סופית ולנו להפסיד את רוב מאורעות שיא ההפיכה, הסופרת גם קוצרת את חיייהן של כל דמויות המשנה שאוהבים בספר. אני יודעת שכולם כועסים על שהיא הרגה את פרים, אבל אני לא סולחת לה על פיניק.

עכשיו, אני מבינה שהיא רצתה להיות ריאלית, ובאמת זה סוף יחסית מציאותי, אבל למה לכתוב סוף מציאותי לספר שמלכתחילה היה כולו פנטזיה אחת גדולה? כוחו של הספר בטוויסטים הגדולים שלו, בסיפורים פוערי הפה, וסוף של ספר שלישי בסדרה זה ממש לא הזמן להתחיל להתאמן בריאליזם.

בסופו של דבר מקבלים איזשהו אפילוג, ובו גם פיתרון למשולש האהבה הזה, אלא שכולו כתוב באופן כל כך מינורי וחסר דרמה, שהקורא נשאר עם חצי תאוותו בידו. כך לא מסיימים סיפור אהבה גדול!!! רר.

 

ועדיין, אם מישהו לא קרא את הספרים ורוצה, אז קצת חבל שקראתם עד לפה כי כאן יש ספוילרים מטורפים, אבל הייתי ממליצה. עדיין אלה ספרים שההנאה מהקריאה בהם גדולה מאוד.

 

 


 

 

ועכשיו, לספר שחיכיתי לו הרבה זמן – שתיים דובים של מאיר שלו.

אני אתחיל מהסוף, מדובר בספר מצוין, בדיוק כמו שאתם מצפים מספר של מאיר שלו. ולמכירי מאיר שלו גם מחכים פה כל המאפיינים הקטנים שמופיעים בכל הספרים שלו, החל מסיפור בן כמה דורות שמתחיל בימי החלוצים, דרך ביקורת על "הישראלים החדשים" (זה מתבטא בעיקר בספר הזה ובפונטנלה, כל מיני דברים קטנים כמו שהמספר בפונטנלה, שהוא בעל משתלה, לועג לכל מבקשי הברוש הלימוני כחלק מהטרנד שפשה בישראל לעשות גדר חיה מברוש לימוני, וגם בספר הזה למשפחה של המספרת יש משתלה והיא לועגת לקוניה דורשי האורכידאות). ויש כמובן הרבה שטיקים כמו ביטויים מיוחדים לדמויות, או דברים שחוזרים על עצמם בספרים של שלו: תמיד לאחד הגיבורים יש תאומים/תאומות, תמיד יש מקלחת בחצר לגבר של המשפחה (מעניין אם גם לשלו עצמו יש מקלחת בחצר),  תמיד יש דמות אם נעדרת (מתה/לא מתפקדת/לא מתעניינת), תמיד יש אב נערץ שסולחים על חולשותיו, או במקרה הזה סב נערץ.

 

א-בל. זה הספר הכי קודר של שלו שקראתי. זה כמובן נעוץ בכך שסיפור הבסיס של הספר, הסוד הגדול שכולם מחכים שיתגלה והוא נבנה ונבנה עד שמופיע לקראת הסוף, הוא הסיפור הכי נורא שקראתי, בטח אצל שלו. הוא כה אכזרי ובסיסי שהתקשיתי לקרוא אותו, ועד עכשיו הוא מסובב לי קצת הקרביים כשאני נזכרת בו.

 

ספוילר

אולי זה בגלל שהסיפור הזה נוגע בתינוקת בת יומה, ובהתאכזרות כה גדולה לתינוקת הזו ולאמא שילדה שאותה, שלא יכולתי לסבול את זה. אולי זה התיאור של יבבות התינוקת הרעבה, שרוצה לינוק ולא זוכה לטיפה של אוכל מרגע שנולדה, אולי זה התיאור של אמא שלה ששומעת את התינוקת שלה בוכה ולא מורשית לגשת אליה, שקרע אותי.

סוף ספוילר

 

ולא רק הסיפור הזה קודר, אלא גם הסיפור שאינו סוד, זה שמתגלה לקורא כבר בתחילה – המספרת איבדה בן, ילד בן 6, והיא מספרת איך היא איבדה אותו ואי אפשר לא לבכות. גם קשה מאוד לקרוא את זה אם את בעצמך אמא לילדים בגיל רך. בכיתי בספר הזה כמה פעמים, דמעות של ממש, כולל ייבוב באיזה שלב, וזה לא משהו שציפיתי לו מספר של מאיר שלו.

 

אז איכשהו, למרות ההומור השלווי, למרות הציניות, נימה קודרת וצוננת שורה על כל הספר הזה. נהניתי ממנו, וגם חטפתי ממנו קצת דיכאון. והייתי חופרת בו עוד קצת, אבל גיגול הראה לי שכבר ניתחו את הספר הזה מכל זווית (ויאללה, תפסיקו כבר לומר שהפואנטה פה היא כמה שלו שונא מחקר מגדרי – זה לא ניתוח של סאבטקסט, זה מופיע בטקסט שחור על גבי לבן. אם כבר אז יותר מעניין זה הנימה הצינית שהוא מרמז בה על הישראליות החדשה. אני תוהה מתי הוא יוציא את הספר שאומר בפה מלא שאנחנו צועדים לחורבננו).

 

דברי טעם על שתיים דובים תמצאו גם כאן.

 

 


 

 

אה, וזהירות, ספוילרים גם בתגובות!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/1/2014 15:48   בקטגוריות ספרים   
84 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף

   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של דפנה י. ב-4/2/2014 16:39

 

על רהיטים ואנשים מוכשרים

כשרק עברנו לדירה החדשה עמד בה רהיט שנותר מהדיירים הקודמים.

 

 

עכשיו לכם אולי הוא לא נראה מוכר, אבל לי הוא דווקא נראה מוכר מאוד – בדיוק משהו ברוח הזו היה בבית של סבא וסבתא שלי, כולל דלתות הזכוכית והריח שאני לא יכולה להגדיר, אולי של עץ עם בקבוקי אלכוהול שעומדים שם שנים ואף אחד לא שותה מה"ברנדי".

"מהמם", אמר האופנוען, "זה יהיה כל כך יפה בדירה שלנו. תראי איזה קלאסה יש לזה, רהיט של פעם אמיתי".

"זוועה", אמרתי אני, "איך לעזאזל ניפטר מהדבר הזה? זה שוקל טון. לא יכולת להתעקש עם הדיירים הקודמים שיעיפו את זה בעצמם?"

אחרי שהטלתי וטו האופנוען נכנע ופירסם את הרהיט באיזו קבוצה בפייסבוק שם הוא הציע אותו בחינם, רק בואו לקחת. להפתעתי הגדולה נמצא מי שרצה לקחת את זה.

ערב לפני שהיו אמורים לבוא לאסוף את זה, האופנוען אמר: אולי בכל זאת נשמור את זה?

"לא".

"אפשר לעשות מזה רהיט ממש יפה".

"לא".

ואז אמר האופנוען: אולי נשאל את חגית לדעתה? היא חברה מהצד שלך, ומה שהיא תגיד יהיה מקובל על שנינו.

הצעה מקורית, אין מה לומר. הסכמתי.

הייתם חושבים שחגית תתמוך בדעתי, אבל היא ישר ענתה לי בשורה הבאה:

"לשמור!!!! את מפגרת"

מזל שהיא חברה שלי מספיק זמן כדי שאני לא איעלב. לפחות לא יותר מדי.

 

על כל פנים – doh!

שאלנו את חגית ועכשיו אני תקועה עם הרהיט. התחלתי להתבאס. לעומת זאת, חגית והאופנוען עברו לשיחת פייסבוק ארוכה על מה אפשר לעשות לרהיט ואיך, בעוד אני מנסה להפריע לה בווטסאפ עם שאלות והיא עונה לי שהיא לא יכולה לענות לשנינו במקביל – וכיבתה אותי.

כן, הרבה זמן חברות. מזל.

 

אקיצר, חגית נתנה לאופנוען רשימת הוראות שכללו לגרד כל מיני צבעים, לעבור על כל הרהיט עם נר עבה כדי להשאיר עליו קצת שעווה, ועוד שאר דברים שנשמעים קצת כמו הוראות של סקס ביזאר.

האופנוען קנה כל מיני חומרים משונים ובמשך כמה ימים טובים עבד על כל הרהיט. אחרי שהשלמתי עם זה שהוא נשאר, התחלתי גם אני להתעניין בו, ואף העליתי רעיון או שניים. בסוף יצא רהיט הרבה יותר מגניב שחשבתי. לגמרי ראסטיק במטבח שלי.

 

 

האופנוען עשה את כל העבודה, אני עשיתי את הווילונות (שזה אומר לבחור את הבד ולהביא אותו לתופרת, זה שלא שקרה פה נס ואחת הידיים שלי הפכה לימנית).

 

בשלב הזה כל כך התלהבנו מהרהיט המגניב שלנו (לגמרי לקחתי קרדיט על הבחירה העיצובית כשהתחלנו לקבל מחמאות) שכבר קפצנו לשוק הפשפשיםהשווה בפאתי בודפשט וקנינו את ספסל העץ שעומד לידו. וויהי.

 

 


 

 

תסתכלו שוב על התמונה של הרהיט. רואים בצד ימין שלו תלוי סינר עבודה קטן? או, אז זה סינר העבודה שדנ"א עשתה לגומבוץ במו ידיה ואף שלחה לבודפשט. מקסמי האינטרנט והבלוגיה, שבה אישה, מוכשרת ממני בעליל ואינה מכירה אותי אישית, מוכנה מטוב ליבה להכין משהו ולשלוח אותו לאישה שאינה מכירה.

 

על כל פנים, חלפה יותר משנה מאז, ודובוש כבר עוזר גם הוא במטבח, וסינר יש לנו אחד. ודובוש בכל פעם נעלב עד עמקי נשמתו כשגומבוץ התעקש שזה שלו. ומה אני אומר, שניהם צודקים. אז התחלתי לחפש סינר לילדים בחנויות כאן והלכתי לחנות שזכרתי שראיתי בה דבר כזה, רק כדי לגלות שנגמר להם. חזרתי הביתה מבואסת, ואיכשהו, דבר הוביל לדבר, והמדענית המוכשרת הציעה לתפור לנו עוד סינר. כיוון שהתגברתי על הנימוס הפולני כבר בסינר הראשון, וכיוון שמדובר בצורך בוער, קפצתי על ההצעה.

 

הסינר המקורי עם הסינר החדש.

ואני חייבת, מעבר לתודה ענקית, גם לשבח את דנ"א, שידעה מצד אחד לעשות אותם מאוד דומים, כי אחרת הם יריבו על אחד ספציפי, ומצד שני טיפה שונים, כל שהם יודעים מה של מי. זה פשוט מעולה. והם כבר היו בשימוש.

זה קסם האינטרנט הזותי.

 

 


 

 

 

מכירים את זה שאתם עומדים במקום יפה, ופתאום, עם השקיעה והתנועה המקום נראה מהמם ואתם חייבים לצלם אותו, ואז אתם מגלים שהמצלמה היחידה שיש לכם היא זו שבטלפון? באסה.

 

 

שתהיה לכולם שנה אזרחית מצוינת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/1/2014 22:00   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/1/2014 15:04

 

Red Hat, White Beard, Twinkle in his eye

חגיגות סנטה קלאוס בהונגריה מתחילות למעשה עוד לפני כריסמס. ה-6 בדצמבר הוא יום סנטה קלאוס (או בהונגרית – מיקולוש), וביום זה סנטה מפציע לביקור ומעניק לילדים שוקולד. המנהג המסורתי הוא שסנטה מגיע בלילה ומשאיר לילדים שוקולד במגפיים שלהם, אבל בשנים האחרונות זה כבר חגיגה של ממש, סנטה לא בוחל בכלום ומגיע לגנים ולבתי הספר, כמו גם לכל בתי הקפה/מסעדות/משחקיות שמארגנים אירוע סנטה משלהם.

כך יצא שבסופו של סופ"ש הסנטה בתחילת דצמבר הצטברה בביתנו הערימה הבאה:



תמונה חלקית בהחלט, כי כל אחד מהילדים זכה לקבל ממתק אחד מהשקית הענקית שהוא קיבל בכל אירוע, ואז החבאתי אותה מייד ואכלתי בעצמי חצי ממנה. אז אתם רואים כאן בערך חצי מכמות השוקולד שקיבלנו. מטורף.
 


 
הפואנטה במפגשים עם סנטה היא שהוא חוקר את הילד אם הוא היה ילד טוב ואז מעניק לו מתנה. במפגש הראשון עם סנטה חקר הנ"ל את גומבוץ אם היה ילד טוב וגומבוץ ענה כן נלהב על כל השאלות, ואז סנטה המרוצה הבחין בדובוש שעמד לידו וחיכה לתורו.

 
סנטה (לגומבוץ): ואתה אוהב את אחיך?


גומבוץ (בטון נחרץ): לא!


סנטה (נחנק קלות): הממ, כן, כנות זה כמובן תכונה חשובה…

 
במפגש השני, שהיה בבית הקפה הקבוע שלנו, התבקשו ההורים לכתוב מראש לכל ילד שבחים להתנהגותו הטובה בשנה שחלפה ולציין מה הם היו שמחים אם סנטה היה מבקש מהילדים שישפרו בשנה הבאה. בהתחלה קצת התפדחנו כי הרשימה שלנו כללה משפטים כמו "תחלוק עם אחיך את הצעצועים בלי להרביץ לו", או "תשתדל לא לנשוך", אבל כשהאזנו למה שסנטה התבקש לומר לילדים אחרים נרגענו קצת, כי היו שם דברים שהביאו לפרצי צחוק בקהל ההורים מסביב, החל מ"תפסיק להרביץ לאחיך בראש", וכלה ב"זה לא יפה לבעוט באמא". הה.


 
אחרי מפגשי הסנטה עבר שבוע יחסית שקט על כוחותינו היהודים, ואז הכריסמס שב להכות בנו במלוא העוז – מסיבות הכריסמס בגן. ראשונה הייתה המסיבה בקבוצה של הגומבוץ. הילדים בקבוצה של גומבוץ התאמנו שבועות ארוכים על השירים שהם יופיעו אותם, ובאמת ברגע האמת שרו אותם מאוד יפה. אחרי זה היה מפגש הורים-ילדים-מורים כולל כיבוד והענקת מתנות להורים שהילדים הכינו בעצמם (קישוטים לעץ) ומתנות למורים שההורים קנו בעצמם.


משם עברתי למסיבה בקבוצה של דובוש. הדובוש הביט בתמיהה בכל הילדים שבכו סביבו והתעקשו לשבת על אמא שלהם, התיישב באמצע הבמה לבדו והקפיד להשתתף בכל השירים. כלומר, כתמיד, עשה בדיוק ההפך ממה שגומבוץ היה עושה (במסיבה הראשונה שלו גומבוץ התיישב עליי, טמן את פניו בחולצה שלי וסירב לפתוח עיניים עד סוף המסיבה).


לאחר מכן העניקו הילדים להורים את המתנות שעשו להם:



 
שקית עוגיות וקישוט לדלת שעשוי מטביעות כפות הידיים של הילד בצורה של זר.


דובוש מייד הרים את שקית העוגיות ודרש לפתוח אותה. היו בפנים עוגיות דבש/ג'ינג'ר, והדובוש ואני כירסמנו אותן בהנאה, עד שהגננת אמרה לי שהיא שמחה שאני אוהבת אותן, היא עשתה אותן עם הילדים וכולם עירבבו ביחד את העיסה. המחשבה על קבוצת הילדים המנוזלים, משתעלים ומחטטי האף האלה מערבבים לי את העוגיות שאני אוכלת תקעה לי את העוגייה בפה, בקושי בלעתי. בעע.


 
הלכנו גם ליריד כריסמס. הפקנו לקחים משנה שעברה, שאז סחבנו את שני הילדים בעגלה, בקושי הצלחנו לנווט איתה בתוך הקהל ולקינוח 
הילדים מאוד השתעממו, ולכן השארנו אותם בבית.


יש כמה ירידי כריסמס בבודפשט, ואנחנו הלכנו לזה שלמרגלות הבזיליקה הגדולה:




(צילומים: האופנוען)


ואז לזה שנמצא באזור הרחוב התיירותי ואצי אוצה:



ואחרי יין חם ומתובל, שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בכריסמס באירופה, עברנו לאוכל. היו שם הרבה מיני מזון שנראו מבטיחים:



אבל אנחנו הלכנו על המנה הקבועה שלי בירידים האלה: בשר עם כרוב כבוש, ותפוחי אדמה עם בצל בקדירה. כמה פשוט, ככה טעים. כשאתם באירופה, אין מה לקפוץ מעל הפופיק, פשוט לכו על האוכל המסורתי שלהם.


זה היה טעים ומחמם ואנחנו הבטחנו לעצמנו שנחזור בפעם הבאה, אולי עם הילדים.


דגש על ה"אולי".


ומשהו שלא ממש קשור לכריסמס: קצת לפני החג שוחחתי עם האמא הגרמנייה על הסיר לבישול איטי שלה, שהיא משתמשת בו הרבה, והיא אמרה שאני חייבת לנסות, ואני אמרתי בנימוס אמריקאי "כן, מעניין מאוד", שבאמריקאית פירושו "לא נראה לי שאני אנסה".


האמא הגרמניה לא דוברת אמריקאית, ולכן למחרת היא פגשה אותי ליד האוטו ונתנה לי חבילה עצומה ביד. מה זה? שאלתי. הסיר לבישול איטי שלי, היא ענתה. אמרת שאת רוצה לנסות.


עכשיו, האמא הגרמניה מכירה אותי כבר מספיק זמן, והיא לא בחורה כל כך תמימה. כי בעודי מהנהנת בחיוך ואומרת בלב לעצמי "שיט, עוד משהו שיתפוס מקום על השיש עד שאחזיר לה", היא התחילה להתרחק ואמרה בקול תמים: "אגב, כדאי שתתחילי לנסות אותו עוד היום". ואני אמרתי: "באמת? למה?" והיא אמרה: תסתכלי בפנים.


ואני הסתכלתי בפנים וכמעט התעלפתי למצוא בתוך הסיר חצי קילו של בשר לא מבושל וירקות שורש. והיא הסתכלה עליי בחיוך ואמרה: את כמובן לא חייבת לנסות, אבל זה בטח לא יריח טוב בעוד כמה ימים. ונעלמה לכיוון האוטו שלה. צחקה עליי, אבל בעיקר שיחקה אותה עם הארוחת ערב בכוח שהיא סידרה לי.



וכך בשבוע האחרון אנחנו אוכלים אוכל שבושל בסיר בישול איטי. מצאתי את הבלוג הזה לבינתיים ואני די חורשת על המתכונים שלה. היא נשמעת בחורה מאוד נחמדה והמתכונים מוצלחים. לכו על העוף היווני אגב.


עכשיו כמובן מאוד מתחשק לי טשונט, אם כבר יש לי סיר לבישול איטי (אני אמורה להחזיר אותו אחרי הסילבסטר). אם מישהו בקהל יודע איך אומרים קישקע בהונגרית, וגם איפה יש קצב יהודי שיש לו כזה (יש חנות כשרה אבל יש שמועה שסגרו אותה), הוא מתבקש לומר.


 
בפעם הבאה: שיפוץ רהיטים, סינרים לילדים, ספרים וסדרת טלוויזיה.
נכתב על ידי עדי בעולם , 26/12/2013 19:40   
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-28/1/2014 13:53

 

ביקורים

יומיים אחרי שקיבלתי חיסון נגד שפעת אני נשברת ומתקשרת למרפאה:

אני: היי, קיבלתי לפני יומיים חיסון נגד שפעת, והזרוע שלי נפוחה, חמה, אדומה ומגרדת. זה נורמלי, נכון?

האחות: לא, את צריכה לראות רופא

אני: אהה. אז זה יעבור לבד?

האחות: את צריכה לראות רופא

אני: אהה. אז אני רק אקפוץ לסופרמרקט, אעשה סידורים, ואם זה לא יעבור אז לבוא?

האחות: את! צריכה! לראות! רופא!

 

נו טוב, אם היא מתעקשת. זה נגמר בכדורים נגד אלרגיה אגב. רר.

נ.ב

רק בדיעבד זה הזכיר לי את הסיטואציה בלידה של דובוש, שהמיילדת זיהתה צירים במוניטור, ואני אמרתי לה "טוב, אני רק קופצת להביא את הילד מהגן, לעשות עוגיות כי כבר הוצאתי את החמאה מהמקרר, ואני אחזור אחר הצהריים", והיא ענתה "את! הולכת! ללדת! לפני!"

(פחח, בדיעבד היא טעתה ולגמרי הייתי מספיקה לאפות את העוגיות)

 

 


 

 

דברים שאמא שלי הביאה לי #1

 

 

חבילת הפלייסמטים המהממים האלה.

הם הגיעו מהחברות המהממות שלי, עם המכתב המהמם הבא:

 

 

ואם כבר הזכרנו את החברות שלי, אז ברונקה, כלומר שני, הלא היא חברתי הינוקא, התחתנה לפני שבועיים. הרי לכם הקטע הקשה ביותר לגור בחו"ל: הרגעים שמפספסים בישראל. מילא שפיספסתי את ההזדמנות האחרונה שלי למסיבת רווקות, והייתה מסיבת רווקות חלומית עם קבוצת נשים שאני אוהבת, אבל גם החתונה הייתה כה מעולה, ואני קיבלתי תמונות בשידור חי דרך הווטס אפ וממש התעלפתי מעונג על כמה שהיא כלה יפה מצד אחד, ומצד שני ממש התאוויתי להיות שם.

אז יקירתי הפעוטה שני, מזל טוב לך גם כאן חיבוק של הסוררת

הייתי שמה תמונה שלך ככלה כאן אבל בטח תהרגי אותי…

 

 


 

 

דברים שאמא שלי הביאה #2

 

 

הספרים שביקשתי.

או כמו שאמא שלי דיווחה לי בטלפון יום לפני שהיא הגיעה: "קניתי לך את הספרים שביקשת, את החדש של מאיר שלו ואת עוץ לי גוץ לי הגירסה המוערת".

לקח לי שעה להצליח לנשום שוב.

 

 


 

 

והיה גם עוד ביקור מהארץ. ידידי עופר הבשלן הגיע לביקור במולדתו השנייה. עופר לא היה פה מלא זמן ולכן יכולתי לראשונה אי פעם להראות לו משהו בהונגריה שאני מכירה והוא לא. לקחתי אותו לבורש

Bors

בר המרקים הכי שווה בבודפשט (הסבר קל: ברי מרקים זה סצינה מאוד חזקה פה, וכמעט בכל שכונה יש בר מרקים מעולים וזולים. אבל זה המעולה בעיני).

יש משהו מאוד מגניב בבורש:

מעבר למיקומו המושלם (ברובע היהודי הישן, צמוד לבר החורבות סימפלה), בורש מגיש לאורחיו אופציה לחמישה מרקים וחמישה סנדוויצ'ים כל יום. כל אחד מהם באיכות ובטעם מעולים, והמחיר הוא, ובכן, פחות מתל אביב. לדוגמה: לקחתי מרק בטטה עם כדורי בשר אם אני לא טועה, ואיתו כריך חם עם כבד ברווז וריבת בצל. המחיר לשניהם ביחד היה 17 שקל. לא, זו לא טעות, זוהי בודפשט ילדה זוהי בודפשט. זה אחד המקומות הכי שווים לאכול בהם בעיר בעיני. אם אתם מגיעים לביקור רק קחו בחשבון שמדובר במקום קטנטן שבהחלט לא מתאים לילדים, עם מעט מאוד מקומות ישיבה (אבל אפשר לשבת בחוץ על הרכב הקטן והמצחיק שאתם רואים בתמונה. אומנם בחודשים הקרובים זה אומר שיקפא לכם התחת אבל יהיה חם בגרון מהמרק).

 

ועופר גם הביא לי מתנה.

 

 

את הספר המקסים הזה, שיש לציין גילוי נאות שהוא יצא בהוצאה שבבעלותו של מגיש המתנה, כתבה סבתא צרפתייה חביבה. מדובר בספר הבישול הכי יפה שראיתי זה זמן רב:

 

 

(כן, אתם רואים נכון, עוגיות לפסח. לכבוד הגירסה הישראלית הסבתא החביבה מצרפת ישבה וחיברה מתכונים שיתאימו לחגי ישראל)

 

 הרושם שעולה מהספר הזה הוא שהמחברת עשתה המון כיף עם נכדיה, ונראה לי שזה גם הקהל הנכון לספר: הוא פחות ספר בישול (למרות שהוא מורכב ממתכונים), ויותר ספר חווייתי. מעין ספר מושלם לסבתא ולנכד/ה, או להורה ולילד, לקרוא ולהכין ביחד.

 

 


 

 

דברים שאמא שלי הביאה איתה #3

 

מוספי הארץ באדיבות גילה. אחד הדברים הכי משמחים שאפשר לשלוח לי.

הדס – היכוני, אני מעבירה לך כשאני מסיימת.

(כן גילה, אני רק תחילתה של שרשרת המיחזור במשלוחים האלה שלך חיבוק של הסוררת)

 

 


 

 

ואני חייבת לשתף כאן את הווידיאו המקסים הזה של הילדה שהחליטה להפתיע את הוריה החירשים במסיבת כריסמס בגן שלה, ושרה את כל השירים בשפת הסימנים במקום סימני הפנטומימה שלימדו אותם בגן. זה כל כך מרגש מצידה, פלוס היא עושה רושם של ילדה ממש מצחיקה, שחייבים לאהוב אותה.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/12/2013 21:55   
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-9/1/2014 13:44

סיכום חנוכה

 

השנה החלטנו שאנחנו הולכים על חנוכה בשיא הכוח. כי אם אנחנו לא חוגגים חנוכה הילדים לא יהיה להם מושג, ולעומת זאת בגן ובכל מקום אחר טוחנים להם את כריסמס, ומתישהו הם הרי יצטרכו לגלות שאנחנו יהודים אז עדיף להתחיל מוקדם. למרבה המזל אמא שלי הגיעה לביקור בטיימינג מושלם, וככה חידשה קצת את מלאי הסביבונים המגניבים שלי פלוס הביאה לי מטבעות זהב, נרות ועוד כמה אקססוריז של חנוכה.

(אמא שלי אגב הביאה עוד כמה דברים אבל על כך בפוסט הבא, שכבר כמעט מוכן!).

 


כולל מספיק סביבונים לחלק לילדים בגן!

 

אז פצחנו בחגיגות החנוכה בהדלקה של נר ראשון, בהשתתפות אמא שלי, חברתי הישראלית שגרה כאן הדס והבן של הדס, גיא, שבגיל של גומבוץ. אמא שלי, שהגיעה לפה טרייה אחרי סדנת אפייה עם שמרים, הביאה אותה בבצק שהיא הכינה לסופגניות. היה מעולה. היה כל כך מעולה שגם בהדלקת הנר הבאה הילדים ביקשו סופגניות, ואמא שלי עשתה עוד הפעם. והפעם הכינה כמות בצק כפולה כדי להקפיא ולהשתמש כשיבואו אורחים להדלקת נר אחרת.

 

בהמשך החג, אחרי שאמא שלי עזבה עוד אירחתי כאן להדלקות נר את ההורים של האופנוען וגם את השכנים שלנו, שהתגלו כיהודים. לכבוד השכנים הפשרתי את הבצק שאמא שלי השאירה לי, חילקתי אותו לסופגניות, מילאתי בריבה ופצחתי בטיגון.

ויש לי טיפ אחד לעצמי לחנוכה הבא: בפעם הבאה תתאמני לפני שאת מטגנת את הסופגניות כדי להגיש לאורחים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטיגנתי סופגניות, לא ברור לי מה השתבש, אבל הצלחתי לשרוף צד אחד של הסופגניות, ולהשאיר את חלקן האחר די נא.

 

לא, זה לא קציצות מבצק של ג'חנון, זה סופגניות.

 

האורחים שלנו היו קצת מזועזעים. לא מאשימה אותם, זה היה מאוד מנומס מצידם לגמור את הסופגניה האחת שהם לקחו. אפילו הילדים השאירו את החלק הקשיח של הסופגניות בצלחת. לא נורא, העיקר החברה, לא?

 

 


 

 

ואז נפניתי לפרויקט הגדול – מסיבת החנוכה בגן. הפעם היו לי שתי מסיבות לארגן, אחת בקבוצה של גומבוץ ואחת בקבוצה של דובוש, ואף אחת מהגננות לא טרחה אפילו להעמיד פנים שהיא מבקשת יפה, אלא שתיהן פנו אליי בשיא הטבעיות ש"צריך לקבוע תאריך למסיבת החנוכה שתארגני". גם שאר האימהות היהודיות של הגן (מספרן הולך וגדל משנה לשנה, פתחתי כנראה טרנד של יציאה מהארון היהודי) בירכו אותי בלבביות על היוזמה והמשיכו הלאה (למרות שיש לציין שאמא ישראלית אחרת הביאה למחרת סופגניות לגן). זה בסדר, כבר השלמתי עם מעמדי כאמא המתלהבת.

 

ערב לפני המסיבה הכנתי לביבות לשתי קבוצות, ולפני שאתם מוחאים כפיים אני צריכה להודות שאמא שלי הביאה לי שקיות לביבות להכנה מהירה (שקט איריס!!). אבל מה שכן הכנתי גם עוגיות וחתכתי עם החותכן שחגית הביאה לי לפני שנה לצורה של חנוכיות.

 

 

המסיבה הראשונה הייתה בקבוצה של דובוש וכצפוי הייתה פשוטה ונעימה. הדלקנו נרות, סובבנו סביבונים, לבשנו כתרים עם נרות על הראש, צבענו דפים עם דפים עם ציורים של חנוכה, ניסינו להרגיע את הילדה שהתחילה לבכות מהסביבונים שעושים מוזיקה והרבה אורות, שמענו קצת שירים בעברית, נו, אתם יודעים מה עושים במסיבה של חנוכה. היה מאוד נעים.

 

ואז הגיע השעה לעבור לקבוצה של גומבוץ, אלא ש –

 


 

הנרות עוד לא כבו. (בתמונה אתם רואים את החנוכייה שלי מימין, ולידה איזו חנוכייה פושטית במיוחד שאני חושדת שהגננת פילחה מאיזה אירוע של חב"ד שאלוהים יודע איך היא התגלגלה אליו, כי זה מסוג החנוכיות שחב"ד יחלקו והיא גמגמה משהו כששאלתי אותה מאיפה זה). ואנחנו הסברנו לילדים, אחרי שכולם רצו לנשוף על הנרות, שזה מאוד שונה מנרות יום הולדת והכי חשוב לא לכבות אותם. נאלצתי לחכות, והיה שם ממש נס של חנוכה הסיקוול, כי בדלי נרות קטנטנים ועדיין בערו שעה. טיפ לשנה הבאה: למצוא נרות קצרים.

 

ואז עברתי לקבוצה של גומבוץ. הילדים בקבוצה של גומבוץ כבר עברו שתי מסיבות חנוכה בשנים קודמות, וכזכור בשנה שעברה אפילו סיפרתי להם גירסה מאוד מופשטת ולא כל כך קשורה לסיפור המקורי של חנוכה. אז הפעם הגננת שלהם פנתה אליי לפני ואמרה שהם מוכנים לקבל קצת מושגים יותר אמיתיים על חנוכה ואני יכולה לשלב את זה בסיפור.

 

אז גם השנה סיפרתי לילדים על משפחת המכבים, אבא, אמא, ילד, ילדה וחתול, ושילבתי מילים חדשות בסיפור. השנה, בניגוד לשנה שעברה שמשפחת המכבים סבלה מבעיית תאורה מצערת בבית שלה, הייתה בעיית התאורה בבניין ליד הבית של משפחת המכבים, בניין שקוראים לו בית המקדש. וכל הסיפור הזה קרה בארץ ישראל לפני המון שנים, אמרתי לילדים, כשאפילו סבתא שלהם וסבתא של סבתא שלהם עוד לא נולדו. ואחד הילדים אמר:

אפילו את היית תינוקת?

מכה מתחת לחגורה על ההתחלה. חייכתי ואמרתי שעוד לפני, וסימנתי לעצמי בראש לא להזמין את הילד החוצפן לפליידייט לעולם.

אניווי, התגברתי על ההפרעה והמשכתי בסיפור, חנוכה הוא חג יהודי. כמו כריסמס? שאל מישהו, ואני עניתי שכן, בדיוק, גם כריסמס וגם חנוכה הם חגים, רק שחנוכה הוא חג יהודי. מזל שאף אחד מהילדים לא שאל מה זה יהודי, כי לזה שכחתי להכין תשובה ואני לא סגורה אם הייתי עולה עם תשובה מתאימה לגיל הזה.

 

אחרי הסיפור הדלקנו נרות:

 


(אותה חנוכייה בכמעט אותה אדרת)

 

אחרי הסיפור והדלקת הנרות עברנו לסביבונים, לחלוקת מטבעות זהב למי שהצליח לסובב וגם לילדים עם פחות קואורדינציה, שמיעת שירי חנוכה בעברית ולקינוח יצירה עם סמלי חנוכה:

 

 

טיפ לעצמי: בפעם הבאה להלביש לגומבוץ משהו קצת פחות שווה מהסוודר היוקרתי והבהיר שלו.

 

את המסיבה בקבוצה של גומבוץ סיימנו באכילת לביבות, או כמו שזה הוצג לילדים – פוטטו פאנקייקס. הילד היהודי השני של הקבוצה טעם ואמר שזה לא כמו הלביבות שאמא שלו עושה. טוב, אולי אמא שלו משקיעה ומכינה לביבות שאינן משקית.

 

אחרי המסיבות נותרו לנו עוד שתי הדלקות נר בבית ובאמת שהגעתי אליהן עם לשון בחוץ וגם קצת עם בחילה מכל השמן הזה. אז בהדלקת הנר האחרונה לשנה זו הילדים קיבלו "סלט של חנוכה" (סלט ירקות רגיל שהוגש ליד החנוכייה) וביצה קשה (כנ"ל), וביקשו סופגניות ונענו שאין בעיה, בשנה הבאה.

 

עד כאן חגים של יהודים. בפעם הבאה: חגים של אחרים. או שלפני יהיה פוסט של המון דברים שהצטברו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/12/2013 13:10   
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/12/2013 23:08