על רהיטים ואנשים מוכשרים

כשרק עברנו לדירה החדשה עמד בה רהיט שנותר מהדיירים הקודמים.

 

 

עכשיו לכם אולי הוא לא נראה מוכר, אבל לי הוא דווקא נראה מוכר מאוד – בדיוק משהו ברוח הזו היה בבית של סבא וסבתא שלי, כולל דלתות הזכוכית והריח שאני לא יכולה להגדיר, אולי של עץ עם בקבוקי אלכוהול שעומדים שם שנים ואף אחד לא שותה מה"ברנדי".

"מהמם", אמר האופנוען, "זה יהיה כל כך יפה בדירה שלנו. תראי איזה קלאסה יש לזה, רהיט של פעם אמיתי".

"זוועה", אמרתי אני, "איך לעזאזל ניפטר מהדבר הזה? זה שוקל טון. לא יכולת להתעקש עם הדיירים הקודמים שיעיפו את זה בעצמם?"

אחרי שהטלתי וטו האופנוען נכנע ופירסם את הרהיט באיזו קבוצה בפייסבוק שם הוא הציע אותו בחינם, רק בואו לקחת. להפתעתי הגדולה נמצא מי שרצה לקחת את זה.

ערב לפני שהיו אמורים לבוא לאסוף את זה, האופנוען אמר: אולי בכל זאת נשמור את זה?

"לא".

"אפשר לעשות מזה רהיט ממש יפה".

"לא".

ואז אמר האופנוען: אולי נשאל את חגית לדעתה? היא חברה מהצד שלך, ומה שהיא תגיד יהיה מקובל על שנינו.

הצעה מקורית, אין מה לומר. הסכמתי.

הייתם חושבים שחגית תתמוך בדעתי, אבל היא ישר ענתה לי בשורה הבאה:

"לשמור!!!! את מפגרת"

מזל שהיא חברה שלי מספיק זמן כדי שאני לא איעלב. לפחות לא יותר מדי.

 

על כל פנים – doh!

שאלנו את חגית ועכשיו אני תקועה עם הרהיט. התחלתי להתבאס. לעומת זאת, חגית והאופנוען עברו לשיחת פייסבוק ארוכה על מה אפשר לעשות לרהיט ואיך, בעוד אני מנסה להפריע לה בווטסאפ עם שאלות והיא עונה לי שהיא לא יכולה לענות לשנינו במקביל – וכיבתה אותי.

כן, הרבה זמן חברות. מזל.

 

אקיצר, חגית נתנה לאופנוען רשימת הוראות שכללו לגרד כל מיני צבעים, לעבור על כל הרהיט עם נר עבה כדי להשאיר עליו קצת שעווה, ועוד שאר דברים שנשמעים קצת כמו הוראות של סקס ביזאר.

האופנוען קנה כל מיני חומרים משונים ובמשך כמה ימים טובים עבד על כל הרהיט. אחרי שהשלמתי עם זה שהוא נשאר, התחלתי גם אני להתעניין בו, ואף העליתי רעיון או שניים. בסוף יצא רהיט הרבה יותר מגניב שחשבתי. לגמרי ראסטיק במטבח שלי.

 

 

האופנוען עשה את כל העבודה, אני עשיתי את הווילונות (שזה אומר לבחור את הבד ולהביא אותו לתופרת, זה שלא שקרה פה נס ואחת הידיים שלי הפכה לימנית).

 

בשלב הזה כל כך התלהבנו מהרהיט המגניב שלנו (לגמרי לקחתי קרדיט על הבחירה העיצובית כשהתחלנו לקבל מחמאות) שכבר קפצנו לשוק הפשפשיםהשווה בפאתי בודפשט וקנינו את ספסל העץ שעומד לידו. וויהי.

 

 


 

 

תסתכלו שוב על התמונה של הרהיט. רואים בצד ימין שלו תלוי סינר עבודה קטן? או, אז זה סינר העבודה שדנ"א עשתה לגומבוץ במו ידיה ואף שלחה לבודפשט. מקסמי האינטרנט והבלוגיה, שבה אישה, מוכשרת ממני בעליל ואינה מכירה אותי אישית, מוכנה מטוב ליבה להכין משהו ולשלוח אותו לאישה שאינה מכירה.

 

על כל פנים, חלפה יותר משנה מאז, ודובוש כבר עוזר גם הוא במטבח, וסינר יש לנו אחד. ודובוש בכל פעם נעלב עד עמקי נשמתו כשגומבוץ התעקש שזה שלו. ומה אני אומר, שניהם צודקים. אז התחלתי לחפש סינר לילדים בחנויות כאן והלכתי לחנות שזכרתי שראיתי בה דבר כזה, רק כדי לגלות שנגמר להם. חזרתי הביתה מבואסת, ואיכשהו, דבר הוביל לדבר, והמדענית המוכשרת הציעה לתפור לנו עוד סינר. כיוון שהתגברתי על הנימוס הפולני כבר בסינר הראשון, וכיוון שמדובר בצורך בוער, קפצתי על ההצעה.

 

הסינר המקורי עם הסינר החדש.

ואני חייבת, מעבר לתודה ענקית, גם לשבח את דנ"א, שידעה מצד אחד לעשות אותם מאוד דומים, כי אחרת הם יריבו על אחד ספציפי, ומצד שני טיפה שונים, כל שהם יודעים מה של מי. זה פשוט מעולה. והם כבר היו בשימוש.

זה קסם האינטרנט הזותי.

 

 


 

 

 

מכירים את זה שאתם עומדים במקום יפה, ופתאום, עם השקיעה והתנועה המקום נראה מהמם ואתם חייבים לצלם אותו, ואז אתם מגלים שהמצלמה היחידה שיש לכם היא זו שבטלפון? באסה.

 

 

שתהיה לכולם שנה אזרחית מצוינת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/1/2014 22:00   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/1/2014 15:04

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s