יחסים בינלאומיים

קלולסיות לאומית #1

אנחנו הולכים בשדרות המרכזיות של בודפשט (אנדראשי), שנסגרו לתנועת מכוניות לצורך הפנינג. יש המון דוכנים ומול בניין האופרה יש במה וכיסאות כי תיערך שם הופעה ברחוב להנאת הציבור. רגע לפני תחילת ההופעה הכיסאות כבר תפוסים כולם. ואז המוזיקה מתחילה וכולם נעמדים.
אני: תראה מה זה, כולם עומדים בדיוק כשהמוזיקה מתחילה, איזה חוסר התחשבות
האופנוען (ביובש): זה ההמנון
אה, זה מסביר את זה…

ההופעה עצמה. שאז הקהל כמובן לא עמד…

קלולסיות לאומית #2
האמא הגרמניה ואני בשיחה על מבנים מעניינים בעיר.
האמא הגרמניה: ואם כבר מדברים על מבנים מעניינים, אז בדרך שאנחנו נוסעים בה לבריכה יש כנסייה שבנויה בתוך בניין עתיק. והם אגב מאוד מכבדים גם יהודים, כשהיה החנוכה שלכם הם שמו על הגג שלהם מנורה
אני (מזהה את הבניין שהיא מדברת עליו): זה בית כנסת
האמא הגרמניה: זה מסביר את זה.. באמת לא הבנתי למה כל הבניין מקושט בכוכבים האלה…

קלולסיות לאומית #3
לאמא הגרמניה ולי יש סושייה שאנחנו אוכלות בה מדי פעם. עם הזמן גילינו שהבעלים הוא יהודי שאף יודע כמה מילים בעברית ומאז בכל פעם שאני שם הוא בא להחליף איתי כמה מילים בעברית. והנה יום אחד קבעתי שם עם האמא הגרמניה והגעתי לפניה, והבעלים ניגש אליי וסיפר לי שאבא שלו בדיוק נפטר. אמרתי כמה מילות ניחומים ושאלתי על השבעה, ואז הגיעה האמא הגרמניה והוא עזב את שולחננו. בסיום האוכל, כששילמנו, הוא ניגש שוב ושאל איך היה האוכל, ואז, כשכבר עמדנו לצאת קרתה השיחה הבאה:
הוא: להתראות בפעם הבאה
אני: ביי (עוברת לעברית) ושלא תדע עוד צער
האמא הגרמניה (בטון עליז): אה, נכון, גם ממני – שיהיה לך סוף שבוע נעים!
אני: הממ, אנחנו צריכים לעבוד על העברית שלך

כמו בכל שנה, גם השנה נערך בגן השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מוזמנים להתארח בגן ולהציג לילדים את המדינות שהם באו מהן.
להזכירכם, בשנה שעברה ההורים התעלו על עצמם עם רעיונות מעולים – ההורים האנגלים ערכו לילדים משחק שבו הם קישטו כתרים עם "יהלומי הכתר" ואז ערכו להם "מסיבת תה עם המלכה" כשכולם לובשים את הכתרים ומסיכות של המלכה ובעלה, והאימהות היפניות ערכו סדנת הכנת סושי לילדים, והאמא הבלגית הכינה עם הילדים וופלים עם "מגהץ" וואפלים שהביאה איתה, והאמא ההולנדית עשתה להם בוקר עם הארנבת מיפי, ועוד ועוד, ואז שאלו אותי מה אני רוצה לעשות עם הילדים שייצג את ישראל ואני התחלתי לגמגם ובסוף יצא שבאתי לספר לילדים את "ספר הילדים הלאומי של ישראל" ששמו "דה ליון דט לייקד סטרוברי", ויצאתי קצת מעפנה.
ואחרי זה, סיפרתי על זה כאן בבלוג וקיבלתי תגובות שאיך לא חשבתי על הדברים המופלאים שיכולתי לעשות בשביל לייצג את ישראל, ואחד הרעיונות הכי מעולים היה לאפות חלה בגן ולעשות קבלת שבת. מה שנכון נכון, רעיון מעולה.
אז השנה, כשהגיע המייל מהגננת, חודש לפני הזמן, הייתי מוכנה. איך שהגיע המייל עניתי לגננת שאני מבקשת לתפוס את יום שישי, כי אני רוצה לעשות קבלת שבת ולאפות חלה "כמו בגנים בישראל". הגננת דווקא התלהבה של החיים ומייד שמרה לי את יום שישי, ואף השתמשה בי כדוגמה לכל ההורים האחרים ששאלו אותה מה הם צריכים לעשות.
וכך גיליתי שהשנה השתנו קמעא יחסי הכוחות. כי ההורים האנגלים הכי פעילים עזבו ואילו ההורים האנגלים שנשארו הם אלה שתמיד מזדנבים מאחור ולא מפעילים בעצמם, האמא הבלגית עזבה גם היא, ונותרו עוד כמה הורים בלי רעיונות. אז ככה יצא שכשהם פנו אל הגננת ושאלו אותה באיזה סדר גודל זה אמור להיות, היא נתנה להם כדוגמה אותי, שבאה לאפות לחם עם הכיתה, וכולם נלחצו.
ככה יצא שהאמא ההולנדית שאלה אותי אם זה נכון שאני באה לאפות עם הכיתה וכשעניתי שכן התחילה לגמגם שבעצם היא תדחה את הפעילות ההולנדית ליום המלכה, ועוד כמה אימהות שאלו אותי אם זה נכון ולכולן עניתי בטון לגמרי פטרונייזינג ששום ביג דיל, אני רק באה לאפות חלה עם הילדים, באמת, קטן עליהן, גם הן יכולות למצוא משהו לעשות… ואז עצרה אותי האמא האמריקאית וכבר התכוננתי לעשות גם לה את הקטע הפטרונייזינג אבל התברר שהיא בכלל לא לחוצה אלא היא אמרה לי בטון בוטח: "אני מביאה עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניז, משחקים עם דמויות של דיסני וקטע מרחוב שומשום להראות להם. אבל שיהיה לך בהצלחה עם הלחם, נשמע נהדר". כן, לפעמים ישראל צריכה תזכורת מארה"ב מי המעצמה כאן.
על כל פנים, הסתובבתי לי עם האף בשמיים וחילקתי עצות לכולם עד שהגיע הזמן של השבוע הבינלאומי ואז נזכרתי: אני לא יודעת איך אופים חלה. למעשה, אף פעם לא אפיתי עם שמרים. למעשה, אין לי מושג איך עושים אחת ואילו עכשיו אני צריכה לאפות שלושים. מהמם.
מייד שלחתי אימייל היסטרי רווי סימני קריאה לחברות שלי ("אני צריכה לאפות חלה בעוד שלושה ימים!!!! אני לא יודעת איך!!!!). החברות שלי הראו שהרוויחו את התואר ביושר, וכולן שלחו טיפים עוזרים (המייל של איריס נפתח במילים "קודם כל תירגעי"). חגית אמרה שתשאל את הגננת שלהם, איריס צילמה לי את הדף מהספר של קרין גורן, וגילה שלחה לי לינק מעולה לווידיאו שמסביר איך קולעים את החלה וגם הוסיפה אזהרה שאני לא אחשוב אפילו על קמח מלא, וזה קצת הצחיק אותי כי באמת כבר התחלתי לחשוב אולי אפשר בכל זאת, שליש קמח מלא והשאר קמח לבן…
יום אחרי זה כבר עשיתי ניסיון בבית לראות אם אני יודעת איך עושים חלה. התברר שזה אפשרי וגם לא כל כך קשה. נשאר לי רק לחשוב על הלוגיסטיקות (שתי קבוצות, בהפרש של שלוש שעות אחת מהשנייה, וצריך להתפיח את הבצק לשתיהן), עליתי עם פיתרון אחרי שאמא שלי, שעשתה קורס אפייה בשמרים, הרגיעה אותי שאפשר לשמור בצק שמרים גם לילה במקרר.
וכך הגעתי לגן ביום שישי. ראשונה הייתה הקבוצה של דובוש. בקבוצה שלו כבר הייתה האמא הקרואטית שהביאה המון צעצועים בצורה של דגים והסבירה על מאכלי הים בקרואטיה. ואחרי זה הגיע אמא אנגליה שעשתה להם מסיבת תה, והיו גם שתי אימהות הונגריות שהסבירו משהו על הבגדים הרקומים המסורתיים של הונגריה.
הגננת של דובוש נתנה הרצאה קצרה על ישראל (שאפשר לסכם אותה ב"מאוד חם שם בקיץ ובחורף נעים"), ואז עברנו ללחם, וזה התגלה כהצלחה משו משו. הילדים קיבלו כדורי בצק קטנים והתבקשו להפוך אותם לנחשים. ואז קלענו אותם במן משחק נחמד, ואז שלחנו לתנור.
לפני התנור:
אחרי התנור:
הילדים אכלו את החלות שלהם עם ארוחת הצהריים וכולם דיווחו על הצלחה.
אוקיי, נותרה הקבוצה של גומבוץ. הגענו וישר עברנו לחלות, ושוב הייתה הצלחה מעולה, כי בתכל'ס לתת לילדים לשחק עם בצק זה תמיד לוקח. ואחרי זה הגננת לקחה את החלות לתנור ואמרה: "אז את תישארי איתם עד שהחלות יוצאות מהתנור?" הופה, התקלה.
ככה יצא שהילדים בקבוצה של גומבוץ קיבלו שיעור עברית ספונטני. התחלתי במילים קלות כמו "אמא" ו"שלום", אבל כשהחלות בוששו להגיע ואני התחלתי לפתח חרדת קהל החלטתי שזה הזמן להרביץ בהם תורה וללמד אותם מה עשינו כאן. וככה יצא שכשהגננת חזרה לכיתה עם החלות אמרתי להם "מה כולם אומרים עכשיו?" וכל הכיתה צעקה: "שבת שלום ומבורכת", והגננת חטפה קצת הלם.
יצא שאחרי שנים של אפיקורסיות אפיתי חלות לשבת עם קבוצה של גויים ואז לימדתי אותם לברך את השבת. מצווה או לא מצווה? בחיי, אני צריכה לקבל משכורת מחב"ד…
ולפני שכולם פה מתחילים לפזם יה-בה-בה-בה-ביי עם הכלייזמר, הנה תמונה מההפעלה של האימהות היפניות, שאמרו לכולם מתי זה וכל האימהות הגיעו במקרה בדיוק בשעה שהן עוד היו…
וככה יצא שכל האימהות גילגלו סושי בעוד הילדים מעווים פנים (כנראה שצריך להיוולד לזה, שתי הילדות היפניות דווקא אכלו את הסושי שלהן בתיאבון). מה איכפת לי, אני את המאקי סלמון/אבוקדו שלי קיבלתי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s