יום השואה 2014

בכל שנה, בכל יום זיכרון לשואה, אני מפרסמת פה שני פוסטים. פוסט אחד על אבא של סבתא שלי, המיסתורין המשפחתי שלנצח כנראה יישאר מיסתורין, ועוד פוסט, ובו עדכונים, אם יש, מהסיפור, או סתם ענייני שואה.

 

מאז שהפכתי לאם אני מוצאת את זה בכל שנה יותר ויותר קשה. אני חיה את השואה מגיל כל כך קטן. קראתי סיפורים במקראה של בית הספר היסודי, שמעתי את סבתא ואת החברים שלה, ראיתי סרטים, הנאצים רודפים אחריי לפעמים בלילות, אבל שום דבר מעולם לא היכה בי כל כך חזק כמו הרגע שבו הבנתי מה המשמעות של הרגע הזה שבו נאצי הורג ילד לעיני הוריו. או הנסיעה ברכבת. כשהייתי בהריון הראשון קראתי את אבודים. מה שזיעזע אותי אז הייתה סצינת הלידה באמצע אקציה, שהיא אכזרית מעבר למושגים אנושיים. אבל אחרי הלידה היכה בי סיפור אחר, שנדמה לי שגם הוא היה בספר – האם שמוצאת את עצמה בקרון רכבת עמוס עם שני פעוטות, ובאיזה שלב נקרע אחד מהפעוטות מידיה ופשוט נעלם מול עיניה מתחת לאנשים, ואין ביכולתה לעשות כלום. פרט ללמות מבפנים.

אז תסלחו לי שהפעם אני לא מסוגלת לכתוב פוסט חדש על השואה. כן, דווקא היו לי אנקדוטות, אך מתבקש כשנכדים וילדים (האופנוען הוא דור שני) של ניצולי שואה גרים באירופה וחבריהם הטובים ביותר הם גרמנים יהיו אנקדוטות משעשעות-עצובות על השואה. אבל כנראה שלא היום. קראתי כמה סיפורים ברשת, הקשבתי כמה שעות לרדיו מישראל, ממש עכשיו אני אתקשר לסבתא שלי לספר לה שראיתי תמונות ששלח לי אחינו הקטן מהכיתה שבה סיפרה את סיפורה היום. אבל בזה הגעתי אל הגבול של כמה שואה אני יכולה לספוג היום. האימהות, לפחות במקרה שלי, צמצמה מאוד את יכולת ההתמודדות עם השואה.

אני משאירה אתכם עם הסיפור של אבא של סבתא שלי. זו הפעם העשירית שאני מפרסמת אותו, והוא נכון כתמיד.

 


 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושלוש עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 72 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


ועוד משהו קטן.

סבתא שלי, חצי שנה אחרי שיצאה מהמחנה. סיפור התמונה – כאן.


1979, סבתא ואני, ראשון לציון.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2014 13:12
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-10/5/2014 22:31

להמשיך לקרוא

אביב הגיע

מצד אחד חלף מלא זמן, מצד שני לא עלה לי בראש שום נושא לפוסט. אז אני אנסה לכתוב על כל מיני דברים קטנים שכן חלפו במוחי (ומייד פינו את מקומם לאלצהיימר הרגיל ששולט בו) ונראה אם ייצא פוסט.


ראשית, לנושא קצת רציני. הבחירות בהונגריה. באחרונה נשאלתי כמה פעמים איך אנחנו לא בורחים מכאן עם התחזקות המפלגה הימנית קיצונית יוביק, ששונאים יהודים. עכשיו, קודם כל, תיקון טכני: בניגוד לכותרות בארץ, המפלגה לא התחזקה בבחירות האחרונות. זה נכון שהם קיבלו יותר אחוזים מהבחירות הקודמות, אבל לפי שיטת הבחירות ההונגרית, צריך גם לקבל אחוזים וגם להיבחר כמועמד אישי (הפרלמנט מורכב חלק מרשימות מפלגתיות וחלק מזוכים בבחירות אישיות), וכתוצאה מזה יוביק תקבל בפרלמנט החדש פחות מושבים ממה שהיה לה בפרלמנט הקודם.

אבל אני מכירה את גישת לא ניתן לעובדות לקלקל לנו את הכותרת (והנה דוגמה מצוינת: כתבה מוואיינט בנושא. הכותרת מבשרת על ניצחון ענק למפלגה. האם אף אחד מעורכי הידיעה לא שם לב שבקטע הווידיאו המצורף לכתבה נושא מנהיג יוביק נאום הפסד? רק פרצופיהם העגומים של הסובבים אותו היו צריכים לרמוז להם שזה לא בדיוק נאום ניצחון. המשפט הראשון שהוא אומר הרי זה "כשלנו בבחירות האישיות" או משהו מעין זה).

ובכל זאת,דיטיילז. זה לא באמת משנה מושב או שניים לכאן או לשם. השאלה היא איך חיים עם מפלגה כזו במדינה. והתשובה היא שוב, שמה שרואים מכאן לא רואים משם. הם בהחלט מפלגה גזענית ובהחלט שונאי יהודים שלא חסר אצלם הצהרות גם נגד יהודים, אבל כל הקהל שהצביע להם הוא לא בהכרח שונא יהודים (לא שאני חושבת שמדובר במצביעים אנינים ואוהבי אדם). יוביק עשתה את דרכה לפרלמנט בעזרת נפנוף בדגל שכמעט לא הוזכר בארץ – שנאת צוענים. יש בהונגריה בעיה, בייחוד באזורים הכפריים, של קהילות צוענים גדולות שחיות בעוני ומגדלות דורות אחרי דורות של ילדים שיגדלו גם הם לעוני ולבורות. בין שאר הבעיות שמתעוררות מזה, יש גם פשע. והתוצאה היא שבכפרים ובאזורי הספר יש הרבה בעיות גניבות ופריצות, והשנאה לצוענים גדלה עם התופעה. אז יוביק קיבלה את רוב קולותיה באזורים האלה, שבהם יש מעט מאוד יהודים אבל הרבה בעיות פשע של הקהילה הצוענית. בבודפשט לעומת זאת אחוז ההצבעה ליוביק היה משהו כמו 6%.

ושיהיה ברור, שנאת צוענים לא אומרת שהם בסדר, בכל מקרה מדובר במפלגה שעושה את דרכה על בסיס שנאה, ובחלקה גם שנאת יהודים. מדובר בגזענים ובחרא של אנשים, חד וחלק. אבל זה לא בדיוק המצב של גרמניה בשנות ה-30, של היהודים שידעו לקום ולברוח בזמן. לפחות עוד לא, ואנחנו נישאר כמובן עם האצבע על הדופק.

ואנקדוטה קטנה: בעוד יוביק זוכה להצלחה באזורים הכפריים, היא די שנואה בבודפשט ובערים הגדולות. וככה יצא שכל כרזות הבחירות שלהם בעיר הושחתו. לא ראיתי אפילו כרזת יוביק אחת בעיר בלי שציירו למועמד בתמונה שפם של היטלר.

 

באמת, באיזשהו שלב האופנוען ואני התחלנו להתבדח שהם מדפיסים מראש את הפוסטרים עם שפם קטן כאילו מצויר על המועמד (שאגב צויר גם על מועמדות לשון), כאילו הם רוצים קישור להיטלר אבל מפחדים להודות בזה, אז מעמידים פנים שזה פוסטרים שהושחתו.

(התשובה: הם לא הדפיסו אותם ככה, הם באמת סבלו מהשחתת כל הפוסטרים שלהם בעיר. הה הה הה).


ומשנאת יהודים לאהבת ישראלים:

סדר פסח. השנה עשינו אותו במסעדה מגניבה, שהבעלים היהודים שלה סוגר כל שנה חלק מהמסעדה ומארגן שם סדר פסח שקונים אליו מראש כרטיסים. יש גם מנחה טקס שקורא את ההגדה והכל מגניב. אז הלכנו על זה.

קודם כל הייתי צריכה להכין את הילדים, והנה וידוי קטן: אחרי ששנים חשבתי שאף כוכב ילדים לא ייכנס אליי הביתה, נכנעתי לדבר הבא –

כן, רינת. מי היה מאמין שזה יקרה לי. אבל אמא שלי הביאה לי את זה ומתברר שרינת ויויו, שהוא רובוט דובר אנגלית שזה בול מדבר אל הילדים שלי, מסבירים בכל אחד מהדיוידי בקופסה את משמעות החג ומנהגיו. וככה יצא שהילדים שלי שמעו בחנוכה על אנטיוכוס, ובפורים על אחשוורוש, ועכשיו בפסח הם קיבלו הסבר מלא על החג, שזה בהחלט הרבה יותר ממה שאני הייתי נותנת להם. למעשה, חצי מהדברים בדיוידי בכלל לא זכרתי.

אז ככה לפני כל חג טחנתי להם את הרינת ויויו התואם, והילדים יצאו הכי מומחים בחגים יהודים.

אז עכשיו, לקראת הסדר, טחנתי להם את הדיוידי של פסח. ומה אתם יודעים, זה נקלט. מילא זה שהם יודעים לשיר את שמחה רבה שמחה רבה ואת אחד מי יודע, הם גם אשכרה זכרו שיש אפיקומן ואליהו הנביא.

וככה יצא שישבנו שם בסדר, והמנחה של הערב, שהוא המורה לעברית של הקהילה היהודית או משהו כזה, ממש הופתע לגלות שיש מקהלה בצד ששרה גם את השירים. והתברר שהוא קורא לבד את כל ההגדה, שזה קצת ביאס אותי כי אני רגילה שכל אחד בשולחן קורא בתורו, וכולם עושים מניפולציות כדי שהחכם יהיה בתור שלהם והרשע יהיה בתור של אח שלהם, אבל הוא היה מוכן לחלוק את הקריאה בקטע של הארבעה בנים. ובגלל שלא הייתי מוכנה לזה שהוא חולק אז לפני שבכלל מצמצתי הוא כבר פירגן את הקטע של החכם לבת שלו (ררר!!), ואז שאל מי רוצה לקרוא את הרשע ואיזו ילדה הונגריה תמה התנדבה, ואז שאל מי רוצה את לקרוא את שאינו יודע לשאול ואני קפצתי. והוא אמר בבקשה ואני אמרתי "אבל בעברית" (כי כל השאר קראו בהונגרית) והוא פער פה ולפני שהוא הספיק להגיב פצחתי בקריאה. וכל החדר השתתק מייד וכולם הסתובבו אליי. האופנוען שלא היה מוכן לזה (הכל קרה מאוד מהר כשקפצתי והתחלתי להקריא) הסמיק קצת, וכולם בהו במי יודע לקרוא בעברית. וכשסיימתי הייתה דממה בחדר וכולם תקעו בי מבטים שהיו אשכרה מעריצים. הילד שישב לידי אמר לי "וואו" ואמא של האופנוען שלחה לכולם מבטים מרוצים שאמרו "זו כלתי". סוף סוף היא זוכה ממני לקצת נחת המסכנה*…

*היא פשוט הולכת לבית כנסת כל יום שישי וכשהאופנוען הביא לה כלה מישראל היא הכי הייתה מרוצה. עד שהיא גילתה שלגרור אותי לבית כנסת היא לא תצליח.

אחרי זה הגומבוץ תפס את המנחה ושאל אותו בעברית איפה הכוס של אליהו הנביא, והמנחה היה כל כך מרוצה שיש ילד שמדבר עברית שעשה לו סיבוב אל השולחן שלו והראה לו את הכוס של אליהו, ואני הייתי כל כך מרוצה שהוא זוכה לתשומת לב כזו שהלכתי וצילמתי הכל. ורק אחרי כמה תמונות קלטתי שאולי המנחה לא כל כך מרוצה מזה שאני מצלמת בערב חג. אופס. (אז הפסקתי. להגנתי אומר שלגמרי שכחתי מזה שמצלמה זה משהו שאסור להפעיל בשבת, וגם שלא מדובר ברב ולא חשבתי על זה שאולי הוא דתי, המורה, הרי כולם חבשו שם כיפות לכבוד הסדר. וגם שאני אהבלה).

(הגומבוץ בוחן את הכוס של אליהו. לא צולם ביום חול. עם המנחה הסליחה).

ואחרי זה הוגש האוכל. בגלל שמדובר במסעדה שווה היו לי תקוות אבל התברר שהם לא הכינו במטבח של המסעדה אלא הלכו על קייטרינג כשר.

עוף ותפוחי אדמה. אפשר להוציא את האשכנזיה מישראל אבל אי אפשר להוציא אותה מהאוכל המבאס בחגים. לגמרי דז'ה וו לילדות. האם מתישהו אזכה לסדר שלא מגישים בו עוף ותפוחי אדמה חסרי טעם?? תודה.

כי אין אין אין חגיגה בלי בלי בלי קומפוט לקינוח. ואימרו שלום. בפולנית.

ואחרי זה המנחה, אני והילדים פצחנו בשירת אחד מי יודע. מבטים מעריצים מסביב וכו.

פסח שמח!


לא רק פסח בא, גם אביב הגיע.

בכל אביב מופיע אצל הירקנים הירק הבא:

שמו בהונגרית הוא "בצל דוב", וזה בטח לא אמר לי כלום. אבל טעמו הוא שום עדין, וזה הזכיר לי משהו. זוכרים בספר רומן רוסי, מאיר שלו מספר איך הכיתה שלו הולכת לטיול והמורה מראה להם את שום הבר ומעודדת אותם לאכול אותו עם לחם? וקוראת לזה "ללפת את הפת"?

אז זה. שום בר. האמת, להיט. בהתחלה רק הוספתי אותו לסלט, אחרי זה כבר טחנתי ועירבבתי עם קוטג', ועכשיו כבר יש לי מאה רעיונות בראש. ואז התברר ששום הבר חולק משהו במשותף עם חבושים: יש לו עונה של בערך שבע שניות, והשבוע זה השבוע האחרון שלה (מתוך כשבועיים). אז קניתי חצי ממה שהיה אצל הירקן, אלא שזה נשמר בערך יום לפני שנובל (וצריך להחזיק את במים כמו פרחים), אז אם למישהו יש רעיון וכו.


ואם כבר הזכרנו ספרים אז מאז הפוסט האחרון קראתי את עד שיום אחד מאת שמי זרחין, ששאלתי מאיריס והפתיע לטובה, ואת המרכיבים הסודיים של האהבה מאת ניקולא בארו שקיבלתי מגילה והוא בדיוק כמו שהיא הגדירה, ספר אהבה פריזאי קטן וחמוד, והוא כל כך צרפתי שממש דימיינתי לי בראש איך אומרים את מה שהם אומרים בצרפתית (עם אוצר המילים בן עשרים המילה שלי בצרפתית). ואז קראתי את הקוסם מארץ עוץ הגירסה המוערת*, שתירגמה גילי בר-הלל-סמו, שאני זוקפת לזכותה את הארי פוטר בעברית ובכלל היא מתרגמת מצוינת בעיני, וגם כאן לא התאכזבתי. ספר תענוג, לא רק הקוסם המקורי על קסמו שאין להתווכח איתו, אלא גם ההערות המעניינות ומחכימות וגם התרגום הקולח. מקסים.

*צריכה לציין שאני חובבת ספרים מוערים באופן כללי. יש שימצאו את זה כניג'וס לרוץ כל שנייה להערות השוליים, אבל זה ממש מרתק בעיני ללמוד על ספרים מעבר לטקסט עצמו.


היי, יצא פוסט!

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2014 14:24
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של גם אמא ב-29/4/2014 06:19

להמשיך לקרוא

ביקור בישראל

לימודי מגדר #1


גומבוץ: אפשר להיות ג'נטלמן בכל גיל?

אני: נכון, גם אתה ודובוש ג'נטלמנים
דובוש, שעוד לא החליט על זהותו המגדרית: אני לא ג'נטלמן, אני ליידי!
גומבוץ: אני לא ג'נטל-מן, אני ג'נטל-בוי!
דובוש (בהתלהבות): ואני ליידי-בוי!

 

הממ.

 


 

הייתכן שכבר עבר חודש מאז שביקרתי בישראל?

 

אה, כן, ביקרתי בארץ. ביקור קצר אך עמוס.

 

הבעיה היא שחזרתי לימים מאוד עמוסים ועכשיו אני לא זוכרת כלום מביקורי.

 

יש רק כמה תמונות שצילמתי שמזכירות לי דברים.

 

כל הדרך לשדה התעופה בבודפשט אני מבטיחה לילדים שבקרוב מאוד הם יוכלו לעמוד מול קיר הזכוכית הגדול של הטרמינל ולראות המון מטוסים. הערפל שיש בדרך לא גורם לי לחשוב על זה שאולי יש כאן בעיה. ואז אנחנו מגיעים סוף סוף לקיר הזכוכית המובטח.

 

 

גומבוץ: איפה המטוסים?

 

אני: שם, בתוך הענן… אה, מי רוצה שוקולד??

 

(מתברר שכשטסים לבד עם שני פעוטות מוכנים להגמיש הרבה עקרונות)

 

בעת הזמנת הכרטיסים גיליתי שיש אפשרות להזמין ארוחות ילדים במטוס. הזמנתי, מתוך הנחה שאולי יהיה מדובר במשהו חברותי לילדים. כריך קטן יותר? אולי קצת ירקות חתוכים? חטיף בריאות?

 

 

והתשובה: כריך באותו גודל ענק לילדים, פלוס ערימת ג'אנק פוד! בעע.

 

מתוך חוויות הישראליות של הילדים בביקור:
הגומבוץ טועם לראשונה חמציץ בחייו (ותודה לחצר של גילה), ומרוצה. עד סוף הביקור הוא יחפש עוד פרחים שאפשר לאכול.
הגומבוץ מכין עם סבתא עוגת ביסקוויטים משולשת.
הגומבוץ והדובוש טועמים במבה ישראלית, ומגלים שהיא יותר טעימה מהבמבה מהדוחן שאני נותנת להם בהונגריה. כשנחזור אני אגלה שעכשיו הם לא רוצים יותר "במבה הונגרית".
הגומבוץ ודובוש מבלים את רוב זמנם בחצר, בלי מעיל, שזה סוג של שינוי אחרי חודשיים שבהם הם לא יצאו החוצה בלי חליפות שלג, כובעים, כפפות וכו.
גומבוץ: בישראל כבר קיץ?
אני: הממ, כן.

 

זכיתי לשני ערבי בנות מהממים. האחד היה עם שלוש הבנות האהובות עליי מהעבודה, שהן בלי קשר גם שלוש חברות מאוד מאוד טובות. היינו אמורות ללכת ליונה, אבל אחת מאיתנו הייתה שם כמה ימים קודם ודיווחה שהאקוסטיקה בלתי נסבלת, ואנחנו הרי מעוניינות לדבר. אז המקום הוחלף לפיצרוי בתל אביב, מקום שלא שמעתי עליו לפני, אפילו שהוא ממוקם מאה מטר מאחת מדירותיי הקודמות בתל אביב. היה מעולה. מילא האוכל המצוין, החברה הייתה בלתי מנוצחת. לפעמים אני שוכחת כמה אני אוהבת את חברותיי בארץ וכמה ערב בנות איתן תמיד יהיה טוב יותר גם מערבי בנות מאוד מוצלחים בחו"ל.

 

ערב לאחר מכן יצאתי עם חגית למקום שהיא מצאה. הג'י פי אס הוביל אותנו לשם ואז הכריז: הגעתם ליעד.

 

 

שתינו התפלצנו קצת, אבל סיבוב סביב הבלוק גילה לנו את המקום.

 

במקום ישבנו על הבר. הברמנית הגישה לנו את התפריטים. על שלי הייתה הפתעה:

 

 

כן, זה מסטיק. מזל שהיינו שיכורות בלי ששתינו וצחקנו גם מזה.

 

יש לומר: בישראל יש כנראה את המסעדות הטובות והזמינות ביותר. זה לא שבחו"ל אין מסעדות טובות, יש ועוד איך, אבל איכשהו מרגיש לי שבישראל קל מאוד למצוא מסעדות טובות, וכמעט בכל מקום נופלים על אוכל טוב.

 

עוד מחוויות הגומבוץ והדובוש בארץ:
ביקור בעבודה של סבא, שם יש דגמים של מטוסים. נרשמה התפעלות גם מהמטוסים וגם מבריכת הנוי עם הדגים.
ביקור במוזיאון הילדים בחולון עם סבתא. הגומבוץ סבור עד עכשיו שינשול הוא חיה אמיתית.
ביקור במקס ברנר, המקום בו מגישים את הפאנקייק הקטן אך היקר ביותר שראיתי בחיי. ווט דה פאק??

 

ועוד חוויה אחת: הגומבוץ מראה סימני אבעבועות רוח ביומנו השני לביקור. מצחיק מאוד אלוהים. ביטלתי את כל המפגשים עם הילדים שהיו מתוכננים עם חברותיי.
(לשאלתכם: כן, הוא מחוסן. הידעתם שהחיסון מכסה רק 90%? בכל מקרה, אני דווקא ממליצה, כי כשחוטפים אבעבועות עם חיסון מדובר בהופעה קלה מאוד של המחלה, בלי חום ומעט מאוד נגעים).

 


 

לימודי מגדר #2

 

גומבוץ: זה היה כשהייתי קטן קטן?
אני: כן
גומבוץ:ממש קטן, כשעוד הייתי בבטן של אבא?

 

סליחה???

 


 

וחזרה לתרבות קצת שונה:

 

מכירים את זה כשאתם מגלים בחדר המדרגות/מעלית הודעה מאחד השכנים שהערב הוא מקיים מסיבה אצלו בבית ומתנצל מראש על הרעש? אז לפחות אצלי התגובה הראשונה הייתה "ססאמק, יעירו לי את הילדים השכנים הבלתי מתחשבים האלה". ואז נכנסתי למעלית כמה שעות אחרי וגיליתי שבכמה שעות שחלפו השכנים טרחו לברך את בעלת המסיבה באיחולי יום הולדת שמח ומסיבה נעימה. פירגון ושמחה בשביל האחר, רשמתי לעצמי.

 

 

לתהייתכם: לא, אני לא יכולה לקרוא את הפתק הזה. האופנוען תירגם לי. אבל את הערות השכנים כבר הבנתי לבד (בולדוג סולינאפוט זה יום הולדת שמח).
נכתב על ידי עדי בעולם , 16/3/2014 13:12
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עכברת גינה ב-18/4/2014 00:10

יחסים בינלאומיים

קלולסיות לאומית #1

אנחנו הולכים בשדרות המרכזיות של בודפשט (אנדראשי), שנסגרו לתנועת מכוניות לצורך הפנינג. יש המון דוכנים ומול בניין האופרה יש במה וכיסאות כי תיערך שם הופעה ברחוב להנאת הציבור. רגע לפני תחילת ההופעה הכיסאות כבר תפוסים כולם. ואז המוזיקה מתחילה וכולם נעמדים.
אני: תראה מה זה, כולם עומדים בדיוק כשהמוזיקה מתחילה, איזה חוסר התחשבות
האופנוען (ביובש): זה ההמנון
אה, זה מסביר את זה…

ההופעה עצמה. שאז הקהל כמובן לא עמד…

קלולסיות לאומית #2
האמא הגרמניה ואני בשיחה על מבנים מעניינים בעיר.
האמא הגרמניה: ואם כבר מדברים על מבנים מעניינים, אז בדרך שאנחנו נוסעים בה לבריכה יש כנסייה שבנויה בתוך בניין עתיק. והם אגב מאוד מכבדים גם יהודים, כשהיה החנוכה שלכם הם שמו על הגג שלהם מנורה
אני (מזהה את הבניין שהיא מדברת עליו): זה בית כנסת
האמא הגרמניה: זה מסביר את זה.. באמת לא הבנתי למה כל הבניין מקושט בכוכבים האלה…

קלולסיות לאומית #3
לאמא הגרמניה ולי יש סושייה שאנחנו אוכלות בה מדי פעם. עם הזמן גילינו שהבעלים הוא יהודי שאף יודע כמה מילים בעברית ומאז בכל פעם שאני שם הוא בא להחליף איתי כמה מילים בעברית. והנה יום אחד קבעתי שם עם האמא הגרמניה והגעתי לפניה, והבעלים ניגש אליי וסיפר לי שאבא שלו בדיוק נפטר. אמרתי כמה מילות ניחומים ושאלתי על השבעה, ואז הגיעה האמא הגרמניה והוא עזב את שולחננו. בסיום האוכל, כששילמנו, הוא ניגש שוב ושאל איך היה האוכל, ואז, כשכבר עמדנו לצאת קרתה השיחה הבאה:
הוא: להתראות בפעם הבאה
אני: ביי (עוברת לעברית) ושלא תדע עוד צער
האמא הגרמניה (בטון עליז): אה, נכון, גם ממני – שיהיה לך סוף שבוע נעים!
אני: הממ, אנחנו צריכים לעבוד על העברית שלך

כמו בכל שנה, גם השנה נערך בגן השבוע הבינלאומי, שבו כל ההורים מוזמנים להתארח בגן ולהציג לילדים את המדינות שהם באו מהן.
להזכירכם, בשנה שעברה ההורים התעלו על עצמם עם רעיונות מעולים – ההורים האנגלים ערכו לילדים משחק שבו הם קישטו כתרים עם "יהלומי הכתר" ואז ערכו להם "מסיבת תה עם המלכה" כשכולם לובשים את הכתרים ומסיכות של המלכה ובעלה, והאימהות היפניות ערכו סדנת הכנת סושי לילדים, והאמא הבלגית הכינה עם הילדים וופלים עם "מגהץ" וואפלים שהביאה איתה, והאמא ההולנדית עשתה להם בוקר עם הארנבת מיפי, ועוד ועוד, ואז שאלו אותי מה אני רוצה לעשות עם הילדים שייצג את ישראל ואני התחלתי לגמגם ובסוף יצא שבאתי לספר לילדים את "ספר הילדים הלאומי של ישראל" ששמו "דה ליון דט לייקד סטרוברי", ויצאתי קצת מעפנה.
ואחרי זה, סיפרתי על זה כאן בבלוג וקיבלתי תגובות שאיך לא חשבתי על הדברים המופלאים שיכולתי לעשות בשביל לייצג את ישראל, ואחד הרעיונות הכי מעולים היה לאפות חלה בגן ולעשות קבלת שבת. מה שנכון נכון, רעיון מעולה.
אז השנה, כשהגיע המייל מהגננת, חודש לפני הזמן, הייתי מוכנה. איך שהגיע המייל עניתי לגננת שאני מבקשת לתפוס את יום שישי, כי אני רוצה לעשות קבלת שבת ולאפות חלה "כמו בגנים בישראל". הגננת דווקא התלהבה של החיים ומייד שמרה לי את יום שישי, ואף השתמשה בי כדוגמה לכל ההורים האחרים ששאלו אותה מה הם צריכים לעשות.
וכך גיליתי שהשנה השתנו קמעא יחסי הכוחות. כי ההורים האנגלים הכי פעילים עזבו ואילו ההורים האנגלים שנשארו הם אלה שתמיד מזדנבים מאחור ולא מפעילים בעצמם, האמא הבלגית עזבה גם היא, ונותרו עוד כמה הורים בלי רעיונות. אז ככה יצא שכשהם פנו אל הגננת ושאלו אותה באיזה סדר גודל זה אמור להיות, היא נתנה להם כדוגמה אותי, שבאה לאפות לחם עם הכיתה, וכולם נלחצו.
ככה יצא שהאמא ההולנדית שאלה אותי אם זה נכון שאני באה לאפות עם הכיתה וכשעניתי שכן התחילה לגמגם שבעצם היא תדחה את הפעילות ההולנדית ליום המלכה, ועוד כמה אימהות שאלו אותי אם זה נכון ולכולן עניתי בטון לגמרי פטרונייזינג ששום ביג דיל, אני רק באה לאפות חלה עם הילדים, באמת, קטן עליהן, גם הן יכולות למצוא משהו לעשות… ואז עצרה אותי האמא האמריקאית וכבר התכוננתי לעשות גם לה את הקטע הפטרונייזינג אבל התברר שהיא בכלל לא לחוצה אלא היא אמרה לי בטון בוטח: "אני מביאה עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניז, משחקים עם דמויות של דיסני וקטע מרחוב שומשום להראות להם. אבל שיהיה לך בהצלחה עם הלחם, נשמע נהדר". כן, לפעמים ישראל צריכה תזכורת מארה"ב מי המעצמה כאן.
על כל פנים, הסתובבתי לי עם האף בשמיים וחילקתי עצות לכולם עד שהגיע הזמן של השבוע הבינלאומי ואז נזכרתי: אני לא יודעת איך אופים חלה. למעשה, אף פעם לא אפיתי עם שמרים. למעשה, אין לי מושג איך עושים אחת ואילו עכשיו אני צריכה לאפות שלושים. מהמם.
מייד שלחתי אימייל היסטרי רווי סימני קריאה לחברות שלי ("אני צריכה לאפות חלה בעוד שלושה ימים!!!! אני לא יודעת איך!!!!). החברות שלי הראו שהרוויחו את התואר ביושר, וכולן שלחו טיפים עוזרים (המייל של איריס נפתח במילים "קודם כל תירגעי"). חגית אמרה שתשאל את הגננת שלהם, איריס צילמה לי את הדף מהספר של קרין גורן, וגילה שלחה לי לינק מעולה לווידיאו שמסביר איך קולעים את החלה וגם הוסיפה אזהרה שאני לא אחשוב אפילו על קמח מלא, וזה קצת הצחיק אותי כי באמת כבר התחלתי לחשוב אולי אפשר בכל זאת, שליש קמח מלא והשאר קמח לבן…
יום אחרי זה כבר עשיתי ניסיון בבית לראות אם אני יודעת איך עושים חלה. התברר שזה אפשרי וגם לא כל כך קשה. נשאר לי רק לחשוב על הלוגיסטיקות (שתי קבוצות, בהפרש של שלוש שעות אחת מהשנייה, וצריך להתפיח את הבצק לשתיהן), עליתי עם פיתרון אחרי שאמא שלי, שעשתה קורס אפייה בשמרים, הרגיעה אותי שאפשר לשמור בצק שמרים גם לילה במקרר.
וכך הגעתי לגן ביום שישי. ראשונה הייתה הקבוצה של דובוש. בקבוצה שלו כבר הייתה האמא הקרואטית שהביאה המון צעצועים בצורה של דגים והסבירה על מאכלי הים בקרואטיה. ואחרי זה הגיע אמא אנגליה שעשתה להם מסיבת תה, והיו גם שתי אימהות הונגריות שהסבירו משהו על הבגדים הרקומים המסורתיים של הונגריה.
הגננת של דובוש נתנה הרצאה קצרה על ישראל (שאפשר לסכם אותה ב"מאוד חם שם בקיץ ובחורף נעים"), ואז עברנו ללחם, וזה התגלה כהצלחה משו משו. הילדים קיבלו כדורי בצק קטנים והתבקשו להפוך אותם לנחשים. ואז קלענו אותם במן משחק נחמד, ואז שלחנו לתנור.
לפני התנור:
אחרי התנור:
הילדים אכלו את החלות שלהם עם ארוחת הצהריים וכולם דיווחו על הצלחה.
אוקיי, נותרה הקבוצה של גומבוץ. הגענו וישר עברנו לחלות, ושוב הייתה הצלחה מעולה, כי בתכל'ס לתת לילדים לשחק עם בצק זה תמיד לוקח. ואחרי זה הגננת לקחה את החלות לתנור ואמרה: "אז את תישארי איתם עד שהחלות יוצאות מהתנור?" הופה, התקלה.
ככה יצא שהילדים בקבוצה של גומבוץ קיבלו שיעור עברית ספונטני. התחלתי במילים קלות כמו "אמא" ו"שלום", אבל כשהחלות בוששו להגיע ואני התחלתי לפתח חרדת קהל החלטתי שזה הזמן להרביץ בהם תורה וללמד אותם מה עשינו כאן. וככה יצא שכשהגננת חזרה לכיתה עם החלות אמרתי להם "מה כולם אומרים עכשיו?" וכל הכיתה צעקה: "שבת שלום ומבורכת", והגננת חטפה קצת הלם.
יצא שאחרי שנים של אפיקורסיות אפיתי חלות לשבת עם קבוצה של גויים ואז לימדתי אותם לברך את השבת. מצווה או לא מצווה? בחיי, אני צריכה לקבל משכורת מחב"ד…
ולפני שכולם פה מתחילים לפזם יה-בה-בה-בה-ביי עם הכלייזמר, הנה תמונה מההפעלה של האימהות היפניות, שאמרו לכולם מתי זה וכל האימהות הגיעו במקרה בדיוק בשעה שהן עוד היו…
וככה יצא שכל האימהות גילגלו סושי בעוד הילדים מעווים פנים (כנראה שצריך להיוולד לזה, שתי הילדות היפניות דווקא אכלו את הסושי שלהן בתיאבון). מה איכפת לי, אני את המאקי סלמון/אבוקדו שלי קיבלתי…