על הקשקש

בביקורי האחרון במספרה הודיע לי הספר שהוא מצא לי קשקשים ולמזלי הוא יכול להציע לי מסיכה מדהימה שעושה פלאים במחיר הפעוט של 250 שקל לשלוש אמפולות זעירות. כיוון שבכל ביקור במספרה כלשהי הספר תמיד מוצא בעיה כלשהי ("קצוות מפוצלים בגלל הלחות הישראלית") ותמיד יש לו בדיוק את המסיכה שאני צריכה במחיר המופלא של 300 שקל לשני מילילטר, אמרתי לא.

אלא שבבית בחנתי בדאגה את השיער שלי ושמעתי בראש את כל הצרות שהספר מנה שנובעות מקשקשים ("נשירה/שיער דליל" וכו) והחלטתי לעשות משהו מעבר לרמת ההד אנד שולדרז. אז בביקורי הבא בסופר פארם ביקשתי מהרוקחת משהו נגד קשקשים וקיבלתי ממנה בקבוק שמפו טיפולי. כל הדרך הביתה שיבחתי את עצמי בראש איך חסכתי את ה-250 שקלים שהספר ניסה למכור לי וקניתי שמפו ב-40 שקל. רק בבית בחנתי את השמפו לעומק. היבואן לא טרח לתרגם מה המרכיבים, אבל זה בסדר, אני יודעת מספיק אנגלית בשביל להבין מה זה coal tar. או במילים אחרות: מלצר, יש זפת בשמפו שלי.

למרות המרכיבים הלא אטרקטיבים החלטתי בכל זאת לתת צ'אנס לשמפו. והוא, התברר לי במקלחת, אכן בצבע של נפט. מילא הצבע, הריח היה מוכר, מן משהו רע מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות.

זה היה רק מאוחר יותר, כשנכנסתי לחדר שהשבדי ישב בו, כשאחרי דקה הוא הרים את ראשו, נחיריו רוטטים. "מוזר", אמר בקול תמה, "לא שמתי לב שסוללים כביש ברחוב שלך. אולי כדאי שנסגור את החלון, הריח ממש חזק". ואז קלטתי מה זה הריח המוכר הזה: אספלט. חפפתי בשמפו בריח אספלט. לפני שהשבדי יסגור את החלון ויחנוק את שנינו למוות הודיתי בקול שקט שזו אני שמריחה כמו מלכת הכביש. השבדי כמעט התעלף מרוב צחוק.

בלית ברירה עברתי מייד לטון רציני, הצבעתי על כתפיו המושלגות, ציינתי לפניו שעם כאלה קשקשים לא ייוותר לו שיער על הראש, והודעתי לו שאני מוכנה לתת לו את השמפו שלי במתנה, כי מצבו כל כך חמור. השבדי המודאג לקח אותו מייד. רק שכחתי כנראה לציין שכתוב על השמפו שהוא מכתים בצבע כהה וזה בולט על שיער בהיר, שזה חבל, כי השבדי שיערו צהוב כקלישאה שבדית. בקרוב השבדי בגירסה המנומרת. מואאאה.

ספרים

הגיע אליי עותק של "מארלי ואני" ששלחה לי רווטול באמצעות חברה (ואני רוצה לקרוא אותו בגלל המלצתו של צ'), אמור להגיע אליי עותק של "מות אכילס", הרביעי בסדרה של אקונין (שאמור להגיע בעזרתו האדיבה מאוד של יגאל), ולקינוח אני צופה באושר ב"בטלסטאר גלקטיקה". אפולו הזה כה שווה שאין בכלל מה לדבר.


בביקורי בחורף האחרון בארה"ב הייתי במסיבת סילווסטר בלוס אנג'לס אצל החברה הכי טובה של קרן, ג'סיקה. בדיוק כמו שעוז וקרן ניבאו, התחברנו תוך דקה. היא מתה על ספרים, ומשהו בדרך הדיבור/חשיבה שלנו מאוד דומה. בסוף המסיבה התחבקנו ג'סיקה ואני כשתי אחיות אובדות ונשבענו לשמור על קשר.

החלטה שלא ממש עמדה במבחן המציאות, אבל שני דברים קרו כתוצאה מהמפגש: ג'סיקה פתחה בלוג (סיפרתי לה על שלי), ואני קניתי ספר שהיא המליצה לי עליו, Middlesex מאת ג'פרי יוג'נידס. כשהיא המליצה לי על הספר הוא לא צלצל מוכר בכלל, אבל ג'סיקה נשבעה שמדובר ביצירת מופת. ידיד נוסף של קרן, גם הוא טיפוס ספרותי, הצטרף להמלצה בחום.

ולכן, בדרך חזרה לארץ, עברתי בניו יורק בברנס אנד נובל, ושם חיפשתי קצת את הספר. לא זכרתי את שם המחבר, אז לבסוף פניתי אל אחת המוכרות. "כן", היא אמרה בטון סרקסטי משהו, "שמעתי על מידלסקס", והצביעה על אחד הקירות. שם, התברר לי, הוקדש קיר שלם למידלסקס ולג'פרי יוג'נידס.

אז מתברר שפשוט לא היה לי מושג, אבל מדובר בספר ממש ידוע: יוג'נידס זכה בפוליצר עליו, ובנוסף הוא קיבל את פרס הספר הטוב ביותר השנתי של ניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, וושינגטון פוסט, ברנס אנד נובל ובורדרז. בקיצור, עשיתי את הפאדיחה שלי כששאלתי עליו בכזה טון קלולסי. כאילו כדי להשלים את הקלולסיות, גיליתי לאחרונה שהוא תורגם גם לעברית, ונקרא, בפשטות, מידלסקס.

כיוון שכבר היה לי אותו באנגלית קראתי אותו באנגלית, ואני ממש שמחה שעשיתי את זה. יוג'נידס כותב מעולה. הסיפור, בלי ספוילרים, הוא קורותיה של משפחה כפי שהם מסופרים על ידי בן המשפחה. בן המשפחה שנולד כבת המשפחה, דט איז. ביחד עם הסיפור המשפחתי אנחנו מקבלים גם הצצה אל סיפור אישי חריג, אל גבר שגדל כילדה והפך לגבר מסיבות שמפורטות בספר.

הספר הזכיר לי במפתיע שני ספרים שאני מאוד אוהבת. האחד הוא "רומן רוסי" של מאיר שלו, כי ממש כמו ברומן רוסי, המספר כאן הוא גבר חריג החוזר אחורה ומתאר את סיפור ההגירה של משפחתו ובנייתה בארץ חדשה. וממש כמו ברומן רוסי, הוא מתחיל בדור הסבים. אם ברומן רוסי זה היה ההגירה ארצה ובניית הכפר בעמק, הרי שבמידלסקס זה ההגירה מיוון לארה"ב (כולל סוד משפחתי שדי מכניס לשוק) ובניית החיים האמריקאים. ושני הספרים הם רומנים רחבי יריעה המביאים סיפור משפחתי השזור בהיסטוריה של מדינתם.

ספר אחר שנזכרתי בו תוך כדי קריאה הוא "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". לכאורה אין קווי דמיון: קוואליר וקליי הם בני דודים יהודים שחיים בניו יורק ויוצרים אמנות, ואילו הגיבורים בספר הם מהגרים יוונים בדטרויט בעלי צווארון כחול ומקצועות אפורים, לפחות בחציו הראשון של הספר, אבל מעבר לפרטים הקטנים מדובר בעצם באותו סיפור: מהגרים בשנות ה-20 וה-30 בארה"ב, על מה שהייתה אמריקה אז (גילויים שהדהימו אותי: בקוואליר וקלי אחת הדמויות נעצרת בשל הומוסקסואליות ונסחטת בסצינה שהתיאור שלה ממש זיעזע אותי, במידלסקס אחת הדמויות עובדת במפעל המכוניות של פורד, והנהלת המפעל עושה לו ביקורת בבית לראות אם הוא מספיק נקי, כולל מבחן איך הוא מצחצח שיניים, כדי שהם יוכלו לומר לו אם זה מספיק טוב. זה אולי לא ספר תיעודי, אבל זה מבוסס על דברים שקרו. אמאל'ה), ועל איך הם בנו בית מאפס.

יוג'נידס, אגב, גם הוא בן למשפחת מהגרים מיוון, וכל הספר בנוי קצת ברוח יוונית: שם הגיבור, כילדה, הוא קאליופי (מאוחר יותר, כגבר, היא פשוט תקרא לעצמה קאל), שהייתה אחת המוזות באיליאדה, וכל הספר מצטט קלאסיקות יווניות.

להבדיל מקוואליר וקליי, מידלסקס ממשיך הלאה, אל שנות השישים, השבעים, וקצת, בדילוג על שני עשורים, מהימים שאחרי 9.11. הכתיבה של יוג'נידס מעבירה את תחושת המקום והזמן. בשנות השישים והשבעים, כשהמספר מתאר את לימודיו בבית הספר הפרטי לבנות או את התמודדותו של אחיו עם הגיוס האפשרי לויאטנם, לגמרי ראיתי את זה בעיני רוחי. הוא באמת עשה פה עבודה מעולה. נו, פוליצר וזה.


יש כלל תל אביבי: לא משנה איפה תגורו, כל עוד זה במרכז, תמיד דירה כלשהי בסביבתכם בדיוק תעבור שיפוץ. כלומר, תמיד, בכל דירה שתשכרו, תהיה תקופה שבה תתעוררו מפטיש אוויר, דפיקות פטיש או מכשיר כבד כלשהו. עברתי כמה וכמה דירות בתל אביב, וגרתי בכמה אזורים, אבל בכולם המצב היה אותו דבר, תמיד יש איזו דירה עתיקה שנראית כמו חורבה ובדיוק נקנתה על ידי עשירי הייטק חדשים שעושים ממנה את דירת חלומותיהם.

עכשיו יש שילוב מנצח: דירה בבניין שמאחוריי משופצת ודירה בבניין שלפני. כל כך התרגלתי להתעורר מרעש של פטיש שזה עצוב. אני מפתחת שאיפה לחירשות. (הכרתי פעם מישהי חירשת באוזן אחת, והיא סיפרה לי שבכל פעם שמשהו העיר אותה היא הייתה מסתובבת עם האוזן השומעת אל הכרית. וזהו, שקט).

מתחיל להימאס לי מתל אביב. אני גרה באזור מקסים, באמת, בדיוק במרכז השווה, רחוב שקט וירוק, אבל זה לא עוזר. הבניינים הצפופים, השיפוץ התמידי של דירות באזור, החניה שאין בערב לעולם, מחירי שכר הדירה הנוסקים בלי כל קשר למציאות. זה לא שאני חושבת לעבור עכשיו, כי זו דירה מקסימה ועד שעברתי אליה די יצאה לי הנשמה, אבל אני חושבת שזו תהיה דירתי האחרונה בעיר.


שידור חוזר.

ארוחה בעבודה.
אני: מתי יוצא חנוכה השנה?
אסף (חובש הכיפה), בחיוך ממזרי: בכ"ה בכסלו, כמובן.
מבטים תוהים סביב השולחן.
אני: ומתי זה?
אסף: חודש אחרי כ"ה בחשון.
אני: ואיזה חודש עכשיו?
אסף: נובמבר.
רר.

(התשובה הנכונה, אגב: חמישי בדצמבר זה מתחיל).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s