אז מה היה לנו
כל כך הרבה זמן חלף מאז הפוסט האחרון, וכל כך הרבה דברים חלפו בראשי תחת הכותרת "זה לבלוג", שאם היה לי זיכרון פעיל אז זה היה פוסט ממש ארוך. למרבה הצער, הזיכרון שלי נשאר בחדר הלידה של גומבוץ, ומאז אין. אני אנסה לשחזר קצת לפי התמונות שאני מוצאת.
סתיו. היה, כתמיד, יפהפה. כבר די נגמר והעצים פשוט חשופים עכשיו.
(צילומים: האופנוען)
דינג דונג
"מי זה מצלצל?"
"זה אנחנו, אלפא רומיאו ואאודי טי טי"
"מה אתם רוצים?"
"לדעת מי אתה"
"אני? אני מיני קופר"
(הגומבוץ מציג: מיץ פטל, גירסת המכוניות)
אז למה בעצם לקח כל כך הרבה זמן? עברנו דירה. אומנם היה יחסית קל – לשם שינוי זה מעבר שלא כולל מעבר מדינה, אבל עדיין, אני שונאת לעבור דירה. זו הדירה הפלוס מינוס 20 שאני גרה בה בימי חיי. יהודי נודד זה כאן.
וכרגיל במעבר דירה, גם היה קצת זמן בלי אינטרנט עד שחיברו אותנו, וכמובן שהייתי עסוקה באריזת/פריקת ארגזים.
היו מבקרים, שהביאו איתם שקית של פירות מגנם. ביניהם היו גם הפירות האלה:
אלה כנראה הפירות הראשונים שאני לא חושבת שיש להם תרגום בעברית:
Rose hip
עד שביררנו מה זה לעזאזל ומה עושים עם זה (האופנוען טעם אחד ואחרי זה היה ברור שלא אוכלים את זה ככה טבעי), עשיתי מיון וזרקתי את כל אלה שהתייבשו והתקמטו. ואז התברר שמה שאמורים לעשות עם זה זה לייבש את זה ולעשות מזה תה. כלומר זרקתי את כל אלה שהיו מוכנים. אופס.
והיה ספר. אהובת המוות מאת בוריס אקונין. ספר נוסף מהסדרה של פנדורין. גילוי נאות: קיבלתי אותו ביד מהמתרגם המוכשר של הסדרה, יגאל ליברנט. הוא והעזר כנגדו ביקרו בבודפשט ואני זכיתי לקבל את הספר ביד.
כנראה שאין מילים לתאר כמה הספרים האלה מענגים, הם בין הספרים הנדירים שאני חייבת לעשות לעצמי הגבלה על כמה עמודים מותר לי לקרוא ביום, אחרת זה ייגמר לי ביום אחד. היה פשוט תענוג. אם להשתמש במילים של חברתי גילה: כמו תמיד, ממתק.
והבשורה הטובה היא שבמקור הרוסי הספר הזה יצא בצמד, עם ספר שנקרא אהוב המוות, ולמרות שבארץ החליטו להפריד ביניהם, גם אהוב המוות כבר בחנויות! שנאמר, בקרוב אצלי בבודפשט.
והיה האלווין.
גילפתם פעם דלעת?
חותכים את הלמעלה, מוציאים את כל הג'יפה. אפשר גם להתעצל ולא להוציא הכל. אבל אז אל תתפלאו אם קצת נשרפת לכם הדלעת אחרי כמה ימים פלוס מרקיבה מהצד השני.
אבל היו לה גם ימים יפים:
הדלעת בעיצוב האופנוען והגומבוץ. כי אין כמו לקבל אורחים עם חיוך בדלת.
אז היה סתיו יפהפה ומעבר דירה וספר מענג והאלווין, הייתי חייבת משהו שיקלקל את מצב הרוח.
אז קראתי את הספר שחיכה לי כבר שנים על המדף – לבד בברלין, מאת הנס פאלאדה. ויש לי משהו לומר לכם – רוצים להתבאס? זה הספר בשבילכם. ולא שזה ספר רע, זה ספר מרתק. אבל אין דרך לצאת ממנו שמחים. כל דמות שתפגשו שם, דמות טובה או דמות רעה, הולכת לסבול.
זה ספר על ברלין בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה לא ספר שואה. היהודים מוזכרים מעט מאוד. זה ספר על הגרמנים, לא על אלה ששיספו גולגלות יהודים להנאתם, אלא על ההורים שלהם והשכנים שלהם שנשארו מאחור בברלין. ואם יש דרך להבין למה גם הגרמנים סבלו מהנאצים, זה הספר הזה. שוב, אני חלילה לא טוענת שסבלם דומה לזה של היהודים, אבל מה אני אומר לכם, במשטר טוטאליטרי אף אחד לא נהנה.
כבר קראתי ספרים דומים. אם קראתם את ילד 44 הרי שזו אותה תחושת חוסר אונים, כשכל מילה לא נכונה יכולה להסתיים במחנה עבודה לכל המשפחה, כשכל אחד מהשכנים הוא מלשין פוטנציאלי. אני יכולה רק לאחל לכולנו לגור תמיד בדמוקרטיות.
בפעם הבאה – על רהיטים ואירוחים.
adibaolam.com 