לפני כמה שבועות הציעה לי האמא הגרמניה להצטרף ליום מיוחד של סדנה לנהיגת חורף, לנשים בלבד. זה יום בינלאומי, הבטיחה לי, זה לא יהיה רק בהונגרית. כיוון שהנהיגה שלי בחורף כשיורד שלג מסתכמת בלהשאיר את האוטו בחניה (היה חורף אחד שגומבוץ לא הגיע שבועיים לגן, כי אני חיכיתי שהטמפרטורות יואילו לעלות מעל האפס והקרח על הכביש יימס), נאלצתי להודות שכן, אני צריכה את הסדנה.
רק כשהגענו לסדנה התברר שמדובר ביום בינלאומי מבחינה זו שזה לא רק הונגרי, היו שם המון נהגות מהקהילה הגרמנית של בודפשט. כלומר, הונגריות, גרמניות – ואני, זו שרואה בכל תפוח אדמה זיכרון לשואה. כל הנהגות חולקו לקבוצות עם מדריך. רוב הקבוצות היו בהונגרית והייתה אחת שההדרכה נערכה בה בגרמנית. הציעו לי לבחור באיזה קבוצה אני רוצה, שזה קצת מצחיק, אני באמת מבינה הונגרית וגרמנית בערך אותו דבר. אבל המדריך שדובר גרמנית היה היחיד מהמדריכים שדובר אנגלית, והוא הבטיח לי שבכל פעם שיגיע תורי הוא יעבור לאנגלית. אז בחרתי בקבוצה הגרמנית.
התברר שזה עובד ככה: כל נהגת יושבת באוטו, וההמדריך באוטו משלו. למדריך יש מכשיר קשר שבאמצעותו שומעים אותו בכל המכוניות האחרות. הסדנה כללה מיני עינויים כמו נסיעה על משטח החלקה, המקום בו הייתי בטוחה שפיספסתי את הברקס ולחצתי על דוושה אחרת, פשוט כי האוטו לא הראה שום סימן שניסיתי לבלום ובכיף עשיתי סיבוב לאורך כל המגרש, ואז את התחנה הבאה: אותו הדבר רק בכביש שהוא גם במורד גבעה וגם בעיקול. וגם סתם כיופים כמו לנסוע בסיבוב על כביש שתנאיו כמו כביש קפוא. ספוילר: מחליקים ממנו לכיוון אחר משהתכוונתם.
הבעיה הייתה שכל ההסברים ניתנו בקשר בגרמנית, כך שפיספסתי את רוב ההערות הבונות שנאמרו אחרי כל אחת, ורק כשהגיע תורי המדריך עבר לאנגלית ואמר בקיצור: "טוב, מה שעושים בתחנה הזו זה ככה וככה. בהצלחה". אבל הייתה הערה אחת שדווקא הבנתי מצוין: רוב הנהגות נטו לנסוע לאט יותר משהוא ביקש, מן הסתם כי הן פחדו, ואז הוא צעק עליהן בקשר להאיץ. ואיך צועקים בגרמנית לנסוע מהר יותר?
"גאז! גאז! מיט גאז! גאז!"
בשלב שהגיע תורי כל מה שרציתי היה לבכות בשקט וללכת להתקשר לסבתא.
אז אין מה לבנות עליי לנהיגה בקרח גם בחורף הזה.
לפני שבוע הגעתי לישראל – וביליתי בה 14 שעות מרגע הירידה מהמטוס ועד העלייה למטוס הבא.
מעשה שהיה כך היה: אמא שלי חגגה יום הולדת שלושים כפול לפני שבוע, ואבא שלי החליט לארגן לה מסיבת הפתעה. ובהתרעה של שבוע הוא אמר: למה שלא תבואי גם? גם עוז יגיע.
ואם עוז מגיע מלוס אנג'לס, אין סיבה שאני לא אגיע מבודפשט.
כלומר, כך חשבתי. אבל אז התברר שזה יוצא בדיוק על ימים שהאופנוען לא יכול לקחת חופש או להיעדר יותר מדי מהעבודה, וכך יצא שניסיתי לצמצם את הזמן שאני לא אהיה כאן כמה שיותר.
אז יצא ככה:
שמתי את הילדים בגן, טסתי הביתה, הכנתי ארוחת ערב שתחכה לכולם בבית, תיאמתי מראש כמובן עם גננת פלוס שתי אימהות תוכנית גיבוי למקרה שהאופנוען לא יצליח להגיע בזמן האיסוף, רצתי לשדה התעופה, המראתי לארץ. נחתתי בשמונה בערב.
המסיבה הייתה בשמונה וחצי. כיוון שכך ירדתי מהמטוס, ופשוט רצתי החוצה. לא שלחתי מזוודה למטען, לא היה תור בפספורטים, וכך יצא שנחתתי בחמישה לשמונה, והייתי מחוץ לטרמינל בשמונה וחמישה.
עוז קצת הופתע לראות אותי (רק כמה דקות קודם לכן הוא עודכן שהמטוס נחת) אבל היה מרוצה שאנחנו בזמן. הגענו למסעדה בערך עם אמא שלי, נתנו לה להיכנס ולהיות מופתעת, חיכינו עשר דקות, ואז, בדיוק כשהיא התחילה להירגע ולהודות לכולם שהגיעו, נכנסנו גם.
היה שווה להגיע ולו כדי לראות את פניה ברגע הזה 
היה ממש מעולה, אוכל מצוין (טאטי ביהוד), חברה נעימה (הדודים מהגליל! הדוד השני שלי! חברים של ההורים שלי שאני מכירה שנים! וכמובן עוז ואחינו הקטן וההורים שלי עצמם), וגם, קלטתי רק אחרי כמה שעות, שאני שותה בכיף ואוכלת בכיף ואף אחד עוד לא ניגב עליי את הידיים עם שאריות האוכל שלו. אליפות.
נסענו משם לבית של ההורים שלי, ישנתי ארבע שעות, ויאללה, לשדה התעופה.
שש שעות אחרי זה כבר אספתי את הילדים מהגן.
כן, זו הייתה נסיעה יעילה.
האמא הגרמניה: את נוסעת לישראל? אני צריכה שתביאי לי משהו
אני: ???
האמא הגרמניה: זה נקרא שמן מרוקאי, רק בישראל אפשר להשיג את זה
אני: את?? בחיים לא הייתי מאמינה שתבשלי עם שמן כה אקזוטי שצריך להביא ממדינה אחרת. מה את כבר עושה, קוסקוס?
האמא הגרמניה (מגלגלת עיניים): זה ג'ל לשיער
אני: מה??
אז הייתי 14 שעות בארץ, והדבר היחיד שייבאתי להונגריה כשחזרתי היה שמן מרוקאי. כיוון שלא הייתי בטוחה שייתנו לי לעבור עם נוזלים בתיק בנתב"ג (כאמור, לא הייתה לי מזוודה, הכל איתי בתיק) סירבתי להצעה של אמא שלי למיכל טחינה גולמית משומשום מלא. קצת מבאס, כי בדיעבד השמן המרוקאי עבר בלי שהסורקים הבטחוניים מצמצו, נראה לי שהייתי יכולה להעביר גם את הטחינה.
עדי בעולם 