חינוך יהודי. בערך

אולי זה הזמן להוסיף לילד חינוך יהודי #1

גומבוץ והילד הגרמני מהגן משחקים בחול בגינת השעשועים. האבא הגרמני מחליט להצטרף לשחק איתם.
האבא הגרמני: בואו נבנה משהו ביחד! מה תרצו? טירה? מגדל? ארמון?
גומבוץ: כנסייה!
האבא הגרמני (פונה בטון מבולבל אל האופנוען ואליי): What is wrong with your child

---

גומבוץ מחזיק ביד את חתול הצעצוע שלו.
אני: איך קוראים לחתול?
גומבוץ: דובוש
אני: לא, לדובוש כבר קוראים דובוש
גומבוץ: אז נמצא שם אחר
אני: אז איך תקרא לחתול?
גומבוץ: לא לחתול, לדובוש

מאוחר יותר, גומבוץ מהלך עם החתול
אני: נו, שינית לו את השם? איך קוראים לחתול?
גומבוץ: דובוש-דאדא

כן, שם שונה לגמרי, אין מה לומר.

---

סיימתי את הספר מט ילדים של בלה שייר. במקור קיבלתי אותו מתופיננה כשביקרה בבודפשט. היא סיפרה לי שמועדון הקריאה קרא אותו ואהב. אז היו לי ציפיות. ואז, כשהגעתי אליו, התאכזבתי לגלות שהוא מורכב משלושה סיפורים קצרים. אני בד"כ לא אוהבת סיפורים קצרים ומעדיפה ספר אחד עם סיפור אחד עמוק. עד כה רק שלושה ספרים שמורכבים מסיפורים קצרים זכו להישאר אצלי על המדף: אנסטסיה אהובתי, מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב, והיום שבו ירו בראש הממשלה. כך, שהתאכזבתי.

ואז התחלתי לקרוא. ומייד נשביתי. זה אולי סיפור קצר, אבל הוא כל כך עמוק, והדמויות שלו כל כך מובנות ומעוררות רגש וחמלה, שנותר רק להצטער שהוא לא ארוך יותר, פשוט כי הייתי שמחה לקרוא בו עוד. אם יש ספר שהייתי רוצה לדסקס אותו עם מועדון הקריאה, זה הספר הזה. כל דמות בו מעוררת בקורא תחושות. ילדי הבלוק בצ'רנוביץ', שאנחנו מקבלים את סיפוריהם מכמה זוויות, כולם, גם אלה שנדמו רעים בסיפור קודם, מעוררים חמלה. וחייהם, חיי דלות בתקופת הקומוניזם, עם ניסיונות לאושר ועם מעט מאוד מקום לרומנטיקה, שכמובן מקבלים רק רמזים אליה כי אנחנו רואים את הכל מזווית הילדים, מעניינים ומעוררי חמלה בה בעת.

~ספוילרים מהשורה הזו~

מכולם, הילד ואסיליוק שבר את ליבי. הילד השקט שגדל אצל סבתא, שרק רוצה לבנות את טירת החול שלו בלי שהבריון השכונתי יציק לו, ושלכמה ימים מאושרים מאמין שהוא עומד לקבל את המשפחה המחבקת והמגנה שהוא חולם עליה, עד רגע משבר האמון הגדול מכולם, בגידת האב בבנו. שובר לב, מצאתי את עצמי מהרהרת בזה הרבה אחרי שקראתי.

ובסיפור על גלית וגורדון, כל כך רציתי להיות חברה של גלית, לומר לה שהיא מבזבזת את שנותיה עם גבר שלא מעריך אותה. לא שזה היה עוזר, אבל נו.

ואז, הסיפור הקצר מכולם והשובר מכולם – הסיפור על גניה הקשישה שעובדת בניקיון אחרי שעלתה לארץ. החמלה כאן היא חזקה כמו בסיפור על ואסיליוק, וכאב הלב, הרצון לעזור – כשאפשר כל כך בקלות, רק להעמיד אותה על טעותה כשהיא אומרת "פעמיים באוטובוס" – ממש עז.

~סוף ספוילרים~

בלה שייר מצליחה לעורר הזדהות עמוקה עם הדמויות בתוך כמה עמודים, יש בה כישרון שמעורר בי ענווה. גם אני רוצה לכתוב, אבל מול ספרים כמו מט ילדים, שמראה לי איך בפשטות, במילים ברורות, בלי התייפיפות ובלי משחקי מילים ובלי התחכמויות, היא מספרת סיפור ושובה את הלב, אני יודעת שיש כשרונות שפשוט חייבים להצדיע להם.

זה הספר הראשון של בלה שייר. היא נכנסת למועדון המכובד של – "בטוח אקרא את הספר הבא שלה".

---

אולי זה הזמן להוסיף לילד חינוך יהודי #2

האופנוען ואני עמלים על להוסיף מילים לאוצר המילים המצומצם משהו של דובוש. בינתיים בהצלחה חלקית. והנה, אנחנו לוקחים את הילדים לטיול בשכונה. דובוש מצביע על משהו וצורח בהתלהבות – צ'ץ'! צ'ץ'!
אנחנו: מה??
דובוש: צ'ץ' !!!
מסתכלים על מה שדובוש מצביע עליו – כנסייה. גומבוץ מסביר לנו: הוא אומר church!
(מתברר שהבייביסיטר דוברת האנגלית שלוקחת את דובוש לטייל מדי פעם מלמדת אותו גם היא מילים)

---

ואם כבר ספרים שמגיעים אליי במסלול ישיר לבודפשט, אז יגאל ביקר פה בשבוע שעבר והביא לי את הספר החדש של אקונין שיצא בעברית!!! יאי!!! שמו אגב אהובת המוות, ובקרוב, מייד כשאסיים את החלק השני של "ימים יגידו" של ג'פרי ארצ'ר*, אני ארשה לעצמי את הפינוק של לקרוא ספר חדש של אקונין.

* איריס – כן, אני קוראת את חטאי האב. קלטתי פתאום שבמקום לחכות עד שאשים את ידי על הספר בעברית, אפשר פשוט לקרוא את המקור…

---

ביקשתם חינוך יהודי – קיבלתם

ראש השנה. כולנו טובלים תפוח בדבש. אנחנו מלמדים את גומבוץ שאומרים "שנה טובה".
גומבוץ (בהתלהבות): שנה טובה!
אני: ואתה יודע מה זה אומר, שנה טובה?
גומבוץ: כן! good nap

ממ, על קוצו של י'.