סיגט, ויותר חשוב – ניק קייב
בשבוע שעבר נערך כאן פסטיבל סיגט (Sziget). זה שבוע של מופעי רוק ופופ, שמתקיים על אי גדול באמצע הדנובה (סיגט בהונגרית זה "אי"). כל האי נסגר, ורק בעלי כרטיסים מורשים לעלות עליו. אלפי אנשים מגיעים להונגריה במיוחד לפסטיבל, ובמילה אנשים אני מתכוונת לילדים מתחת לגיל 25, מקימים אוהל על האי, ופשוט גרים בו שבוע שלם. כנראה שצריך להיות בני פחות מ-25 בשביל להנות מזה: הימים הראשונים של הפסטיבל היו גל חום מזעזע של יותר מארבעים מעלות בצל, ואין שם יותר מדי מקלחות, וגם לשירותים הציבוריים יש תור די רציני. אנחנו היינו שם שני ערבים, ואחרי שניהם עשיתי מקלחת ארוכה והשלכתי הכל לכביסה.
הערב הראשון שהלכנו אליו כלל הופעה של ניק קייב. הו ניק. הוא היה אהבתי המוזיקלית השלטת מכיתה ח' ועד שבגרתי והחכמתי (גיל 24 בערך). כך שכשראיתי את שמו ברשימת המופיעים היה ברור לי שהולכים. האופנוען נאלץ להסכים, ואף הואיל להקשיב לכמה שירים של ניק בשבועות שלפני, כדי לנסות להכיר כמה שירים לפני שנראה אותו.
ביום ההופעה שלפתי טי שירט מהוהה בצבע אפור (פעם היא הייתה שחורה), עם הדפס של ניק קייב. קניתי אותה בכיתה י"א, ואי שם אחרי הצבא הפכתי אותה לפיג'מה שלי. מה שאומר שהחולצה הזו כבר בכיף בת, אממ, 10 שנים פלוס מינוס. על כל פנים, שלפתי את החולצה, הוספתי לה ג'ינס קצרצר ונעליים גבוהות, והרגשתי לגמרי מגניבה אה-לה שנת 1992.
אני, מינוס הראש, דופקת צ'יפס בסיגט. הסיבה לתמונה: חולצת הפיג'מה שלי, כלומר, סליחה, חולצת הניק קייב המגניבה שלי שלבשתי להופעה.
בזמן שהסתובבנו הופיעה על הבמה המרכזית להקה גרמנית ותיקה בשם די ארזטא Die Ärzte, שמספיק לומר שהיא כל כך ותיקה שנהוג לומר עליה שהיא להקה ממערב ברלין. היה טיפה אנכרוניסטי אבל הם זכו לקהל די גדול וביצעו מוזיקה ממש סבבה.
קצת אחרי זה פגשנו את חברינו, האמא והאבא הגרמנים. הם בחרו לבוא ביום הזה כי אנחנו באנו ביום הזה, ונראה לי שהם לא כל כך לקחו ברצינות את האזהרות שלי שניק קייב זה קצת אלטרנטיבי ושאם הם לא בעניין שלו אולי עדיף להם ביום אחר. טוב, אני התרעתי.
אחרי הדאחקות הרגילות במפגש, פלוס גמיעת שלוש כוסות בירה כל אחד, עלה ניק קייב לבמה. בשלב הזה זינקתי קדימה וצרחתי עם כל הקהל. נשארתי עם הפנים לבמה את כל השיר הראשון, ולכן הופתעתי קצת כשהסתובבתי אחורה וגיליתי את האופנוען, האבא הגרמני והאמא הגרמניה עומדים מתפקעים מצחוק ומועכים את האף שלהם כלפי מעלה, כמו אף של חזיר.
מה? שאלתי
מה זה האף הזה? נחנקו מצחוק שלושתם, אוינק אוינק
ניק קייב ואפו.
כבר עמדתי להעיר שבפעם האחרונה שגרמנים מתחו ביקורת על אפים של אנשים זה לא נגמר טוב, וגם לנזוף באופנוען שהוא משתף פעולה עם הנאצים, אבל אז ניק קייב אמר:
I wanna tell you about a girl
או. אם אתם מכירים את ניק קייב אתם יודעים שהמשפט הזה הוא הקדמה לאחד מרגעי השיא של ההופעה. אלבום הסולו הראשון של ניק קייב נקרא
From Her To Eternity
ואחד השירים בו נקרא באותו שם. האלבום הזה יצא בשנת 1984, וניק קייב מבצע את השיר הזה בכל אחת מהופעותיו מאז, ואנחנו מדברים פה על כמעט שלושים שנה. ובכל פעם לפני שהוא מבצע אותו הוא אומר שהוא רוצה לספר לנו על נערה. ואם אתם זוכרים את הגירסה המקורית של הסרט "מלאכים בשמי ברלין", אז אחד המלאכים הולך באיזשהו שלב להופעה של ניק קייב, מקשיב למה שקורה בראשו, ושומעים את ניק אומר (בתוך ראשו, רק המלאך שומע אותו): "אני לא אספר להם על הנערה, אני לא אספר להם על הנערה", ואז ניק פונה אל הקהל ואומר: "אני רוצה לספר לכם על נערה".
זה מאוד ריגש גיקית כמוני כשהייתי בתיכון.
ניק קייב והמלאך בסרט "מלאכים בשמי ברלין".
על כל פנים, הייתי נוזפת בשני הנאצים וביהודון שהסתפח, אבל כאמור, ניק רצה לספר לנו על נערה, ואני רציתי לשמוע כל רגע מהשיר הזה.
זה שיר מצוין, בייחוד אם שמעתם אותו מאות פעמים ואתם מכירים כל מילה וכל לחיצת קלידי פסנתר בו. אני לא יכולה לומר שזה היה הביצוע הכי מפעים שלו, כי כבר ראיתי ביצועים טובים יותר שלו, אבל זה עדיין היה ביצוע טוב. צריך לזכור שניק כבר כמעט בן שישים, ואיך לומר, קשה לשמור על אותה הופעה כמו הצעיר השדוף והמכור להרואין שהוא היה אז, לעומת האבא המסור והנוצרי המאמין שהוא עכשיו.
שאר ההופעה הייתה מעולה. לדעתי המשוחדת. לפחות חצי מהשירים היו מאלבומים קודמים, שזה מצוין, כי האלבום הכי מעודכן שיש לי של ניק קייב יצא ב-1997 (לא לזלזל, עדיין יש לי 12 אלבומים שלו), כך שאני לא מכירה הרבה משיריו אחר כך. אומנם הייתה אכזבה קלה שהוא ביצע את
The Wheeping Song
לגמרי לבדו ולא כדואט עם בליקסה ברגלד (אני בטוחה שגם בליקסה היה על הבמה, אלא שלא הצלחתי לזהות אותו בין כל הזקנים שהיו שם על הבמה. אני מניחה שהם כולם הבד סידז, והייתה תקופה שיכולתי לזהות את כולם בלי בעיה, אבל מה אני אומר, הם קצת שונים בגיל הזהב), והוא גם לא ביצע את כל השירים שרציתי, אבל היה את Tupelo, ויותר חשוב מזה – את ה-Mercy Seat, שמבחינתי זה אומר שקיבלתי תמורה לכל פורינט ופורינט שהוצאתי על ההופעה הזו.
ניק על הבמה. האם הקשיש לידו הוא בליקסה ברגלד?
קייב יורד אל הקהל במהלך ההופעה. הו ניק.
בסיום ההופעה הסתובבתי אל החברים שלי. האופנוען עוד היה בסדר, אבל האמא הגרמניה אמרה שלעולם לא תראה אותי שוב באותו אור (כן, אני מתרגמת פה מאנגלית אובייסלי), כי היא תמיד ראתה אותי אוספת ילדים מהגן וכולי מזון אורגני מקמח מלא, ואילו בערב הזה מילא שתקעתי שמונים בירות וצ'יפס, אלא גם צרחתי את גרוני בחצי מהשירים ובכלל איבדתי קשר עם הסביבה בשירים שאהבתי. האבא הגרמני אמר רק שהוא לא הכיר את ניק קייב לפני, ואילו עכשיו מתחשק לו לחתוך ורידים, כי זה מצב הרוח שהשירים שלו עשו לו.
כנראה שצריך להכיר את ניק כשצעירים.
כבר עמדנו לסכם את חוויית סיגט שלנו להשנה בערב הזה, אלא שאז השיגו האמא והאבא הגרמנים כרטיסים חינם לערב האחרון של הפסטיבל והציעו לנו גם. לא אומרים לא לכרטיסים חינם לסיגט!
הפעם האופנוען זכר להביא מצלמה, והרי לכם אם כן קצת תמונות אווירה מסיגט.
בכל מקום אנשים רוקדים בלי לדפוק יותר מדי חשבון:
לא חסר אנשים מוזרים:
משחקים בתחרויות שתייה:
הקטע מחמם הלב היה שכשהם גמרו לשחק הם הקפידו לאסוף את כל פחיות הבירה שהם זרקו על הרצפה במהלך המשחק ולזרוק אותן לפח. ילדים טובים גם כשהם שיכורים.
בערב האחרון הופיעה להקת פרנץ פרדיננד, שהאופנוען מאוד אוהב, ואחריה היה מופע הסיום, של הדי ג'יי דייויד גטה, או גואטה אם אתם מתעקשים. זה ממש לא סוג המוזיקה שלי, אבל כמו שהאמא הגרמניה הבטיחה, הכרטיסים שלנו כללו שתייה חינם, אז עד שדיוויד גטה עלה להופיע כולנו כבר היינו בשלבים שונים של שיכורים מהתחת. פגשתי שם גם כמה אימהות אנגליות ובעליהן, כולם שתויים לא פחות מאיתנו, והיה ממש מגוחך איך שכולנו רקדנו כאילו אין מחר השכמה עם הילדים. היה מעולה.
למחרת השכמנו כולנו עם ג'ט לג מטורף, אבל זה כבר עניין אחר.
על חווית הסיגט שלנו בשנה שעברה – כאן. ועל סיגט מלפני ארבע שנים – כאן.
עדי בעולם 