מפגשים

יום אחד הלכתי בסופר עם גומבוץ ודיברתי איתו עברית. וכמו שאני עומדת לבחור קופה מופיעה מולי אישה ממש דומה לג'ניפר אניסטון ואומרת לי, בעברית גם כן: "שמעתי עברית? את מדברת עברית?" עניתי שכן והיא אמרה "נעים מאוד, אני מיה", ולחצנו ידיים והתברר שהיא עברה לכאן מישראל רק לאחרונה, עם שלושה בנים שהקטן ביניהם בגיל של גומבוץ פחות או יותר, וגם גרה לא רחוק ממני ופרצנו בגישושי היכרות וכו. והשיחה התפתחה ורק אחרי עשר דקות קלטתי:

היא בת דודה שלי.

כן. כלומר, בת דודה שנייה, לא צריך להגזים, אני מכירה את כל בני הדודים הראשונים שלי. והאמת שאין לי יותר מדי גם בני דודים שניים, ואני מכירה את רובם, אבל לאמא שלי יש בן דוד אחד שאותו פגשתי רק פעמיים או שלוש בחיי, ואף פעם לא עם הילדים שלו. והיא הבת שלו. ולא הייתי מזהה אילולא אני מכירה בנות דוד שלה שגם הן בנות דוד שניות שלי, ולמרות שהן לא בדיוק דומות, יש לכולן את אותם הצבעים (עיניים ירוקות-כחולות – משהו בגנטיקה דילג עליי אובייסלי – מגניבות ושיער שאטני) וגם מבנה פנים קצת דומה.

היא כמובן לא חשדה שהאישה העומדת מולה בילתה המון פעמים במרפסת עם הספרים של סבתא-רבתא שלה שהייתה הספרנית של המושב וגם אספה ביצים מהלול של סבתא שלה מלא פעמים, והייתי צריכה לבשר לה את זה. אז אמרתי: "תקשיבי – את בת דודה שלי".

היא בחנה אותי ארוכות. הבחינה מן הסתם בחסרונו של הכחול בעיניים, אבל עוד לא פסלה לגמרי ואמרה: "סליחה?"

ואני התחלתי בהסבר – אמא שלי? אמא שלה? אחות שלה? סבתא שלך.

והיא אמרה: את הבת של חנה???

ואני אמרתי: את הבת של עופר??

~חיבוק משפחתי חם. היא כבר אמרה – תבואו לארוחת שישי… מוציא לשון~

ואחרי זה כבר היכרתי אותה לאמא אחרת מהגן, שהם בערך ישראלים (סיפור ארוך). וזו ניסתה להבין מה בדיוק קורה פה. "רגע", היא אמרה. "אתן בנות דודות שניות? איך לא היכרתן לפני? יש לכן משפחה ממש גדולה?"

לא, הודינו, יש לנו משפחה ממש קטנה. חתונות אצלנו, כולל בני דודים שלישיים שמגיעים מחו"ל, מסתכמות ב-200 איש מכל הצדדים ביחד כולל שמונה שולחנות לחברים מהעבודה.

"אז איך?" תהתה, "איך זה שלא נפגשתן כבר בילדות, באירועים משפחתיים?"

ומיה הבת-דודה-בהפתעה שלי סיכמה: נו, את יודעת איך זה, אשכנזים… לא יצא.


אפרופו סופרמרקט:

מכירים את הקטע הזה של בקבוקי קוקה קולה שיש עליהם את השם שלכם או כינוי? אני יודעת שמדובר במשהו עתיק שכבר המון זמן רץ, אבל אני כמובן לא הבחנתי בו עד שזה ממש היה תקוע לי מול העיניים. ואיך אתם חושבים שזה נראה בהונגריה?

תמונה

כן, אולי בגלל זה לא שמתי לב לזה. כי מי בכלל קולט שזה שמות המילים האלה.והשוואת מחירים קלה: זה בסופרמרקט. מחיר הבקבוק: 3.40 שקל. כמה זה עולה בארץ? אני באמת תוהה. מעניין אותי אם מחירי קוקה קולה זהים בכל העולם.


קיץ זה עונת הטיולים, ובודפשט זה יעד ממש פופולרי מהארץ, כך שלהבדיל משבדיה, פה אני ממש זוכה לפגוש אנשים!

אז יום אחד קיבלתי מייל מבשמת, חברתי מהעבודה שלי בארץ (אחח, כמה כיף לומר מהעבודה שלי, גם אם מדובר במשהו לא ממש מעודכן כרונולוגית), שהיא מגיעה לבודפשט.

אמרתי לאופנוען: אתה זוכר את בשמת? פגשת אותה כאן.. ושם… ובמסיבה ההיא.. ופעם היא באה אליי לראות באפי…

האופנוען קטע אותי באמצע: היא רוכבת על אופנוע מיוחד?

אני: כן

האופנוען: אז למה את מסתבכת עם ההסברים האחרים? נראה לך שאני זוכר מסיבות? אני זוכר אופנועים.

מה שנכון נכון.

אקיצר, בשמת הגיעה עם חברתה רביד לביקור, ובהיותן בחורות צעירות וחופשיות ביקשו שניפגש במקום מגניב. נאלצתי אם כן לפסול את כל המסעדות/בתי קפה שאני מכירה שיתרונם הוא שיש להם פינת משחק והצעתי להן את הסימפלה, אותו פאב מגניב שהוקם על בניין מט ליפול ברובע היהודי הישן, ושבירה בו עולה שמונה שקלים לחצי ליטר. קצת יקר במונחים של בודפשט אבל הבלגנו.

היה ערב בנות כיפי! בעברית! יאי!


סימפלה בשעת ערב. (קרדיט: התמונה נגנבה מהפייסבוק של בשמת)


פינת הבישול:

הכנתי את סלט תפוחי האדמה הזה. הוא מוצלח. המלצה: לכו על חרדל גרגרים ולא על גרגרי חרדל, שלפחות במקרה שלי לא הוסיף המון טעם אבל כן הרבה חריפות. ועוד המלצה: טעמו השתפר אחרי כמה שעות (וגם החריפות התמתנה משום מה), אז כדאי להכין כמה שעות לפני שרוצים לאכול.

וגם, כבר איזה שבוע שהטמפרטורות כאן נעות בין שלושים לארבעים, שזה אולי צעיר ומגניב כשזה גיל של מישהו, אבל ממש לא מגניב במעלות. אם לא הייתי צריכה להאכיל עוד פיות כבר הייתי עוברת לתפריט המורכב משייק אבטיח ונענע חמש פעמים ביום, אבל אני עדיין צריכה להאכיל שלושה בנים, ואחד מהם ממש בוכה אם הוא רעב, ובאחד מהם אני מתכוונת לאופנוען. אז עברתי לארוחות קרירות וקלות. אבל כמה פעמים אפשר לעשות את אותו סלט פסטה/סלט ירקות בתוספת בורגול או קוסקוס/גספצ'ו/צזיקי? אז מצאתי את זה. פאנקייק מלוחים מוצלחים מאוד. הבלילה הבסיסית קלה מאוד, ואפשר בקלות לעשות אותה בריאה – אני עשיתי עם קמח מלא ונראה לי שזה יעבוד לא רע גם עם קמח כוסמין. וממש לא צריך הרבה שמן לטיגון.

ואני עשיתי את התירס והגבינה ואת הפלפלים והפטה, ושתי הגירסאות מוצלחות. ואז התמלאתי עיזוז ויעילות ולקחתי את שאריות סלט תפוחי האדמה מלמעלה והוספתי אותו לבלילה הבסיסית שלהם פלוס גבינה מגוררת, ויצא הכי טעים. מה שאומר שתרגישו חופשי להיות יצירתיים.

ואם למישהו יש רעיונות לארוחות קיץ קלילות להכנה ולאכילה רק תגידו.


ואז קיבלתי עוד מייל משמח: תופיננה מגיעה לעיר גם היא!

כמה מילות הסבר על תופיננה: פגשתי אותה לראשונה במפגש פיסגה עם קוקסטה וגנצו ועוד בלוגריות צמרת מישרא. אכלנו בראנץ' בגילי'ז בנמל. היא הייתה בהריון מתקדם, אני הייתי בהריון גם כן, אבל גיליתי את זה רשמית רק שלוש שעות אחר כך, עת חזרתי הביתה ועשיתי בדיקה.

הפעם הבאה שנפגשנו הייתה שמונה חודשים אחרי. היא ילדה, אני תפחתי, והוקם מועדון הקריאה. שהיה רעיון מצוין – בוחרות ספר, קוראות אותו, נפגשות לדסקס על נשנושים. רק שאיכשהו לא כל כך הצלחתי להגיע למפגשים – העבודה, ההריון (שבעיקר גרם לי לעצלנות) וכו. אז כשכבר הגעתי למפגש של מועדון הקריאה, לדסקס את נערה עם קעקוע דרקון, כבר הייתי בחודש שמיני וכולן פערו פה.

ואז כמובן לא יכולתי להגיע לכמה מפגשים, כי ילדתי והייתי בשוק איך אין לי זמן לכלום ואיך אי אפשר לשבת בבתי קפה בשקט ובכיף (בדמיוני שלפני ההריון חופשת לידה הייתה ישיבה ארוכה בבתי קפה כשהילד ישן בעגלה. פחח).

ואז חזרתי סוף סוף לקרוא ספרים, ומייד עברנו ללונדון.

לא נורא, מועדון הקריאה כנראה לא שכח אותי, כי תופיננה בישרה לי עוד לפני שהגיעה שהן שולחות לי מתנה. ועל זה נאמר – הן פשוט נשים מקסימות.

אז קבענו להיפגש בפארק במרכז העיר. כאמור – המקומות החביבים עליי בימים אלה כוללים פינת משחק. רצוי מגודרת.

למרבה המזל, אחרי כמה ימים ממש חמים, זכינו באותו יום ל-24 מעלות נעימות פלוס רוח קרירה. יום מעולה להיפגש בפארק.

תופיננה המהממת ישבה עם בעלה המהמם ובתה המהממת ובתה התינוקת המהממת ומייד שלפה חבילה מהממת מהתיק.

מועדון הקריאה שלח לי את זה שמימין, ואילו משמאל תופיננה תרמה לי את העותק שלה, ואמרה שהוא מעולה, וזה משמח כי כבר שמעתי עליו דברים טובים לפני – אז יאי!

וגם קיבלנו חבילת עוגיות מעשה ידיה, שזה משהו שתמיד אני רוצה כשאני קוראת את בלוגה.

והספרים הארוזים הם שני ספרי ילדים: מבוקשת: חיית המחמד המושלמת, שזכה פה להצלחה עצומה, ועוד ספר ילדים של אתגר קרת, גור חתול אדם ארוך שיער.

מהממת כבר אמרנו?

אבל המתנה זה עוד כלום, כי אחרי זה התברר שכולנו מחבבים את כולנו. בעלה של תופיננה היה פעם אופנוען והאופנוען היה ממש מרוצה ממנו. ואני גיליתי מה שכבר ידעתי, שתופיננה מקסימה. ואילו ננה, שטיפה גדולה מגומבוץ, שלטה ביד רמה בגומבוץ ובדובוש והוליכה אותם ברחבי הפארק מספסל לספסל בעודה אוחזת בשקית במבה ששניהם רצו. הייתה שיחה מעניינת והילדים שיחקו מעולה והיה מקסים.

וכמו שקוקסטה אמרה: לה יש שתי בנות, לך יש שני בנים, יום אחד עוד תהיה פה חתונת ישרא.


אפרופו ספרים:

לאחרונה סיימתי את חשד לשיטיון של מאיה ערד. אני לא יודעת מה לומר לכם. מצד אחד הספר קריא, מאוד. מסוג הספרים שמסיימים ביומיים, וזה כיף. מצד שני, כמו בספר הקודם של מאיה ערד שקראתי, לקראת אמצע הספר כבר לא יכולתי לסבול את הדמות הראשית שלו. וזה בעיה אצלי. אם אני לא מחבבת את הדמות הראשית, אין לי שום סימפטיה לספר.

ועוד משהו – על גב הספר כתוב שזה סיפור על הגירה. אבל זה לא נכון. הגיבורה אומנם היגרה מישראל לארה"ב לפני ארבעים ומשהו שנה, אבל הגירה היא בערך הדבר היחיד שאינו מטריד את הגיברת הנרגנת. הרבה דברים מטרידים אותה, יש לה הרבה הרהורים על הרבה נושאים, אבל הדבר היחיד שהיא מסכמת בערך במשפט אחד, זה העובדה שהיא מרוצה שהם עזבו את ישראל. אם הייתי צריכה לומר על מה הספר הזה, אז הוא לא על הגירה, הוא על הזדקנות. כי זה דווקא מופיע בכל הספר, הכל סובב סביב הגיל. הבעיות הרפואיות, המנטליות, אפילו שנאה לאנשים צעירים. אבל אני מניחה שפחות אטרקטיבי לכתוב על ספר שהוא על הזדקנות, וספר על הגירה מושך יותר קוראים מכל הגילאים.

ובערך הדבר היחיד שהזדהיתי איתו בספר – המספרת, שכאמור כבר ארבעים שנה לא בישראל, לא שמרה על קשר רציני עם הארץ, וכתוצאה היא ממש לא מעודכנת בעברית העכשווית. לכן, כשהיא פוגשת ישראלים צעירים, עולות בה תמיהות מוצדקות: למשל, למה יש כל כך הרבה שמות תואר בעברית, אבל כולם משתמשים רק ב"מדהים", "מהמם"*, ו"מזעזע". מה שנכון נכון, המילים האלה באמת סובלות משימוש יתר. ועוד מילה שהיא שכחה להזכיר: "הזוי". כל דבר היום הזוי. אני לא בטוחה שאנשים אפילו מבינים מה משמעות המילה כשאומרים את זה.

*הפוסל במומו פוסל, אני יודעת. אבל במקרה של תופיננה הם באמת מהממים


הה, כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה הרהרתי בצער שאין לי מספיק חומר על מה לכתוב. ויצא פוסט באורך הגלות פלוס השארתי עוד דברים לפוסט הבא. אסור להשאיר אותי עם זמן פנוי ליד המקלדת.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/8/2013 17:22   בקטגוריות ספרים
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף
   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של imprudence ב-7/8/2013 11:16

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s