ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2013

2/2013

המדריך לחובבי סושי מתחילים

לא מזמן הייתי בפליידייט, ולאור זה שהיינו כמה אימהות וכמה תינוקות, החליטה המארחת להוציא את שתי הכלבות הנמרצות שלה לחצר, שיהיו שם במקום שירביצו לתינוקות בכשכושי זנב נמרצים. כי בואו נודה בזה – אם התינוקות אוחזים בעוגיה, ולאחת הכלבות מתחשק עוגיה, זה לא ממש כוחות. וגם חלק מהתינוקות בשלב של תחילת הליכה וכשכלבה גדולה נוגעת בהם בהתלהבות – הם נופלים. אז הן הובלו אחר כבוד אל החצר.

אלא שבעוד כלבה אחת ממש שמחה להיות בחוץ והשתובבה לה בשמחה בחצר, הכלבה השנייה ממש לא שמחה להיות מוגלית אל החצר מלאת השלג והקרח, והחליטה לא לתת לנו לשכוח לרגע שאנחנו נהנים בזמן שהיא יושבת בחושך לבד. אז במשך כל הפליידייט היא ישבה ככה:

הוציאה לכולנו את שמחת החיים. שמחנו ללכת משם רק כדי שהוא תוכל להיכנס פנימה.


אחרי השבוע הבינלאומי בגן הפעילו האימהות לחץ מתון על האמא היפנית לארגן כיתת סושי לאימהות. והיא הסכימה. וכך הגענו כמה אימהות בבוקר אחד אל הבית שלה, ללמוד איך עושים סושי.

בהתחלה זה באמת היה נראה כאילו נצא משם כשאנחנו יודעות להכין סושי:

כל אחת מהאימהות התבקשה לחתוך משהו לגפרורים. וכך נערמו להם במרכז השולחן מלפפון, אבוקדו, סלמון והחומר הזה שנקרא סרטנים אבל האמת שזה מן משהו שעושים במפעל עם קצת סרטנים.

אלא שלחתוך דברים לגפרורים כולם יכולים, השאלה הגדולה היא איך עושים את האורז. ולזה לא הייתה לאמא היפנית תשובה שממש עוזרת לנו:

היא אמרה "ברייס קוקר כמובן!". נשאר לנו רק לרכוש מכונה שתבשל את האורז בדיוק כמו שצריך לאורז. שאלנו אם אפשר לאדות את האורז באמצעים קצת פחות דורשים השקעה במכונה שתעמוד במטבח ונשתמש בה פעם ב, והיא ענתה: "לא". אצלם מתברר תמיד משתמשים בקוקר הזה. וואלה יופי.

טוב, החלטנו לא להתייאש, ושקענו מייד בשיחה על הגן, מה שגרם לנו לשכוח להסתכל מה עושה האמא היפנית. ככה פיספסנו את הדבר השני שתיכננו ללמוד בסדנה: איך עושים את האומלט הזה שהם תוקעים בסושי:


בתמונה: האומלט מצטרף לנבחרת.

זה מן אומלט דקיק דקיק שמגולגל באיזה מאה שכבות שכולן איכשהו דבוקות אחת לשנייה, ולקינוח יש לו טעם מתוק. האמא היפנית ניסתה להסביר איך היא עשתה אותו אבל ברור שלא הבנו. שאלנו לפחות למה האומלט מתוק, והיא הסבירה שכאילו דהה, היא הוסיפה לו סוכר ורוטב דגים. ברור, גם אני תמיד מוסיפה את זה לאומלטים שלי.

ונעבור לגלגול:

אחרי שאכלתי איזה מאה סושים, נזכרתי לעשות כמה לקחת הביתה.


שני הסושים הצנועים שעשיתי לאופנוען.

לא היה לי נעים לעשות יותר, שלא ייצא שאני חזירה. ואז הרמתי את הראש לגלות שנעים מת בבלגיה, כי שתי האימהות הבלגיות משני צידיי ישבו וגילגלו סושי הביתה כאילו אין מחר. רק האופנוען נאלץ להסתפק בשני סושי צנועים.

לקינוח שלפה האמא היפנית הפתעה:


מקרון תה ירוק. היה מעולה.

וזה לא קשור, אבל זה כה חמוד שהייתי חייבת לצלם: נעלי הבית של הבת שלה.


ועוד כמה תמונות. האופנוען שב מנסיעה קצרה להודו.

שלט בשדה התעופה: מיצאו מה לא קשור.

(צילום: האופנוען)

וגם: מי אמר שאופנוע זה לא רכב משפחתי.

(צילום: האופנוען)


סיפורי אהבות – פוסט ספרותי

הפוסט הזה מחכה אצלי כבר חודשים ארוכים, פשוט כי לא הגעתי להשלים אותו. קראתי כמה ספרים בזמן הזה, אבל אני אכתוב פה רק על אלה שהותירו חותם:

נתחיל בהכי חשוב. סיפור אהבות של כנרת רוזנבלום. ראשית, גילוי נאות: אני מכירה את הכותבת ואת בן זוגה המהממים, וגם אתם קצת מכירים אותם, בתור כ' ומ' הפריזאים.

ולכן, כשהגיע הספר לבודפשט, בחבילה ללא חתימת הסופרת למרות שבעלה הבטיח שישלח אחד עם, הוא מייד קפץ לראש התור. פתחתי וחזרתי מייד לתל אביב. כרמי וגליה הם זוג תל אביב כמו שאני מכירה: חצי ברנז'אי, חצי היי טקי, משכילים, מעמד בינוני פלוס, מנסים לשרוד בעיר שצריך להיות עשירים בה בשביל לקנות נדל"ן, אבל נהנים מהקסם שיש רק לתל אביב, השדרות, הרחובות הישנים של לב העיר, הבניינים שהם הבטחה ארכיטקטונית שרק צריך לממש ולחדש, וגם ניסיון לחיות חיים נורמלים של משפחה בורגנית בעיר שתמיד מתחדשת ומשתנה.

או, זה מה שפחות או יותר קורה להם. כמו לכל זוג, החיים הנורמלים. השגרה היא אויב הקסם הרומנטי, ועכשיו כרמי וגליה עומדים בנקודה קריטית בחייהם. אני לא רוצה לספיילר, אבל יכולה לחשוף את מה שמופיע כבר בעמודים הראשונים: הם נוסעים לאיטליה, אחת המדינות הכי רומנטיות, כדי להתגרש. שם הם התחתנו, שם הם יתגרשו. והספר הוא סיפור נסיעתם, ומה שקרה לפני, מה שקורה במהלכה, ומה שיקרה אחריה. וכך אנחנו זוכים לטייל בעצמנו. מצד אחד להתבשם מאווירת האיטליה, מצד שני להרגיש את תל אביב. באחד התיאורים התל אביבים ממש חוויתי דז'ה וו לעיר, מרוב שהתיאור היה ציורי ונכון.

הספר הוא קולו של הדור שלי. הילדים שכבר לא ילדים, מתקרבים ל – אהמ אהמ – ארבעים, הורים בעצמם, מנסים מצד אחד להמשיך לחיות קצת את החלום – רומנטיקה, הצלחה, חופש יצירתי וחופש בכלל – ומצד שני להתמודד עם המציאות – טביעה ביומיום האפור, הישרדות כלכלית, או הכי פשוט – שגרת החיים האמיתיים.

"אחרי שדניאלה נולדה והדירה הקטנה נעשתה צפופה והגג מסוכן, הם ניסו לגלגל את התוכניות, אפילו במחיר משכנתא גדולה נוספת שתצטרף למשכנתא שבאמצעותה קנו את הדירה, כמעט בלי עזרת ההורים. אבל אז התברר שחוקי העזר החדשים מחייבים אותם לשפץ את כל הבניין בתמורה להרחבה על הגג, ועל זה צריך היה להוסיף כופר חניה. וככל שהם מתחו את חישובי המפיות כשישבו בבית קפה בדיזנגוף ודניאלה שיחקה לצידם בעגלתה, והתחייבו לקבל על עצמם עוד עבודות קטנות ולבזבז פחות וכמובן לשבת פחות בבתי קפה, הם הצליחו לסובב את החלומות והתוכניות והחשבונות, עד שהגיעו לסעיף כופר החניה, שמוטט את הכל בכל פעם מחדש".

(סיפור אהבות, עמ' 120)

(אני כמובן מייד מציינת לעצמי שלפחות הילדה שלהם שיחקה בעגלה ונתנה להם לשבת בבתי קפה. זה רק ילדים של אחרים או בספרים)


סיפור אהבות מטייל בבודפשט. וזה היה בסתיו. כן, אני איטית. לא ישנה וכו.


וכיוון שאני לא מגיעה לכתוב על הספרים האחרים שהתכוונתי, אני אעבור לדעות בשורות בודדות:

משחקי הרעב – הגעתי אליו חפה מקריאה קודמת. ונדבקתי מייד. זה לא קריאה עילית או עם תיאורים יפהפיים כמו בספר של כנרת, אבל זה פייג' טרנר מצוין. ורק הערה אחת – במקור זה ספר לנוער. וזה מזעזע אותי, כי מדובר בספר אלים במיוחד, שעוסק בהרג בני אדם. באמת זה מה שנוער קורא היום? ג'יזס.

50 גוונים של אפור/ושני ההמשכים שאין לי מושג איך תורגמו לעברית – מזעזע. אין לי הסבר למה בזבזתי את הזמן בקריאה של שלושת הספרים, פרט לזה ששתי חברות שאני מאוד אוהבת ומעריכה את דעתן ממש אהבו את הספר. וממש התעקשתי להמשיך לקרוא כדי לראות איפה? מה? מה הקסם של זה? נכון, זה קריא. נכון, זה לגמרי לקרוא חלום, כי למי לא בא למצוא גבר ממש חתיך וממש עשיר שיתאהב בך ככה, אבל רבאק, זה ספר רדוד, קלישאי, בעל ערך ספרותי שואף לאפס ועם שפה שטוחה (אין לי מושג איך התרגום, אבל כבר באנגלית היא חוזרת על אותם פעלים כל הזמן. הגיבורים רק ממלמלים או כועסים. פחח), והכי חשוב: עם מסר איום ונורא לנשים. שקלתי בהתחלה לעשות פוסט שלם על המסר השוביניסטי הלכאורה חבוי של הספר הזה, אבל אני לא מגיעה לזה. אז הנה רק הודעה לנשים צעירות שמתלהבות מהספר הזה: את לא תמצאי בחור עשיר ומהמם שמייד יפטור אותך מהצורך לעשות קריירה משל עצמך וכל מה שתצטרכי לעשות זה להיות יפה ולדעת לבשל, וכמובן לאהוב סקס, והוא תמיד יאהב אותך ויעריך אותך. ואה, עוד משהו קטן: אם הגבר שאת נמצאת איתו עוקב אחרייך ומכיר את כל הכתובות שלך ושל ההורים שלך ויש לו תיק עלייך כבר בדייט הראשון, זה לא אהבה רומנטית. זה סטוקריות חולנית, תברחי מייד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/2/2013 17:25   בקטגוריות ספרים
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/3/2013 14:42

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s