ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2011

2/2011

אירופה ואייטיז

לפני כמה ימים שלח אותי הרופא לבדיקת דם. מתברר שגם באנגליה אי אפשר להתעלם מכולסטרול. אניווי, האחות שלקחה דם הייתה צעירה קצת, אבל זה לא נראה לי בעיה. אני תורמת דם פחות או יותר כל חצי שנה מאז גיל 18, כך שאפשר לומר שאני לא מפחדת. כשהיא ניסתה לקחת את זרוע שמאל שלי הגשתי לה, מניסיון, את זרוע ימין. בקיפול של הזרוע הזו יש לי עור כל כך שקוף שרואים שם וריד אחד כה ברור ומוכן, שאפילו חובש מתלמד בקורס לעיוורים היה תוקע בו מחט בטייק אחד. אני חושבת שגם אני הייתי יכולה לתקוע לעצמי אינפוזיה שם, ביד שמאל בלי להתאמן באמצע ציר.

 

אלא שהטיפשה הזו, אמרה "אוה, וונדרפול", בדיוק כמו שציפיתי שתאמר למראה וריד שהוא מתת האל לחובשים, ומייד תקעה את המחט שני סנטימטר דרומית מזרחית לווריד. עברו כמה שניות של שתיקה, אני בגלל ההלם והיא בגלל שהיא חשבה שהיא הצליחה והמתינה שבאמת תתמלא המבחנה, ואחרי שהבנתי שהיא מתכוונת לעמוד ולצפות עד שייצא דם מהסלע אמרתי לה, בשיניים חשוקות יותר מזעם מאשר מכאב, שהיא פיספסה את הווריד.

 

הפרח אחיות הפיסחת* הזו מייד שלפה את המחט, ותקעה אותה שוב, הפעם רק סנטימטר רחוק מהווריד המקורי. התחשק לי להרוג אותה, אבל טכנית זה היה בלתי אפשרי לאור זה שביד אחת הייתה תקועה לי מחט כמעט עד העצם וביד השנייה הייתי עסוקה בלסמן לגומבוץ, ששיחק על הרצפה, שהכל בסדר ואמא מה זה נהנית. הפעם היא כבר לא ציפתה להסברים ממני וכששום מבחנה לא התמלאה היא הבינה שהיא שוב פיספסה, אז היא סובבה את המחט עד שמצאה את הווריד. נדמה לי שכשעוז היה בקורס חובשים קראו לזה "שמש". אלא ששם רק בימים הראשונים של הקורס זה קרה, בטח לא לאחות שמטפלת בפציינטים תמימים שנשלחו אליה ועוד מקבלת על זה משכורת.

 

שבוע אחרי ועל הזרוע שלי יש דוגמה בצבעי שקיעה בארבעה גוונים שונים, ומעליהם, מרחף כמו מגדלור בלתי ניתן לפספוס, וריד אחד מאוד ברור. רר.

 

 

*אני יודעת שפיסחת היא חסרת רגל או משהו, התכוונתי פיסחת כמו פסחה על הווריד. בערך

 


 

 

את הסופ"ש בילינו בבודפשט, אצל הסבא והסבתא מצד האופנוען. במשך שלושה ימים פוטם הגומבוץ בשלוש ארוחות בשריות שבושלו בבית, פלוס כמות כפולה של חטיפים בין הארוחות, פלוס סבא שלו מנסה לדחוף לו עוד קצת בשר כשלא שמתי לב ולקינוח נוזף בנו שהילד רעב. פולניה בבודפשט זה הדבר. עכשיו אני צריכה להרגיל את הילד בחזרה לאוכל שדורש ממני חמש דקות הכנה.

 

באורח מוזר בודפשט הרגישה לי יותר כמו אירופה מאשר לונדון. אולי בגלל שיותר קר שם. אולי בגלל הריח של עצי ההסקה, שאיכשהו פחות מורגש בלונדון. אבל היה מאוד חורפי ונעים.

 

 

 

 


 

 

אם גם אתם הייתם גיקים כמוני, אז בטח שיחקתם גם כן בקינג'ס קווסט. המשחק שלנו היה על הדיסקטים הרכים האלה של האייטיז, שמספיק היה להתעטש לידם והם התקלקלו, ולנו הייתה גירסה שסביר להניח הועתקה מדיסקט שהועתק מעצמו ממשחק שהועתק בפעם המאה, ולכן לא כל המסכים פעלו. אז ממש כדי לסייע לגיקים לפתור תסכולים מהאייטיז, מתברר שיש גירסה מחודשת של קינג'ס קווסט, כולל הלואו טקיות המעצבנת. יאי!

(הפתעתי את עצמי – חשבתי שהזיכרון שלי נמחק כולו עם הלידה, אבל מתברר שפרטים חסרי כל חשיבות ייזכרו אצלי לנצח – איך שהתחלתי לשחק ידעתי ללכת למסך השמאלי, לגשת לסלע התמים למראה, לדחוף אותו ולהוציא מתחתיו את הפגיון. אם רק הייתי זוכרת מספרי טלפון באותה יעילות)

 

 

 


 

 

 

פינת עקרת הבית/המלצה: בעקבות חגית וזהר אני כל הזמן מגלה עוד ועוד בלוגי יצירה, שזה לגמרי לא שימושי לבחורה לא מוכשרת כמוני בכל מה שקשור למלאכת יד, אבל הנה מצאתי בלוג חביב שמעבר ליצירה עוסק גם בבישול ובתינוק, שזה ממש עולמי הצר. ואף מצאתי שם מתכון למאפינס חמאת בוטנים ממולאים בשוקולד, שאף ניסיתי אותו ונרשמה הצלחה. הוא מתכון ממש קל, ואני גם שידרגתי אותו במריחת שכבה נאה של חמאת בוטנים מלמעלה, מה שאיפשר לי מייד להכתיר את המאפינס כקאפקייקס (במילא הם ממולאים ולכן נחשבים ככאלה), וגם כמובן נתתי לזה טוויסט בריאותי כשעשיתי את זה עם 50% קמח מלא. נסו ותהנו.

 

 

 


 

 

 

ולקינוח, אם כבר נגענו באייטיז, הרי לכם שיר שלגמרי שכחתי אבל חברה העלתה בפייסבוק וגיליתי שגומבוץ ממש שמח לרקוד לצליליו. דווקא שיר לא רע.

 

 

 

 

לגמרי אייטיז. ודי מזעזע לגלות שאני עדיין חושבת שפול יאנג די חתיך אה?

מעניין אם הוא עדיין חתיך, היום בבית האבות.

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/2/2011 20:40   
131 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של absopuppoboca ב-28/1/2013 12:59

 

 


 

פארק. ריג'נט פארק

הילד גאון טכנולוגי #1

 

גומבוץ מושאר לדקה עם המחשב שלי, וכשאני חוזרת אני נדהמת לגלות שהמסך שלי הפוך. כלומר טכנית הוא עדיין מחובר ללפטופ כמו תמיד, אבל כל התצוגה עליו הפוכה, כלומר מלמטה למעלה. אני מנסה לגגל איך להחזיר את זה למצב קודם, אבל לא מצליחה לקרוא את התוצאות ההפוכות. רק טלפון לאופנוען שמגגל את זה בעבודה מלמד אותי איך להחזיר מצב לקדמותו (אלט קונטרול אר או משהו כזה).

 

 


 

ביום שבת אחד החלטנו לנסוע לגן החיות של לונדון. ונסענו. וגילינו שהיינו ממש אופטימים, כלומר נאיבים, כי עוד לפני שהגענו אל השער של גן החיות, נתקלנו בתור אל הקופה, משהו באמת ארוך. מסקנה: ללונדון זו קונים כרטיסים באינטרנט, ובכל מקרה עדיף באמצע השבוע.

טוב, היינו די מבואסים כי כבר היה צהריים והיה ברור שאם נבחר עכשיו מקום חדש ללכת אליו, עד שנגיע ועד שנחנה וכו כו יילך היום. מזל שגן החיות ממוקם בריג'נט פארק, שהוא פארק ראוי בפני עצמו גם בלי גן החיות.

 

ריג'נט פארק. ירוק, כמו שפארק צריך להיות.

 

אניווי, הסתובבנו קצת, ואז נתקלנו בקיוסק. עכשיו, מה הייתם מצפים מקיוסק באמצע פארק? שימכור ארטיקים במחיר מופקע, בייגלעך שנאפו לפני שבועיים, מים מינרלים במחיר מופקע עוד יותר וכו. אבל הו הו, נאלצתי למחוק את כל מה שלמדתי בפארק הירקון. קודם כל לקיוסק הזה יש שם מעניין,The Honest Sausage. כלומר, עדיין חשדנו שהם מוכרים נקניקיות גנריות בלחמניות סמי עבשות, אבל אוהו, איך שטעינו.

 

כי ההאנסט סוסג', למרות פשטותו – בקתה באמצע דשא ושולחנות פיקניק מסביב לה – מוכר נקניקיות שהוא עושה בעצמו, מהיפופוטמים שגודלו בחווה מיוחדת ביורקשייר/וורקשייר/משהו עם שייר, בגידול בטבע ולא במכלאות וכו. בקיצור, פלצני אבל מבטיח.

 

 

ההאנסט סוסג'. נראה פושטי אבל מפתיע

 

אניווי, נכנסנו והופתענו לגלות תפריט ממש מרשים. לקחנו נקניקיה לאופנוען ומרק תפוח ופטרוזיליה לי. בחירה שהתחרטתי עליה ארוכות אחרי שהאופנוען נאנק מאושר מעל הנקניקיה המוצלחת שלו שכמובן מוגשת עם מרקחת בצל שהם עושים בעצמם. הקינאה אכלה אותי ואמרתי: "תגיד, אם אני גם אקנה נקניקיה תאכל איתי חצי?" עוד לא הספקתי לגמור את השאלה והאופנוען ענה, חצי נחנק מהביס האחרון שעדיין בפה, "כן".

 


נקניקיה שווה עם מרקחת בצל.

 

 

מרוצים ושבעים במפתיע המשכנו לטייל בפארק. ומה נאמר, יש אנשים שהולכים לאכול נקניקיות בפארק, ויש אנשים בריאים יותר, שבאים לעשות בו ספורט. ואנחנו, לקורא שמתקשה משום מה לסווג אותנו, כאמור היינו שבעים מהנקניקיות.

ראשית עצרנו ליד קבוצה ששיחקה כדורגל. הקוון שלהם היה חבר אחת הקבוצות ולכן במקום להניף את הדגל כשצריך הוא בעיקר צרח "פאקן-איי, מוב איט אולרדי" וכאלה.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

 

וכמה מטרים משם נעצרנו ליד קבוצה ששיחקה רוגבי. ומה אני אומר לכם, זה משחק די פיזי.

 

 

רוגבי. בתמונה יש גם כדור. מיצאו אותו ילדים וצבעו בצבעים עליזים (צילום: האופנוען)

 

 

וכמובן שכחלק מפק"ל פארק באנגליה יש גם אגם קטן עם ברווזים ואווזים. למרבה הצער גומבוץ, שהיה ער כל הנסיעה אל הפארק, נרדם באוויר הצח, והפסיד את כל ההליכה בין הירוק ירוק הזה והברווזים. העיקר רצינו להעניק לילד קצת טבע. הוא כמובן היה ער לגמרי כל הנסיעה הביתה אחר כך.

 

היה ביקור מצוין. כל כך מצוין ששכחנו ששילמנו על חניה עד שלוש ועשרים, וכשהגענו לאוטו בארבע ציפה לנו דו"ח על 80 פאונד. אאוץ'. העיקר החלטנו שנלך לפארק/גן חיות כדי לא לצאת לקניות יקרות מדי.

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #2

 

גומבוץ מקבל את האייפוד שלי למשחק של שתי שניות, לא יותר. בשוב האייפוד אליי אני נדהמת לגלות שהוא הפך את השפה לסינית.

הוא עדיין בסינית, אנחנו לא מצליחים לפענח איך להחזיר לאנגלית.

 

 


 

 

 

איזה כיף זה לקבל חבילה בדואר: כך סתם הופיעה אצלי חבילה בדואר, שעשתה את כל הדרך מאוסטרליה. כן כן, קואלה בחומוס שלחה לי את הסרטאהבה קולומביאנית, אחרי שהתבכיינתי לה שנעלם לי הדיוידי שלו. איזה כיף! תודה קואלה!

 

 


 

 

הילד גאון טכנולוגי #3

 

גומבוץ מקבל לידיו את הלפטופ שלי לעשר שניות. כשאני לוקחת אותו בחזרה אני מגלה שהמקלדת נעולה. עכשיו לכו תגגלו פיתרון כשאין לכם מקלדת. לוקח לי חמש דקות להרכיב את המילים "locked keyboard" בקופי פייסט עם העכבר, ומשחק של כמה דקות עם הגדרות המחשב כדי להחזיר את המצב לקדמותו.

 

 

 


 

 

פינת עקרת הבית:

ניצלתי גיפט קארד לאמזון (תודה עוז וקרן!) וקניתי לי את ספר הקאפקייקס של מרתה סטיוארט. ועכשיו שאלה: כשהיא אומרת 

Half a cup (1 stick) unsalted butter

לכמה גרם לעזאזל היא מתכוונת?

ראיתי בתמונות שהחמאה האמריקאית מחולקת לארבעה "מקלות". מישהו יודע כמה זה כל מקל?

 

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #4

 

גומבוץ משחק להנאתו בלפטופ של האופנוען. דקה אחרי האופנוען נחרד לגלות שהוא שלח אימייל (!!) שכולו מלא ג'יבריש. שניות של חרדה שהוא שלח את זה לבוס שלו, מתבררות כהקלה, הוא שלח את זה לעצמו.

 

 


 

 

מצרים, בחריין, איראן, ועכשיו הבלוג:

"אם את תמיד שמה את התמונות שאני צילמתי, את לא חושבת שצריך לקרוא לבלוג 'עדי והאופנוען בעולם'?"

(מתוך מייל מאת האופנוען. האם שש שנות שלטון יחיד עומדות להסתיים?*)

 

*לא

 

 


 

הילד גאון טכנולוגי #5

 

גומבוץ משחק להנאתו בטלפון שלי. אני לא לחוצה כי אני יודעת שהמקשים נעולים.

במשך חצי יום אני לא מבינה למה אני לא מקבלת סמסים או טלפונים. רק בערב, אחרי רבע שעה של לנסות להבין מה קורה עם הטלפון שלי, אני מגלה שהוא העביר את הטלפון למוד מטוס, כלומר ללא קליטה. לוקחות עוד כמה דקות עד שאני מגלה איך להחזיר את זה לקרקע.

 

 


 

נתקלתי כבר בשתי אימהות ישראליות שמדברות עם הילדים שלהן באנגלית. כאילו, מה הקטע? מילא אם הייתה להן אנגלית מושלמת, אבל אנגלית לגמרי ישראלית. לא עדיף להשאיר את האנגלית לגן וללמד את הילדים שלכן עברית?

 

 

 


 

 

 

ואסיים בנימה זועמת:

צפו בכתבה הזו (ותודה לבשמת על הלינק). אני מאוד מקווה שכל האנשים העלובים שמופיעים בה התביישו כשראו את עצמם בטלוויזיה. אנשים נורמטיבים, עם תירוצים עלובים כמו "אני מחכה לאשתי", "גם באיילון יש פקקים", "ככה זה בישראל". האם מישהו מהם עצר לחשוב כמה עצוב שככה זה בישראל? שלא לדבר על שתי הערסיות ש"כמה זמן שייקח הטוסט של הילד ככה הן יעמדו כאן", או השוטר במדים ובניידת שטען שהוא אדם פרטי.

ולמה לא היה אפילו אחד מספיק בוגר לקחת אחריות, שיאמר "נכון, עצרתי כאן וזה לא בסדר מצידי"*. כולם מתנהגים כאילו הם לא אשמים, שאין מה לעשות. האם המחשבה שלשפר את ישראל מתחילה מההתנהגות שלכם האישית לא חלפה במוחכם?

 

* אפשר לטעון שכן היה צדיק בסדום שאמר שהוא לא בסדר אלא שהוא נותר בחדר העריכה, אבל אני חושבת שלו היה אחד כזה, או אפילו יותר מאחד, הוא היה מקבל ייצוג בכתבה, כי א. ליצור לפחות מראית עין של הגינות בדיווח וב. כי אחד בסדר היה עשוי להדגיש את הלא בסדר של השאר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/2/2011 21:45   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דפנה ב-17/3/2011 11:53

 

 


 

למבקרים בלונדון, וכמה פכים קטנים

באחד הסופ"שים קפצנו לשוק האוכל בקלפהם. קלפהם היא שכונה בדרום מערב לונדון, מהסוג שאין מה לחפש בה, אלא אם כן אתם אוהבים שווקי אוכל. יש להם שוק בכל סופ"ש אחרון של חודש. בגלל שבאופן כללי אנחנו אוהבים את השווקים האלה החלטנו לקפוץ. חשבנו שיהיה את הדוכנים הרגילים – מאפים כלשהם, פאי כלשהו, דוכן דגים, דוכן גבינות, דוכן עוגות ואיזה דוכן צילומים (לא ברור למה, אבל תמיד יש דוכן שמוכר צילומים ממסוגרים).

על כל פנים, מתברר שקלפהם, על כל אפרוריותה, מארחת יריד אוכל ממש ממש שווה. כל הדוכנים היו צרפתים או שוויצרים, היו מאפים שחבל על הזמן, היה דוכן מקרונים (!!), והיה דוכן של חוות בשר שמכר המבורגרים שנעשו מהבשר של החווה.

 

האופנוען כמובן מייד נעמד בתור:

 

 

ויצא ממנו אוחז המבורגר שנראה ממש שווה:

 


(צילום: האופנוען)

 

עכשיו, צריך להבין, מאז ההמבורגר המפורסם בנאפה, נקבע אצלנו הסטנדרט עליו. ומאז, בכל פעם שאכל האופנוען המבורגר, בלע את הביס האחרון ואמר בטון של החיים קשים: "טוב, זה לא נאפה, אבל זה בסדר". והנה, טעם האופנוען את ההמבורגר הזה, ועיניו הזדגגו. "נאפה?!" שאלתי בהתרגשות. האופנוען התלבט. "דרגה חדשה, מקבילה לנאפה – קלפהם".

ממ.

 

על כל פנים, הסתובבנו בשוק, והיינו ממש מרוצים מהדוכנים והמוכרים, שכולם עליזים וקוראים לך מייט או מון אמי ומציעים לך לטעום ממרכולתם המיוחדת.

 

 

 

ובאמת יצאנו משם עם שלל:

 

 

 

נקניקיות קמברלנד עם פלפלי חליפיניו, ממרח פטריות (שעליו אמרה לי המוכרת "ישדרג תמיד את הצ'יקן וולינגטון שלך", ואני הנהנתי כאילו יש לי מושג מה זה), וגבינת כבשים, שהמוכר שלה נתן לנו סיפור כל כך פלצני על זה שהיא מיוצרת על ידי נשים בלבד בתהליך מיוחד באיזה מחוז נידח בצרפת, שגם האופנוען וגם אני תייקנו את סיפורו תחת הכותרת "סיפור מופרך כלשהו" ושמרנו במוחינו גירסה עוד יותר קיצונית לסיפור, וכשהוצאתי אותה בפעם הראשונה לשולחן אמר האופנוען "אה, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חרצו עם השיניים?" ואני עניתי: "כן, זו הגבינה שהנשים הצרפתיות חבצו בין שדיהן".

על כל פנים, זו גבינה מצוינת, אך למרבה הצער התגלה שהיא מסוג הגבינות שבכל פעם שפותחים את המקרר מכה בכם ריח של גופה. אז שמחנו לסיים אותה.

 

עד כאן קלפהם.

 

 


 

בהייד פארק (יותר נכון: בגני קנסינגטון) מוצגת כבר כמה חודשים תערוכה של הפסל אניש קפור. תערוכה זו מילה קצת גדולה, מדובר בארבעה פסלים, כולם בעצם מראות, שהופכים את העולם בדרך כלשהי. הפסלים יהיו בפארק עד אמצע מרץ והאמת שזו הייתה שעה מענגת, לצעוד בפארק עם המפה ולחפש את הפסלים.

 

 

הפסל הזה למשל נקרא "מראה לשמיים". הוא ענק, ובצידו השני הוא אכן משקף את העננים שמעל. מצידו הזה הוא מראה את האנשים מולו. ושימו לב, בתמונה חבויים גם אופנוען אחד, בלוגרית אחת וגומבוץ אחד.

 

 

הפסל הזה נקרא "מראה לשמיים – אדום".


(צילומים: האופנוען)

 

 


לפני שני פוסטים שאלה אותי המגיבה לילי אם שמעתי על

Museum of Everything

ובכן, שמעתי בזכותה, והשבוע הלכנו לשם, ומזל, כי מתברר שזה השבוע האחרון של התערוכה הנוכחית ולאחריה הוא ייסגר לכמה זמן.

על כל פנים, מה מציגים במוזיאון של הכל? שאלה מצוינת. הכל. זה מן חצי אמנות, חצי אספנות, חצי פריק שואו. הרבה חצאים, אני יודעת.

התיאור הכי טוב למקום הוא אוונגרד.

 

 

 

אסור לצלם בפנים, והשלטים על זה מציגים יפה את רוח האנרכיזם השולטת במקום:


(צילומים: האופנוען)

 

פרט לתצלום השלט שמרנו כמובן על בקשתם ולא צילמנו שום מוצג.

 

 

 


 

וכמה פכים קטנים:

פינת שאלת עקרת הבית (אנשים שעדיין חושבים שאני מגניבה – נא לעבור לקטע הבא):

נתקלתי במתכון למרק עוף של בצק אלים, וכמובן שקראתי אותו רק כדי לראות שהיא עושה כמוני, ואיזו הפתעה, היא שמה במרק עוף שום! אז יש לי שתי שאלות: האומנם? ואם כן, אז איך – שיניים שלמות? חתוך? קצוץ?

 

 

 


 

 

חבל, חבל שלא דורשים רישיון להורים, או סתם מבחן איי קיו מינימלי.

חגית חברתי הלכה לקורס החייאה לתינוקות, וגילתה שיש אנשים עוד יותר אהבלים משהיא חשבה שזה אפשרי. אחת האימהות בכיתה הרימה יד ושאלה מה קורה אם רוצים לעשות החייאה לתינוק אבל הוא מתנגד.

(בשלב הזה אמרה לה אחת מחברותיה: "לא, מאמי, לא הבנת")

 

 


בונ'ה, כשאמא של פינוקי הולכת לחפש אותו, היא מגלה קופת שרצים בבית או מה? מילא הקוף בארון, אבל נחש בשעון? תנין מתחת למיטה? מה נהיה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s