ארכיון – עדי בעולם, נובמבר 2011

11/2011

הבלוגרית שאהבה קאפקייק

פעם הייתה בלוגרית שאהבה רק קאפקייק

לא בשר ולא גבינה, רק קאפקייק פשוט
לא דייסה ולא קקאו, רק קאפקייק היא רצתה
קאפקייק. לא לחם, לא אורז ולא ביצה,
 
רק קאפקייק.
 
וביער הרחוק ההוא, שבו היא הייתה גרה
לא היה קאפקייק.
ישבה הבלוגרית ובכתה ובכתה, ואמרה:
– אני רוצה קאפקייק.
 
בא הבנזוג שלה, האופנוען, ואמר לה:
-תשמעי חמודה, אין קאפקייק. ביער שלנו אין קאפקייק.
 
יש פטל, שזיפים, סיגלויות, מרק (גולאש),
יש אורז, צ'יפס, קבב וארטיק ומיץ ממותק,
אבל קאפקייק אין. אין.
תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן
 
אבל הבלוגרית בכתה ורצתה רק קאפקייק
ואת עיניה ניגבה ניגבה כל הזמן בסמרטוט (חיתול בד)
ורצתה רק קאפקייק.
כל הזמן בכתה, וכל הזמן רצתה קאפקייק וקאפקייק

 


אז שום ילדים שאמא שלהם שמה להם קאפקייק בתיק לא הגיעו לבקר פה, למרות שבכיף יכולתי להבהיל אותם כמו שאני נראית בלי שעות שינה והם היו משאירים מאחור את התיק. אז בלית ברירה המשכתי לקטר ("דווקא כשאני מיניקה ואני יכולה להשתולל עם קלוריות אין לי פה קאפקייק! הכל עוגות של רוסיה!") עד שהגננת של גומבוץ, שנמאס לה לראות את פרצופי המכורכם כל בוקר הודיעה לי שהיא מצאה בית קפה אמריקאי שמגיש את כל הזבל הסוכרי הזה.
 
לא סתם קוראים לו Sugar Shop. שני סניפים יש להם, ואנחנו הלכנו על הגדול. המקום מעוצב בצורה הכי סכרינית שאפשר לחשוב עליה, ומאוד אמריקאי. והדוכנים: בקומה ראשונה עוגות הונגריות ("ממ, הקומה הראשונה נראית טוב", אמר האופנוען, מפספס לגמרי את הפואנטה שבגללה הלכנו לשם. עוגות של רוסיה יש בכל מקום!!), בקומה השנייה שלל זבל סוכר צבעוני. עוגות בצק סוכר מהממות, קאפקייק זרחנים, פטיפורים מצחיקים. לשטוף את העיניים.

הנקניקיות והפופקורן הם כמובן גם עוגות.

העיצוב של המקום גם מושקע:


גיבורי על הקירות

מילוי אמ אנד אמס בשולחנות,
או סתם עיצוב סכריני:

 

ויש גם חנות, מלאה בדברים ורודים ומתוקים:


 

לפחות אני לא חובבת הזבל הזה. למרות כל האמור למעלה אני לא אוהבת את אלו הממש ג'אנקיות, שכולן בצק סוכר ועוגה יבשה. אני התגעגעתי לקאפקייקס האלה, הפחות צבעוניים וזבליים ויותר קרמיים (שמראים לי שכבר כשהינקתי בפעם הראשונה רציתי קאפקייקס). הכי רציתי שוקולד וחמאת בוטנים. אז לא הלכתי על קאפקייק אלא על עוגת חמאת בוטנים שהייתה מצוינת.
חשבון, רק כדי לשים דגש על יתרון של רוסיה:
עוגה נאה
+
תה
+
חליטת פירות מצויינת
=
22 שקלים. תקנו אותי אם אני טועה (הרבה זמן לא יצא לי ובזמן הזה מחקו לי את המוח והזיכרון) אבל זה ממש יותר זול מבארץ, נכון?
 

הטמטמת עוד פה:
האופנוען ואני מחפשים את בית הקפה ולא מוצאים.
האופנוען: טוב, לא תהיה ברירה אלא לשאול מישהו
אני: אוי, מה נעשה? בטח אף אחד פה לא מדבר אנגלית
האופנוען פותח את החלון של האוטו ושואל מישהו בהונגרית איפה הרחוב
אני נזכרת שהוא הונגרי
 

ומאז, היא אוכלת רק מה שהיא עצמה מכינה,
ולא רוצה דברים שאין ורק לילדים אחרים יש.
היא אוכלת ביצה, ולחם וגבינה לבנה
והיא כבר לא בוכה ולא מתנהגת כמו טיפשה (טוב, טיפשה אולי כן)
נכתב על ידי עדי בעולם , 24/11/2011 13:34   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/12/2011 11:29

 

 


 

טוני וג'ינג'ר

כשעברנו מלונדון לבודפשט שכרנו חברה שגם אורזת. וכך, ביום המעבר התייצבו על סף דלתנו שלושה שמנגוצים ג'ינג'ים רחבי כתפיים כמעט זהים. "אני טוני", הציג את עצמו הדובר שלהם, "זה ג'ינג'ר וזה שם כלשהו" (גם האופנוען ואני לא הצלחנו לתפוס את השם של השלישי).

 

טוני, ג'ינג'ר והשלישי החלו מייד בעבודה. אני הסתלקתי עם גומבוץ לסיבוב יוקרתי בהמפסטד (על מי אני עובדת, שוב הלכנו לג'ימבורי) האופנוען נשאר להתייבש עם האריזה. על כל פנים, הם עבדו בקצב טוב אז הוא לא עמד להם על הראש. ככה יצא שלא השגחנו מה אורזים במטבח. וכיוון שאת המטבח ארז גבר שנראה יותר כמו חוליגן כדורגל מאשר פודי חובב מטבחים (כשהגיעה העת לארוחת הצהריים אמר לי טוני "איי, מי אנד דה לדס לוקינג פור א צ'יפ שופ", ואני התנצלתי שבהמפסטד אין ושלחתי אותם לפינצ'לי רוד), הוא הצליח לפספס את המגירה הכי חשובה של המטבח.

מגירת הסכו"ם והאקססוריז. אקדים ואומר שבעל הבית ניסה לחסוך כשבנה את המטבח, ולכן מגירת הסכו"ם הייתה בנויה בתוך מגירת הסירים. גם לי לקח קצת זמן למצוא אותה כשעברנו לשם וסידרתי את המטבח. אז ג'ינג'ר המסכן, זה כבר היה ממש אתגר בשבילו. אז הוא הצליח לארוז מטבח שלם בלי לחשוד שהוא לא נתקל בסכו"ם.

כשפרקתי את הארגזים בבודפשט קלטתי לאט לאט שהסכו"ם שלי לא הגיע. זה לכשעצמו לא היווה כזו בעיה גדולה, זה במילא היה הסכו"ם הכי זול שיש באיקאה. את זה קניתי מחדש (והפעם פינקתי אותנו בשני הכי זול באיקאה, וויהי!). אבל המגירה הזו, שהייתה מגירה ממש רחבה וגדולה, הכילה יותר מהסכו"ם, היו בה גם כלים אחרים. ובכלים האלה אני נזכרת בכל פעם שאנחנו צריכים אחד ואני קולטת שגם הוא אבד באסון הטוני וג'ינג'ר.

הנה רשימה חלקית של מה שחסר ומה שכבר איכשהו השלמתי:

פומפיות אישיות לפרמזן

שני פקקים לבקבוק יין, אחד מסיליקון בעיצוב משעשע, אחד יוקרתי ממתכת מנאפה ואלי

שני קולפנים – קניתי קולפן פושטי באיקאה

כפות לסלט שהכי אהבתי, מ"סוהו" בארץ – קניתי כפות לסלט בחנות חביבה כאן

מרית סיליקון ממש שווה מחנות עיצוב בשטוקהולם

מחזיקי תה אישיים – קניתי מחדש

מחזיק תה לקנקן

הסכין הכי טובה שהייתה לי, קטנה ומדהימה, חתכה כל דבר אפשרי. נקנתה לירקות, מהר מאוד עברתי להכין איתה הכל. נקנתה בחנות שף בדיזינגוף סנטר, כך שאין לי סיכוי להחליף אותה בקרוב – קניתי כבר שתיים בחנויות נחשבות והן לא מגיעות לקרסוליה

שישה סכיני חמאה, מעץ, משבדיה. השתמשתי בהם להכל, החל ממריחת חמאה, דהה, ועד להגשת ממרחים, טיגון דברים קטנים, ערבוב בסיר קטן וכו

כותש שום ממש טוב – קניתי באיקאה והוא לא מגיע לרמת הקודם

פורס גבינה צהובה – קניתי חדש

מצקת קטנה – לרטבים

כף גדולה להגשה – קניתי

מברשת סיליקון למריחת ביצה/שמן וכו

 

כמו שאתם רואים מדובר בהרבה חפצים שהם יותר מותרות, ולכן לא מיהרתי לקנות מחדש, וחלק גם לא מצאתי כאן (סכיני החמאה) אבל זה מבאס.

אחרי זה גיליתי שג'ינג'ר פיספס גם את מגירת התבניות (הייתה חבויה מתחת לתנור) ולכן נעלמו לי גם כל התבניות (כולל תבנית זכוכית שווה לפאי) וגם חותכני העוגיות שאספתי שנים (היו לי משהו כמו 20 בהמון צורות), ועד שהתקרבתי לגיל שיש לי ילד שיכול להנות מחיתוך עוגיות. יופי.

די, לא רוצה לעבור דירה בקרוב.

(אלא אם כן הדירה בניו יורק).

 


הטמטמת עוד כאן, ולא רק אצלי.

האופנוען תופס אותי רוקדת בצורה ממש מטופשת מול גומבוץ.

האופנוען: ולחשוב שבקרוב את בת 38

אני (בכעס): 37

האופנוען (בקול של "נו באמת, אותי את לא יכולה לרמות בקשר לגיל"): 38

אני: נולדנו באותה שנה

האופנוען: נכון

אני: ובן כמה אתה?

האופנוען: 38

אני: תחשוב שוב

האופנוען (מחשב בקול, 1974… 2011..): אה

 

 


האמת, זה ממש מוזר לראות את הגיל הזה. אני עוד מסתובבת כשמישהו קורא "חיילת"…

 

 

 

 

יום ההולדת עבר בסדר. מזל שאמא שלי הייתה כאן לארח לי לחברה. היה כיף לדבר עברית בארוחת צהריים יום הולדתית.

 

 

 


 

חברותיי המסכנות קונות לי כבר כמה חודשים מתנות ברצף. חגית למשל ביקרה אותי באוגוסט והביאה לי מתנה לבית (וגם מתנות לגומבוץ וגם רשימת מכולת ארוכה), ואז שלחה לי חודש אחרי מתנה ללידה של דובוש, ולקינוח שלחה לי עכשיו מתנה ליום ההולדת. כן, השנה יש לה סעיף בתקציב שהוא מתנות לעדי.

והנה נחתה פה גם חבילה מהדס, וחבילה מה זה שווה. החלק הספרותי שלה: שני ספרים של יו נסבו, אדום החזה ונמסיס, ספרי בלשות סקנדיביים, שזה ממש אני ומה זה בא לי לקרוא אותם. גם גומבוץ קיבל ספר – של דויד גרוסמן, מי רוצה שק קמח, וזה הגרוסמן הראשון שלו, אני כה מרוצה.

 

אז עכשיו ממתינים לי על המדף לקריאה שני ספרי יו נסבו וגם הספר החדש בסדרה של אקונין, הכתרה, שההורים שלי הביאו לי. יש!!

 


 

ולפכים גסטרונומיים מחיי עקרת הבית. ראשית, במסגרת מבצע "אנחנו נמצא אוכל שאנחנו אוהבים ברוסיה" גילה האופנוען מאפייה מעולה. משם הוא מביא כל סופ"ש מאפים בשם פוגצ'ה, שזה מן לחמניות קטנטנות. הוא מביא את גירסת הצ'דר, כלומר ממולאות בגבינה, והמרקם שלהם ממש מזכיר בריוש. יאמי!

כדי לאזן את כל הקמח הלבן והמושחת הזה אני משתדלת להכין משהו בריא. אז הנה מתכון לסלט סלק שקיבלתי מגילה והוא גם בריא וגם טעים:

סלק קצוץ לקוביות

תפוח גראני סמית' קצוץ לקוביות

לימון, מל"פ, שמ"ז

הוראות: לערבב.

יוצא טעים וצבעוני.

 


וגרו לחמניות מושחתות עם סלט סלק בריא.

 

 


 

והמלצת קריאה לבלוג: טול טול היא אם לפעוט, התגוררה בכמה מדינות, גם מצחיקה וגם מרגשת.

(גילוי נאות: היא חברה שלי עוד מלפני ימי הבלוג, כששתינו היינו נשות קריירה ומטיילות בעולם. אני לא מאמינה שעברו כבר יותר מעשר שנים מאז המשלחת המקצועית לגרמניה שהפגישה בינינו! ואני לא מאמינה שלא ניצלתי בסוף את הספה שלכם באמסטרדם! ושעברו כבר יותר משלוש שנים מהחתונה שלכם!).

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/11/2011 21:49   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/3/2012 19:01

 

 


 

כבר שכחתי* (פוסט אימהות)

 

 

1. שאם זה לא מכוסה – זה ישפריץ.

2. את הגעגוע לשינה של לילה שלם. עזבו לילה שלם – ארבע שעות רצופות של שינה גם יתקבלו בשמחה.
3. שהרעש המפחיד בעולם הוא צליל המוצץ הנופל מפה התינוק אל הסדין. העולם, כלומר אני, עוצר נשמתו: יתעורר? לא יתעורר? (ברור שיתעורר).
4. את תחושת הפינוק האופפת אותי בכל פעם שאני זוכה להיכנס לשירותים לבדי, ועוד ממש לסגור את הדלת מאחוריי.
5. שבשנייה שתתחילי להיניק יתקוף אותך צמא איום, כאילו לא שתית יומיים.
6. שהאוכל הכי שימושי הוא זה שאפשר לאכול ביד אחת ולא מעל צלחת (מי אמר עוגיות ולא קיבל).
7. איך מתפעלים מנשא לופי**.
8. למה צריך כל כך הרבה חיתולי בד.

 

*אבל עכשיו אני זוכרת מצוין
**חוץ מסעיף 7. את זה, מתברר, גם המדריכים המצולמים לא הצליחו לרענן מספיק את זכרוני.

 


חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #1

הגדול לעולם ישכים משנת הלילה שלו בשנייה שבה סיימת להיניק את הנקת הלילה האחרונה של הקטן, הנחת אותו בחזרה במיטתו וכבר תיכננת לחזור למיטה בעצמך. יכולת ממש לחוש בדמיונך את ההרגשה הנפלאה הזו של הלחי על הכרית..
(חוק שעובד במאה אחוזי הצלחה ובדיוק על השנייה)
 

 
אלה לא החיים שלי, #87
 
השעה 21:20.
אני (בטון מיואש): אני לא מאמינה כמה מאוחר!! איך נגמר הערב??
האפנוען: אני יודע!! עוד יש לי כמה מיילים לענות עליהם, אני לא אגיע למיטה לפני עשר!!
(לצורך ההשוואה, גשו לעשרות פוסטים מלפני שנתיים וחצי ויותר, שפורסמו בסביבות ארבע בבוקר ונפתחו במילים "בדיוק חזרתי מבראסרי", או "איזה יופי של תפריט מוזל לבירות והמבורגרים יש בלילה בסרגוס" ו"כמה פרקטי זה שאפשר להזמין ארוחת בוקר 24 שעות ביממה בבנדיקטס")
 

סוף עידן התמימות
 
אנחנו יוצאים מקניות גדולות בסופר. האופנוען דג חטיף ביסקוויט רך ממולא בקרם גבינה ומצופה בשוקולד (זה קטע הונגרי, ממש טעים), מחלק לשלושה ונותן לי ולגומבוץ שליש כל אחד (זה משהו כמו גודל ביס). גומבוץ מסיים את שלו ומבקש עוד (או בלשונו – "עגה עגה", שזה "עוגה עוגה"). האופנוען ואני לא מתכוונים לתת לו עוד סוכר, גם ככה הוא זכה מן ההפקר וקיבל את זה רק בגלל שגם אנחנו רצינו ולא הצלחנו לאכול בלי שהוא יראה (הו כן, אנחנו מעולים בדוגמה אישית עם סוכרים..), אז אנחנו פושטים ידיים, מגלגלים עיניים ואומרים "אין, נגמר".
גומבוץ תוקע בנו מבט, צולל לעבר שקיות הקניות, מוצא את השקית הנכונה ושולף ממנה עוד חטיף כזה.
האופנוען ואני מזייפים טון מופתע: מה, יש עוד אחד?? איזו הפתעה..
אופס.
 

חוק מרפי לתינוקות, גירסת שני ילדים, #2

אם הגדול מסכים לשחק לבדו בזמן שאת מנסה להרדים את הקטן, הוא לעולם יבחר את הצעצוע הכי רועש שיש לו (צעצוע שהוא לא נגע בו חודשים, רק עכשיו, כשאחיו הקטן ממש עצם עיניים, זה זמן מעולה לדפוק בפטיש..).

 


האופנוען: "מאוד יפה ששמת תמונות של שלכת לפני שני פוסטים".

כמה דקות לאחר מכן נוחת אצלי מייל עם תמונות שלכת שהוא צילם. יותר מוצלחות משלי, והוא עוד לא טרח לצאת מהבית בשבילן. רר.


(נוף מהחלון הביתי. צילום: האופנוען)

 


בפעם הבאה: ספרות, משלוח מהארץ ואי-משלוח מלונדון.
 

הערת ישרא: המנגנון החדש עם הקבועים לא עובד אצלי. התנצלויות למי שנעלמתי לו.
נכתב על ידי עדי בעולם , 9/11/2011 11:37   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-2/12/2011 14:23

 

 


 

פוסט להתעלף (סיכום סאגה)

יש לי כבר פוסטים חדשים בקנה (הו כן, משום מה אני יצירתית כשאני לא ישנה) אבל הגיע הזמן לסיים את סאגת הלידה.

 

 


 

 

אז התעוררתי בחדר ההתאוששות, ולא היה לי מושג איפה אני, מה השעה, וכו. באיזשהו שלב (ייתכן שזה היה אחרי שתי דקות, ייתכן שזה היה אחרי שעה, תפיסת הזמן מאוד לא ברורה כשמתעוררים מהרדמה כללית, מתברר) הופיע האופנוען, סיפר לי שילדתי, סיפר איך היה מסעיר (אני שמחה שהוא נהנה), וקינח בתיאור של דובוש, הילד שלי שטרם פגשתי. מזל שהביאו אותו אחרי זה ויצא לי לחזות במו עיני ופטמותיי בפלא.

 

ולאט לאט התחלתי לקלוט עוד דברים. כמו זה שהייתי יכולה להתחרות בהצלחה בכל טפטפת בכמות הצינורות שיוצאת ממני. מילא זה שמחובר לאינפוזיה, ומילא זה שמנקז את ה, ובכן, פיפי, אבל מצאתי במפתיע גם שקית שהייתה מחוברת אליי בנקודה עלומה בבטן (לא היה לי אומץ להסתכל איפה בדיוק) וניקזה כל מיני דם. בעעע.

וגם קלטתי שאני בקושי יכולה לזוז, כי כואב. אבל למרות שמהר מאוד ויתרתי על השאיפה לקום, הופיעה האחות לקראת הערב ואמרה שאני צריכה לקום מהמיטה. האופנוען והיא התייצבו בנקודות מפתח, כל אחד גם אוסף איזה שקית שמחוברת אליי, ונתנו הוראות מכוונות כמו "תזיזי קודם את הרגל ההיא" וכאלה. כן, מחלקת גריאטריה זה כאן.

על כל פנים, למרות הכאבים הצלחתי להגיע לפוזיציה שאפשר לקום ממנה וקמתי.

הייתה שנייה של אופוריה.

ואז, למרות שראיתי את הפה של האופנוען זז, הפסקתי לשמוע אותו, כאילו מישהו לחץ על מיוט לחדר. ושנייה אחרי זה גם כיבה את האור. והפיל אותי על האופנוען.

בקיצור, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתעלפתי. אם לסכם בשתי מילים: לא כיף.

 

את החוויה הראשונית הזו אני אשחזר שוב, פעמיים, למחרת בבוקר וכמה שעות אחרי. ואחרי שלוש התעלפויות כבר ויתרתי על הרצון לקום והתחלתי לנחם את עצמי שבעצם לא רע לי בכלל במיטה, אני אשאר כאן… זה היה השלב שהרופאים קלטו שכנראה איבדתי יותר מדי דם בניתוח. מייד חיברו אותי גם לעירוי ברזל. כי אין כמו עוד צינור בשביל לגרום לי להרגיש מושכת.

על כל פנים, באיזשהו שלב הופיעה מישהי שהציגה את עצמה כפיזיותרפיסטית, והבטיחה שהיא תקים אותי מהמיטה. היא עשתה לי סדרה של תרגילים שהרגישו ממש בולשיט, כל מיני "תסובבי את הבוהן של רגל ימין ותנשמי עמוק", "תחשבי מחשבות חיוביות", "תעשי פלייה עם כף הרגל" וכו. ואז היא הצליחה להקים אותי בלי שהתעלפתי. כמעט התעלפתי משמחה.

 

בספר עם הגלגל כתוב שמי שמתאוששת מניתוח קיסרי תגלה שמאוד כואב להשתעל. הם שכחו לכתוב שלא רק להשתעל, גם לצחוק. מובן שבשנייה שנכנסתי להתאוששות הפך האופנוען לבדרן צמרת, כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין מחץ, כל מילה קורעת. כמות הפעמים שהתחלתי לצחוק ומייד צרחתי הייתה בלתי נסבלת. האופנוען, שנקרע בין מצד אחד רחמים עליי ומצד שני להיות מרוצה מעצמו שהוא כל כך מצחיק, ניסה להשתדל להרגיע את חוש ההומור. לא הלך. מה הוא יעשה שניתוח קיסרי באמת מותיר את האישה במצב שמה זה קל להתבדח על חשבונה…

למשל: לפני הניתוח מורחים עלייך הרופאים חומר מחטה מהברכיים ועד הפופיק. אחרי הניתוח גיליתי שצבעו כתום בוהק. בגלל שלא יכולתי לקום מהמיטה לא יצא לי להתרחץ, כך שהמלבן הכתום הזה נשאר על הרגליים שלי כל הזמן. ביום שקמתי סוף סוף מהמיטה אמרתי לאופנוען בשמחה שסוף סוף אני יכולה להתרחץ, והוא ענה בתגובה: "כן, רציתי לומר לך, מה זה, שפכת על עצמך בולונז? צ צ צ איזה נימוסי שולחן". פרצתי בצחוק גדול. את הצרחה שבאה בעקבותיו שמעו בכל המרפאה.

 

כמה שעות אחרי זה הגיעה האחות להוציא את הצינור מהבטן. עד אותו רגע לא ממש הקדשתי לו מחשבה. הוא היה שם, וזהו. רק כשהיא אמרה "תנשמי עמוק, תספרי עד שלוש וזה יעבור", קלטתי שהוא מחובר איפשהו עמוק בבטן, וכנראה שזה הולך לכאוב כשיוציאו אותו. אכן, כאב. כמעט התעלפתי שוב כשגיליתי שהיא שלפה לי איזה חצי מטר צינור מהבטן. איפה לעזאזל זה היה? עזבו, לא רוצה לדעת.

 

אחרי שלושה ימים בבית החולים הוכרזתי כמספיק בריאה לצאת הביתה. יאי! נאסר עליי להרים דברים כבדים חודש, וזה, מכל הכאבים, היה הדבר הכי קשה בניתוח. זה אומר חודש לא להרים את גומבוץ, וזה היה קשה מאוד.

ובשורה אחת משמחת למי שבכל זאת תעבור ניתוח קיסרי: השבוע הראשון ממש קשה, זה נכון. כאבים, קשה לזוז, די בעע. אבל כשהשבוע הזה חולף, ההחלמה תופסת תאוצה. כל יום הוא שיפור עצום. שבועיים אחרי הניתוח היה מצבי יותר טוב ממה שהיה שבועיים אחרי לידה רגילה. (כן, זה הזמן לקוראיי הגברים לומר לעצמם שאיזה כיף להם שלא עשו אותם אישה).

 

זהו. בפעם הבאה – פוסטי אימהות, תינוקות, קיטורי רוסיה, מבזקי ספרות ושאר ירקות פולנים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/11/2011 17:18   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/1/2012 23:22

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s