ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2010

3/2010

ברוך שלא עשכם אישה

הבהרה לקוראיי המסורים שנרשמו לבלוג כי הייתי מגניבה ועכשיו נתקעו עם בלוג הריון ולידה – אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג לבלוג אימהות, אם כי סביר להניח שיהיו כאן גם פוסטים כאלה, אלא שקודם יהיו כאן כמה פוסטים לסיכום תשעת החודשים שחלפו עליי, ואז אשוב לעצמי. לעצמי מינוס שעות השינה שהתרגלתי אליהן בעבר, כלומר.

 

 


 

 

 

אם תחפשו באינטרנט דרכים להתחיל לידה, תגלו שלכל פורום שמכבד את עצמו יש מגוון עצות. בין היתר אפשר למנות שם:

1. סקס

2. הליכות ארוכות

3. שתיית חליטות פטל

4. שתיית חליטות שונות ומשונות

5. בליעת שמן קיק

ויש דבר אחד משותף לכל השיטות האלה – הן לא עובדות.

כמו שאמר לי הרופא כשהגעתי לביקורת בשבוע 40, טובת מזג כמו דרקון שהרגע גנבו לו את הנסיכה והורידו לו את הזנב בדרך: "שום דבר לא עוזר, הלידה מתחילה כשהגוף רוצה שהיא תתחיל".

את השוחד שהצעתי לו כדי שיתחיל את הלידה באורח מלאכותי הוא דחה בבוז והציע לי ימי מחלה למנוחה בבית במקום. "ימי מחלה בבית?" צווחתי עליו, "כדי שהזמן יעבור לי עוד יותר לאט? חוצפן". רגע לפני שהוא הזעיק את אנשי הביטחון של איכילוב יצאתי משם, ישירות לעבודה, למגינת ליבם של הקולגות שלי, שאת כל השבועות האחרונות העברתי בנהימות זועפות לעברם וכולם כבר איחלו לי לידה מהירה בכל ליבם, רצוי מהירה מדי בשביל אפידורל.

 

 

 


 

 

 

יש בנות שאוהבות לקרוא סיפורי לידה. אני לא. למעשה, את 35 שנותיי ביליתי בהדחקה יפה של תהליך הלידה, והצהרתי שאעשה ניתוח קיסרי. אי שם באמצע ההריון שיכנע אותי הרופא שלי שקיסרי זה רעיון רע אם לא חייבים. מצאתי את עצמי מתקרבת ללידה, אחרי שנים שלא רציתי. בחודש התשיעי, כשבמילא לא הצלחתי לישון בלילות, ביליתי את השעות הקטנות של הלילה בחיפושים באינטרנט אחרי סיפורי לידה. יש המון כאלה, הם בד"כ מסופרים בפורומים של הריוניות וכאלה. ברובם ייראה הסיפור ככה:

 

המספרת מרגישה בצירים ואיזו שמחה, "הנסיך/הפייה/הקטנטן/האפרוחית שלה בדרך החוצה"

הצירים כואבים מאוד, ו"החצי מעסה לה את כל האזורים הכי כואבים ומקפץ איתה על כדור היוגה"

הם מגיעים לבית חולים, שם נורא כואב אבל היא מעדיפה לוותר על אפידורל

הצירים קורעים, הכאבים איומים

הלידה ממשיכה עם שלל קרעים וחתכים

התינוק יוצא, היא חבולה ללא הכרה אבל "מאושרת עד הגג ומרגישה שלמות עם הוויתה הנשית"

 

כאן בדרך כלל כאן מסתיים הסיפור ומשתתפות הפורום משאירות תגובות נוסח "סיפור מהמם!! מזל טוב!!", בעוד אני תוהה אם רק אני חשבתי שזה סיפור נורא ומה מהמם כאן.

אפשר לומר שלא התחברתי לקונספט הלידה הטבעית.

 

 

 


 

 

אחד הדברים שכל הזמן שאלו אותי לכבוד זה שבחודש תשיעי הסתובבתי ברחובות בצעידות ארוכות וכאמור ביליתי ימים בעבודה, היא מה אעשה אם יירדו לי המים. כיוון שבדמיוני היה פירוש ירידת מים מן נזילה קטנה שמבשרת לי שהגיע הזמן לצאת לבית החולים, חשבתי שלא נורא אם יירדו לי המים במקום ציבורי. ברגע האמת, אגב, הופתעתי קצת לגלות שירידת מים פירושה שתרגישי שהרגע נשפך לך דלי מים שלם בין הרגליים. ואז, דקה אחרי, עוד דלי. ואחרי זה כל כמה דקות ג'ריקנים קטנים.

בקיצור, מזל שזה לא קרה בעבודה, אני כבר יכולה לדמיין איך הכיסא שלי היה נשלח לפח אחר כבוד, ואיך היו נאלצים להחליף את השטיח מקיר לקיר של המחלקה בשל השלולית האיומה שהייתה נוצרת שם.

 

אבל נתחיל מההתחלה. בכל סרטי ההכנה ללידה מתואר השלב הראשון ללידה בצורה מאוד פסטורלית: היולדת חשה בצירים חלשים, היא מבלה יממה בבית, בסידורים קטנים ובהירגעות עם בן זוגה. הם מדליקים נרות ארומטים, עושים יוגה, שוחים בבריכת הדולפינים הביתית ומטיילים בנחל שיש לכל אחד מאיתנו בחצר האחורית. כל זאת עד שהצירים מתחזקים קצת והופכים לכל חמש דקות, ואז הם נוסעים לבית החולים בנחת ובשלווה, תוך חיוכים אחד אל השני.

ובכל הסרטים האלה יש תמיד שקופית/הערה קטנה בסופם: אלא אם כן יורדים לך המים ואז את צריכה להגיע לבית החולים תוך שעה.

 

אז זה היה סופו של שבוע 40, יום שבת, ואני לא נרדמתי אלא ביליתי בחיפוש אחרי סיפורי לידה באינטרנט. נכנסתי למיטה בארבע וחצי בבוקר.

ובחמש התעוררתי מהרגשה מוזרה. ולקח שנייה ואז הבנתי שירדו לי המים. הלכתי לשירותים, ושם, אם עוד לא הייתי בטוחה, יצא ממני כדלי מים שלם.

הלכתי להעיר את האופנוען והלכתי להתלבש. הרי לכן טיפ: גם אם אתן חושבות שירדו לכן כבר כל המים אתן טועות, עוד יירדו עוד, אז עדיף שלא תנעלו את נעלי הזמש שלכן מקאמפר שעלו 1,000 שקל!!!

שתי דקות אחר כך האופנוען כבר היה לבוש, תיק הלידה* חיכה ליד הדלת והכל היה מוכן לתזוזה.

 

 

 


 

 

 

*תיק לידה: תיק ענק ובו דברים שאת אמורה להזדקק להם בלידה ואחריה. טיפ למגגלות שהגיעו לכאן: את לא צריכה חצי מהדברים שכתוב לך ברשימה שקיבלת בקורס ההכנה ללידה/פורום ההריון. מה את כן צריכה ללידה שיהיה בתיק: הרבה מים מינרלים, חטיפים לבן הזוג (את עצמך לא תהיי רעבה בשיט), וזהו בערך.

מה שכן, לאשפוז שאחרי את כן צריכה את מה שכתוב ברשימות האלה.

 

 

 


 

 

נחזור לענייננו:

וכך, בחמש התעוררתי מירידת המים וב-5:35 כבר היינו באיכילוב.

עם ירידת מים מלאה אבל בלי צירים בכלל.

האחיות במיון ניבאו לי יממה שלמה של פיתוח צירים ואשפוז במחלקה המעפנה הקרויה טרום-לידה.

הה הה, תמימות.

בשעה שלקח המעבר ממיון לאשפוז כבר היו לי צירים כל כמה דקות.

כשהאחות במחלקה התפנתה לקלוט אותי, כבר היה לי צירים כל דקה, ואני זעקתי בצער בזרועות האופנוען שאני מתחרטת, שאני רוצה קיסרי, או סתם שירדימו אותי לנצח.

העבירו אותי ישר לחדר לידה.

בשעה וחצי שלקח מרגע הקליטה בחדר הלידה ועד שהגיע הרופא שמזריק את האפידורל ביקשתי את נפשי למות, והאופנוען, אחוז צער על מה שקורה לי, ייבב לידי, ליטף אותי והתנצל עמוקות שהוא לא יכול לעזור.

בגלל שהצירים עלו מאפס למקסימום במהירות שיא, התברר שהאפידורל בכלל לא משפיע עליי.

שלוש פעמים הגיע הרופא המרדים לתקן.

אחרי מנה משולשת של אפידורל, שהייתה מפילה סוסה, התחלתי להרגיש טוב. הפסקתי אומנם להרגיש את הרגליים אבל באותו שלב במילא לא נזקקתי להן.

את הלידה עצמה לא ממש הרגשתי, כי כאמור קיבלתי אפידורל בכמות שהייתה מספיקה לעדר אנטילופות, אבל לא נראה לי שהפסדתי משהו שרציתי להרגיש. אני, כאמור, בכלל רציתי קיסרי. כעיקרון, זה כמו מה שרואים בכל הטלוויזיות והסרטים: שורה של מיילדות (לי היו שלוש) מעודדות אותך ללחוץ ולדחוף ומבטיחות שזה כבר ייגמר, ואת מתכננת את התביעה נגדן כי הן משקרות וכבר שעה הן מבטיחות שזה ייגמר ונמאס לך. האופנוען, שאסרתי עליו להדרים מהמותניים שלי, עמד לצידי וריחם עליי כמו שצריך. מדי פעם הוא גם אחז ברגל שלי ומשך אותה, לפי הוראות המיילדת.

 

ואז, ברבע לארבע אחרי הצהריים, הוא יצא.

וייקרא שמו בישראבלוג: גומבוץ*.

 

 


 

 

*גומבוץ: מעדן הונגרי, מן כדור בצק ממולא בגבינה או בשזיפים. יאמי.

 

 


 

 

המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/3/2010 21:24   
113 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/4/2010 20:22

 

 


 

תשעה חודשים

מטעמי פולניות, יוצא שלא סיפרתי כאן על משהו מרכזי בחיי בתשעת (בעצם עשרת) החודשים האחרונים.

 

 

 

 

 

 


 

 

 

התמונה, אגב, אינה המקלון המקורי שלי אלא אילוסטרציה בלבד. במקלון המקורי שלי האופנוען ואני בהינו ושכחנו לצלם.

לא שהופתענו, כי זה היה מתוכנן. הגילוי היה אגב שבוע לפני הטיסה לטיול הגדול בארה"ב.

לא חששתי לצאת לטיול, כי הרגשתי מצוין. שום בחילות או משהו כזה.

הבחילות התחילו כמובן יום אחרי שנחתנו בלוס אנג'לס.

ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

בערב שנחתנו דווקא הרגשתי טוב. יצאנו כולנו למסעדה ואכלתי סלט עם חזה עוף (בעוד האופנוען זולל לידי סלט עם טונה צרובה. הו כמה רציתי גם אבל אסור שום דבר נא, ולא יכולתי אפילו להסביר לעוז ולקרן למה אני בוהה בקינאה בצלחת של האופנוען ולא טועמת).

למחרת בבוקר קמתי עם הבחילות. המחשבה על חזה העוף מערב קודם גרמה לי לרצות להקיא. זו הייתה הפעם האחרונה שאכלתי חזה עוף, אפילו עכשיו אני מקבלת בחילה מלחשוב על חזה עוף.

עם שוקולדים, למרבה הצער, לא הייתה שום בעיה.

 

 

 


 

 

 

שבוע 9, אנחנו עוד לא מספרים, ואנחנו בניו יורק. אני נפגשת עם בני דודיי ג'וש ומארק לצהריים.

ג'וש: אני יודע שאני תמיד סוחב אותך למקומות של בשר, אז הפעם החלטתי ללכת לקראתך והזמנתי לנו שולחן במסעדת סושי

אני מחווירה (עברתי כבר שבועיים וחצי בארה"ב בלי לגעת בדגים נאים, והיה קשה עם כל האוכל הקליפורני).

ג'וש: ואני זוכר שאת לא אוכלת אורז לבן, ולכן מצאתי מסעדה שמגישה נתחים עצומים של סשימי

אני (מנסה לצאת מזה): הממ, אני לא בטוחה שבא לי סושי..

ג'וש: את? את תמיד מוכנה לסושי

אני (בקול חלוש): חוץ מעכשיו

 

יושבים במסעדה. ג'וש ומארק מזמינים קומבינציות ענק, וג'וש מזמין למרכז השולחן צלחת סשימי טונה, שאכן, מלאה בנתחים ענקיים

אני (נועצת עיניים יוקדות בטונה): אני אקח, הממ, דים סאם צמחוני. תודה

ג'וש: מה את חולה או משהו?

אני: הממ

 

 


 

 

וזו עוד במה להתנצל בפני קרן, שתיזזה סביבנו בלוס אנג'לס וטיפלה בנו בעודה בחודש שמיני-תשיעי, ואילו אני שכבתי כפגר על הספה ולא הזזתי אצבע. היא לא ידעה את זה אז, אבל זו הייתה התקופה הקשה ביותר של הבחילות. ובאמת, אין דרך לתאר את זה מלבד הרגשה רעה. פשוט לא בא לעשות כלום.

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון".

(האופנוען בשיחת מוטיבציה)

 

 


 

 

אני נכנסת לאוטו שבחניה, שמה חגורה, מעבירה לרוורס, מורידה אמברקס, לוחצת על הגז. האוטו לא זז.

אני נזכרת שצריך להתניע קודם.

(טמטמת 1#)

 

 


 

 

"שלום שמנמונת"

(דוד של האופנוען מברך אותי לשלום עת אנחנו מגיעים לארוחת ערב אצלם. האופנוען אוחז בי בחוזקה לפני שאנשך את ראשו)

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 12#)

 

 

 


 

 

אני חותכת ירקות לסלט. האופנוען בינתיים מכין לי תה ושם את הספל לידי.

אני חותכת מלפפון שלם לחצאי פרוסות, ואז מעבירה את המלפפון החתוך אל תוך התה שלי במקום אל קערת הסלט.

(טמטמת 24#)

 

 


 

 

סקירה ראשונה. הרופא מציג לנו בגאווה תמונת תלת מימד של העובר ומצפה לתגובות מתלהבות.

האופנוען ואני: הממ

אני: מה זה הסנטר הזה?

האופנוען: ומה זה האף הזה?

הרופא (בשוק): תפסיקו, הוא ממש חמוד

האופנוען: אני לא מבין מה זה האף המחודד הזה

הרופא (בעלבון, לאופנוען): הוא נראה יותר טוב ממך!

 

 

 


 

 

"שלום שמיינלע"

(ז.ו מהעבודה מברך אותי לשלום. אני נובחת עליו בתגובה נאום שלם על שומן והריון)

 

 

 


 

 

"את לא שמנה, את בהריון"

(האופנוען בשיחת מוטיבציה 25#)

 

 


 

 

 

אני: יש חלק שלם בקורס הכנה ללידה שנוגע לתפקיד הגבר בלידה

האופנוען: באמת? הם מלמדים נהיגה?

 

 

 


 

 

אני מול המכונה למשקאות קלים בעבודה. אני בוחנת דרך קיר הזכוכית את הבקבוקים בחיפוש אחרי מים מינרלים. מוצאת בקבוק אבל הוא נראה לי קצת מוזר.

אני (במחשבות לעצמי): המים האלה, מה לא בסדר איתם?

מכניסה חמישה שקלים למכונה, מקבלת את הבקבוק שבחרתי. רק כשהוא בידיי אני קולטת שקניתי דיאט קולה. לפחות זה מסביר למה המים נראו לי מוזר.

(טמטמת 89#)

 

 

 


 

 

 

קורס הכנה ללידה. הזוגות שכובים על מזרונים, המדריכה עושה חמש דקות מדיטציה/הרגעה. האופנוען ואני מתלחשים וקובעים שמכאן אנחנו נוסעים ישר לאכול בג'ירף.

המדריכה: תחשבו על מקומות שאתם אוהבים, דברים שעושים לכם טוב

האופנוען (ממלמל לעצמו): מממ, גיוזה

 

 

 


 

 

 

קורס הכנה ללידה. המדריכה מכריזה על שלוש דקות מדיטציה.

אני (לאופנוען): כמו שאני מכירה אותך, אתה תספיק להירדם גם בזה

האופנוען: מה פתאום

עשרים שניות לתוך המדיטציה.

המדריכה: רגוע, הכל רגוע מסביבכם, בראש שלכם מסך לבן

קול נחרה קלה עולה מאחוריי. אני תוקעת מרפק באופנוען.

האופנוען: מה, נרדמתי??

שנינו בהתקפת צחוק מטורפת.

 

 

 


 

 

איריס ואני מדברות על משאבות (אם אתם לא יודעים מה זה, אל תשאלו, לא משנה). אני נזכרת שבזמנו איריס לא קנתה את שלה אלא שאלה מאיזה ארגון.

אני: את שאלת את המשאבה שלך מ"יד ושם", לא?

איריס (מתעלפת מצחוק, לוקחת כחמש דקות להחזיר את החמצן לריאותיה): "יד שרה", כן

(טמטמת, 97#)

 

 

 


 

 

שליה באנגלית = פלצנטה

בלינצ'ס בהונגרית = פלצ'ינטה

אני: חושב שזה קשור, שליה ובלינצ'ס? זה בעצם די דומה

האופנוען: תודה, אני כבר לא אוכל בלינצ'ס בקרוב

 

 

 


 

 

אני בעבודה וצריכה להטעין את הסלולרי. בשולחן של חן, שישה מטרים ממני, יש מטען. אני משאירה שם את הסלולרי שלי.

חמש דקות אחרי הסלולרי שלי מצלצל. אני שומעת את הצלצול מרחוק.

אני (חושבת לעצמי): איזה קטע, לעוד מישהו פה יש את הצלצול שלי.

אני מבינה שזה היה שלי רק אחרי רבע שעה, כשהאופנוען שואל במייל למה לא עניתי לו. אה.

(טמטמת #105)

 

 

 


 

 

 

סיור בחדר לידה. המיילדת סוקרת בגאווה את מה שיש בחדר. אני קולטת שכאן אני אמורה ללדת בבוא היום.

אני (לוחשת בהיסטריה לאופנוען): אני לא רוצה! אני לא רוצה!

 

דקה אחרי המיילדת מצביעה על הטלוויזיה שמעל המיטה ומציינת שיש גם ערוץ 5+. האופנוען מסתכל על הטלוויזיה, על המיטה ועל הכורסה שמיועדת לבן הזוג שנמצאת מאחורי המיטה.

האופנוען: אפשר להזיז את הכורסה במקום המיטה, שתהיה מול הטלוויזיה?

כמה גברים בקבוצה מהנהנים אליו בהבנה. רר.

 

 

 


 

אין, אין שאלה מעצבנת יותר מקולגות באמצע חודש תשיעי כמו

"עוד לא ילדת?" (למה אתה אומר? דווקא כן ילדתי, אבל החלטתי לוותר על חופשת הלידה ולחזור ישר לעבודה, וגם הבטן נשארה אותו דבר)

"את עוד פה?" (לא, אני בבית, זה פאטה מורגנה)

"מה, את לא רוצה ללדת?" (לא, למה? דווקא נעים לי ככה, לוויתנית שלא ישנה בכלל, נושמת כמו דארת' ויידר בזקנתו ונהנית מהשאלות האלה בכל פעם שאני מגיעה לעבודה)

"מה, הילד לא רוצה לצאת?" (לא, למה לו? מאוד נעים בפנים, ובחוץ מצפה לו אמא מאוד עצבנית בשלב הזה)

רררר.

 

 


 

יש הרבה תופעות לוואי להריון, ורובן ידועות ומופיעות בספר. הבשורה הטובה: לא כולן חייבות לפגוע בך, זה לא שכל הנשים בהריון סובלות מכל התופעות. הבשורה הרעה: יש גם תופעות שלא מופיעות כמעט בספרים, או שסתם לא שמעת עליהן, אבל את זוכה להכיר אותן מקרוב:

1. גירוד. בהתחלה רק הרגליים, אחרי זה גם הבטן. אני חושבת שקילפתי את כל האפידרמיס שלי (אל דאגה, הוא לא אבד, הוא מתחת לציפורניים שלי).

2. ליחה. אני יכולה להתחרות בהצלחה בכל פועל סיני בכמות היריקות שאני מביאה ביום. אני!! הבחורה שלא ירקה אפילו פעם בשבוע לפני זה.

3. כאבי ידיים. תחושי בדיוק כמו סבו של לורד פונטלרוי הקטן, שהפודגרה שפגעה בו הפכה אותו לקשיש עצבני וחם מזג. רק שאצלך זה לא פודגרה (שיגרון) אלא "בצקת פנימית המונעת הגעת דם לאצבעות הידיים", כפי שהסביר הרופא והוסיף: "זה שום דבר". זה בגלל שזה לא הוא קם עם צמד טופרים מעוותים בכל בוקר ולוקחת שעה עד שהוא יכול להשתמש בידיו.

(או שאלו תופעות שהיכו רק בי?)

 

 


 

 

זה יהיה בדיוק כשתגיעי סוף סוף לתאריך הלידה המשוער שלך כשכל אישה שתפגשי תספר לך שבהריון הראשון שלה היא ילדה שבועיים אחרי התאריך, גם זה רק אחרי זירוז, וזה לא מומלץ כי זה רק כאב יותר. רר.

זה יהיה גם באותו יום כשלפחות ארבעה גברים ממקום העבודה שלך יספרו לך שאשתם ילדה בשבוע 42, כי "ככה זה בהריון ראשון". רר.

 

 


 

 

זה לא משנה כמה אלגנטית הצלחת להיראות עד חודש שמיני, משלב מסוים את תיראי כאילו בלעת אבטיח, בשלמותו כמובן. אין מה להילחם בזה, תפנימי מעכשיו.

 

 


 

 

שבוע 40. אורן יושב שולחן לידי בעבודה.

אורן: אני שומע גלו-גלו-גלו? זה המים שיורדים לך?

אני: לא, זה התינוק משתין עליי בקשת ולא יוצא

 

 


 

המשך יבוא….

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/3/2010 12:53   
223 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/10/2011 19:35

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s