ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2012

1/2012

cake cake cake

 

 

"ותודה לאמא של גומבוץ, שהגיעה לגן ולימדה אותנו על המסורת היהודית"

(המייל החודשי מהגן מסכם את מסיבת החנוכה. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד יודו לי על שלימדתי את המסורת היהודית וכו)

 

 


 

 

 

באותו מייל חודשי הגיעה גם הודעה על "השבוע הבינלאומי" של הגן, שבו הורי הילדים מתבקשים להציג את המדינה שלהם עם הפעלות ואוכל.

והימים ימי הדרת נשים, ניצול מעמד הביניים ושאר הרעות החולות של ישראל. מייד נמלאתי מרה שחורה. איך אני אציג להם את ישראל, חשבתי במרירות. בראשי הסמולני עוכר הישראל חלפו רעיונות להפעלה בגן, כשכולם מוציאים אותנו מה זה רע: לחלק לילדים רובי צעצוע ולהצעיד אותם בת"ס-תס"חים, להפריד בין הבנים לבנות ולומר לבנים לירוק על הבנות, לתת להם לשחק במכוניות, להגיד להם לדרוס הולכי רגל ולברוח, נו, כאלה.

 

החלטתי לרגל קודם מה עושות האימהות האחרות. האמא האמריקאית החליטה להביא בובות של דיסני ולאפות עם הילדים עוגיות שוקולד צ'יפס. האמא האיטלקיה תאפה פיצה עם הילדים. האמא הבלגית תעשה איתם וואפלים בלגים. בקיצור, הגן צועד על קיבתו.

 

אז צריך להביא אוכל ישראלי. אבל מה זה אוכל ישראלי? אל תגידו לי חומוס ופלאפל. בקבוצה הבוגרת יותר יש ילדה ממצרים וההורים שלה הביאו פיתות, חומוס ופלאפל. ואתם יודעים מה? הם צודקים. זה שלהם, אנחנו רק היכרנו משכנינו את האוכל הזה וכמו כל דבר אצלנו, כבשנו וסיפחנו (אופס, שוב הסמולנית שבי מרימה ראשה).

 

בדיוק הייתי אז בארץ אז קודם כל קניתי חטיפים, שלפחות יהיה אוכל שהגיע מישראל.

 

במבה, פסק זמן ומקופלת. וגם שרשרת דגלונים לתלייה בגן.

 

בנוסף הצלחתי לחשוב על שני מיני מזון ישראלי: סלט ירקות וקוטג', ועוגת גבינה וביסקוויטים, שראיתי רק בארץ עד כה והחלטתי ששלנו. כיוון ששאר האימהות הביאו עוגיות, פיצה וואפלים, היה ברור מי תצא האמא הפחות פופולרית אם אני אביא סלט ירקות. החלטתי ללכת על העוגה.

 

נשארה ההפעלה. הגננת שהתייעצתי איתה אמרה שאפשר להביא שירים בעברית ואולי ללמד איזה ריקוד ישראלי.

עכשיו, בכל זאת מדובר בפעוטות, זה לא גיל שאפשר ללמד ושאבתם מים או צדיק כתמר יפרח יפרח. אבל עלה בי רעיון סוף סוף.

 

וכך, היה זה יום שישי (כל אמא הגיעה ביום אחר) ואני התייצבתי בגן עם המזונות, הדגלים ודיסק שירים. וכך לימדתי את הילדים את הריקוד הבא, לצלילי השיר בעברית:

Hands up, on the head, on the shoulders, one two three

ובעקבות ההצלחה הגדולה (הילדים ממש התלהבו למחוא כפיים בסוף בכל פעם) לימדתי גם את הריקוד הבא:

cake cake cake, sit, stand up, sit, stand up

וכו.

נראיתי הכי מדריכה בקלאב מד, עומדת מול קבוצת ילדים וקוראת "hands up" תוך נפנוף מתלהב בכפות הידיים למעלה. כלומר מדריכה בקלאב מד מינוס בגד הים וחבורת הצעירים השזופים, פלוס סוודר עם כתמי חלב וחבורת פעוטות מנוזלים. נו, זה לא הזמן להיתפס לפרטים.

 

היה זה רק באוטו, בדרך לגן, כלומר ממש מאוחר מדי, כשהיכה בי הרעיון הכי נכון מה הייתי צריכה לעשות: זה יום שישי!! איזו מפגרת אני!! יכולתי לעשות להם קבלת שבת, עם לאפות חלות והכל!!! גומבוץ היה זוכה להיות אבא של שבת!!

אוף, טמטמת הפוסט-הריון הזו. אני חושבת על דברים בכזה דיליי. אז בשנה הבאה. אם אני אצליח לזכור.

 

 

 


 

 

הטמפרטורה הבוקר בבודפשט:

 

 

התחזית להמשך השבוע: יגיע עד 16-. מה זה פה, שבדיה?

 

 


 

 

ואכן, כולנו נפלנו חולים. כבר שנים שלא היה לי כזה אף סתום. אתם יודעים, מהסוג שאני מקנחת שעה את האף, ולא רק שלא יוצא כלום אז גם במהלך הקינוח נסתמו לי שתי האוזניים ואני מוכנה להישבע שיצא לי אוויר מהעין. והכי מבאס: איבדתי את חוש הטעם. שלושה ימים לא הרגשתי טעם של מזון. לא הייתי מודעת לעד כמה אכילה מקושרת למצב רוח טוב. היה שלב שבאמת, כל מה שרציתי היה לחוש טעם, שוקולד, פפריקה, לא משנה מה, רק להרגיש.

כשאוכלים בלי להרגיש שום טעם מרגישים שזה ממש בזבוז קלורי. זה בדיוק הזמן לאכול משהו ממש בריא שאתם ממש שונאים וביום יום לא תגעו בו. וכך, בכל פעם שבזבזתי אוכל טוב על עצמי, חשבתי: "אחח, אם רק היה לי בבית כוסמת".

 

מובן שזה היה בדיוק בסופ"ש, שבו אנחנו דווקא משתדלים להשקיע באוכל. האופנוען יצא בבוקר אל שוק האיכרים, ושב עם שני סלים מלאים. "הזקנה שמכרה לי את אלה", הצביע על שקית עגבניות אדומות אדומות, "הבטיחה לי שהיא קטפה אותן הבוקר בגינה שלה. הן בטח מתפקעות מטעם". והמשיך והוציא צנוניות לבנות טריות (אין לי מושג מה זה בדיוק, ולטעום לא ממש עזר לי בשבת הזו), והוציא לחם טרי מהמאפייה, וגבינות עזים, וגם איזה קרואסון כדי שלא נרגיש שיש רק אוכל של רוסיה, וכו וכו. וכולנו התיישבנו בכיף ליד השולחן, וכולם אכלו, ולא הרגשתי כלום, כלום, מהטעם של מה שאכלתי.

כוסמת.

 


ירקות טריים. הם כנראה היו מאוד טעימים                                     (צילום: האופנוען)

 

בערב אמא של האופנוען העניקה לנו סיר מרק בשר הונגרי ריחני. או כנראה ריחני, אין לי מושג. האופנוען ישב והתענג ("ממ, זה הולך מצוין עם אגוז מוסקט"..) ואילו אני ישבתי וקינחתי את האף במשך שלושים שניות על כל ביס שלקחתי, בניסיון שווא לחוש משהו. כלום. רק מבטיו המגנים של האופנוען, שאמרו שאני מוציאה לו את התיאבון עם הצפירות האלה מעל השולחן.

כוסמת.

 

 


 

 

ועדכון סרוגים – ***זהירות, ספויילרים לפרק האחרון כאן וגם בתגובות***

 

היה פרק מעולה, הרגשתי כאילו אני בדייט קסום בעצמי. וגם – איזה כיף, צדקתי או לא צדקתי? נתי ורעות לנצח, שתי נשיקות במצח.

לייזי, אם אתה רוצה לכתוב עוד עונה וזקוק לעזרה, אני כאן.

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/1/2012 13:46   
285 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של FNRGNympiI ב-25/11/2012 23:56

 

 


 

ספרים, סרוגים, יחפים

"את כבר כמה שבועות מבטיחה פוסט על ספרים", התלוננה קיטי, וצדקה. פשוט לא הגעתי לכתוב אותו. אז הנה. בלי ספוילרים, אלא אם כן אני מזהירה מראש מעל הפיסקה.

 

 


 

 

הכתרה, מאת בוריס אקונין. תרגום (מעולה כתמיד) מרוסית: יגאל ליברנט*.

 

זוכרים כשהייתם ילדים וספרים ממש ריתקו אתכם? שממש לא יכולתם להוציא את האף מהספר? לי זה קרה המון, שניסיתי לקרוא תוך כדי ארוחות, בהיחבא בזמן שיעורים, והתמקחתי על שעת כיבוי האור כדי להספיק עוד עמוד או שניים. זה קרה לי עם כל סדרות הבלשות שאהבתי (אניד בלייטון הייתה חזקה אצלי), אבל גם עם עוד הרבה ספרים. זה היה שילוב של להיות מרותקת כדי להגיע לפתרון התעלומה של הספר, וגם פשוט כיף, הנאה מקריאה שלא רוצים שתפסיק.

והנה, כמבוגרת, וזה קטע מאוד מבאס, זה כמעט לא קורה לי. קשה מאוד למצוא ספר שלא אניח מהידיים עד שאסיים. היו בודדים שזה קרה לי איתם, אבל לרוב, גם אם הספר טוב, אני לא אמצא את עצמי קוראת באמצע היום כך סתם, רק לפני השינה. הסדרה של הבלש פנדורין היא אחת מיוצאות הדופן.

הכתרה הוא הספר השביעי בסדרת פנדורין, שמי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת את כולה. אבל גם בסדרות אהובות יש חלקים טובים יותר ופחות, ובפנדורין עד כה הספר שהכי אהבתי היה לוויתן. ואני אומרת עד כה, כי הכתרה התגלה כמתחרה ראוי ללוויתן. תעלומה מרתקת, מהסוג שמתים להגיע לפתרונה, ולמרות שניסיתי לנחש כל הספר מי הפושע עדיין הצלחתי להיות מופתעת (הייתי קרובה אבל לא דייקתי). מצאתי את עצמי מגבילה את זמן הקריאה שלי כדי לא לגמור את כל הספר באותו יום, ומתי לאחרונה זה קרה לכם?

וגם, למרבה השמחה, יש פה את כל מאפייני הפנדורין שאני אוהבת – רוסיה הצארית, מוסקבה וסנקט פטרבורג בימים שלפני המהפכה הבולשביקית, גינוני הדרגות והכבוד, ריח של אנה קרנינה אבל הרבה הומור במקום טרגיות. לא שאין בסדרה טרגדיות, כי יש ומומלץ לא להיקשר לכל הדמויות, אבל אלה ספרים שמצליחים להצחיק. יאי.

 

(קטע מעולה בספר – הבדיחה על מה שמאסה מזהה כחרקירי ו"מונע" אותו. מעולה).

 

ועוד משהו – שאלו אותי כבר כמה פעמים אם צריך לקרוא את כל הסדרה או אפשר לקרוא ישר את החדש. לכאורה לא, כי הספר עומד בפני עצמו, אלא שאני ממליצה שכן, או לפחות לקרוא את הראשון, עזאזל, שחיוני להבנה מאיפה הגיע אראסט פנדורין, ואת השלישי, לוויתן, אבל זה סתם כי הוא כיף.. פנדורין מתפתח מספר לספר, ולכן שווה לקרוא לפי הסדר ולגלות מה קרה לו.

 

*גילוי נאות: אחרי שכתבתי כאן על שני הספרים הראשונים בסדרה יגאל גילה את הבלוג, ועל כן עכשיו אני מכירה את המתרגם ואת בישוליו. ממ.

 

 

 


 

 

אדום החזה, מאת יו נסבו. תרגום מנורבגית: דנה כספי.

 

אני מאוד מתעניינת בספרות סקנדינבית, מן הסתם בגלל עברי השבדי, ולכן תמיד שמחה להכיר עוד. אז יו נסבו הוא סופר נורבגי שכותב ספרי בלש. אדום החזה הוא ספר מסדרה על חוקר משטרה בשם הארי הולה, הראשון מהסדרה שתורגם לעברית. גם על הסדרה הזו אני שמחה להמליץ – היא אומנם לא מלאת הומור כפנדורין, למעשה למרות שמדובר בשתי סדרות בלש הן לא היו יכולות להיות שונות יותר, אבל גם פה הקורא מרותק לספר עד שמסיים. סיפור רחב יריעה, שנע ונד בין מלחמת העולם השנייה לימינו אנו (בערך, תחילת שנות ה-2000 ככה), שופך קצת אור על ההיסטוריה הנורבגית בתקופת הכיבוש הנאצי (המדינה אומנם יצאה טוב מבחינת היהודים אבל גם אצלם היו ויש כולירות), ומצליח לקשור בין אז לעכשיו.

התענוג הגדול מבחינתי היה גם הרוח הסקנדינבית הנעימה שנושבת מהספר. התיאורים של אוסלו וסביבותיה, ממש יכולתי לראות את זה מול העיניים. קצת עשה לי חשק לקיץ בסקנדינביה.

והכי חשוב מבחינת ספר – מעניין. רוצים לדעת מה קרה. ועל כן – מומלץ בהחלט.

 

 

(הבא בתור בסדרה שכבר תורגם לעברית ואקרא: נמסיס).

 

 


 

לפני חודש וקצת הגיע אליי משלוח ספרותי מכובד מחברותיי שבארץ. איזה מזל שגילה ממש מכירה את הטעם הספרותי שלי:

 

 

כל ספר שהוצאתי מהחבילה רק שימח אותי יותר:

גארו הוא המשך לגלנקיל, שהאופנוען ואני נהנינו ממנו עד אין קץ, אז אני אשמח מאוד לקרוא את ההמשך.

על סטונר שמעתי המון המלצות ואני מאוד סקרנית

למרות שהוא קצת שנוי במחלוקת ונהוג לרדת עליו בביקורות, אני עד כה מאוד נהניתי מהספרים של אשכול נבו, ולכן מצפה בשמחה לקרוא גם את זה.

את אלגנטיות של קיפוד הייתי אמורה לקרוא למועדון הקריאה לפני איזה שנתיים ומשהו, אבל עם כל הלידה המתקרבת של גומבוץ וכו לא הספקתי. אז זה מרגיש לי כמו השלמת חור בהשכלה.

ומאיה ערד.. ממ. אם להיות כנה, לא התעלפתי מהקודם שלה שקראתי, ועכשיו גם גילה דיווחה שבדיעבד היא לא מאוד ממליצה, אבל מצד שני איריס אמרה שעדיין כדאי לקרוא. אז נקרא.

פלאפל אוסלו אני לא מכירה אבל השם נשמע מבטיח.

 

 

ואם זה לא מספיק, אז בביקורי בארץ אמא שלי קנתה לי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ואת זכרונות מהונגריה של שאנדור מאראי (תנחשו למה בחרתי אותו). סוף סוף יש לי ערימה נאה שממתינה על המדף.

 

 


 

 

טלוויזיה

 

סרוגים

 

אין, פשוט אין מספיק מקום להשתפך בו כמה אני אוהבת את הסדרה הזו. סיפורם של כמה חבר'ה חובשי כיפות סרוגות וחצאיות, בירושלים. לגמרי לא עולמי, אבל כה מעניין וממש לא רק בגלל העניין המציצני של להכיר מגזר שאני מכירה רק מסטריאוטיפים.

הודיה, יפעת, רעות, אמיר ונתי הם חמשת הגיבורים הכי אנושיים וריאליים שפגשתי בטלוויזיה הישראלית כבר הרבה זמן. אין דמויות אקסצנטריות מדי, ובאותה מידה גם אין סנסציות בתסריט, הכותבים שומרים על ניקיון מהצבע הצהוב, וזה נהדר. כל מה שקורה להם עשוי היה לקרות גם לכם, או אוקיי, לכם אם הייתם דתיים.

הייתה בזמנו מהומה סביב כמה רבנים שטענו שסרוגים מדרדרת לפריצות או משהו כזה, וצריך להיות באמת חסר יכולת להתבונן מעבר לקופסה בשביל לא לראות את השירות הנהדר שהסדרה הזו עושה למגזר. כי אני, מה חשבתי עד עכשיו על הדתיים הסרוגים? שהם – חוץ מחבריי המהממים אסף וחן ועוד שני קולגות לשעבר, שהינחתי שהם יוצאי דופן ומאוד מיוחדים – ימנים, שמרניים, יוצאים חודש ומתחתנים, שנשים לא זוכות לעשות קריירה כי גידול ילדים זה קודם להכל, שהם לא מודעים לתרבות החילונית כמו מוזיקה/קולנוע, ועוד הרבה סטריאוטיפים אחרים.

ואז באה סרוגים ושכה יהיה לי טוב, גרמה לי למחשבות של "יפה, הדברים האלה שיש בדת". ושמחשבה כזו תעבור במוחי באמת לא היה צפוי, אולי כדאי לבדוק אם המשיח בדרך. למשל, מנהג החברותא. איזה מנהג חכם ומקסים. יושבים אדם וחברו, ומתפלפלים על נושאים שאינם האח הגדול או כדורגל. אז נכון, הם מדברים על, הממ, תלמוד? מישנה? לא יודעת, על החומר הזה שהם לומדים, אבל באותה מידה יכלו חילוני וחברו לשבת ולדסקס פילוסופיה, ספרות, אפילו קולנוע, פעם בשבוע, על מנת להשכיל, להחכים, להרהר בדברים שדורשים יותר ממחשבות מעשיות. האם זה קורה אצל החילונים? כמעט ולא, בטח לא עניין שמושרש בחברה כמו אצל הדתיים. וחבל, זה יכול להוסיף פן תרבותי לחיי רבים, רק שאנשים לא חושבים על השקעת זמן מוגדרת רק לצורך מחשבה והתפלפלות.

או עוד עניין שגיליתי בסדרה: שבע ברכות. אחרי חתונתו יוזמן זוג אל חבריו/אוהביו ושם יזכה לשמוע עוד ועוד ברכות לחייהם העתידיים. אז אוקיי, שבע פעמים זה אולי מעיק, אבל אירוע או שניים כזה זה מקסים.

וגם, עוד יותר חשוב, באה סרוגים והראתה לי שכיפה או לא, אני יכולה להזדהות עם גיבוריה כמו כלום. אז אוקיי, יפעת לא מתלבשת כמו שאני הייתי מתלבשת (באופן כללי יפעת הפכה ממתלבשת מגניבה לדודה של ממש. איך זה קרה שממציאת כיסוי הראש המגניב היא הפכה לדתייה המבוגרת?), וקצת מחרפן אותי שלנתי יש חברה והוא לא מחזיק איתה אפילו ידיים, אבל אני מבינה אותם. וזה המפתח לסדרה טובה – בנו דמויות שהקהל מבין ומזדהה איתן. דמויות קרטוניות לא מרגשות, אבל כשזה מגיע לרעות אני רוצה שיהיה לה את השידוך הכי טוב בעולם (אני אמרתי את המשפט הזה?? מיי גוד), וכשזה מגיע להודיה אני רוצה לעשות איתה שיחת סדר בראש, וכשזה מגיע לנתי, ממ, נתי… (כן, הוא השמין. לי זה לא מפריע).

 

***מפה יש ספוילרים לעונה השלישית עד הפרק ששודר שלשום, אם עוד לא ראיתם דלגו עד הפעם הבאה שיש שורה מודגשת***

 

אז נתחיל בנתי. הרווק המנייאק, גירסת חובשי הכיפה. שידוך מוצלח שכמוהו, רופא חתיך, הוא הקפיד לזרוק כל בחורה ברגע שהיא התאהבה בו, ולא לחשוף רגשות בעצמו. היה ברור שמה שצריך כדי לשבור את נתי הוא בחורה מנייאקית לא פחות ממנו.

ואז הגיעה תהילה. יש שיאמרו שהיא יפה, אבל אותי עיצבנו הבעות הפנים שלה. יש שיאהבו אותה, אבל אני לא הצלחתי כי לא סבלתי כאמור את הבעות הפנים שלה. ואם זה לא מספיק, אז נתי, הרופא החתיך שייעדתי לרעות, מתאהב דווקא בה.

טוב, מה שמתחיל עם מעין בגידה (נתי יוצא איתה מאחורי הגב של השותף שלו, הארוס שהיא עזבה) ייגמר רע. וזה בדיוק מה שקרה שלשום לנתי ולתהילה. האם חשתי רע בשביל נתי? למרות שאוהד קנולר שיחק מעולה ואפשר היה להשתכנע שהוא שבור לב, התקשיתי להיות עצובה. אני ראיתי רק משפט אחד מול העיניים: הוא פנוי בשביל רעות!! יאי!!

 

אז נעבור לרעות. הייתי חושבים שהיא תהיה המקבילה לנתי, רווקה מוצלחת שכמוה, גם יפה וגם חכמה, אשת קריירה אמידה. אבל בסדרה כמו גם בחיים, מה שהופך גבר למבוקש הופך אותה לפחות מבוקשת. וככה היא מצליחה למצוא כל מיני לוזרים שאינם מגיעים לקרסוליה, ואמא שלהם עוד מעקמת עליה את האף כי היא עסוקה מדי בעבודה. נו באמת.

בפרק שלשום היא הייתה ממש מצחיקה (גם בקטע המעולה עם אבשלום קור וגם כשנשאלה אם היא והודיה קרובות משפחה מדרגה ראשונה של יפעת וענתה "אמא שלה וסבתא שלה"), ובאופן כללי אני מתה עליה. חתונה עם נתי בקרוב אמן.

 

הודיה – אין לי מה לומר, אני אוהבת גם את הדמות שלה ורק רוצה לראות אותה חיה עם אברי בקרוב. מהפה שלי לאוזניים של לייזי שפירא, תודה.

 

יפעת ואמיר – קלפטע ובחור טוב. נראה לי שסיכמתי לגביהם.

 

וגם, העונה היו פשוט דמויות מישנה מעולות – הקטע המבריק של להשחיר (ככה אומרים?) את רועי במקום שייצא מהארון, אחותה (היפהפייה!) של רעות ובעלה הטייס הבוגדני (עלק לא היה לו כלום עם הפקידה), וכמובן עזריה, המשורר הדוחה הכי מעניין בטלוויזיה.

 

ואה, עוד קטע מצחיק מהפרק של שלשום: נתי עונה לאמיר "לא, אשתך בלהה יולדת!" אחרי שזה תוהה אם הוא מתכוון ליפעת. גדול.

 

***עד כאן ספויילרים, אבל תיזהרו כשקוראים את התגובות, גם שם יש ספוילרים***

 

נשאר עוד פרק אחד עד סוף העונה. מה אעשה בלי האימייל השבועי שלי עם חן, פרשניתי לענייני המגזר? הו.

 

וכמובן, יש פה את הסדרה עם המוזיקה הכי שווה. שיר הפתיחה המקסים, וגם בחירת שירי הסיום הכה מתאימים. אין, עשו פה עבודה מעולה.

 

 


 

 

יחפים

 

קחו את כל מה שכתבתי על סרוגים ותחשבו הפוך.

היו לי ציפיות מיחפים, כי להבדיל מסרוגים היא מדברת דווקא על המגזר שלי – דור מייסדי הקיבוצים (או במקרה שלי העמק) וילדיהם. סדרה רחבת יריעה הבטיחו לנו, מדור החלוצים ועד ימינו.

כגודל הציפיות וכו.

כי להבדיל מסרוגים, שיודעת להישמר מסטריאוטיפים ברורים מדי, יחפים הציגה דמויות שבלוניות צפויות להחריד – העולה החדש חדור האידיאולוגיה הציונית? צ'ק! ילידת הארץ השזופה הרוכבת יחפה בשדות? צ'ק! בן זוגה המנהיג האידיאליסט הנפוח? צ'ק! העולה החדשה שמתגעגעת לאירופה ולא עומדת בקשיי הביצות והיתושים? צ'ק!

מילא, את אומרת לעצמך, אבל אם יהיה סיפור מעניין אז לא נורא. אבל זהו, שהסיפור לא חדש. כתבו אותו קודם, בהמון ספרים. בפרק אחד של הסדרה נזכרתי ברומן רוסיגיא אוניתרנגול כפרות, הביתה, היינו העתיד, וזה רק מה שאני הספקתי לגלות.

מילא, את אומרת לעצמך, הרי יש פה סגל שחקנים מבטיח, איך זה לא יהיה טוב? אז זהו, שלא ברור למה ההפקה השקיעה בכוכבים בסדר גודל של אוהד קנולר ויחזקאל לזרוב, רק בשביל להעמיד אותם כבובות לצלילי קולו של המספר, אלון אבוטבול. אבוטבול מקריא שורה, הדמויות אומרות שורה, וחזרנו לאבוטבול. זה מרגיש כמו פרק של תומס הקטר.

voice over, ילמדו אתכם בכל שיעור תסריטאות למתחילים, הוא טריק נהדר להצלת תסריט משעמם, או להוספת מימד שמסביר לתסריט שמעניין גם כך. יש סרטים שזה עשה להם טוב (אני והחבר'ה, הנסיכה הקסומה, פורסט גאמפ), יש כאלה שגם זה לא הציל אותם. ויש כאלה, כמו יחפים, שזה רק הורס את הכל.

האם זה שווה צפייה? ובכן, אחרי שרוויתם מכמה פריימים של קנולר ולזרוב ביחד בפריים, אפשר לזוז הלאה. אז לא.

 

 


 

 

אני בטוחה שהיה עוד משהו שרציתי לכתוב עליו, אבל לא זוכרת כרגע. אולי אוסיף בהמשך.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2012 13:40   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים   
304 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של rAoFuHdXHH ב-26/11/2012 00:04

 

 


 

ביקור מולדת, סיכום

 

 

 

אז בשבוע שעבר היינו בארץ. סיכום עוד לפני הפוסט – היה עמוס, לא הספקתי לפגוש חצי מהאנשים שרציתי, לא הספקתי לעשות חצי מהדברים שרציתי, לא הספקתי לקנות חצי מהדברים שהתכוונתי. אבל לפחות אכלתי במנטה ריי (עם פורד והבלונדה, הה).

 

 


 

 

כל חששותיי התרכזו בטיסה לארץ. קודם כל היא יצאה מוקדם, מה שדרש מאיתנו להעיר את שני הילדים לפני שהם מתעוררים לבד, מעשה שמנוגד לכל אינסטינקט שיש לי. אבל דווקא עברנו את זה יחסית בשלום.

הקדשתי שבועות ארוכים לדיסקוס עם חברותיי את הלוגיסטיקה של הביקור: בין היתר התלבטתי איזו עגלה להביא, זו שטובה לשניהם אבל גדולה וכבדה, או זו שטובה רק לגומבוץ, אבל קטנה ומתקפלת.

כשהגענו לשדה הוצאתי אני את הילדים מהכיסאות בזמן שהאופנוען ערם את המזוודות מהבגאז' של המונית על המדרכה מול הטרמינל ונעמד מולי עם פרצוף של "נו?". "רק תוציא את העגלה ואנחנו זזים", אמרתי לו. האופנוען היכה במצחו עם פרצוף של "אופס".

שכחנו את העגלה. ובמילה "שכחנו" אני לשם שינוי לא מתכוונת לעצמי. לא שזה מנחם.

 

בשדה התעופה גילינו שאנחנו לא יושבים באותה שורה. כבר פתחתי פה לזעוק חמס, כשהדיילת ציינה שהטיסה ריקה ולכל אחד מאיתנו שורה לעצמו ואנחנו בשורות אחת ליד השנייה. אה, אז תגידי. היה סבבה.

בטיסה חזרה נגלה איך זה בדיוק ההפך, כשאין שום מקום. אבל דיה לצרה בשעתה.

 

בנתב"ג יצאו כל המזוודות. גם שלנו. רק הסלקל לא. התעכבנו חצי שעה לחכות, ורק כשגילינו שסביבנו כבר עומדים אנשים מטיסה אחרת ומחכים למזוודות שלהם, נכנענו. האופנוען יצא עם הילדים לסבתא שלהם שחיכתה בקוצר רוח בחוץ, אני הלכתי בבאסה לאיתור כבודה לדווח על הסלקל הנעדר, תוך שאני תוהה איך ניסע מכאן אם אין לנו סלקל. באיתור כבודה נעניתי בטון נוזף: "גיברת, סלקל זה בחריגים! תחפשי ליד הקיר!"

הסלקל באמת היה איפה שהיא אמרה. לא יכלו לשים שלט קטן, ים?

 

 


 

עשרה חודשים לא הייתי בארץ. מוזר לחזור לישראל. מצד אחד מרגיש בבית, מצד שני – הספקתי לשכוח דברים והופתעתי. למשל יצאנו מהטרמינל ומייד התמלא האוויר בצפירות מכוניות. אני חושבת שלא שמעתי צפירת מכונית חודשים. בונ'ה – זה נורא רועש!

בכלל, נהיגה בארץ – אללה איסתור!!! אנשים, מה יש לכם נגד לאותת?

מפחיד פה בכבישים.

 

 

 


 

 

ועוד משהו ששכחתי: היינו בעפולה ביום שישי אחרי הצהריים, ורצינו לאכול, והתברר שבית הקפה שסבתא אוהבת סגור בשבת. אמרנו "אין בעיה, נזמין פיצה". עברתי פיצריה פיצריה בדפי זהב, לא הייתה תשובה אפילו באחת. לא התייאשנו, אבא שלי יצא עם האוטו לחפש מקום של אוכל פתוח. לא היה. אנשים, מה אתם עושים בשישי בערב אם אין לכם אוכל בעפולה??

 

 


ונעבור לדברים הטובים:

 

איזה כיף זה חנויות ספרים בעברית…

רק לפני חודש קיבלתי משלוח ספרותי מכובד (ועליו – בפוסט הבא), ועל כן נשבעתי שלא אקנה עוד ספרים, ממילא אין לי מקום במזוודות. אפס, לאחר סיבוב בסטימצקי לא התאפקתי, ועל כן אמא שלי נשלחה וקנתה לי כמה ספרים, ביניהם את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם (או כמו שאמרתי לה לבקש "הזקן שיצא מהדלת". המוכרות קצת צחקו עליה בגללי). יאי!

 

 


 

 

איזה כיף זה חברות טובות עם ילדים…

הופעתי אצל חגית עם השניים שלי בצהריים, נתתי לה להאכיל את גומבוץ צהריים בעוד אני יושבת בניחותא עם דובוש, ואז נתתי לגומבוץ לשחק בחדר המשחקים של הבת שלה עד הערב, שאז נתתי לה להאכיל אותנו ארוחת ערב. לכולם היה נוח, וב"כולם" אני מתכוונת לעצמי. ~אנחת געגוע~

 

 


 

 

איזה כיף זה ארוחת בוקר של בנות…

 


בתמונה: שולחן לתפארת אצל איריס בבית. לכזה אוכל התגעגעתי. וגילה – אני רוצה את המתכון של הקיש.

 


בתמונה: הקינוחים של ארוחת הבוקר אצל איריס. לכזה אוכל התגעגעתי #2.

 

 


 

 

איזה כיף זה סבתא משקיעה…

אמא שלי ואני לקחנו את הילדים לספארי. היה חביב מאוד. מומלץ לבוא באמצע השבוע, די ריק. והכי מצחיק שבאיזשהו שלב עברה שם הרכבת הקטנה הזו שיש להם וקפצה ממנה מדריכה וחיבקה אותנו. לגמרי שכחנו שבת דודי מור עובדת בספארי…

 

 


 

 

איזה כיף זה בית קפה בתל אביב עם חברה…

 

קפה מיכל. תה עם כל מיני עלים, בחוץ גשם, ויש גם עוגיות. כמו פעם.                                        (צילום: שני)

 

 


 

 

איזה כיף זה שבת חורפית…


טשונט של אמא. כמה שנים לא אכלתי…

 

 


 

 

איזה כיף זה סבא וסבתא שעושים בייביסיטר כמה שאנחנו רוצים…

 

האופנוען ואני יצאנו לסיור בתל אביב. בהתחלה רציתי ללכת ל"יונה", החדשה של הבעלים של מנטה ריי, אבל האופנוען הציע שבמקום זה רק נסתובב בעיר, כמו שפעם היינו עושים, כשהיינו תל אביבים.

אכלנו במקום חדש (לפחות חדש לנו). המזנון של אייל שני (ותודה לשני שכיוונה). לכאורה, פיתה בארבעים שקל. אבל האמת – אנחנו אוהבים את הטרנד הזה של אוכל פשוט כמו של פעם, וגם היה ממש טעים, ברור שהחומרים שם איכותיים.

האופנוען מאוד נהנה לצלם שם.

 

 

 

יש חמוצים ממש טעימים:

וברוח המקום נכנסנו למוזה נוסטלגית, אז לקחנו שתייה הולמת:

(צילומים: האופנוען)

 

משם צעדנו ברגל לגלידה שבכל סופ"ש עצרנו בה עם האופניים לאכול גלידה, סיציליאנה. אני בד"כ לא אוהבת גלידות שוקולד אבל בזו יש שורת של גלידות שוקולד שכולן ממש טעימות.

 

ה-70% שוקולד והשוקולד וויסקי ממש מעולות.

 

 


 

 

פרט לביקורי חברות ומשפחה היו גם ענייני ביורוקרטיה ועבודה והשבוע פשוט טס. אני שולחת מכאן התנצלות לכל חברותיי הבאמת אהובות וגם חבריי האהובים שלא הספקתי לראות.

 

 


 

הודעה לעצמי: זה היה מאוד חכם לעשות רשימת מה לקנות בסופר בארץ. בפעם הבאה זה יהיה עוד יותר חכם אם אפילו תביאי את הרשימה איתך לסופר.

(למרות ששכחתי רק בהרט. עכשיו אני אנסה למצוא בהרט כאן. יה, רייט).

 

 


 

 

וירא אלוהים שחשבנו שלא נורא לטוס עם שני ילדים, ויאמר: "בוא נראה לשני האופטימים האלה מה זה טיסה מהגיהינום".

זה התחיל בזה שהיו תורים עצומים בביטחון והיה מישהו שא. לא נעמד אחרינו אלא לידינו וב. באיזשהו שלב עקף אותנו בטענה ש"לא זזתם אז זה בסדר", כי העזנו להשאיר מרווח של חמישה ס"מ בינינו לבין זה שלפנינו. עצבים. כשכבר הערתי לו הוא צעק עליי שאני לא מנומסת והוא לפחות היה מנומס כשהוא עקף אותנו בלי לומר מילה. עד עכשיו אני לא מצליחה להבין את הטענה הפרדוקסלית הזו.

בצ'ק אין נאלצנו להוציא ממזוודה אחת את כל הדברים הכבדים כי היא שקלה 6 קילו יותר מדי, ולשלוח אותם בנפרד בתיק גב קטן ובשביל זה רוקנו תיק גב אחד, אז אמא שלי נשלחה לקושש שקיות מכל מיני חנויות וסחבנו בהן את כל הצעצועים שלקחנו לטיסה ושאר הדברים שהיו בתיק הגב, ואני צריכה להזכיר שלא היו לנו ידיים פנויות, כי הרי לא הייתה לנו עגלה אז כל אחד מאיתנו החזיק תינוק או פעוט.

 

גם בשיקוף התיקים היה תור מטורף, וכולם עמדו בכעס ומעל כולם עלה קולו של גומבוץ "דא דא טטא", שזה "ביי ביי סבתא", וקצת חנק את הגרון שלי ושל טטא.

 

הטיסה הייתה מלאה והפרידו אותנו כי אי אפשר לשבת עם שני תינוקות באותה שורה (עניין של מספר מסיכות חמצן בשורה), ואני הייתי אמורה לשבת ליד איזה חרדי שבטח היה מתפלץ כשהייתי מתחילה להיניק, אבל אחרי סדרה של קומבינות קיבלנו בסוף את השורה לעצמנו, ואז התחילו שלוש שעות הטיסה.

שלוש שעות טיסה עם ילדים = 6 שעות טיסה בלי ילדים.

ואז נחתנו בבודפשט ועד שהתארגנו התברר שאנחנו אחרונים במטוס – והאוטובוס שמסיע לטרמינל ברח לנו. כן, מצחיק. הה הה.
ואז נסענו הביתה במונית ושני הילדים בכו כל הדרך. אני עשיתי היפנוזה לעצמי בינתיים "את לא כאן. את לא כאן. את במקום שקט" והאופנוען בחן בריכוז את הדרך, מקפיד להסתכל החוצה.
הגענו הביתה עם לשון בחוץ. לא קל לטייל עם ילדים.

 

אבל היה כיף.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/1/2012 22:34   
91 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/2/2012 14:17

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s