ארכיון – עדי בעולם, יוני 2011

6/2011

חם בלונדון

מתברר שחוק הג'ינקס, שקובע שאסור להתפאר בשום הישג של התינוק משום שמייד לאחר שהתפארתם תחול רגרסיה עצומה, חל גם על אחרי גיל שנה

 

אנחנו בשבוע בבודפשט. גומבוץ לא מפנים ונשאר על שעון אנגליה, מה שאומר שהוא קם כל יום בין שמונה לתשע. האופנוען ואני מרוצים של החיים. בערב הלפני אחרון אנחנו נזכרים שאנחנו צריכים להיות למחרת בבוקר באיזשהו מקום בתשע, והאופנוען אומר: בואי נשים שעון מעורר, כי הוא יישן עד תשע ונתעורר רק כשכבר צריכים להיות שם. שנייה אחרי הוא אומר: עשיתי ג'ינקס, אה?

ואכן, כמו שעון, למחרת בשש וחצי בבוקר הגומבוץ מודיע על השכמתו ודורש שעשועים. רר!

(האופנוען ואני החלפנו בעיטות במיטה לגבי מי יקום, תוך שאני טוענת שזו אשמתו כי הוא עשה את הג'ינקס ולכן הוא צריך לקום)

(ואם זה לא מספיק – ביום האחרון של הביקור בבודפשט השכים הגומבוץ בשש!!! ררר!!!)

 

 


 

 

התלהבות מבגדי תינוק – לא רק בשנה הראשונה

 

אחרי חודש באנגליה שרובו היה 15 מעלות וגשום, שמחנו לגלות שבבודפשט 25 מעלות שמשיות. סחבתי איתי את כל מלתחת הקיץ של הגומבוץ, כי עד עכשיו בכלל לא יצא לו ללבוש את כל הבגדים החמודים שיש לו לקיץ ובקצב הזה הם יהיו קטנים עליו לפני שהוא יספיק. אמא של האופנוען קצת הופתעה לגלות שאני מחליפה לנכד שלה בגדים פעמיים ביום, אבל אני הייתי נחושה שלא ייוותר בגד אחד שהאופנוען יוכל לטעון בעתיד ש"הנה, את זה הוא אפילו לא לבש וזה כבר קטן עליו". (טיעון המופיע בכל פעם שאני מגיעה הביתה עם שקית ובה בגדי תינוק חדשים).

 

 

 


 

כשאחת מחברותייך האימהות היא הולנדית, זה מה שתקבלי מתנה לגומבוץ:

 

 

נכון חמוד? זה נראה לא נוח, עוד עם עקב ספוג קטן בפנים, והייתי בטוחה שאחרי שננעיל את זה לגומבוץ פעם אחת הוא לא ירצה יותר, אבל הוא דווקא חיבב אותן ומדי פעם מבקש לנעול אותן. מצחיק.

 

 

 


 

 

 

עדכון לגבי הדיסקים האבודים: לא מצאנו. אחרי שבועיים נשברתי והזמנתי שוב מאמזון (מזל שכל אחד מהם עלה משהו כמו 3 פאונד). ביום שבו זרקנו את סל מיחזור הנייר פרקתי את כל תכולת הסל על רצפת המטבח, רק כדי לוודא שלא זרקתי ברוב סניליותי את הדיסקים ביחד עם המעטפה שלהם. עברתי דף דף, אבל הם לא היו שם. בשלב הזה אני חושבת שבשתי הדקות שהותרתי את גומבוץ לבדו עם הדיסקים נחתה שם חללית מכוכב אחר, ולקחה את הדיסקים לבחינה.

 

 

 


 

 

 

חזרנו ללונדון, ואתמול, באורח מפתיע, קפצו המעלות מ-19 ל-27. מייד ארזנו תיק ויצאנו לפארק השכונתי. בדרך עברנו בטסקו המקומי, רק כדי לגלות שבדיוק כמונו כולם חשבו על פיקניק, ולכן קופסאות האוכל המוכן (זה קטע מעולה באנגליה, יש מבחר מצוין של אוכל מוכן בקופסאות מוכנות לאכילה, וחלק מזה גם טעים) נחטפו מהמדפים. קנינו את שתי קופסאות הפירות האחרונות בערך ויצאנו לפארק.

 

פיקניק:

 

 

 

גרגרי היער שבתמונה הם אגב

Blackberry

רק שאין לי מושג איך לתרגם אותם לעברית והאמת שבשלב הזה, בעוד אני מקפידה ללמד את גומבוץ את כל השמות בעברית, עם גרגרי יער אני לא טורחת. הרי אם הוא ייכנס לחנות בישראל ויבקש "דומדמניות" הוא עוד עלול לחטוף כאפה. אז עם גרגרי יער אני נשארת באנגלית, חוץ מתותים ופטל.

 

 


 

 

והיום קמנו בבוקר ל-30 מעלות!! אבל אין להתלהב, התחזית לאחר הצהריים היא סופת גשמים. והימים הקרובים הם כבר 21 מעלות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/6/2011 11:46   
89 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/7/2011 22:47

 

 


 

קצת אוכל, ותעלולי הודיני

לקראת שבועות קפצתי לחנות הישראלית בגולדרס גרין לקנות ביסקוויטים לעוגת גבינה. ושם נתקלתי בגביע קוטג' במקרר ונזכרתי שהילד שלי, ישראלי רשמית משני הצדדים, לא מכיר קוטג'. כלומר, נתנו לו לטעום כאן, אבל הקוטג' האנגלי התברר כקרטוני ולא טעים, ולא רק הילד ירק אותו, גם אנחנו. אז החלטתי לקנות כמה גביעי קוטג' ישראלי. ואז גיליתי שהם עולים 2.5£, כלומר כ-15 שקל לגביע. עד כאן. קניתי אחד, וגם זה רק "בשביל הילד".

 

כיוון שאף פעם לא הייתי אשת קוטג' גדולה שכחתי כבר כמה הקוטג' הישראלי פי אלף יותר טעים מזה המקומי. היה טעים. ואני עוד אכלתי ממש קצת, כי העדפתי להשאיר את זה למי שבאמת אוהב את הגבינה – האופנוען, שבארץ חיסל קופסאות קוטג' כל יום, והגומבוץ, שהתגלה כחובב קוטג' בדיוק כמו אבא. ארוחת בוקר אחת ונותרו בקופסה אולי שתי כפות. "תני אותן לילד", אמר האופנוען בקול של "אני אשב כאן בחושך ואסתכל". הילד, שעוד לא מדבר פולנית, דווקא נהנה.

 

 


 

 

האופנוען הוא אמן ה"לא מוסר מידע אלא אם תחקרי".

השעה חמש, האופנוען היה צריך לחזור לפני חצי שעה מאימון אגרוף. הטלפון מצלצל.

האופנוען: אני מתעכב

אני: שמתי לב. למה?

האופנוען: יש תור בחדר מיון

אני: חדר מיון???

האופנוען: היה אירוע קטן באימון

אני: אירוע???

האופנוען: שטויות, באמת שטויות. מכה קטנה

אני: מכה קטנה??

האופנוען: שטויות. רק שהאחות התעקשה שאני חייב רופא

אני: חייב רופא??

האופנוען: נו, מה אני אעשה שרק רופאים תופרים

אני: אתה צריך תפרים???

האופנוען: רק כדי לסגור בחזרה את הגבה

אני: לסגור את הגבה??

האופנוען: אז אקיצר, אני אאחר קצת, ביי

 

שעה ומשהו אחרי, האופנוען חוזר הביתה, כל גבתו תפורה, עינו נפוחה ושחורה. אני בהלם.

האופנוען (במבטא רוסי, מחקה את המאמן שלו מתל אביב): זה שום דבר, שפשוף

 

(הייתי שמה תמונה אבל זה לא לנפשות רכות. אומר רק שבמשך שבוע נשא על עצמו האופנוען פרצוף של "פותר דברים באלימות", ואנשים זרים הזדרזו לפנות לו מקום בפאב למשל בלי שביקש)

 

 


 

במסגרת השלמת חורים בלונדון הגענו לאכול בראנץ' באוטולנגי. רבות נכתב על המקום (למעשה זו רשת), לא רק באנגליה, אלא גם בישראל, בשלהסיפור הישראלי שמאחוריה. בקצרה: יותם אוטולנגי הוא ישראלי יליד ירושלים. הוא פתח בלונדון חנות קטנה למעדנים, נדמה לי שהסניף הראשון היה בנוטינג היל, וההצלחה פשוט דרשה שיוסיף שולחנות וגם יתרחב. הוא לא השף היחיד של המקום – יש לו שותף, פלסטיני ממזרח ירושלים, שבילדותו גדל כמה קילומטרים מביתו הישראלי של אוטולנגי (לא שכמובן יצא להם להכיר אז, בעיר שחוברה לה יחדיו אבל לא באמת), שניהם גייז עם בני זוג והזוגות גם חברים ביניהם אם הבנתי נכון, והדו קיום הזה רק מוסיף להילה של המקום.

אז מאז שעברנו לכאן רציתי לנסות, ובהגיע יום השנה שלי ושל האופנוען התקשרתי יומיים קודם להזמין שולחן לשבת בבוקר (בסניף היחיד שלהם שלוקח הזמנות). לזה קוראים תמימות. הקול מהצד השני של הטלפון בבירור הבליע חיוך השמור לאהבלות כמוני, ואמר "אני אשמח לשמור לך שולחן. הכי קרוב שיש לנו כרגע ביום שבת זה לעוד שמונה שבועות". הה הה, מצחיק מאוד. הוא הציע לי כאופציה אחרת להגיע לאחד הסניפים האחרים ולעמוד בתור. התור באוטולנגי כמובן שווה מאוד, מלא אנשים שבאים לאכול כמו גם להפגין את מגפי הפראדה החדשים שלהם המותאמים לריפוד בבנטלי, אבל אנחנו תלויים בבייביסיטר, כך שלא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז שעה על תור.

אז ויתרנו על אוטולנגי לעת ההיא, וחיכינו להזדמנות. והנה, יצא שיש לנו מי שישמור על הגומבוץ בצהריים באמצע השבוע, ומייד החלטנו שזה הזמן לאוטולנגי. נסענו לסניף באיזלינגטון, כי הוא הגדול מביניהם והנחנו שיש יותר סיכוי לפחות תור, ואכן, בתוך עשר דקות נמצא לנו שולחן. יאי!!

 

ולענייננו: האוכל: ובכן, זה אוכל מוכר מאוד למי שגרה שנים בבועה התל אביבית ואכלה בהמון ארוחות בוקר של בנות, בראנצ'ים אצל חבריה הזוגות היאפים וארוחות ערב אצל חבריה הפודיז. כי זה שילוב של אוכל טרי, טעמים כמו שמן זית/מיץ לימון/שום וירקות, שהם הבסיס לתפריט הזה בבועה, ואילו באנגליה מדובר בחידוש מסעיר, ומיני קטניות ובורגולים משולבים בסלטים.

שלא תטעו – גם אם התפריט לא חידש לי הרבה, האוכל עצמו עדיין היה ברמה גבוהה יותר מכל מקום אחר. זה פשוט היה טעים. בעיסקה של הצהריים משלמים משהו כמו 15 פאונד (=משהו כמו 90 שקל) ומקבלים מנה עיקרית ושלוש תוספות בצד. האופנוען הלך על הבקר, אני על הסלמון, ושנינו היינו מרוצים עד הגג. היה טעים, השירות היה מקצועי, המים הגיעו בלי שביקשנו וכו. מובן שכבר הוספנו יין, ומאפין מלוח כמנה ראשונה (שעליו אמר האופנוען שאני פשוט חייבת לנסות לעשות את זה בבית במקום "כל המתוקים האלה שאת אופה עם בננות"), ובשלב הקינוח ממש התעלפנו, כי יש שם מזנון עוגות שלהתעלף מהן במקום. אני לקחתי עוגת שוקולד במילוי קרם בייליז שהייתה מעולה, והאופנוען לקח עוגת פטל ושוקולד לבן (נדמה לי, עבר קצת זמן וזכרוני מוכה אלצהיימר של צעירים. זו מחלה שעוד יגלו, אני בטוחה). ומרוב שהתלהבנו לקחנו גם עוגה הביתה, והיא הייתה מעולה לא פחות.

אויש, נהייתי רעבה.

 

(אה, ויש גם ספר מתכונים של אוטולנגי, ואני סוג של שוקלת, היה באמת טעים, ויש כמה דברים שאני בטוחה שאפילו די קל לעשות בבית, אני רק צריכה לדעת מה יש שם, אז הספר יהיה לעזר)

 


 

לפני כמה ימים הגיעה מאמזון החבילה שהזמנתי ובה שני דיסקים עם שירי ילדים. היה מאוד משמח לפתוח אותה ולשלוף את שני הדיסקים הצבעוניים. הנחתי אותם ליד הגומבוץ בחדרו, והוא מייד התחיל לשחק עם הקופסאות שלהם. אמרתי לו: "רק שנייה אמא זורקת את המעטפה ומביאה את הלפטופ כדי שנשמע אותם כאן".

שתי דקות אחרי זה חזרתי לחדר של הגומבוץ, והדיסקים לא היו שם. אין לי מושג לאן הם נעלמו. בוועדת החקירה שהאופנוען ואני הקמנו מאוחר יותר, שוחזר כל צעד שהגומבוץ עשה בשתי הדקות האלה (הוא פסע בעקבותיי למטבח ואז החליט ללכת לסלון). הרמנו את כל השטיחים בדרך, את כל הכריות בכל הכורסאות בסלון, את כל הצעצועים שלו, החלפתי את הסדינים במיטה שלו רק כדי לראות אם הדיסקים מתחת למזרון או משהו, פתחנו את כל המגירות שהגומבוץ יודע לפתוח, פשפשנו בפחי האשפה לראות אם הצלחתי לזרוק את הדיסקים בהיסח הדעת (כאמור, אלצהיימר), וכלום. בלעה אותם האדמה.

אני ממש ממש שמחה שרגע לפני עוד הראיתי את הדיסקים לאופנוען, כי אשכרה הייתי מפקפקת בשפיותי ותוהה אם בכלל קיבלנו את הדיסקים. חלפו שלושה ימים, ודיסקים אין. אין לנו מושג.

והגומבוץ זכה לכינוי "הודיני".

(ועליי אגב חולפות חוויות כמו להתעורר באמצע הלילה עם מחשבת "לא הסתכלנו ברווח שבין המדפים של הספרים בסלון לקיר!". ולא, זה גם לא שם)

 

 


 

 

והנה חדשות ספרותיות משמחות.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/6/2011 15:01   
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של imprudence ב-24/6/2011 03:03

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s