ארכיון – עדי בעולם, יולי 2013

7/2013

Here we go round the mulberry tree

לקראת מסיבת הסיום השנתית של הגן התבקשו כל הורי הגן להביא כל אחד אוכל לאומי של המדינה שלו. ובעוד אני תוהה לעצמי איך שוב נפלתי עם הצורך להמציא אוכל ישראלי (שוב – אל תגידו לי פלאפל וחומוס. יש ילדים ערבים בגן, וההורים שלהם מביאים את זה. והם צודקים – זה אוכל שלהם), התברר שאימהות אחרות ממש לא מתביישות להתבכיין על העניין הזה של להביא אוכל לאומי.

ראשונה פתחה את הפה האמא הבלגית שטוענת שהיא הולנדית (כנראה שזה הקטע הפלמי הלאומני הזה. היא ממש מכחישה קשר לבלגיה). "מה אני אביא", התבכיינה, "מה זה אוכל הולנדי?" סליחה? פתחתי עליה עיניים. גבינת גאודה? הביסקוויטים המקורמלים האלה שאת דוחפת לגננות כל כריסמס? צ'יפס ומיונז? מה הבעיה להביא אוכל הולנדי? נכון, הסכימה. אני אביא גבינת גאודה.

חזרתי לתהות מה אני אביא למסיבה כשהאמא הגרמניה התלוננה גם היא: "מאיפה אני אמציא להם אוכל גרמני?" שאלה, "זה ממש מביך, מה אני יכולה להביא, נקניקיות ובירה?". ועל זה נאמר – אויויוי.

חשבתי שנגמר מצעד התלונות המופרכות, אבל אחת האימהות האנגליות עצרה אותי גם היא לשאול מה אני מביאה למסיבה. "אני לא יודעת מה להביא", שטחה בפניי את הצרות שלה. גילגלתי עיניים. מילא זה שהיא יכולה להביא סקונז, או שורטברד, או סתם שוקולד של קדבורי, וכל זה אפשר לקנות כאן בכל מרכול של רשת טסקו שיש פה תחת כל עץ פפריקה, אלא שהיא גם נשואה לצרפתי, מה שאומר שלילדים שלה יש אבא צרפתי, מה שפותח לפניה את כל המטבח הצרפתי, ובאמת שזה כבר חוצפה להתלונן. את צודקת, הסכימה, אני אקנה מקרונים, בשם המטבח הצרפתי.

נותרתי עם הקונפליקט הישראלי. קראתי בכל מיני פורומים באינטרנט על לעשות כדורי שוקולד עם דגלונים של ישראל תקועים בהם, אבל לט'ס פייס איט, זה לא אוכל של ישראל, זה רק קישוט מישראל, ושקלתי לקנות ביסלי בחנות הכשרה ופשוט לשים בקערה,עד שזה היכה בי – עוגיות טחינה. אולי טחינה זה חלק מהאוכל הערבי, אבל עוגיות מטחינה זה ישראלי. כך לפחות על פי ההסבר שנתתי למארגנת הבופה בגן.

האמא הגרמניה ממש רצתה לבוא איתי לחנות הכשרה ברובע היהודי כדי לקנות טחינה גולמית. ניסיתי לשווא להסביר לה מה הפואנטה של החנות (היא הופתעה לגלות שיש שם מלא מותגים שהיא מכירה, רק שהם עולים יותר בחנות הכשרה. כמה שלא ניסיתי להסביר לה שהחותמת של הכשרות עליהם הופכת אותם איכשהו לשונים היא לא השתכנעה. לא שאני מאשימה אותה), וגם היה מצחיק לראות אותה שואלת את משגיח הכשרות שבדיוק היה שם, חרדי עם פאות וכל החליפה, איפה "סלט העגבניות שהיא טעמה פעם בברביקיו, היה לו טעם מרענן כזה", ואז הוא תקע בי מבט של "מה השיקסע רוצה", ואני הסברתי שהיא רוצה מטבוחה. לא היה. באסה.


אקיצר. עוגיות טחינה.

נותרו מלא עוגיות בסוף האירוע. כמו שאמר האופנוען: זה בגלל שציירת מגן דוד. אנטישמים כולם.

אבל יש יותר סיכוי שזה בגלל שהיה בופה עצום עם אוכל ממש מגוון. כאילו, לכו תתחרו עם מקרונים מקונדיטוריה שווה. אני עצמי לא טרחתי בכלל להתקרב לעוגיות הטחינה…


בתמונה: מיני דונאטס כנראה מהאמא האמריקאית. קנלוני עם קצפת מהאמא האיטלקיה, כמו גם סלט פסטה מאמא איטלקיה אחרת. ועוד שלל מתוקים שלא זיהיתי.


בתמונה: משה בתיבה, התרומה הגרמנית לבופה.

הדברים הטובים נגמרו מהר. כאן למשל רואים את שלושת המקרונים האחרונים שהביאה האמא האנגליה בשם האבא הצרפתי.


אם חשבתם שהמקרונים נגמרו מהר, אתם לא מאמינים מה הלך עם הסושי שעשתה האמא היפנית. אני הייתי אחת הראשונות שהיו בבופה ("באתי לראות שהכל בסדר"), ועדיין זה כל מה שהיה בצלחת של הסושי.


האמא האנגליה המשקיעה: סקונז אוכמניות עם ריבה וקצפת (נו, clotted cream, איך לעזאזל מתרגמים את זה? שמנת ממש שמנה?)


האמא האנגליה הלא משקיעה: ממתקים מטסקו. לא שמישהו התלונן.

היה בופה מאוד מוצלח.


מכירים את זה שיש בלוג שאתם ממש אוהבים, ואז יום אחד אתם מגלים שהבלוגרית מאחוריו עוד יותר מקסימה מהבלוג, ו – הגשמת חלום – קוראת בעצמה את הבלוג שלכם? אז לי יש את המלבישה, כלומר שלי גרוס. אני מתה על הבלוג שלה, ולפעמים אף מסדרת בראשי פוסטים כמו הפוסטים שהיא כותבת. יום אחד אני עוד אעלה כאן פוסט כמו שלה, פשוט כי זה כל כך עושה חשק. אני עוד עובדת על השיק בשביל הפוסט הזה.

אז בינתיים יצא ששלי העניקה לי שרביט מעולה (לדעתי אפשר לקרוא לו השרביט של חלי): אני צריכה מצד אחד להמליץ פה על חמישה פוסטים שלי שהייתי שמחה אם תקראו, ומצד שני על חמישה בלוגים שאני אוהבת לקרוא.

נתחיל בפוסטים. הייתי שמחה אם הייתם קוראים אצלי את:

1. הטיול לירושלים. כולם היו שם: האופנוען, אחינו הקטן, עוז, בן דודי עודד, ועדיין הלכנו לאיבוד.

2. פוסט החשיפה של ההריון עם גומבוץ. במחי פוסט אחד הפכתי ממגניבה לעייפה.

3. אי אפשר אצלי בלי השואה. זה לא הסיפור הקבוע של האב שנעלם, זה סיפור התמונה שהופיעה פתאום באימייל אחרי שישים שנה.

4. שיעור על צדק שבדי בכיתה בלי שבדים. פוסט עתיק מימי שבדיה, אבל מצחיק. וגם זה מצחיק, על פאדיחות בינלאומיות.

5. ינשופים. פוסט מהזמן האחרון שלמרות האלצהיימר יצא יחסית מצחיק.

ונעבור לחלק הכיפי ביותר, הייתי שמחה אם הייתם קוראים גם את:

1. נעמה. היא עברה מישראל לעמק נידח בקנדה, ללב קהילה שתומכת בחינוך ביתי ובאוכל בריא (שזה בערך החלום שלי). יש לה ארבעה ילדים מהממים, ומעל כל זה היא גם מצחיקה ונותנת מתכונים. תענוג.

2. מקופלת. אמא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, יוצרת כשיש לה זמן פנוי (לא ברור איך יש), והכי הכי – מצחיקה.

3. אורית. כלומר, אני בטח הבלוגרית המאה שמשרבטטת אותה בעוד היא אינה מודעת לקיומי, אבל היא מצחיקה, מרגשת, משוררת, ואה, כן, פעם שלישית מתוך שלוש, אמא לארבעה. לא ברור לי איך הן עושות את זה.

4. ואן דר גראף אחותך. שהיא, תודה לאל, ההוכחה שנשאר לי חלק מסוים מהמוח שקורא גם דברים שאינם קשורים לאימהות. ואנדר היא האישה עם הדעות הכי נכונות ומנוסחות כמו שצריך, בנושאי שוויון, בריאות ושלל דברים חשובים אחרים. תענוג.

5. קרן. כלומר, ד"ר קרן לנדסמן בשבילנו. הרופאה שטורחת להסביר לנו, בשפה ברורה, את המחלות הכי מבהילות, למה הן קורות ומה הסיכוי שבעוד חודש כולנו נהיה מין נכחד. בדיוק בשביל בחורות כמוני הסבורות שאפוקליפסה כלשהי עוד תתרגש על העולם ועדיף לאגור שימורים ומים (כן, לקרוא אתהדרך לא היה רעיון חכם במקרה שלי). היא קנתה אותי סופית כשפירסמה פוסט על מגיפה שגרמה לאנשים לרקוד עד מותם, ואז הסכימה עם המגיבים שייתכן שמדובר בדימון שגרם לזה (כלומר, היא מבינה בבאפי). זו כבר התאהבות.

5. אני לא סגורה איך קוראים לה. אבל אני אוהבת את הבלוג שלה, וחבל שהיא די הפסיקה לעדכן. החיים בקנדה אחרי מסע נדודים בקנדה, עם שלושה ילדים ותזונת פליאו. ואה, היא מצחיקה כמובן.

5. מיס קיטי. האישה אנציקלופדיה לטלוויזיה. ושמה תמונות של חתיכים. צריכים עוד משהו?

5. איפי. האיש הכי מצחיק שיש. כלומר, מבריק. כלומר, מצחיק. מבריק! מצחיק!

יש עוד הרבה בלוגים שאני אוהבת וברור לי שמתישהו אני אעשה Doh!! על ששכחתי מישהי שאני ממש אוהבת או משהו.

(Doh! מתברר שגם דנ"א שירבטה אותי!)


כשהייתי בתיכון הייתי הולכת כל יום בדרך חזרה הביתה עם חגית. ובדרך שלנו בעונה מסוימת עמד עץ של תותי עץ, שבכל פעם לטעום אותם הרגיש גן עדן.

ומאז התיכון לא יצא לי להיתקל בתותי עץ. ובכל זאת חלפו פלוס מינוס עשר שנים מאז, ועם הזמן הטעם נשכח. ואז היינו בפארק כאן בעיר, והיה שם עץ אחד, שהיו עליו פירות, שנראו ממש מוכרים. לקח לי דקה להבין שהנה יצא לי לפגוש שוב תותי עץ.

הם ממש טעימים. הנה עץ שנראה לי ממש שווה לנטוע בגינה. כשתהיה לי גינה וכו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/7/2013 21:48
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף

המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של תכלס ב-30/7/2013 05:41

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s