ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2012

12/2012

Have a holly jolly (פוסט עם ניחוח של חו"ל)

כידוע, דצמבר הוא חודש החגים. אז אחרי שכולם מעמידים פנים שהם חוגגים את החגים של כולם ומתעניינים קצת בחנוכה היהודי, בדיוואלי ההודי ובקוואנזה האפריקאי, כולם מרגישים טוב עם עצמם לעבור אל החג שכולם ציפו לו: כריסמס.

אין לי מה לומר. הם יודעים לחגוג, הגויים האלה. זה חג שרק הבילד אפ שעושים לו מעורר בכם חשק לקפוץ למיסה. אתם מסתובבים בחנויות והכל סביבכם קישוטים מהממים ורעיונות מקסימים למתנות ומה זה בא לכם לארגן עץ ולחגוג יום הולדת לילד היהודי ההוא מנצרת שנולד בבית לחם והקריירה לקחה אותו ממש רחוק.

אפילו ברוסיה יפה, כל החנויות מלאות בקישוטים ובעצים:

וגם הקניונים:

אתם הולכים למסעדה ותוקעים לכם על השולחן בלי קשר כמה קישוטים לכריסמס:

מייד אתם מרגישים שנעים וחמים לכם ובא לכם לחגוג כריסמס.

איך זה בעצם שלנו אין חג כזה? כי ניסיתי לחשוב אם גם לנו יש חג שבמשך שבועות מתכוננים ומתרגשים לקראתו, כמו שפה עם פסטיבל קישוט הבית וקניית המתנות, וגם מנהג הקלנדר – לוח עם 24 חלונות שנפתחים ומאחוריהם יש שוקולד, וככה כל ילד מחכה לחג וזוכה לקבל שוקולד בכל יום עד שכריסמס מגיע, ומנהג האדוונט – הדלקת נרות/מנורות שלושה שבועות לפני שהחג עצמו מגיע והשארתן על החלון, ואפיית האוכל הטעים והריחני והיין המתובל, וירידי הרחוב עם קישוטי החג והאוכל המיוחד, חודש שלם אתם מרגישים חג. והחג היחיד שלנו שהצלחתי לחשוב עליו שמתכוננים כל כך הרבה זה פסח. אבל ההתכוננות היא ניקיונות, ובינינו, שוקולד כל יום מול ספונג'ה, מה לוקח?


עברו עלינו כמה שבועות מאוד קרים, מינוס מספר נאה של מעלות, אבל זה לא מנע מאיתנו ללכת לאחד הדברים שאני הכי אוהבת, יריד כריסמס. בהתחלה הלכנו ביום לאחד שממוקם בדיוק מתחת לקתדרלה הגדולה של בודפשט:


(צילום: האופנוען)

ורק אחרי שהגענו קלטנו שבעצם צריך לבוא לשם בערב, או לפחות כשחשוך, כי הרי כל הפואנטה של המקומות האלה זה האורות. אז חזרנו שוב אחרי יומיים.

וגילינו שבאמת מאוד יפה שם בלילה. ושכל הרחובות מקושטים מאוד יפה.


(צילומים: האופנוען)

ירידי הכריסמס האלה בד"כ מציגים כולם את אותו הדבר, אבל אני מתה על זה אז אין בעיה. בד"כ יש דוכנים של מתוקים (עוגות, שוקולדים וכו) ודוכנים של מתנות פוטנציאליות (כלי חרסינה, סבונים וכו).

ויש גם את דוכני האוכל. עכשיו, אני, אולי שמתם לב, מהקרציות האלה של האוכל הבריא, שגם אם כבר מגישים לי סלט בורגול מלא עם עדשים מתעקשת לשאול אם טרחו גם להנביט את העדשים לפני. אז הנה וידוי קצת מפתיע: אני מתה על האוכל של ירידי כריסמס. כן, קדירות הבשר עם תפוחי האדמה שטוגנו בשומן, תבשילי הכרוב הכבוש עם הנקניקיות וה-כן, שוב-שומן, וכל התבשילים האלה עם הבשר והנו, שומן.

(צילומים: האופנוען)

ואז, אחרי שכבר גמרתי על הכולסטרול שלי עם האוכל הזה, מגיע זמן הקינוח. וכיוון שאנחנו ברוסיה, הלכנו על משהו שבטח אתם מכירים מבוגרשוב או דיזנגוף:

יאמי. ותאמינו לי, במינוס כמה מעלות, לקבל קיורטוש מעלה אדים – פרייסלס. עזבו אתכם מהטעם, סתם בשביל להחזיק אותו ולהפשיר את הידיים.

ודונ'ט גט מי סטארטד על היין המתובל.

פרט לאוכל ומתנות יש בד"כ גם דוכנים של כל מיני בעלי מקצועות עתיקים, ומייד אתם מרגישים בסימטאות אירופה בימי הביניים.

כלומר, אם הם לא היו לובשים פליס וסוודר תעשייתי וכו, ואם לא היה מטף מהסוג שבטח לא היה בימי הביניים.


והיה גם את עניין המתנות לשכנים. בשנה שעברה קיבלנו משכנינו הגרמנים בקבוק יין פושטי, ולכן השנה החלטנו ללמוד מהם והענקנו להם בקבוק יין, לא פושטי אבל גם לא משהו מיוחד. לא הופתענו על כן כשגילינו קצת אחר כך על סף דלתנו בקבוק יין ארוז יפה, אבל כן הופתענו כשהרמנו אותו וגילינו מתחתיו עוד שתי מתנות, אחת לכל ילד, ובכל אחת מהם מכונית צעצוע, ספר קטן וגם חבילת שוקולדים מפוארת. שיט, הם שוב יחשבו שהתקמצנו עליהם בגלל השואה. אין, בשנה הבאה אני אופה להם עוגה במיוחד…

(ובינתיים מתחמקת מלפגוש אותם במדרגות)

השכנים מהקומה למטה הזמינו אותנו לתה של כריסמס, עם הילדים. חצי שעה אל תוך התה, וגומבוץ חיסל להם את כל עוגיות הכריסמס (ניסיתי לעצור בעדו, אבל בכל פעם שאמרתי לו לא השכנה אמרה "למה, תני לו, בבקשה", אז החלטתי שאם היא רוצה להתערב, בבקשה), בעוד דובוש אכל רק אחת אבל השאיר את רובה מרוסקת, מעורבבת בריר ובעלת טקסטורה של מחית, מרוחה על ספת הקטיפה שלהם. בעודנו נסוגים לכיוון הדלת, האופנוען התנצל עמוקות ואני ניסיתי לתקן את הספה שלהם עם מפית, לא בהצלחה יתרה. "זה בסדר", אמר השכן בפנים שאמרו אחרת, "זה בטח ייצא עם שואב האבק". ממ, מקווה שיש להם שואב אבק ממש טוב.


שלג כבר אמרתי?

מרי כריסמס!

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/12/2012 15:44   בקטגוריות כריסמס
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-21/2/2013 16:59


אור לגויים #2

בשנה שעברה אירגנתי בגן מסיבת חנוכה. זה מאוד לא היה צפוי, שאני אשתלב במשבצת האמא המתלהבת. לפחות לא היה צפוי בעיני עצמי, שכן בעיני רוחי הייתי מגניבה וצעירה, אבל כל כך הרבה דברים קרו מאז שבאמת הייתי צעירה ומגניבה שאני כבר לא מתפלאת שאני האמא המתלהבת, רק מנסה לשמר קצת מרוח המגניבות של פעם.

על כל פנים, גם השנה יש לגומבוץ בקבוצה שני ילדים יהודים, והשנה לשם שינוי הם לא בארון אלא ברור מי הילדים שחוגגים חנוכה. אלא שהגננות, ששמעו על מסיבת החנוכה השווה משנה שעברה, כלומר כבר יודעות שאני מתלהבת, קיצרו דרכים ופנו ישר אליי לקראת החנוכה המתקרב. האימהות היהודיות האחרות מייד נשמו לרווחה, האחת ניגשה אליי לומר לי רק שהיא מאוד שמחה שאני מארגנת את המסיבה ושאם אפשר היא רוצה לצרף למסיבה גם את האח מהקבוצה הבוגרת יותר כי שם אין לה אמא יהודייה שתארגן לה מסיבה, ואילו השנייה באה להציע עזרה, אבל מייד הוסיפה שהיא שמעה מהגננות שאני ממש מאורגנת ולכן בטח לא צריכה, אז שיהיה לי בהצלחה.

בסדר, אני באמת לא צריכה. הרי כל מה שצריך זו חברה אחת טובה שממש כמו בשנה שעברה, תגיע לפה בדיוק לפני החנוכה. כן כן, חגית הגיעה לכאן שבועיים לפני חנוכה, וכיוון שהיא אמא מנוסה הרבה יותר ממני, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה למלמל ששוב אני אחראית על מסיבת חנוכה והיא מייד אמרה "אל תדאגי, אני אביא לך דברים!"

החנוכייה, הנרות והסביבונים הגיעו לפה בשנה שעברה עם אמא שלי. אבל כל המסביב הגיע עם חגית: חומרי יצירה לגן – כתרים שמדביקים עליהם מסממני החנוכה, מדבקות חנוכה, מחרוזת סביבונים מנייר לקישוט הגן, ספוגים בצורת סמלי החג שעושים עם זה משהו ביצירה (כאמור, אני לא ממש מבינה ביצירה), סביבונים שזוהרים בחושך לקישוט קירות הגן ויצירת אפקט וואו במהלך המסיבה, סביבונים מתנה לילדי הגן פלוס מטבעות שוקולד בתוכם. נותר לי רק לומר וואו.

ואז לקחתי את זה לגננות וגם הן אמרו וואו. כי בכל זאת מדובר בהמון דברים. וכמו שאני מזדכה על החומרים ומשוכנעת ששיחקתי אותה אחת מהן אומרת לי: ואת כמובן תגיעי לגן ותספרי להם את הסיפור של חנוכה, כן?

אה, ברור…

נשאר לי רק להיזכר מה הוא בעצם הסיפור של חנוכה.

בקיצור, פניתי אל ידידי הוותיק גוגל, וגיליתי לתדהמתי שחנוכה זה לא מה שחשבתי. אני זכרתי, ולא ברור לי למה, יהודים שחיו במערה תחת סגר של היוונים, ולא היה להם אור ללמוד תורה (כן, אני יצירתית כשאני ממציאה לעצמי נרטיבים מתברר), ואז בנס הם מצאו את כד השמן הפלאי שאיפשר להם לעשות מצווה וללמוד תורה שמונה ימים.

אלא שגוגל סיפר לי שזה בכלל לא קרה, והסיפור האמיתי (שבטח קרה אחד לאחד), זה שהיה חסר שמן למנורה בבית המקדש, ואלוהים התבאס (אני אובייסלי משכתבת פה קצת את הסיפור, אבל אתם בטח מבינים למה אני מתכוונת) כי בלי המנורה הדולקת הוא לא נכנס לבית המקדש, ואז, בנס, נמצא הכד הפלאי שהחזיק את המנורה שמונה ימים, שזה – צירוף מקרים שכזה – בדיוק הזמן שלקח ליצר עוד שמן למנורה.

עכשיו, אני לא מותחת ביקורת על הסיפור, סה"כ סיפור לגיטימי, אבל איך לעזאזל אני אמורה לספר אותו לחבורת גויים בני שנתיים וחצי עד שלוש? לט'ס פייס איט, גם שלושת היהודים של הקבוצה לא ממש שוחים בחומר בקטע של בית המקדש.

אז חיברתי גירסה ידידותית לפעוטות, בלי אלוהים (אין דת בגן), בלי לאומים (תמיד יש סיכוי שיהיה ילד יווני בקהל), בלי מנורה (כי באמא שכ'ם, אני בעצמי אין לי מושג איך מדליקים אור עם שמן במנורה), בלי כד (למה צריך כד אם אין מנורה) ובלי שום אזכור בעייתי אחר.

וכך הגעתי בבוקר המסיבה לגן. גומבוץ כל כך שמח שאני איתו בגן שהתעקש לשבת עליי בזמן שאני מספרת את הסיפור.

היה הייתה, סיפרתי לילדים, משפחה של מכבים. אמא מכבי, אבא מכבי, ילדה מכבי, ילד מכבי, תינוק מכבי וכלב מכבי.

הילדים הקשיבו בפה פעור. כולם, כלומר, חוץ מגומבוץ, שמבחינתו לשבת עליי פטר אותו ממש להקשיב לי, והוא היה עסוק בעיקר בלשלוח מבטים מאיימים לילדים שאף אחד לא יחשוב אפילו לשבת עליי גם. המשכתי בסיפור:

ויום אחד נגמר להם האור ואף מנורה לא פעלה, ובלית ברירה אמא מכבי חיפשה בכל הבית נר, רצוי ממש גדול שייתן אור להרבה זמן.

כאן עשיתי הפסקה בסיפור ועברנו לדיון כמה גדול הנר צריך להיות. הילדים הפנימו לבסוף שמדובר בנר ממש גדול (פותחים ידיים לרווחה ומראים כמה גדול).

ואז, הודעתי להם, היא מצאה נר. אבל האם הוא היה גדול? לא!!

וכאן שלפתי בדל נר קטנטן שחילצתי מתוך החנוכיה שלנו בבית ערב קודם. הילדים כולם הסכימו איתי שמדובר בנר קטן ומאכזב. כולם, חוץ מגומבוץ, שבמקום להבחין שמדובר ברגע השיא של הסיפור, הבחין במקום זה בספר של תומאס הקטר בקצה של הכיתה, קם, הביא אותו, ועכשיו, בעודי מדברת, דרש שאני אקרא לו אותו. מהמם, היה שווה את ההשקעה של לבוא ולספר לילדים של אחרים את סיפור החנוכה. לא נורא, המשכתי בסיפור:

אבל! הפתעתי אותם, מהנר הזה היה אור לשמונה ימים! וזה הנס של חנוכה!

על הפרצוף של הגננות הסתמנה הפתעה קלה מהסיפור, אבל הילדים הבינו וזה מה שהיה חשוב. בדל הנר הקטנטן, שבימים כתיקונים היה מוצא את סופו בפח האשפה, הועבר בידיים סקרניות בין כל הילדים שרצו לגעת גם ב"נר הקסם". הרגשתי שזה לא הזמן להסביר להם מה פירוש "אביזרים לצורך הדגמה בלבד".

עברנו להדלקת נרות של חנוכה

ומייד אחרי זה ליצירה:

הילדים מדביקים סמלי חנוכה על הכתרים של עצמם.


הכתר שהגומבוץ עשה. כן, אבא שלו בטח ישמח לגלות שהוא בחר את כל הגוונים הוורודים ואת כל המדבקות עם הנוצצים שהיו בסמלים!

אחרי זה עוד עשינו פינת סביבונים שבה כל ילד ניסה את יכולתו בסיבוב סביבונים, ולקינוח הילדים קיבלו ארוחת צהריים ובה לביבות. שאותן עשיתי במו ידיי מהקופסה שחגית הביאה במו ידיה. כן איריס, מאבקה!!! אני לא אגרד תפוחי אדמה לעשרים איש כשאני אפילו לא ישנה לילה שלם!!

בשלב הזה חתכתי הביתה, לאכזבתו של גומבוץ, שמבחינתו הבוקר הזה סימן תחילת עידן חדש שבו גם אני הולכת לגן, אבל בסוף היום הילדים קיבלו כל אחד סביבון גדול עם מטבעות שוקולד. וכן, היו כמה הורים שבסוף היום שאלו אותי מה זה הדבר הזה. סביבון זה לא כזה טריוויאלי מתברר.

וזהו. חנוכה עבר. בפוסט הבא נדבר בין היתר על כריסמס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2012 23:01
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/12/2012 22:53


38 זה ה-28 החדש. כן, זה יתפוס

אז יום ההולדת שלי חלף לו לפני שלושה שבועות. העניין הוא, שימי הולדת זה לא אותו דבר כשיש לכם ילדים. רק לפני שלוש שנים חגגתי יום הולדת 31, כלומר 35, ואומנם הייתי בהריון אבל כידוע כשהילד בפנים עוד אפשר לישון, לפחות עד השליש השלישי, ואת יום ההולדת ההוא חגגתי במיטב המסורת. כלומר בין היתר היו בו המרכיבים הבאים: יקיצה טבעית, בראנץ' במאנטה ריי עם חברות על (שלוק מ)שמפניה ומיטב המאזטים, איסוף איחולים בפייסבוק בניחותא וארוחת ערב חגיגית במסעדה כשכולי נינוחה, רחוצה, מבושמת, מאופרת ולא לחוצה על הטלפון בשביל לראות אם יש הודעה מהבייביסיטר.

כמות הדברים שעשיתי מהרשימה הזו ביום הולדתי האחרון: 0.

האמת, אמרתי לאופנוען, אני לא מפתחת שום ציפיות. ברור לי שלכבוד יום הולדתי אני אושכם בשש בבוקר ישירות לחיתול מלא קקי. כך שכשזה לא קרה, או יותר נכון, רק חלק אחד מזה קרה, זה נראה לי כמו "שיחקתי אותה! ישנתי עד עשרה לשבע ולא העירו אותי בשש! זה יום ההולדת הכי טוב ever!"


חגיגות יום ההולדת החלו למעשה יומיים קודם. חגית חברתי הייתה כאן וערב לפני שנסעה יצאנו שתינו למסעדה מעוצבת להפליא, הזמנו שמפניה והשקנו מזל טוב עתידי. חזרנו מהמסעדה והיא נתנה לי את המתנה שהיא הביאה מישראל. עגילים באמת יפים.

אני (מופתעת): הם מאוד יפים

חגית: תודה תודה

אני: את יודעת שאין לי חורים באוזניים, נכון?

ההלם על הפנים של חגית – פרייסלס.

הלם – כי אם יש מישהי שמכירה כל דבר עליי – זו חברתי הטובה עוד מהתיכון, כלומר חברה שלי כבר 21 שנה. הרגיש לי כל כך טוב לראות שאני לא היחידה פה שסובלת מטמטמת קול

על כל פנים, כשגמרתי לצחוק אמרתי שאני הולכת להביא מצלמה.

חגית: למה?

אני: כדי לצלם את העגילים בשביל הבלוג

חגית: נראה לך שתכתבי על זה בבלוג?

הה.


כמה ימים לפני יום ההולדת התקשרה אליי חברתי האמא הגרמניה מהגן ושאלה אם יש לי תוכניות ליום שישי בבוקר, שזה יומיים אחרי יום ההולדת. אמרתי שלא. היא אמרה "תשאירי אותו פנוי, המשך יבוא".

כמה ימים אחרי זה קיבלתי ממנה את הסמס התמוה הבא:

יופי, אמר האופנוען בתרעומת כשהראיתי לו את הסמס, "אני שובר את הראש שבועות מה לקנות לך וחברה שלך מזמינה נער ליווי וסוגרת עניין. ועוד בבית שלי!!".

ואכן, ביום שישי התייצבו כאן האמא הגרמניה האמא הבלגית, נושאות בקבוק שמפניה ומגוון קישים ומאפים. ערכנו ארוחת בוקר לתפארת במטבחי. רק שזה לא מסביר את העניין הזה עם השיערות ברגליים והתחתונים. ב-11 נשמעה דפיקה בדלת. הסתכלתי עליהן בחשדנות. "נו, תפתחי את הדלת, החשפן מחכה ובחוץ קר", הן נזפו בי.

מצאתי בדלת את הבייביסיטר שלי, כולה התנצלויות שהיא פה בלי שביקשתי, אבל החברות שלי איימו עליה שהיא חייבת לבוא. בעוד אני מנסה להבין מה קורה, היא לקחה את דובוש ואני נסחבתי אל מחוץ לבית, לאוטו של אחת מהן.

נלקחתי אל ספא. כמו שאנחנו עומדות לצאת מהאוטו אני רואה שכל אחת מהן נושאת תיק גב. מה יש לכן בתיק? שאלתי. בגד ים, הן ענו, הרי פאדיחה להסתובב עירומות שם. "אבל לי אין בגד ים", הערתי בפאניקה קלה. הן החליפו ביניהן מבטים מאשימים: "את היית אמורה להגיד לה על בגד הים", "לא,את היית אמורה להגיד לה על זה, אני אמרתי לה על השיערות ברגליים". בעוד הן לא מסכימות התחשק לי להרוג אותן, אנטישמיות, מה זה משנה אשמת מי זו, אני עכשיו תקועה בלי בגד ים. שטויות, הן העמידו פנים שהן לא אמרו הרגע שפאדיחה בלי בגד ים, תסתובבי עירומה.

מהמם.

טוב, אני סתם מתלוננת. התברר שלא חייבים ג'קוזי, וממילא מקבלים חלוק. עשיתי מסאג' וטיפול פנים, וכנראה שהיה מצוין, אני לא יודעת, נרדמתי בשניהם. כאמור, קמתי ממש מוקדם בשנתיים ומשהו האחרונות…


בערב סיפרתי לשירה בהתלהבות על איזה יום נהדר היה לי בספא. "אני לא מאמינה!", אמרה לי בתרעומת, "זו המתנה שגם אני קניתי לך! באיזה ספא היית?". אמרתי לה את שם הספא. "אני לא מאמינה", אמרה לי בתרעומת, "זה הספא שקניתי לך בו את הקופון!". גרייט מיינדס ת'ינק אלייק וכו. דווקא שמחתי, אני ממש אשמח לישון בעוד מסאז'. מממ.

(אין מה להתפלא בעצם שהן חשבו על אותו דבר. כל הקטע של בודפשט, עם בתי המרחץ, הופך את בילוי הספא לאחד הדברים הפופולרים פה).


חברותיי המהממות מישראל לא שכחו אותי גם הן. עם גילה הגעתי להסדר מצוין לכבוד יום הולדתי, שלא אתחיל לפרט אבל אציין שמה זה כיף לקרוא מוסף הארץ. טוב, ולאשה גם.

איריס ושני שלחו לי מתנה עם חגית. שבוע אחרי כבר השתמשתי בה:

מעמד לקאפקייקס. ולידו מעמד הקאפקייקס שקיבלתי מחגית. גרייט מיינדס #2.

כמו שאתם רואים, אני דווקא צריכה שניים*, וכיוון ששניהם ממש יפים בעיני, אני מרוצה.

* בתחילת השנה הצטרפתי לקבוצת אימהות שעושה פליידייטס קבוצתיים אחת לשבוע בביתה של האמא התורנית. הכל נראה לי מצוין, דובוש זכה להתרועע עם תינוקות בני גילו ואילו אני נהניתי ממזנון משו משו בכל פליידייט. באיזשהו שלב התחלתי לתהות למה בעצם יש כל כך הרבה מאפים בכל מפגש, וגיליתי שמדובר במפגש פליידייט/אפייה. כן, כל אמא מארחת מתבקשת לאפות בעצמה לפחות שלושה סוגי מתוקים. התחשק לי לפרוש במקום וגם לא לדבר לנצח עם החברה שצירפה אותי, אבל זה היה קצת שקוף מדי לפרוש שבועיים לפני שהגיע תורי לארח. אז לפניכם התוצאה.

ובנוסף גם הספר ימים יגידו של ג'פרי ארצ'ר, שאני מאוד סקרנית לגביו.


ואקנח בתובנה שהיכתה בי רק לפני זמן קצר בעודי נאבקת בפיג'מה:

– לעולם תגלי שסגרת את התיקתקים למטה בבגד הגוף שלהם עקום, כלומר התחלת באמצעי מצד אחד.

– ככל שהתינוק יותר חסר סבלנות, כך קטן הסיכוי שלך להצליח לסגור את כל התיקתקים במכה ראשונה. אם הוא כבר בוכה אז יש 100% סיכוי שתיפגשי עם התיקתק מהגיהינום שמסרב להקליק עם מקבילו.

היו לי אגב מאות תובנות בחודשים האחרונים, מספיק כדי למלא לכמה פוסטים את פינת החוק מרפי לתינוקות שלי, אלא שברור ששכחתי את כולן שנייה אחרי שציינתי לעצמי "זה לבלוג". אז איאלץ לסיים כאן, בלב שמח ובמוח ריק. שיהיה לכם לילה טוב. ובמילה לכם אני מתכוונת לי. עלק. פחח.


עריכה מאוחרת:

רגע רגע, נזכרתי במשהו. לפני כמעט חודש טליק ואיריס העבירו לי שרביט מוזיקלי, אלא שלא היה לי זמן להתייחס לפרויקט ולכתוב פוסט ראוי. אז במקום זה אני אשים כאן וידיאו של השיר הכי יפה ששמעתי לאחרונה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/12/2012 21:17
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/12/2012 23:09

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s