ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2010

12/2010

איי וויש יו

באחד מסופי השבוע הוזמנו האופנוען ואני למסיבת כריסמס בבית חברים שלו. מדובר בחבר צרפתי ואשתו, ידענו, והאופנוען ואני הכנו את עצמנו לארוחת ערב צרפתית בערב, משו משו. באותו יום יצא לנו לעבור בהמון חנויות שמוכרות אוכל מצוין, אבל הראינו כוח רצון: האופנוען העביר את היום על שתי פרוסות לחם ותה, ואילו אני חייתי על גבינה ומלפפון, העיקר לחסוך קלוריות לקראת הטירוף שנרשה לעצמנו בערב, חגיגה קולינרית בלי חשבון של אוכל צרפתי.

זה היה רק אחר הצהריים ששאלתי את האופנוען מה עושה אשתו של החבר מאז שהם עברו מצרפת, והוא אמר: מה זאת אומרת עברו מצרפת? הוא פגש אותה כאן, היא אנגליה. חלחלה קלה עברה בי. "רגע", אמרתי, "מי מבשל שם, הוא או היא?" התובנה היכתה באופנוען בצמרמורת קלה. "אני מאוד מקווה שהוא", לחש.

ובכן, היא.

ולומר מבשלת זה קצת ללכת רחוק מדי עם הפועל. מחממת, מחממת אוכל שקונים מוכן בסופר למסיבות. לא שיש לנו משהו נגד שרימפס בבצק עלים (כלומר, משה בתיבה גירסת השרימפס) וסלט תפוחי אדמה, אבל אנחנו, שהגענו מורעבים כזאבים, לא הפסקנו כל היום לפנטז על בויאבז, לרגוש מבריוש, לתאר את האקלר. אפשר לומר שהתאכזבנו.

על הצד החיובי של העניין הייתה מסיבה מאוד חביבה. כיאה לזוג חצי אנגלי חצי צרפתי, היו האורחים חצי חצי – קבוצה של אנגלים לצד של צרפתים. כולם הוצגו לכולם והצרפתים אמרו: "אשנטה", ואין ספק שזו המילה הכי יפה להכיר בן אדם. הרבה יותר יפה מ"נעים להכיר" או "נייס טו מיט יו". "אשנטה", אני מוקסם לפגוש אותך. ובכן, אני מוקסמת גם.

פרט לצרפתים/אנגלים היו במסיבה גם שלושה אמריקאים ואקוודורי אחד. המארחת שלנו, בחורה באמת חביבה, עשתה לי הכרה עם כולם ואמרה: "דיס איז עדי, שי'ז פרום איזראל, האו אקזוטיק". וזה כשבקבוצה ישב האקוודורי, עם פרצוף כל כך אינדיאני שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לו שמיכה צבעונית וקאנו והופה, כולנו היינו שומעים קולות של יער גשם! אבל בסדר, אני אקזוטית.

העץ קושט בקישוטים אנגלים וגם צרפתים (שלטים כסופים של noel), והאלכוהול זרם כמים, וזה כידוע חוק מספר אחד למסיבה מוצלחת. אנחנו הבאנו יין, אבל האורחים הצרפתיים הביאו כולם שמפניה, אז רשמנו לעצמנו: בצרפת הסטייל הוא להביא שמפניה. בפעם הבאה.

עוד מוטיבים של כריסמס היו כדלהלן: בכל החדר פוזרו קרקרס, שזה נראה ככה –

והרעיון ששני אורחים אוחזים בקרקר אחד מכל קצה, ומושכים. זה משמיע מן "קנאק", ומכאן השם של זה, ואחד האורחים נותר רק עם הקצה בעוד השני עם החלק האמצעי. בחלק האמצעי יש מתנה קטנה, ומי שנשאר איתו קיבל אותה. האופנוען ואני הלכנו על בטוח משכנו שניים כאלה ביחד, מה שאומר שבכל מקרה המתנה נשארה אצלנובבית (אחח, הישראלים התחמנים האלה, בחיי), וזכינו במחזיק סלוטייפ קטן ובכדור פלסטיק קטן שהתברר כמתפרק לחלקים קטנים שצריך להרכיב. פירקנו, ולקח לנו שלושה ימים להרכיב בחזרה. הממ.

פרט לזה הקינוחים היו מזון כריסמס בריטי, כלומר minced pies, שזה מן פאיים קטנים ממולאים באיזו מחית מתוקה לא ברורה ולא הכי מרשימה, וכריסמס פודינג, שזה נראה כמו פונדנט שוקולד ולרגע פיתחנו תקווה שאולי המארח הצרפתי שינס את מותניו ואפה לנו קינוח לפיצוי, אבל לא, זה רק נראה כמו פונדנט, זה עשוי מצימוקים ושאר פירות יבשים ומלא בברנדי. זה כנראה יירשם כקינוח הראשון בהיסטוריה שהאופנוען לא רצה לסיים. (אני דווקא אהבתי, אבל אני באופן כללי אוהבת אוכל מוזר).

מינסד פאייז וכריסמס פודינג. התמונות בקטן כי ככה הן היו באתר שגנבתי אותן ממנו. 'צטערת.

אבל השמפניה הייתה משובחת (תמיד תנו לצרפתים לבחור לכם את השמפניה), אז אנחנו נהנינו.

ומייד נשבענו לארגן מסיבת פורים בחזרה, עם אוכל טעים. אדר היר ווי קאם.


וקצת ממראות הכריסמס:

הרחובות מקושטים מקסים, אך אני צילמתי רק איזה רחוב פח שאני אפילו לא זוכרת איזה רחוב הוא. אני חושבת שזה ליד לסטר סקוור.

ולא רק הרחובות, גם החנויות והפאבים. זה בהחלט נעים לטייל בקור המאוד לא נעים (מה זה פה, שבדיה?) ואז להיכנס לפאב ולהתיישב ליד האח הזו:

לא שהתיישבנו, כי דווקא בפאב הזה לא היה כיסא לתינוק, אבל קנינו כיסא מתקפל לתינוק ומעכשיו סיבות כמו אין כיסא לתינוק לא ירחיקו אותנו.

וגם: בכניסה לכל חנות כמעט יש מקבץ תרומות לחג. באוקספורד סטריט נתקלנו באריה הזה, שהחליט לשעשע את גומבוץ. כולנו שועשענו:

זהו. יש לי עוד המוני תמונות שאינן קשורות לחג והן יבואו בפוסט שאינו קשור לכריסמס, ויש גם את פוסט הספרים ואת פוסט הסרטים וכו. בפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/12/2010 21:06   בקטגוריות כריסמס
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של elon ב-3/3/2011 22:13


קצרים

יש לי כל כך הרבה פוסטים לכתוב, על מסיבת הכריסמס האנגלית שהיינו בה ועל האוכל האנגלי לחג (אכן, מראות קשים), על הספרים שקראתי לאחרונה (גם קראתי את החדש של אקונין וגם סיימתי את סדרת הנערה עם קעקוע דרקון), על הסרטים שאנחנו רואים פה (יש לנו קטע עכשיו לראות סרטים שמתרחשים בלונדון), וגם פוסט תמונות מובטח. ואולי גם פוסט על אוכל התינוקות כאן (יעניין אימהות לתינוקות, ישעמם למוות את כל קוראיי האחרים).

אז אולי בינתיים קצת תמונות והרהורים.


ההתבוללות המהירה במערב:

קיץ 2010, תל אביב

האופנוען: ואנחנו נשמור בבית על צביון יהודי

אני: ברור, נרות בחנוכה, תחפושות בפורים

האופנוען: אולי איזה ביקור אצל החברים החרדים שלי לארוחת שבת

אני: ארוחות שבת גם אצלנו בבית

האופנוען: הילד יידע מה זה חנוכה, עוד לפני כריסמס

דצמבר 2010, לונדון

האופנוען: היינו עושים משהו לחנוכה, אבל במילא יש כזה בלגן בבית עם כל הארגזים

אני: סופגניות זה המון קלוריות

האופנוען: יש לנו בכלל חנוכיה?

אני: לא

האופנוען: וגם גומבוץ עוד קטן מדי בשביל ממש לזכור את ארוחת החג הזו

אני: וגם מילא משמין, איפה אני אקנה פה סופגניות? זה המון עבודה להכין בבית

האופנוען: אוי, אפרופו, תראי מה ראיתי בחנות. זה היה כזה חמוד אז קניתי


(כן, זו הגירסה הגויית למטבעות הזהב של חנוכה. הייתה שקית מלאה, הכל עכשיו בבטן שלי. באסה)

ואם זה לא מספיק:

בשני שיעורי הג'ימבורי האחרונים הודיעו המדריכים "היום הנושא הוא שירי כריסמס", וכך שיחק לו גומבוץ לצלילי "רודולף דה רד נוז ריין דיר" ו"ג'ינגל בלס". לקינוח נזפו בי המדריכים "מאמיז סינג ווית' אס" (לכאורה ננקטה פה לשון רבים אך למעשה אני הייתי היחידה שלא שרה), וכך נמצאתי מזמזמת את השיר בעצמי לילד, וכשהמדריכים לא שמים לב לוחשת לו גם "נר לי דקיק!". אהה.

(להגנתנו אומר שכבר החלטנו שכשנגמור לסדר את הדירה – הצפי הוא לחורף 2012 – אנחנו מכניסים את עצמנו לסדר ונשמור יותר על התכנון היהודי המקורי. למעשה אנחנו כבר חושבים על מסיבת פורים לתערובת מחברינו היהודים והלא יהודים כאן).


מכירים את זה שבן הזוג שלכן רואה איזה דוכן למכירה של משהו, במחיר שנראה לו טוב, נניח שניים בפאונד וחצי, ומייד מחליט שזה בדיוק מה שצריך בבית וקונה?

לפני כמה ימים שב האופנוען שמח וטוב לב עם שקית ביד, הודיע "הבאתי לך הפתעה", ושלף את צמד הקקטוסים הזה מהשקית.

"אתה יודע איך בכלל פורסים אננס?" שאלתי.

"לא ספציפית", תמה האופנוען. "למה, זו בעיה?"

אהה.

(כבר שלושה ימים למניין האננס, אודיע לכשייפרס. או כשיירקב).


אני מוקפת בחורות מוכשרות, שזה סוג של תזכורת תמידית לכשלוני במקצוע מלאכה. לא נורא, לי יש כישרון מעולה לעשות קניות.

אניווי, כשגומבוץ היה בן חודש העניקה לו חגית את הקוביות האלה (מימין). אחת מרשרשת, אחת מצלצלת, אחת נטול, אבל זה בסדר, הוא אוהב את שלושתן. והנה ביקרה אותי זוהר, והעניקה לגומבוץ את הכדור (משמאל), גם מצלצל מבפנים, גם עטוף קרושה מבחוץ. יאי.

(הבית ברקע אגב הוא מתנה מאיריס. לא עשתה לבד אבל נסלח לה).

ובכלל, לא הייתי מודעת לזה, אבל סצינת היצירה בבלוגים ממש רותחת. יש המוני בלוגים של יצירה והמוני חוגים ופורומים והחלפות ומשימות. מי אלה כל הנשים המוכשרות האלה ומתי זה קרה?

חלקן אפילו קוראות אותי. אני מוחמאת).


אם מישהו מקוראיי באנגליה יודע באיזה ערוץ בווירג'ין משדרים את ווידז ("העשב של השכן"), שקר לי ודקסטר, מאוד אודה. את משפחה מודרנית,איך פגשתי את אמא והמנטליסט כבר מצאנו.


בפעם הבאה: כריסמס. או תמונות. או ספרים. בקיצור, נראה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2010 16:47
297 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של xjYfgPSmnU ב-26/11/2012 00:05


צ'ים צ'ימיני

הפוסט הזה נכתב, לסירוגין, בחודשיים של ההתכוננויות למעבר.


בספטמבר נסענו לשבוע לחפש דירה בלונדון.

האופנוען ואני רואים דירה שאמורה להיות עם שני חדרי שינה.

האופנוען: איפה החדר השני?

המתווכת: אתה עומד בו

האופנוען: אה, זה לא ארון?


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

אנחנו רואים דירה מקסימה, בניין עתיק, כולה רצפת עץ, מול פארק, רק מה, יקרה לנו מדי ועוד ממוקמת בשכונה ממש יקרה.

אחרי שאנחנו צופים ברחוב בעוד בן של איל נפט סעודי, ילד כבן 6 יוצא עם אמו מהמרצדס כשהוא נעול בנעליים שכתוב עליהן מאוד בבירור "ארמאני", אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שלא נורא שזו שכונה יקרה ושכולם נראים לנו סנובים מגעילים.

אני: יש פה גני ילדים בסביבה?

המתווך: לא אמרת שהילד בן חצי שנה?

אני: כן, לא לעכשיו, לכשהוא יהיה בן שנה

המתווך: בגיל שנה לגן? מה פתאום? לוקחים להם עד גיל שלוש נני

אני (מכחכחת): כן, ברור, רק למקרה שנרצה לתת לו גם מסגרת עם ילדים אחרים…

מחליטים לוותר על הדירה היקרה בשכונה היקרה.


שבוע חיפושי דירה בלונדון.

בדירה שמצאנו יש חדר שינה קטן מדי וברור שהמיטה שלנו מהארץ, הענקית, לא תיכנס בו. אנחנו מחליטים לתת את המיטה שלנו במתנה להורים שלי, רק מבקשים שאמא שלי, שאיתנו בלונדון, תוודא קודם שהמיטה תיכנס בחדר השינה שלהם.

אמא שולחת את הסמס הבא לאבא:

"קח את המטר ותתקשר אליי מחדר השינה"

אבא מתקשר לאמא: סליחה??


שבוע חיפושי דירה בלונדון. הנוף הנשקף מהמלון:

האופנוען ואני תקועים ימים עם המשפט מהשיר ממרי פופינס:

On the rooftops of London – Coo, what a sight


האופנוען כבר שבועיים בלונדון, ואילו אני מחכה לענייני ביורוקרטיה בארץ עם גומבוץ. אחרי שבועיים שרק אני קמה אליו גם בלילה וגם בבוקר אני כה טרוטה שאני מתחילה לרחם על עצמי מאוד. גם על האופנוען מצידו עוברים שבועיים קשים של סידורים של התחלה פלוס עבודה חדשה, וגם הוא עייף. אבל בשיחת הטלפון הבאה אני מתקשה לנפק אמפתיה.

אני: ואחרי כל הקימות האלה הוא השכים בחמש וחצי. אני כל כך עייפה

האופנוען: גם אני, קרוע. אני כל כך עייף, שהלילה ישנתי 12 שעות רצוף!

דממה משתררת.

האופנוען: לא הייתי צריך לומר את המשפט האחרון, אה?

ררר.


חוק מרפי של התינוקות, גירסת האמ-אמא שלו:

אם נותרת לבדך עם התינוק למשך חודש, זה יהיה במשך החודש הזה שהתינוק, שמעולם לא היה חולה לפני, יקבל חום לשלושה ימים, ואז שבועיים שלשולים, ואז עוד חום לשלושה ימים, ואז יצמיח שתי שיניים, במשך שלושה לילות רצופים של חוסר שינה. אבל בכיף  עצבני


ארוחת בוקר של פרידה מהעבודה שלי. אני שולחת את גומבוץ לסיבוב בידי כל בנות ובני המחלקה, בטיימינג מושלם עם הגעת האומלט. כל הבנות שאין להן ילדים לא עולות על הטריק הזול הזה ולכן מתנדבות להחזיק אותו. מואאאאה. (תודה, חן, נוף ושני).

חוששתני שכבר אין לי מצפון ולמען עוד שנייה של התייחדות עם האומלט וסלט הקינואה דחפתי אותו גם לידי הדס, שדווקא בהחלט מעריכה בשלב זה חמש  דקות של זוג ידיים פנויות. (אצלה השתמשתי בטיעון "קחי, תראי איך זה ירגיש לך בעוד שבעה חודשים וחצי").

אניווי, במהלך הסיבוב שלו אצל בנות המחלקה המפרגנות גילתה שני שהוא פלט על כל הצד של השמלה החדשה שלה. מתברר שאני קצת איבדתי רגישות לעניין.

שני: הוא פלט על השמלה שלי!

אני (מושכת בכתפיי ולא טורחת לקחת ממנה את גומבוץ): שטויות, לי אין חולצה בלי כתם

שני לוטשת בי עיניים, אני נזכרת שלה עוד יש סטנדרטים של ניקיון ליציאה מהבית.

אני: כמובן שאני יכולה לתת לך מגבון…

(נפרדת מהאומלט ולוקחת את הילד)


אין, אין במה מספיק גדולה להודות לאבא שלי שגאל אותי מייסורי מכירת האוטו (שהיה במצב מעולה. למה כל כך קשה למכור אוטו משומש בימים אלה?) ומכר אותו בשבילי שבוע אחרי שנסענו. יאי!!! תודה!!!


וכך, בבוקר שבת אחת, השכימו ההורים שלי, אני וגומבוץ ברבע לחמש בבוקר (כמובן שבאותו לילה הוא דווקא לא התעורר בעצמו בשעה הזו), ונסענו, טרוטי עיניים וגם עצובים לקראת הפרידה הממשמשת, לשדה התעופה. ושם, נשאל גומבוץ אם ארז לבד ואם מישהו נתן להעביר לו חבילה ("אני שואלת כי כבר היו מקרים שמישהו ביקש להעביר חבילה והתברר שזו הייתה פצצה"), עבר בהצלחה את בדיקות הביטחון ויצא אל המטוס. סבא וסבתא שלו נפנפנו לו מעבר לחלון הזכוכית הזה שיש בשלב שבו עוברים אל שיקוף תיקי היד, וזה היה עצוב כמו בסרט.

וחמש שעות וחצי מאוחר יותר נחתנו אל מזג אוויר ששהיה קר יותר ביותר מעשרים מעלות. ברר. ואחרי בעיות קלות אצל משטרת הגבולות ("איך אני יודע שהילד הזה שלך?" שאל אותי בשיא הרצינות הפקיד שישב שם, לנוכח שמות המשפחה השונים שלי ושל גומבוץ אה?. כבר דימיינתי איך לוקחים לי אותו ומאשימים אותי בחטיפת ילדים או משהו. מזל שחשדתי שזה עלול לקרות כי זה קרה פעם לחברה שלי וסחבתי איתי את תעודת הלידה שלו, ששיכנעה אותו), יצאנו, כשאני מתמרנת, ולא בהצלחה יתרה, עגלת תינוק ועגלה עם שלוש מזוודות ותיק גדול. אנשים עזרו לי חלק מהדרך והאופנוען רץ אליי בשנייה שראה מישהי עם שתי עגלות נתקעת בדלת היציאה  האוטומטית ולא מצליחה להתקדם (כן, זה קרה).

היה איחוד מרגש. בקרוב – פוסטים מלונדון.


כאן היה קליפ שבול מתאים ממרי פופינס, אבל בגלל בעיית ישרא כלשהי הוא אינו מופיע. רר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2010 11:13
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/12/2010 13:21

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s