ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2013

4/2013

סיפורים פה

אחרי שהבטחתי פוסט על ינשופים וימי הולדת ממש מהר אחרי הפוסט במרץ, יצאתי מעפנה. הנה, באיחור רק של חודש!


באחד הערבים, כשהאופנוען היה שבוע בחו"ל ואני התכוננתי נפשית לעשות אמבטיה לשני תופינים הונגרים קטנים, הופיע הגומבוץ בעודי ממלאת את האמבטיה ואמר: "יש במרפסת מישהו והוא עושה רעש בחלון".

רגע לפני שאני תופסת את שני הילדים ורצה באמוק אל חדר שאפשר לנעול ולהתקשר ממנו למשטרה, נזכרתי שהמציג הוא בן שלוש ושאלתי:

"חמודי, מי זה המישהו הזה?"

וגומבוץ ענה:

"ינשוף"

אוקיי, ינשוף זה כבר משהו שאני יכולה להתמודד איתו גם בלי משטרה. נשמתי לרווחה, הרגעתי את הדופק המשתולל והלכתי לראות על מה הוא מדבר.

לא היה שם ינשוף. אבל הגומבוץ טען בתוקף שיש ושהוא עושה רעש מפחיד. נזכרתי שבאמת האמא הבלגית אמרה לי שזה השלב שבו הם מתחילים לפתח פחדים ושהבן שלה טוען שיש דינוזאור מתחת למיטה ולכן הם עכשיו מדברים בבית על איך הדינוזאורים נכחדו וכבר אין דינוזאורים מתחת למיטה של אף אחד. מייד התחלתי להסביר לגומבוץ שינשוף הוא חיה בלתי מזיקה לבני אדם, וכבר עמדתי לפצוח בהסבר על עופות לילה ועופות דורסים, אלא שהגומבוץ לא התעניין באורנותולוגיה אלא בעיקר טען שהינשוף מפחיד. נטשתי אם כך את ההסברים המדעיים, פתחתי את החלון וצרחתי "קישטא!! קישטא!!". הכנסתי את הראש בחזרה והבטחתי לגומבוץ שהינשוף התעופף מייד ולא יחזור יותר.

הילד נרגע והלך לישון, ואילו אני הלכתי להרגיע את עצביי הרופפים משהו מול המחשב.


למחרת הייתה לנו מסיבת יום הולדת של ילד מהגן. רוב מסיבות יום ההולדת שהיינו בהן נערכו במשחקיות, ומסתמן שעל ילדי הגן של גומבוץ הכי חביבה המשחקייה של גן החיות של בודפשט. היא נמצאת בלב גן החיות, ומלבד שטח המשחקים זוכים ילדי יום ההולדת גם לקבל הסברים ממטפלי גן החיות שמביאים איתם שתי חיות אל המסיבה. במסיבה הקודמת שהיינו בה הם הביאו מן חתול בר שאף אחד לא ידע לתרגם לאנגלית איך אומרים אותו (המטפל אמר את השם בהונגרית ומייד הסתכלתי על האופנוען בציפיה, וזה משך בכתפיו ואמר שאין לו מושג מה זה גם בהונגרית, ושזה כנראה "סוג של חתול". וואלה, תודה) וחמוס, שכולם שמחו ללטף.

אז לא הייתי בלחץ כשבמסיבה הזו כל הילדים כונסו בחדר הקטן שבו מסבירים על החיות. ואז, בלי שום אזהרה, כלומר, אולי הייתה אזהרה אבל לא באנגלית, המטפל שלף מן הקופסה שהביא אותו נחש עצום. עכשיו, האמא הבלגית ואני, שישבנו אחת ליד השנייה, עמדנו להתעלף מייד. האמא האיטלקיה צווחה בזעזוע, וכל הילדים הסתכלו בסקרנות. המטפל נשא נאום שלם על הנחש בעודו מחזיק את הדבר הזה במרחק של מטר מהילד שלי וממני, ואני בינתיים השתופפתי מאחורה מנסה לא לראות את הנחש מולי. כשהוא סיים את הנאום הוא שאל מי מהילדים רוצה ללטף את הנחש, וכל האימהות החזיקו את הילד שלהן טוב טוב שלא יתנדב, ואז קפץ האח הגדול של הילדה האיטלקיה ואמר שהוא רוצה. המטפל הניח את הנחש על כתפיו של הילד האיטלקי בן השבע, ואמא שלו התייפחה "מיו אמורה", וניסתה לגרום לו לחזור אליה בלי הנחש. הילד מצידו השקיע מאמצים לשכנע את אחותו הקטנה להצטרף אליו – והצליח, והאמא האיטלקיה צפתה באימה בשני הילדים שלה מחזיקים נחש. כשזה סוף סוף נגמר היא אשכרה עמדה להתעלף שם ושתתה מים בניסיון להישאר על הרגליים.

וזה עוד לפני שהוא צירף את אחותו הקטנה.

זה היה מאוד לא סימפטי והאמא הבלגית ואני סיכמנו שנחש זה ממש לא חיה שלגיטימי להביא למסיבה עם ילדים בלי להזהיר מראש. איזה מזל שנגמרו החיות המפחידות, נשמנו בהקלה.

ואז נכנס המטפל עם קופסה גדולה, ומכל החיות שבעולם שלף ממנה דווקא ינשוף. מהמם, שתי חיות מתוך שתי חיות קלעו לפוביות המשפחתיות שלנו. וזה עוד אחרי שאני שיכנעתי את גומבוץ ערב קודם שאין יותר ינשופים כי כולם ברחו. נו באמת. הגומבוץ נעץ בו עיניים ואני ניצלתי את הזמן לשאת נאום "תראה איזה חמוד הינשוף, לא מפחיד בכלל", בעוד הינשוף סובב את הראש באורח לא טבעי בכלל ונעץ בנו עיניים די מפחידות. הגומבוץ לא השתכנע, אבל אז הינשוף דפק חירבון של החיים על אבא של אחד הילדים, וגומבוץ התרשם עמוקות וסיכם את הבנתו בינשופים במילים הבאות: "זה עושה קקי".

נו, כל עוד זה לא עושה רעש במרפסת אנחנו בסדר.


ואז הגיע יום ההולדת של הגומבוץ. ראשית התבקשתי להביא עוגה לגן.

לעיניים בלתי מנוסות זו עשויה להיראות כמו עוגה של תומאס הקטר, אבל כל אמא שטוחנים לה את הראש על תומאס תדע לומר שהוא הרבה יותר נאה מהקטר המכוער הזה. התעצבנתי קצת כשפתחתי את הקופסה אבל היה מאוחר מדי להזמין עוגה חדשה. מה שכן, לקונדיטוריה הזו כבר לא אחזור*.

*הייתי שמחה לעשות עוגה בעצמי, אחרי שנים של סטוקריות בפורומים של עיצוב עוגות למינהם, אבל חוקי משרד הבריאות ההונגרי אוסרים על הבאת עוגה ביתית לגן, ואף מחייבים הצגת חשבונית על קניית העוגה. כן, קרציות.

לא נורא, הילדים עדיין התרשמו.

הגננת של גומבוץ טובחת בתומאס.

הגומבוץ זכה לקבל את הראש. חשבתי שזה יעשה לו טראומה קלה, אבל הילד השקיע כמה דקות בעקירת האף של תומאס עם מזלג ואז אכל אותו בכיף. הומאני.


ואז היה תורנו לארגן מסיבת יום הולדת. החלטתי שהספיק לי הנחש במשחקייה של גן החיות ובחרנו במשחקייה אחרת, עם קוסמת. שאלנו מבעוד מועד אם יש חיות במופע, ונענינו: יונה וארנב הנשלפים מכובע. נו, בסדר.

ברגע השיא של המופע נופפה הקוסמת באיזו מפית, ושלפה ממנה נחש. שכה יהיה לי טוב. ואני עוד ישבתי צמוד לבמה. האופנוען כמעט נחנק מצחוק כשראה אותי מנסה להימלט משם, ומייד היפנה את המצלמה אליי במקום אל הילדים. יצאו כמה תמונות מביכות.

בתחקיר לאחר האירוע התברר שהקוסמת המעפנה לא ראתה צורך לדווח גם על הנחש, כי היא חשבה שאנחנו שואלים למען האטרקציה, ויונה וארנב זה מספיק. ררר.


לקראת מסיבת יום ההולדת של גומבוץ התקשר לאופנוען חבר שלו ושאל מה תחומי העניין של גומבוץ.

האופנוען, בטון צניעות מזויפת: ספרות אנגלית קלאסית מהמאה ה-18 וציור אימפרסיוניסטי

החבר: אתה רוצה שנקנה לו מתנה ספר על אמנים מהמאה ה-18?

האופנוען: אה, אז תומאס הקטר


ומבודפשט הרחוקה אני מקווה שעבר על כולכם יום עצמאות שמח סבבי


חדשות שואה

כבר שנים שאני מפרסמת פה, בכל יום שואה, את הפוסט על אבא של סבתא שלי, אותו פוסט שמופיע מתחת לפוסט שאתם קוראים עכשיו. חשבתי שכבר לא יהיה לי משהו חדש לומר על זה. טעיתי.


אבל קודם אני רוצה לספר לכם על חברתי מיקי. היכרתי אותה דרך הבלוג, שזה לא דרך אופיינית לי לפגוש חברה קרובה. אבל משהו עם מיקי היה שונה. היו לנו מכרים משותפים, כולם אנשים מבריקים, היא ילדה את בתה הראשונה בדיוק שלושה חודשים לפני שילדתי אני את גומבוץ, והיו מספיק גורמים משכנעים להיפגש. מזל, כי ככה גיליתי בחורה מבריקה. התברר שהיא מצחיקה, התברר שהיא בתחום מקצועי קרוב לשלי, התברר שאנחנו רואות עין בעין הרבה דברים. יאי.

והתברר שהיא בעלת לב זהב ונפש רחומה. כי לאחרונה מיקי שוב הייתה בחופשת לידה, ובמקום לנצל אותה כמו שאני הייתי מנצלת אותה – ישנה כשאפשר, עושה כביסה כשאי אפשר, שורצת בבתי קפה אם רק אפשר – היא הלכה לבית ווהלין, השלוחה של יד ושם בגבעתיים. אה כן, זה עוד משהו שאנחנו חולקות בינינו, שריטת שואה. ואת מה שקרה בבית ווהלין, אני אתן לה לתאר במילותיה שלה, כמו שאני מעתיקה אותן מהמייל שהתחיל את הסיפור הזה:

"במקרה היתה שם ספרנית מקסימה, שראתה שאני מחטטת שם בספרים והציעה לי לשבת איתה ולראות אם אולי נמצא משהו במסמכים שהגיעו מבאד ארולסן. אני לא יודעת אם את שמעת על הארכיון הזה, אבל אם לא – בזמנו, לקראת סיום המלחמה, בעלות הברית אספו הרבה מאד מסמכי שלל, וריכזו את הכל בבאד ארולסן, שאם אני לא טועה גם ככה היה ארכיון של הס.ס.

"…יש שם חומרים שלא ייאמנו. החל מעדויות של ניצולים, וכלה בתעודות מקוריות של הוצאות להורג, רישום של אסירים במחנות ריכוז, רשימות משלוחים למחנות… הזוועה בתעודות, בקיצור. הארכיון הזה הועבר אחרי המלחמה לחסות הצלב האדום, ורק חלק קטנטן ממנו הועבר בשנות ה-50 ליד ושם, ושימש כמאגר מידע למדור לחיפוש קרובים. במשך כל השנים הארכיון היה סגור לציבור, בנימוק תמוה של "צנעת הפרט", ורק תביעה מלפני 5 שנים בערך פתחה אותו לקהל הרחב. עדיין אין אפשרות להוציא משם מידע עצמאית, דרך האינטרנט, נגיד, אלא אם כן את יוצרת איתם קשר שיחפשו בשבילך, וזה יכול לקחת שנים, או מכתתת רגליים בעצמך לגרמניה ומנסה למצוא משהו בין הרי הניירת. מלפני שנתיים בערך הם מואילים, בטובם הרב, לסרוק את החומרים ולהעביר אותם ליד ושם, ורק אם את מגיעה פיזית אליהם – ליד ושם, את יכולה לבקש שיעזרו לך לחפש. לפי מה שהבנתי זה נעשה בשלבים, ועוד לא כל החומר עבר מגרמניה. בקיצור, ישבתי איתה, הקלדנו את השמות, והלסת נפלה לי"…

אז מיקי מצאה את מה שכבר לא מצפים למצוא שבעים שנה אחרי. היא גילתה מה קרה למי שהם חשבו כתעלומה עד אותו רגע.

…"מצאנו את תעודת ההוצאה להורג של האח של סבא שלי, שעד אז לא ידענו בבירור מה קרה לו ואם הוא נרצח ע"י הנאצים או שבכלל הוצא להורג באיזה גולאג של סטאלין או נהרג כפרטיזן או אלוהים יודע. אז עכשיו אני יודעת – הוצא להורג ביריה ע"י הגסטאפו, כולל תאריך. כ"כ חבל לי שלא מצאתי את זה לפני כמה חודשים והייתי יכולה לספר לסבא שלי מה קרה לאחיו".

ואז מיקי הציעה לי את ההצעה הנדיבה מכל. היא הציעה שהיא תחזור לארכיון בגבעתיים, ותחפש שוב, הפעם את הנעלם שלי, לייבוש בריקס, הסבא-רבא שלי והתעלומה הגדולה של המשפחה.


ואחרי תקופה קצרה, קיבלתי שוב מייל ממיקי. היא הייתה שוב בבית ווהלין, הפעם למטרת חיפוש בשבילי.

פתיחת המייל שלה לא בישרה טובות. כותרתו הייתה: " לא מצאתי מידע חדש 😦 "

אבל כשקראתי אותו גיליתי שהיא דווקא כן מצאה חדש. קודם כל היא מצאה המון. מסמכים שלא ידענו על קיומם, בקשה לתעודת זיהות שלייבוש הגיש כשכבר היה בגטו בלי סבתא שלי ואמה-אשתו (שכבר נרצחה בשלב זה באושוויץ, אבל הוא לא ידע), מסמכים על לידתו, מסמכים על סבתא שלי וכל מיני מחנות שעברה, הרבה הרבה דברים.

הרבה מסמכים, הסכימה איתי מיקי, אבל סיכמה: בלי מידע חדש. אלא שאפילו הטריוויאלי הוא חדש, לפעמים. כי בתעודת הלידה של לייבוש מופיע, כמובן, תאריך לידתו. ועד עכשיו ידענו רק את השנה, 1900. ועכשיו, אני יכולה להוסיף את התאריך המדויק: שבעה באוגוסט.

שבעה באוגוסט, כלומר בדיוק יום הולדתו של אחינו הקטן. 82 שנה בדיוק אחרי שאבא של סבתא שלי נולד, נולד לה גם נכד.

זו הייתה צמרמורת קטנה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. כי בעקבות מה שהתחיל פה המשכתי קצת בחיפוש, וגיליתי גם את תאריך הקפיצה של לייבוש מהרכבת לטרבלינקה. ה-13 בינואר 1943.

ה-13 בינואר, כלומר יום הולדתו של אחי עוז.

אפשר לומר שאבא של סבתא שלי נולד פעמיים, ביום בו נולד כתינוק, וביום בו קפץ מהרכבת בטרבלינקה והציל את חייו (אם כי לא ברור לכמה זמן). ושני תאריכי הלידה האלה יונצחו שני דורות אחר כך בידי הגורל, כי נולדו לו שני נינים, כל אחד מהם באחד מהתאריכים האלה.

אז זו כבר הייתה צמרמורת גדולה.


ונחזור אל מיקי. היא מצאה מסמכים שקשורים למשפחה שלה. בין היתר, היא מצאה את מסמכיהם של סבא וסבתא של בעלה בכניסתם למחנה. המסמכים האלה הם שיעור היסטוריה בוויז'ואל אחד. כולנו למדנו על התורה הנאצית, אבל ככה זה נראה הלכה למעשה, ככה זה נראה שחור על גבי לבן, כשהנייר סובל הכל:

תרגום: יהודי. וסעיפי המיון: צורת ראש, צורת פנים, גודל אף, צורת אוזניים, פה, וכו וכו וכו. ככה מיינו בני אדם בכניסה למחנה. והרי מספיק המילה הראשונה: יהודי.


ועוד משהו קטן: היה בין המסמכים האלה של אבא של סבתא שלי עוד מסמך אחד, שמשמעותו מעוררת שאלה. לרגע אפילו חשבנו שהוא פותר את התעלומה, וליבי צהל, שגם אם גילינו שהוא מת, לפחות אפשר לומר לסבתא שלי שבא הסוף לשאלה הזו שלנצח דוקרת בה. אבל אז גילינו שהפרטים סותרים את מה שכבר ידוע לנו. שיש משהו לא הגיוני במסמך. אז פניתי לבאד ארולסן וביקשתי מידע נוסף. אם יש להם כזה, ייתכן שאוכל לשפוך אור על עוד פינה חשוכה בגורלו של לייבוש בריקס. אם אין, נותרתי באותו מקום. ארכיון באד ארולסן טרם ענה לי. בבוא היום אספר על המסמך הזה כאן.


זו לא הפעם הראשונה שאני מפרסמת כאן עדכונים בעניין השואה. למרות הזמן שחלף, למרות המחשבה שאין יותר איך למצוא מידע חדש, היו לי עדכונים לסיפור הזה כאן וכאן. בגלל זה אני ממשיכה לפרסם. איכשהו, מתישהו, יופיע מידע חדש.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/4/2013 23:11
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/4/2013 22:51


מי ראה את לייבוש בריקס

זה הפוסט הקבוע שלי של יום השואה. רלוונטי כתמיד למרבה הצער.

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

(עדכון: מה שנשאר מהתוכנית לחיפוש קרובים הועבר לארכיון, שמאפשר לכתוב אליו ולבקש לחפש לפי שם. כתבתי לשם, והבקשה היחידה לחיפוש קרובים שנמצאה על שם בריקס היא זו שסבתא שלי כתבה בעצמה).

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושלוש עשרה שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 71 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/4/2013 23:05
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/4/2013 15:59

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s