ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2010

שירים

יצאתי

מהבית

בלי גומבוץ

בלי תיק החתלה

עם להסתכל במראה לפני

אפילו שמתי דאודורנט

ראיתי

אנשים יושבים

בבית קפה

גם לי היו חיים

פעם

(חצי שעה לסידורים באדיבות הבייביסיטר אמא שלי ולי בא לכתוב שירה)


לפעמים, כשאני מניקה כשהאופנוען בבית, אנחנו רואים ביחד סיטקומים.

או כמו שהאופנוען אומר: "שנראה ציץ-קום?"


דברים על הילדות שמגלים כמבוגרים –

תוך פיזום שירים לגומבוץ מהדיסק "מאה שירים ראשונים" (מתנה באדיבות הדס) אני מגלה שב"במדינת הגמדים" יש משפט שאומר:

"וישיר מה טוב ומה

צאת יחדיו למלחמה"

סליחה?? נראה לכם שזה מסר הגיוני לתינוק? טוב לצאת למלחמה? איזה מן משפט זה לשיר ילדים??


"אלוהים תן לי רק טיפת חלב"

(לא משנה מה אני שומעת, גם שיר של זהבה בן ברדיו, מוחי ישנה לו את המילים כך שיתאימו לעולמי בימים אלה)


"אז אמרתי, לשכן

תגיד לי למה אתה לא ישן

הוא אמר לי אני רק השכן

של השכן של התינוק שלא ישן"

(כאמור)


"לה לה לה אפצ'י"

(האופנוען, פעם בחור קשוח, מסתובב בבית ומפזם את השיר שהכי נדבק אליו לאחרונה)


אני מכינה את בקבוק הפורמולה הלילי של גומבוץ בעוד האופנוען מחזיק אותו וממתין.

האופנוען לגומבוץ: כן חמודי, כבר זה מוכן, אמא שלך פשוט קצת איטית

אני מייבשת היטב את הבקבוק עם מגבת נייר, מודדת פורמולה, מערבבת היטב, סוגרת חזק את הבקבוק וכו. גומבוץ מאבד סבלנות

האופנוען לגומבוץ: כן מסכן שלי, אמא מכינה לך פורמולה בזמן שאישה אחרת הייתה מספיקה כבר להכין טשונט


ונעבור לפינת האופנה והצרכנות, והפעם: למה לא שווה להשקיע בבגדי תינוקות יקרים, למרות שיש בגדים כאלה מקסימים. הדרכה כולל תמונות.

מוצג מספר 1:

המוצג: בייבי גרו של מעצב שבדי. נקנה בספטמבר בביקורי האחרון בשטוקהולם, בחנות מעצבים מקסימה לתינוקות בסודרמאלם, ה"סוהו" של שטוקהולם.

המחיר: 125 שקל.

התירוץ: ידעתי שזה המון כסף בשביל בגד לתינוק, אבל חשבתי שהבגד ממש מיוחד ומגניב, ושיכנעתי את עצמי שלא נורא להוציא סכום כזה פעם אחת, ושיהיה לילד משהו מגניב.

התוצאה הכואבת: בגלל שכתוב על התווית "לגיל 3 חודשים" בכלל לא ניסיתי להלביש את גומבוץ בזה. רק לפני שבוע היכתה בי ההבנה שלמרות התווית, הבגד נראה די קטן. הלבשתי את גומבוץ בזה, בקושי, והוא מייד קיבל את מראה הקישקע הדחוס בתוכו. בקיצור, זה קטן עליו.

מוצג מס' 2

המוצגים: שני בייביגרו מקסימים שנקנו לגומבוץ על ידי בן דוד של האופנוען ואשתו.

התירוץ: לא צריך, זו כאמור מתנה.

התוצאה הכואבת: גומבוץ היה בן ארבעה שבועות כשקיבלנו את זה. על הבגד הירוק כתוב שהוא לניו בורן, ואכן, הוא בגודל של בובת ברבי בערך, אז בכלל לא ניסינו להלביש לו את זה. על הצהוב כתוב שזה לגיל חודש, אז הלבשנו לו את זה כשהלכנו לבקר את איריס ואלון, על מנת להרשים את כולם עם המלתחה המגניבה של גומבוץ. זה היה כל כך צמוד עליו שהוא נראה כמו פונזי.

מוצג מס' 3

המוצג: חולצת פולו מקסימה עם ניחוח עיצוב יוקרתי: נקנתה כמתנה על ידי חברתי האיטלקיה שרה במילאנו, נשלחה אליי בדואר והייתה ארוזה בסטייל איטלקי.

התירוץ: מתנה וכו.

התוצאה הכואבת: על התווית כתוב "חודש עד שלושה חודשים". ניסיתי את זה עליו בפעם הראשונה כשהוא היה בן חודש, ואיך נאמר, זה בקושי עלה עליו, וכנראה שבשעתיים שהוא לבש את זה הוא גדל קצת, כי להוריד לו את זה אחר כך היה עוד יותר מאתגר.


אלוהים, סיימתי עוד פוסט על תינוקות. צר עולמי כעולם נמלה לאחרונה.


אל תחייגו מספר שמתחיל ב- *72

היום בצהריים צלצל קו הבזק בבית:

"שלום", אמר איש בעל מבטא שלא זיהיתי, "אני רופא מומחה באיכילוב. הגיע אלינו פצוע מתאונת דרכים שנתן את הטלפון הזה וביקש שנודיע".

דבר ראשון חטפתי חום. "ידעתי שאופנוע זה מסוכן!!" חשבתי לעצמי, "גומבוץ אפילו לא יזכור את אבא!!"

דבר שני תהיתי מה פתאום המספר הזה – אנחנו לא משתמשים בבזק לשיחות נכנסות, ורק לאופנוען ולהורים שלי בערך יש אותו, ואין סיכוי שהאופנוען יזכור את המספר הזה בעל פה, ועוד אחרי תאונה.

"איך קוראים לפצוע?" שאלתי את המתקשר.

"אין לי את השם", הוא ענה, "את צריכה להתקשר למחלקת התקשורת של איכילוב, והם יגידו לך מי זה. המספר הוא כוכבית 720527316650"

המוח שלי לא עובד בימים אלה. כבר התחלתי לחייג את המספר הזה, כשחגית, שהייתה אצלי, נזעקה:

"זה לא מספר הגיוני, זה יכול להיות עוקץ כלשהו"

אז קודם כל התקשרתי למשרד של האופנוען, ואיזו אנחת רווחה נפלטה לי כשגיליתי שהוא חי, שלם ומנקר במשרד (גם הוא לא ישן משהו מאז שגומבוץ השתלט לנו על הבית).

ואז, ליתר ביטחון, לוודא שאין איזה פצוע לא ברור שממתין דווקא לי, התקשרנו לאיכילוב, למספר האמיתי שמצאנו בגוגל, ושם העבירו אותנו למיון שהבטיחו לנו שאף אחד לא ביקש להתקשר למספר שלי, וגם הוסיפו שאין דבר כזה להתקשר למחלקת תקשורת לקבל שם של פצוע.

ואז עברתי לגוגל, ואחרי מאמץ קל גיליתי שמדובר בהונאה פשוטה שהייתה שכיחה פה לפני כמה שנים (להגנתי אומר שלא גרתי אז בארץ ולא שמעתי עליה מעולם). זה נקרא "הונאת עקוב אחריי". מי שמחייג *72 מעביר איכשהו שיחות למספר שמחייגים אחרי. אם הייתי מחייגת את המספר הזה, הייתי מאפשרת למספר הסלקום

052-7316650

לקבל – למשל – שיחות גוביינא לגמרי על חשבוני.

יכולתי להתקשר למספר הזה ולהגיע ישירות לנוכל, אבל אני לא רואה טעם.

אם תגגלו "הונאת עקוב אחריי" תגלו הרבה סיפורים עליה, וגם איך מבטלים אותה. ואפשר לקרוא על זה למשל כאן.

כאזרחית טובה אגב הודעתי על הסיפור הזה למחלקת ההונאות של בזק, שדי משכו בכתפיים והפנו אותי למשטרה. במשטרה, אם הבנתי נכון מהאיש שענה לי בבזק, מפנים בחזרה למחלקת ההונאות של בזק, או מקסימום נותנים להגיש תלונה. אני בטוחה – נוט – שזה יועיל המון, אז לא טרחתי.

בכל מקרה, אם מתקשרים להודיע לכם על קרוב שנפצע בתאונה/זכייה בפרס כלשהו ומבקשים להתקשר בחזרה למספר שמתחיל בכוכבית 72 או בעצם בכל קידומת לא מוכרת – אל תעשו את זה.

עד כאן לפינת השירות לאזרח הישר בבלוגי. אני חוזרת לנענע את הילד.

נכתב על ידי עדי בעולם , 27/4/2010 15:02
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2010 13:11


האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחקת* (אפיזודות ותובנות של הורות)

לילה. כולם ישנים. חוץ מעדי וגומבוץ.


לפני הלידה:

האופנוען: אנחנו לא נהיה מהזוגות האלה שמדברים על קקי!

חמישה שבועות אחרי הלידה:

האופנוען מעיר אותי מתנומה שתפסתי בזמן שהוא מחזיק את גומבוץ, והמשפט הראשון שהוא אומר לי הוא:

את שומעת, הוא לא עשה קקי מאתמול!


כשנולד גומבוץ העיף האופנוען מבט אחד באוזניו המוזרות קצת ואמר בצער: "הוא קיבל את אוזני המיסטר ספוק שלך"

"מיסטר ספוק??" נעלבתי.

"כן", אמר האופנוען והצביע על אוזניי הזוויותיות. "תוסיפי חץ וקשת ואת מסתערבת ביער העלפים בלי בעיה".

שבועיים אחרי הגיעה אמא של האופנוען, אחזה בגומבוץ, בחנה את אוזניו וקבעה בעוד האופנוען מסמיק: "לא ברור למי הוא דומה, אבל דבר אחד בטוח – יש לו בדיוק את האוזניים של האופנוען".

muaaah


גומבוץ פיתח מנהג לישון הרבה, כל עוד הוא עושה את זה על הידיים שלי. אמא שלי מגיעה כדי להחזיק אותו ולעזור לי להגשים את חלומותיי לעשות פיפי ולתלות כביסה. אחרי בכי הסתגלות קצר נרגע גומבוץ בזרועותיה כשהיא עומדת ומנענעת אותו. אמא נוטלת באופטימיות את מגזין דה-מארקר ומתיישבת עם גומבוץ על הספה. גומבוץ משתאה על החוצפה ופורץ בזעקות מחאה עזות. אמא המופתעת נאלצת לקום שוב ולנענע אותו. גומבוץ נרגע אחרי בכי אזהרה קצר. העיתון מוחזר אחר כבוד לערימת הלקרוא המכובדת שלי. אמא נותרת עומדת כשעה.


שיעור בהונגרית #1

מוצץ בהונגרית – צומי

(כן, ממש כמו תשומת לב בפקאצית מדוברת)

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא רוצה צומי"

"ניסית צומי?"

(וזו באמת המילה הכי מצחיקה ומתאימה למוצץ)

והכי שכיח:

"איפה לעזאזל הצומי שלו????"


חופשת לידה? חופשה? אתם בטוחים? חופשה? פחחח.


אני לא מבינה איך אנשים שרדו לפני המצאת הקניות ברשת. זה לא שיש לי זמן ללכת לסופר, בטח לא להסתובב שם שעה ולבחור דברים, וגם איך בדיוק אני אמורה לסחוב עגלה של מצרכים במקביל לעגלת תינוק (או במקרה שלי, עם סרבן עגלה על הידיים)?

בקיצור, קניות ברשת, ובמקרה שלי זה קורה באתר של שופרסל, הן הדבר הכי נוח בעולם. בהתפנה לי חמש דקות, ובד"כ מדובר באי שם בין שתיים לשתיים וחמישה בלילה, אני מתיישבת מול המחשב, מכינה רשימת קניות שלמה, ולמחרת הן על סף דלתי, בלי לצאת מהבית ובלי לעשות אקרובטיקה כדי לסחוב תינוק ומצרכים ביחד. זה עולה אקסטרה 20 שקלים למשלוח, וזה שווה כל שקל.


ואפרופו "איך אנשים הסתדרו בלי זה בחופשת לידה":

לפני הלידה הכנתי לעצמי ערימת קריאה מכובדת, כל מוספי סוף השבוע של העיתונים של איזה חודשיים, לאישות, קניתי כמה ספרים, הכל. ביום הלידה הייתי לקראת סופו של ספר מעניין (הכתובים הסודיים, בהמלצת הצ'יף), ומאז, חמישה שבועות, התקדמתי בו עשרה עמודים. זה לא שהוא כבר לא מעניין, הבעיה היא שאני לא יכולה להתרכז בכלום. אני קוראת שתי שורות – ונרדמת. אותו כנ"ל לגבי כל חומר קריאה שהוא.

אלא שחייבים לעשות משהו כשיושבים שעות ומחזיקים תינוק, בלי יכולת לעשות שום דבר אחר. בלית ברירה פניתי לטלוויזיה. ואין ספק שמגיע נובל למי שהמציא את יס מקס! הקלטתי את כל העונות האפשריות של חוק וסדר. חוק וסדר היא סדרה מעולה למצבי: יש נוסחה קבועה וברורה – רצח-חקירה-משפט, נוסחה פשוטה מספיק למצבו של מוחי העייף, יש תעלומה מספיק מעניינת בד"כ, וכל פרק הוא 45 דקות, שזה מסתדר בול עם הנקה. בקיצור, בשבועות האחרונים אני רואה כמות של תעלומות משטרתיות בניו יורק שתספיק לי כנראה לכל החיים.

פרט לזה אנחנו טוחנים גם סיטקומים ושאר סדרות: אני רואה את כל הריראנז של מופע שנות ה-70 וגם צופה בבית הבובות (שהולכת ונהיית מוזרה מפרק לפרק, ודי קשה לעקוב), והאופנוען ואני רואים את איך פגשתי את אמא (לג'נ – ווייט פור איט – דרי), משפחה מודרנית (המצחיקה באמת!),מצוידהעשב של השכן (המעולה!), המנטליסט, וכמובן הריראנז של דקסטר (המעולה גם כן!).

אכן, תרבות. ולחשוב שהתכנון המקורי שלי לחופשת הלידה היה להסתובב עם גומבוץ בעגלה במוזיאונים וחנויות ספרים. הממ.


ביום שישי נערכה ארוחת בוקר של המחלקה בעבודה לפרידה ממ' שעוזבת, והוזמנתי גם למרות הפיכתי – הזמנית – לעקרת בית משמימה. איזה כיף לראות את כולם וגם לשם שינוי לא לדבר על קקי.

והכי כיף שכל בנות המחלקה התנדבו להחזיק את גומבוץ – ארוחה שלמה אכלתי ביותר מחמש דקות! תוך שימוש בשתי ידיי! כולל לשתות תה בסוף בניחותא! כמה נוח.


שיעור בהונגרית #2:

גרפץ בהונגרית – בופי

לשימוש במשפטים הבאים:

"הוא כבר עשה בופי?"

"תעשה לו בופי"

"איזה בופי מרשים, כל הכבוד חמודי"

והכי שכיח:

"נו בחייאת, תעשה כבר בופי!! שלוש בבוקר ואמא שואפת לישון מתישהו היום!!"


איך, איך קראו לתקופה הזו חופשה? בטוח זה גבר שהגה את המושג.


שיעור בהונגרית #3

פוק בהונגרית – פוקי

נוותר הפעם על משפטי ההדגמה.


הייתכן שיצור כל כך קטן מייצר כל כך הרבה כביסה?


הייתכן שבשביל לצאת מהבית בשעה שתיכננתי אני צריכה להתחיל להתכונן (=להתלבש, להיניק, להחליף לו, להכין תיק ליציאה וכו) שעה וחצי לפני השעה היעודה? שכחו מספונטניות.


*הסבר לכותרת: הרבה דברים תיכננו לעשות או לא לעשות לאחר הלידה. והנה טיפ: אל תטרחו לתכנן, החיים לגמרי שונים משחשבתם אחרי הלידה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/4/2010 20:09   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים
120 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-3/5/2010 22:06


שואה ישנה, חרדה חדשה

בכל שנה אני מפרסמת כאן את הפוסט המחפש את אבא של סבתא שלי. השנה זו הפעם השישית. אין חדשות בפי, וזו קריאה שכבר איבדתי תקווה שתיענה.

אבל השנה הזו היא גם בסימן לידה וגדילה. אם סבתא תמיד אומרת שלידת נכדיה הייתה הנקמה שלה בנאצים, הרי שהשנה הוספתי את תרומתי האישית לנקמה הזו.

ודווקא הלידה היא שמצמררת אותי מכל. ספר השואה הקשה ביותר שקראתי השנה היה "האבודים". אני קוראת הרבה ספרי שואה, ככה זה דור שלישי עם שריטה רצינית, אבל דווקא ב"האבודים", ספר שבכלל מסופר מנקודת מבטו של נכד למי שברח מאירופה עוד לפני המלחמה, מצאתי את אירוע השואה הקשה ביותר שקראתי בשנים האחרונות. אולי זה בגלל שהייתי בהריון כשקראתי את הספר, אבל הסצינה שנחרטה יותר מכל בראשי, היא זו שמתוארת בסיפור האקציה של העיירה.

זהירות, בפיסקה הבאה תיאור קשה, שלא מומלץ לנשים בהריון או לכל קורא עם קצת רגישות

כי במהלך האקציה נתקלים השוטרים והפורעים בבית יהודי שבו אישה כורעת ללדת. והם שולפים אותה ממיטתה במהלך הצירים, ומעמידים אותה בכיכר העיירה. ושם היא יולדת, לקול מצהלות ההמון האוקראיני. וכשהיא מסיימת ללדת, ההמון תופס את היילוד הרך ומבצע בו שפטים, קורע אותו לגזרים. ואחרי שהאם צפתה בזה היא מועברת אל שאר היהודים הממתינים להריגתם. וזה כנראה הסוף היחיד שהיא יכולה לזכות בו לקצת נחמה, כי מי תרצה להישאר בחיים אחרי האירוע הזה?

התיאור האיום הזה נותר לי בראש. ומדי פעם תמונות אפשריות של איך זה נראה עולות לי בראש, ובא לי למות. איך זה קרה בעולם של בני אנוש? מי הם המפלצות שעמדו בכיכר והריעו? ואיך מביאים ילד לעולם כזה?

גילה פעם אמרה לי שאחרי שאנשים עם שריטת שואה כמונו מביאים ילד לעולם צומחות חרדות חדשות. מה הייתי עושה בשואה? מוסרת אותו על הראמפה של הרכבת? מתחבאת ומחרישה את בכיו עד כדי סכנת חנק? אלוהים ישמור, איך הבאתי ילד לעולם כזה.

הדחקה היא כנראה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה כרגע.

ונעבור לשואה שכבר קרתה, לילדה שאיבדה את הוריה בשואה, ועדיין מחפשת אותם. מי מכיר את לייבוש בריקס.


במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ועשר שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 68 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.


עוד על השואה במשפחה שלי כאן וכאן.

4/2010

בית חולים, מלונית ושחרור

מכירים את הרגע הזה, שבו עפעפיכם העליונים עומדים לפגוש לראשונה זה יממה את עמיתיהם התחתונים ואז התינוק שלכם מתעורר? לא? לא משנה.


אבל רגע, בואו נסיים כבר את שבוע הלידה.

בפעם הקודמת סיימתי ברגע יציאת הגומבוץ לעולם. אף פעם לא חשבתי שתינוקות שרק נולדו יפים, ואני מצטערת לומר שזה שהפעם זה היה הצאצא שלי לא גרם לי לשנות את דעתי. תינוקות שרק נולדו הם אדומים, נפוחים במקומות משונים וקצת מעוותים. האופנוען ואני העפנו מבט אחד בגומבוץ האדום המעווה את פניו, ומייד פצחנו בהאשמות הדדיות: "הוא דומה לך!" "לא, הוא דומה לך!". וכו. מזל שהם משתנים כמה ימים אחרי.

בנוהל של איכילוב, יולדת שסיימה את ענייניה בחדר לידה תועבר לאשפוז במחלקת יולדות. נשים שבוחרות בכך יכולות לעבור למלונית הצמודה, שתנאיה משופרים לעין ערוך לעומת אלה של המחלקה. אני מודה שלא הבנתי למה צריך מלונית. בעיני הלא מבינות, מעבירים יומיים בבית חולים ויאללה הביתה, למה צריך את הפינוקים האלה, שעולים הון. אבל כל חברותי, וגם אסף מהעבודה, שהיו במלונית, העידו שמדובר במשהו שלא מתחרטים עליו.

אז הזמנו מלונית, וזו הייתה הצלת חיים.

כי אחרי הלידה הועברתי למחלקה בבית החולים, וגיליתי ששותפתי לחדר היא אישה שכבר יש לה חמישה ילדים, וכולם יושבים בחדר הקטן שלנו. אני עוד הייתי מרותקת למיטה, כך שנאלצתי להיתקע איתם בחדר.

אבל זה עוד כלום. כי באיזשהו שלב האופנוען יצא מהחדר. ובזמן שהוא לא היה, קם בעלה של השותפה לחדר שלי, ונכנס לחדר השירותים הצמוד. וצריך להבהיר: מדובר בשירותים שמיועדים רק ליולדות המאושפזות באותו חדר. בכל זאת, נשים אחרי לידה, תפרים ועניינים, עדיף לשמור על היגיינה מקסימלית במקום שבו הן יושבות ללא בגדים.

אבל בעלה של השותפה לחדר שלי התעלם מהשלט "למאושפזות בלבד" שהיה על דלת השירותים, ונכנס לשם. ויצא רק אחרי רבע שעה, עם ריח שלא הותיר מקום לספק מה הוא עשה שם. ואני, שהבנתי שאני אמורה להשתמש בשירותים שהרגע גבר זר הביא בהם נאמבר טו של החיים, רציתי למות. ויש את העניין הזה עם ההורמונים: עדי של לפני הלידה הייתה מורידה לאיש הזה את הראש בנשיכה אחת. עדי של אחרי הלידה, מרותקת למיטה ועדיין משוקשקת מכל חווית הלידה, העיפה מבט במה שקרה – ופרצה בבכי עז.

כך שכשהאופנוען שב משיטוטיו הוא מצא אותי שטופת דמעות ומשתנקת. סיפרתי לו מה קרה, והוא חטף קריזה. הוא נכנס לשטח של השותפה לחדר ונזף בבעלה, שמצידו לא טרח להתנצל אלא משך בכתפיו סטייל "מה אתה מתרגש".

מיותר לציין שכבר לא הייתי מסוגלת לעשות משהו בחדר השירותים של החדר בבית החולים.

בשמונה וחצי נגמרה שעת ביקור האורחים במחלקה וכולם עזבו. בתשע הגיעו דודים של השותפה שלי לחדר, פלוס ארבעת ילדיהם. היא הצליחה להכניס אותם בזכות טיעון ה"נו, תעשו טובה, הם הגיעו מטבריה", ישירות לחדר שלנו. ללא האופנוען, עדיין מרותקת למיטה, פרצתי שוב בבכי. עד שהתעשתתי קצת וקראתי לאחות, שמצידה ביקשה בנימוס שהם ייצאו מהחדר.

השארתי את גומבוץ בתינוקיה בלילה הראשון. השותפה שלי לחדר לקחה את התינוקת שלה לחדר שלנו. היא לא התעוררה מהבכי שלה. אני כן. רר.

בקיצור, בלילה של אחרי הלידה ישנתי אולי שעתיים, לא העזתי להיכנס לשירותים וחלמתי על מקלחת. בבוקר של אותו יום גיליתי שבית החולים באמת עושה הכל כדי להמאיס את החיים על המאושפזות ולגרום להן לעבור למלונית – אפילו הכיסאות בלובי המחלקה היו ספסלי עץ ללא ריפוד. איזה יולדת יכולה לשבת על ספסלים כאלה?

למחרת בצהריים שוחררתי מבית החולים למלונית. אחרי היממה שעברתי במחלקה, זה היה כמו להיכנס לחלום. חגית הגיעה לבקר אותי, השארתי אותה לשמור על גומבוץ ונכנסתי למקלחת. 24 שעות אחרי הלידה, זכיתי סוף סוף למקלחת נקייה. כמעט פרצתי שוב בבכי, עד שנזפתי בעצמי על הרכיכה שנהייתי.

יצאתי מהמקלחת מאוששת, מוכנה לימי המלונית.

והם באמת היו הצלה. כיאה להורים הטריים והקלולסים שאנחנו, השתתפנו האופנוען ואני פעמיים בשיעור עשיית אמבטיה לתינוק, ואני הייתי בעוד כמה שיעורים בנושאים אחרים. לישון דווקא לא ישנתי, אבל גיליתי משהו מפתיע: האדרנלין של אחרי הלידה יכול להחזיק אותך ערה גם יממות עם שעת שינה. למעשה, ככה אני מניחה שאימהות טריות שורדות.

המלונית באמת הייתה תיקון אחרי בית החולים. חדר נעים, ארוחות מסודרות, סדר וניקיון. אני לא מנסה לעשות להם פרסומת, כי צריך להבהיר: מדובר בתענוג יקר מאוד, שכואב בכיס לכל מי שאינה עשירה במיוחד, אבל אנחנו החלטנו בכל זאת לשלם על זה. ולא התחרטנו. בנסיבות הלילה באיכילוב, זה באמת היה שווה מבחינתי כל שקל.

שלושה ימים לאחר מכן יצאנו האופנוען ואני מהמלונית עם גומבוץ הקטן בזרועותינו. החיים האמיתיים התחילו. אמאל'ה.


המשך יבוא…

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2010 22:12
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/4/2010 04:15

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s