ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2012

8/2012

מלון ילדים

פעם, כשהייתי צריכה לבחור מלון לנופש, היה לי קריטריון מאוד ברור: אם רק הופיעו באתר שלו המילים "ידידותי למשפחות" או "אטרקציות לילדים", הוא מייד נפסל. לא היה דבר כמו רעש של ילדים להרוס לי את הבוקר.

היום, הקריטריונים אפעס קצת השתנו. למעשה, בימים אלה, אין דבר כמו לראות זוג ללא ילדים, שיושב בניחותא בארוחת הבוקר, אוכל ביחד באותו הזמן, ועור פניו קורן כמו שאפשר רק אחרי לילה שלם של שינה, או חמור מזה, אחרי לילה בלי שינה אבל בגלל סקס, בשביל להרוס לי את הבוקר. ררר!

כך שכשבאנו לבחור את מקום החופשה הקצרה שלקחנו הקיץ, החלטנו ללכת על מלון ילדים*.

נדמה לי שאין בארץ דברים מהסוג הזה. זה מלון שמיועד רק להורים לילדים קטנים. הכל שם מאוד מאוד מאוד ידידותי לתינוקות ופעוטות. החדרים גדולים ויש מקום למיטות תינוק. בחדר האוכל יש כיסאות תינוק, בוסטרים, צעצועים על השולחן, פינת משחק באמצע חדר האוכל, סינרים, סכו"ם קטן לילדים, אפילו פינה כזו:

"אל תטרחי להביא אוכל לתינוק", אמרה לי האישה במוקד ההזמנות, "אנחנו מספקים לכם הכל". ואכן, הייתה גם פינת פורמולה, והייתה גם פינה שלמה של צנצנות אוכל לתינוקות בכל הגילאים.

הכי חשוב: את לא האישה היחידה בחדר האוכל שעיניה טרוטות, רגליה ללא פדיקור כי טיפוח, תזכירו לי? ואת ובן זוגך לא הזוג היחיד שאוכלים בנפרד – פעם הוא שואב במהירות את האוכל שלו בעוד את ממלאת את הצלחת של הילדים, פעם את אוכלת ביד אחת ושותה ביד שנייה בעוד הוא מנסה לשכנע את הילד לשבת עוד קצת בשקט ליד השולחן. "תראי איזה יופי", אמר האופנוען בשביעות רצון, "גם בזוג לידינו הגבר אכל בעמידה מנסה להשגיח תוך כדי שהילדה שלו לא תיקח צעצוע מאחרים".

כן, זה מה שטוב במלונות כאלה. אתם אולי לא נחים, אבל אף אחד אחר לא נח גם כן. העייפות פחות מייאשת כשכולם עייפים. היה אפילו לילה אחד שהתעוררתי מבכי של תינוק בחדר סמוך, גיליתי שזה לא שלי, ונרדמתי שוב בחיוך. אל תאשימו אותי בביצ'יות, אני מפרגנת לה ומקווה ששעה מאוחר יותר, כשזה כן היה שלי, היא התעוררה וחזרה לישון עם חיוך של רווחה בעצמה.

יצאנו למלון, שממוקם באוסטריה, אחרי כמה ימי שרב בלתי נסבלים בהונגריה. ברור שברגע שיצאנו עם תיקים ובהם בגדי ים זיהה מרפי הזדמנות פז ומייד שינה את מזג האוויר.

מזל שזכרתי לארוז את קרם השיזוף!

לא נורא, הגשם סיפק לנו גם מראות יפים כמו זה:

כשהגענו למלון פקידת הקבלה מאוד שמחה לקבל את פנינו וציינה שקמיע המלון בדיוק הגיע ללובי אז הוא יברך אותנו לשלום. הסתובבנו וגילינו את זה:

הגומבוץ מייד הסתתר למראה הגרפולו** הזה.

"זה קייזמיר", אמרה פקידת הקבלה. "באפאלו המים שלנו".

באפאלו מים? ברצינות? זה החיה הכי ידידותית שמצאתם? באמא ש'כם, לא יכולתם לבחור איזה דולפין?

לא נורא, זה לא שבאנו לבלות זמן עם קייזמיר באפאלו המים. הייתה שם בריכה שווה:

והיה ספא ובריכות חמות, והיו אופניים עם מסלולים ביער, והיו סוסי פוני, והיו כמה מגרשי משחקים, וכמה חדרי משחקים, וטרמפולינות.


האופנוען עושה שמיניות באוויר כדי לשעשע את הילדים. ליטרלי.

והיו גם שירותי בייביסיטר. לא התכוונו לנצל אותם. כשהזמנתי את החדר אמרו לי ששירותי הבייביסיטר הם מתשע בבוקר עד תשע בערב. היה לי ברור שלא נשתמש אז לא ממש התייחסתי.

אבל כשהגענו החלטנו ללכת לראות מה זה, ואם הילדים יתחברו לקונספט אז ניתן להם להישאר שם. נכנסנו לחדר של הבייביסיטר וגילינו חדר משחקים גדול, ארבע סטודנטיות חביבות עם שישה תינוקות ופעוטות. גומבוץ גילה ארגז מכוניות בפינה ונעלם בכיוונו. דובוש גילה משהו שניתן להרוס בפינה אחרת ונעלם בכיוונו. נשארנו עומדים ותוהים. "צאו, לכו תהנו", גירשה אותנו הבייביסיטר, שכנראה זיהתה על פנינו את ארשת ה"שנתיים ומשהו שלא היה לנו זמן רק שנינו באור יום, ועכשיו אנחנו לא יודעים מה לעשות עם עצמנו". קבענו איתה שנחזור בתוך שעתיים, השארנו טלפון וביקשנו שתתקשר על כל שטות, ויצאנו.

יצאנו, ואשכרה לא ידענו מה לעשות. מי תיכנן שעתיים בלי ילדים? זמן איכות לשנינו לא היה בתוכנית. בסוף החלטנו ללכת לבריכה, שיהיה מגניב לשחות בלי להחזיק מישהו. אחרי שעה וחצי נשברנו ודהרנו בחזרה לחדר של הבייביסיטר. מצאנו את שני הילדים משחקים מרוצים. היה מוזר.

על כל פנים, בגלל שפתאום נהייתה אפשרות לבלות לבדנו, החלטנו להיות חכמים יותר ולתכנן. החלטנו להשאיר את הילדים בחדר הבייביסיטר למחרת בבוקר ולחתוך לספא, להנות קצת ממסאז'ים.

למחרת בבוקר נכנסנו לחדר הבייביסיטר כשאנחנו כבר לבושים בחלוקים וכל פנינו אומרות "בתוך רבע שעה אנחנו כבר מרוחים בשמנים ארומטיים". למותר לציין שאיך שנכנסנו שני הילדים נצמדו לנו לרגל ופרצו בבכי. כן, הייתה לי הרגשה שזה לא מציאותי כל העניין הזה עם הזמן הפנוי לשנינו. ביטלנו את הספא. שטויות, טרמפולינה זה גם כיף..

עשינו גם טיול מסביב לשטח המלון. מצאנו שטחים מגודרים עם חיות.

האופנוען התקרב כדי ללטף אותם. תיזהר, אמרתי, גדרות כאלה בדרך כלל מחושמלות.

"מה פתאום", ענה לי, "אנחנו באוסטריה, מדינה מסודרת. נראה לך שיהיה חשמל בגדר בלי שיהיה שלט אזהרה בולט? הנה, תראי איך אני נוגע בחבל הזה" – טזזזזזט

לראות את אהובך חוטף זרם אחרי שהתעלם מאזהרותייך – פרייסלס.

בדרך חזרה קצת התברברנו בדרך (חשבנו שיהיה מגניב לנסוע בדרכים כפריות במקום בכביש המהיר. התברר שהן מלאות בטרקטורים ממש איטיים, וגם ארוכות יותר, הדרך ארכה יום שלם, במקום שלוש שעות וחצי. רר). עצרנו באיזו עיר קטנה שאני – לעזאזל חוסר שעות השינה הזה – לא מצליחה לזכור את שמה. וספרום? משהו כזה (האופנוען מעדכן שזה ווספרם. וויהי, הייתי ממש קרובה!). העיר העתיקה שלה ממוקמת על צוק וממנו נוף אל האופק.

ישבנו שם בבית קפה וגילינו את מה שכבר ידענו בעצם – שבהונגריה כל עיר מחוץ לבודפשט היא בעצם רוסיה, והאוכל המעפן שהוגש לנו לא היה משהו. בכל מקרה חתכנו משם אחרי שדובוש הצליח לפרק להם חלק מהמעקה של המרפסת והיה עדיף שנצא לפני שהוא מפרק איזה עמוד תומך.

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. לשנה הבאה עוד הפעם, רצוי ליותר זמן.


* למקרה שאתם מתעניינים באיך מגיעים למלון ילדים, אנחנו היינו במלון של הרשת הזו. אבל יש עוד מלא מלונות בסגנון, פשוט תגגלו קידס הוטל או קינדר הוטל או פמילי הוטל.

**גרפולו – נדמה לי שבעברית שמו טרופותי

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/8/2012 21:58
62 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/9/2012 13:26


רוק דה קסבה

יש לי הרבה דברים לכתוב עליהם אלא שהעניין הזה שאין גן מותיר אותי כמעט ללא זמן מחשב או זמן פנוי לעצמי. אז הנה מהר מהר, אני אנסה להשחיל כאן עוד פוסט.

למרות שאנחנו ברוסיה דווקא די סוער ומעניין כאן. לפני שבועיים למשל היה כאן פסטיבל סיגט, שזה חמישה ימים של מופעי רוק. הפעם האחרונה שהיינו בו הייתה לפני שלוש שנים, ואז כמובן הרגשנו צעירים ומגניבים. עמדנו מול רשימת הלהקות שעמדה להופיע בפסטיבל וממש התלבטנו לאיזה להקות ללכת מרוב שאהבנו את כולם. בסוף בחרנו בפלסיבו, מאניק סטריט פריצ'רס ופיית' נו מור.

ואילו השנה עמדנו האופנוען ואני מול הרשימה, ולא היה לנו מושג. ואין הכוונה שלא היה לנו מושג איזה מהן לבחור, אלא לא היה לנו מושג מי זה הלהקות האלה. מתברר ששלוש שנים הכוללות שני תינוקות מספיקות בשביל להפוך אתכם מסופר מגניבים (בעיני עצמכם כנראה) לזקנים לא מעודכנים.

בסוף החלטנו ללכת על הלהקה שאנחנו מכירים, פלסיבו, שהגיעה שוב להופיע.

הייתי שמחה לומר שלפחות יצאנו והיינו מגניבים, אבל באמת שקיבלנו תזכורת לזה שאנחנו לא כל כך צעירים בפסטיבל. קודם כל, בסיגט של פעם האופנוען היה הולך בחזה מתוח, בקסבה בחצי היום כשהשוק פתוח, וכולם אמרו איזה קנון עובר בסימטאות ועשו שלום מכל חלון, ברצינות, פעם הוא הלך שם וכל החברים שלו היו קופצים עליו, חצי שיכורים. אבל עכשיו עברנו את רוב הפסטיבל ורק אחרי הקונצרט מצאנו מכר ותיק שלו. השאר, הסביר האופנוען, לא מצאו בייביסיטר..

מילא, אז לא פגשנו את החברים שלו מפעם. אבל כן פגשנו חברים שלנו מעכשיו. כן, פגשנו את האמא הבלגית מהגן ובעלה. כולנו היינו עם בירות ביד ולכן לשנייה באמת זה הרגיש כאילו אנחנו צעירים וחופשיים, ואז עברנו מייד לדבר על איך הולכת הגמילה מהחיתולים של הבן שלהם. דקת המגניבות חלפה.

ההופעה עצמה אגב, הייתה מעולה!

לאחריה יצאנו האופנוען ואני לטייל ברחבי האי ("סיגט" בהונגרית זה פשוט "אי", והפסטיבל נקרא כך כי הוא מתקיים על אי על הדנובה), והתיישבנו לאכול. חלקנו שולחן עם חבורת בנות הולנדיות. מהר מאוד התחלנו לשוחח (מתה על פסטיבל באירופה, בתוך דקה מכירים מאה אנשים ממדינות אחרות), ובסוף, אני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי, שאלתי בנות כמה הן. הצעירה שבהן הייתה בת 18, שזה, ברר, מחצית מגילי. טוב, נו, מחצית מגילי עם שארית אחת. ררר.

חתכנו משם לאכול במקום אחר. חלקנו שולחן הפעם עם שני בנים, שהתברר שגם הם מהולנד (והם סיפרו לנו שהכי הרבה כרטיסים לסיגט נרכשו בהולנד, ולכן זה לא רק נדמה לנו, באמת כולם מסביבנו מדברים הולנדית). הפעם הייתי חכמה מספיק בשביל לא לשאול בני כמה הם, אבל גילינו איכשהו שהם בני 22. האופנוען נאנח בצער, חיפש את המקל שלו, אני הרכבתי את מכשיר השמיעה, ויצאנו הביתה בקלנועית.


ואילו אתמול היה כאן היום הלאומי של הונגריה, כלומר יום העצמאות בגירסה של מדינות שלא עברו שש מלחמות על קיומן בפחות משישים משנה.

דבר ראשון התקיים על הדנובה מופע אווירי. שזה, בדיוק כמו שאפשר לראות כל יום עצמאות על חוף בוגרשוב רק במקום "מבנה של הרקולסים בצורת המספר 62 ואחריהם שני יסעורים המסמנים את הנשיא וראש הממשלה" מבנה של פייפרים עם הסברים בהונגרית, כך שאין לי מושג מה סימל מה.

אניווי, מטוסים רץ חזק אצלנו בבית, אז היה ברור שלמרות שילדים ואירועים צפופים זה לא כל כך להיט אנחנו בכל זאת הולכים. ובאמת, הגענו למרכז העיר, נדחקנו בין אלפי אנשים בחום, מצאנו מקום טוב לצפות בו על המים, ואז בדיוק עבר מטוס.

גומבוץ: וואו!

אני: יופי חמודי! ראית מטוס?

גומבוץ: לא, אוטו משטרה! (מצביע על המדרכה מאחורינו)

כן, היה שווה את כל המאמץ.

אבל ככל שהמשיך המופע הגומבוץ דווקא התלהב מאוד.

(צילומים: האופנוען)

גומבוץ אחד צופה במופע.

מובן שברגע שנגמר הגומבוץ מייד התרגז ודרש שנביא לו עוד מטוסים. בטח, כבר אנחנו מדברים איתם.

אחרי המופע הלכנו ליריד אוכל שנקרא פסטיבל טעמי הונגריה.

טעמי הונגריה. כנראה שזה עוגות. גם האופנוען לא ממש זיהה את האוכל הזה.

הסתובבנו ביריד, השמש קפחה עלינו (ברור שהיו פה שבועיים מעוננים כדבעי ואז ביום של האירועים הטמפרטורה קפצה ל-30 מעלות), פגשנו את האמא הבלגית, בעלה והבן שלהם, וגומבוץ והוא מייד פצחו במקהלה של דיבורים נרגשים. קנינו להם חטיפים:


חטיפים, גירסת הונגריה.

נתקלנו באטרקציה הגדולה ביותר ביריד:


הידעתם? משאיות כיבוי הן אפילו יותר שוות ממטוסים בימים אלו.

רגע לפני שחתכנו הביתה עוד קניתי ארוחת צהריים לקחת הביתה.


כרוב כבוש עם נקניקיות, תבשיל קדירה עוף ופטריות (בפפריקה, כאילו דה), תפוחי אדמה חצי מבושלים חצי בגריל, ופרלמנט הונגרי אחד. תארוז לי לקחת.

יצא שכולנו שתינו בירה במקום מים (כולנו נזקקנו לעידוד אחרי שעות של ריצה אחרי פעוטות בשמש הזו) ומתברר, הפתעה, שאם אתם מתייבשים בשמש כמה שעות, אלכוהול הוא לא הנוזל הראשון המומלץ. הילדים לפחות שתו מים, אז הם לא היו בסכנה, אבל אני, בעודי מגיעה בקושי לאוטו וכבר רואה עיגולים שחורים, חוויתי דז'ה וו מפתיע לקורס קצינות, עת אחת הבנות, שקיבלה מטלת א.ניווט, מטלה שכוללת אחריות לכך שהבנות המשתתפות בניווט יעצרו לשתות אחת לכמה זמן ולא יתייבשו, התייבשה בעצמה והתעלפה מייד איך שנגמר הניווט. וזה היה מאוד מעצבן שהיא קיבלה ציון טוב כי היא הייתה חביבת המד"חית! רגע, איפה הייתי? אה כן, אז הגעתי לאוטו חצי מעולפת וזקוקה למים. אבל לא התייבשתי לגמרי ולכן מגיע לי ציון טוב על המטלה!

זהו. נשארה לי רק מטלת הלהגיע לאחד בספטמבר שפויה. בטח, בקלות..

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/8/2012 15:09
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/8/2012 23:10


קטנים ברוח של חו"ל

דיון במאמאזון גילה לי את מה שחשדתי מזמן: שאין בארץ כמעט בתי קפה ידידותיים לתינוקות/פעוטות/ילדים. כלומר, ברור שיש, אבל הם בודדים ובעיקר מדובר בכאלה ש"יש ארגז צעצועים בפינה", או "יש ג'ימבורי בחנות ליד" וכאלה. אני לא מבינה איך זה לא קיים מזמן בארץ, בתי קפה שהם לא סתם ידידותיים לפעוטות, אלא ממש מיועדים לאימהות ולתינוקות. אני מתנצלת מראש אם אני טועה אגב – כשגרתי בארץ עוד לא כל כך התעניינתי בבתי קפה עם פינות משחק (למעשה, ההפך – התעניינתי בבתי קפה שיש בהם כמה שפחות ילדים. פחח, היו זמנים), אז אין לי מושג מה באמת יש.

ברוסיה, כלומר הונגריה, דווקא יש בהמון מקומות פינות משחקים בבתי קפה שמאפשרות להורים לשבת ליד השולחן ולצפות בילדיהם משחקים בלי לזוז מטר מההפוך שלהם.

למשל זה:


האופנוען היה (שוב) בחו"ל מטעם העבודה ולכן אמא הרשתה לעצמה לסחוב את שני הילדים לבית קפה שיש בו שולחן רכבות (הלהיט הבלתי מעורער, המצאת המאה, אם מישהו רוצה לתרום לי רק תגידו, זה נורא יקר), לפרוק את שני הילדים לידו, להזמין לעצמה מייד בריוש ממולא בגלידה עם פירות ורוטב שוקולד, ואז לאכול אותו ללא שום ייסורי מצפון ("אמא, מה את אוכלת?" "זה? זה סלט. לא כדאי לך").

או זה:


ושוב שולחן רכבות.

אבל העיקרון דומה: בקצה המסעדה, במקום שבו מצד אחד הילדים לא מפריעים לשאר ומצד שני גם אין להם דרך לצאת החוצה בלי ששמים לב, ומקיפים את הפינה בשולחנות שבהם יושבים ההורים. נוח מאוד.

היש משהו דומה בארץ?


חגית, ראיתי את זה וחשבתי על התמונות שלך חיוך

(צילום: האופנוען)


מצרכים שיש בחו"ל ואין בארץ (נראה לי), אז הייתי חייבת לקנות כדי לראות מה זה:

האופנוען כמעט הקיא עליי כשהצגתי לו את זה בגאווה.

ומבחן הטעימה:

מממ.

יש לזה טעם של שוקולד מילקה עם מרקם של גבינת שמנת. מה רע?

אני אגיד לכם מה רע – אכלתי את זה עם כפית ביום אחד.

מינוס שלוש הכפיות וארבעת הביסקוויטים המרוחים שאחרי שהאופנוען הציג את מחאתו הוא טרף גם כן.


סיימתי את הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם ויש לי רק מילות השתאות: ספר מעולה. מצחיק, מעניין, כיפי. הגיבור, פרט לזה שהוא בן מאה, הוא בעל תכונות פורסט גאמפיות – הוא מצליח להיות שם בכל מיני אירועים חשובים של ההיסטוריה. זה, בשילוב עם קטעים משבדיה של ימינו, והכל בחוש הומור קליל ונעים. מאוד מאוד מומלץ.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/8/2012 22:10   בקטגוריות ספרים
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/9/2012 12:07

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s