ארכיון – עדי בעולם, אוגוסט 2010

8/2010

קולות ילדות

האופנוען נכנס למיטה ומגלה שאני ערה.

האופנוען: שלום

אני: אומר פלוטו. ומה התשובה?

האופנוען: עונה הצפרדע לפלוטו – קווה קווה!

 

(מסתמן שהאופנוען ואני נחשפנו יותר מדי פעמים לאיה פלוטו)

 

 


 

כמה חודשים בחופשת לידה והצטרפתי לדור הזקן שלא דובר את השפה העדכנית.

 

חדר האוכל בעבודה.

איריס: מילקי 3 ממש טעים

אני: אנחנו חייבים לנסות, גם אנחנו אוהבים מילקי

ניב: אני אוהב מילקי בקטע אחר

אני: באמת? מה אתה עושה איתו?

ניב: עדי, אני מבקש, לא לגרור את זה למחוזות סוטים

אני (מופתעת): אתה זה שאמרת שאתה אוהב את זה בקטע אחר

ניב: זה רק אומר שאני מאוד אוהב מילקי

אני: אה, ככה אתם הצעירים מדברים היום?

אוף.

 

 

 


 

 

 

סיימתי את הנערה ששיחקה באש, הספר השני בסדרת מילניום של סטיג לרסון, והוא, במילה אחת, מעולה. לא פחות מהספר הראשון וגם מתרחש כולו באזור בשטוקוהלם שבו שכן בית הספר שבו למדתי שבדית, ותיאור כל פינה שם גרם לי עונג.

אבל הערה מאוד חשובה: אל תקראו את תקציר הספר על הכריכה, יש שם ספוילר מטורף! התפנית הגדולה הראשונה של הספר מתוארת שם עד הפרט האחרון, וזה משהו שקורה רק בעמוד 200 בערך. מה הקטע? זה היה ממש מבאס להבין שזה היה ספוילר.

 

 

 

 


 

 

 

 

האופנוען ואני יושבים ליד גומבוץ ומנסים להרגיע אותו. אני משמיעה קולות מרגיעים, ערבוביה של "ששש, ששש" וגרגורים שונים. זה אכן עובד – האופנוען נרדם. גומבוץ לעומת זאת בוחן אותי בעניין.

 

 


 

 

 

"איזה שעון בן חיל, אשר איננו נח"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שעברתי ליד שעון)

 

 

 


 

 

 

"לה לה לה אפצ'י"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהאופנוען מתעטש)

 

 

 


 

 

 

"אצבעות לי עשר יש, כל דבר יודעות הן"

(אני תופסת את עצמי מפזמת אחרי שהכנתי בהצלחה פלפלים ממולאים)

 

 

 


 

 

 

"טיק טק, טיק טק, דופק שעון בן חיל"

(האופנוען עבר ליד אותו שעון ממקודם)

 

 

 


 

 

 

"מי לא מכיר את אופיר, אופיר אוהב לנגן ולשיר"

(אני עוברת ליד תירס בסופר, וממלמלת לעצמי)

 

 

 


 

 

 

"ששששש…. שששששששש….."

(מטוס עושה רעש ליד הבית שלי. אני תופסת את עצמי מנסה להשקיט אותו)

 

 

 


 

 

 

"שששש…… ששששששש……"

(זוג קולגות רעשנים עומד ליד השולחן של האופנוען, והוא תופס את עצמו מנסה להשקיט אותם)

 

 

 


 

 

וזה היה מדגם מייצג. אפשר לומר שהשתלט עלינו עניין הטיפול בתינוק.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/8/2010 21:29   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-5/9/2010 15:11

 

 


 

גולאש והביתה

אחרי אוסטריה נותרו לנו רק כמה ימים בבודפשט. העברנו אותם בטיולים בשכונה הירוקה, סיבובים בעיר ושינה בלי מזגן באוויר נעים. ממ.

 

כמה ימים לפני חזרתנו החליט האופנוען לארגן מסיבה לחברי הילדות שלו. הוא לא ראה את רובם שנים, ועכשיו, כשהיינו שם עם גומבוץ, הוא החליט להזמין את כולם שיחזו בצאצא. אחרי הרהורים הוא גיבש רשימה של עשרה חברים, ופלוס בנות זוג הגענו לעשרים איש. "אין בעיה", אמרתי לו, "עשרים איש, אז מבחינת כיבוד אנחנו מדברים על נגיד שלושה קישים, סלט ירוק, סלט פסטה, סלט קינואה, מגש גבינות, ואם אתה רוצה משהו בשרי אפשר גם קבבונים".

 

"פחח", אמר האופנוען, "מה זה פה, מתחם באזל? כל מה שצריך זה סיר גולאש".

 

כחכחתי קלות. עשיתי בחיי רק פעם אחת גולאש, ביום הולדתו האחרון של האופנוען, זה היה בסך הכל לשני אנשים, ואני עמלתי עליו קשות, כולל ללכת לחינאווי לקנות בשר כמו שצריך, לברור מתכון ראוי ואז להיצמד אליו וגם לאלתר כשהתגלה שהצלחתי לשכוח לקנות מרכיב אחד. אז לעשרים איש?

 

"פחח", נשף האופנוען, "מה הבעיה? אני אבשל את הגולאש הזה".

 

לאור זה שעד כה צפיתי באופנוען מכין טוסטים לארוחת בוקר, חביתות וגם שלוש פעמים רוטב לפסטה, הייתי קצת סקפטית. אבל בבקשה, למה להתווכח, החלטתי לנקוט בגישת יבשלו הנערים לפנינו.

רק כדי לדאוג שיהיה תפריט בריא שאלתי: "אולי נוסיף סלט?"

 

"את צודקת", הסכים האופנוען, "נקנה מלפפונים חמוצים".

 

למחרת סחב אותי האופנוען לקנות סיר. כלומר פויקה. כי את הגולאש שלו התכוון האופנוען לבשל על מדורה, לא על איזה כיריים נשיות. בנוסף נרכשו כמויות מסחריות של בירה, וכמובן מצרכים לגולאש.

 

ככה זה נראה:

 

 

 

 

מטגנים בצל:

 

 

 

 

מוסיפים ירקות (ובייקון):

 

 

 

 

ואז מוסיפים את הבשר:

 

 

 

 

ותועפות פפריקה ונוזלים:

 

 

 

 

ומשאירים על האש להתבשל:

 

 

 

 

וזה מה שיוצא:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

יצא ממש טעים. וגם היה המון שתייה. הנה תמונה של המקרר אחרי המסיבה. אלה רק המשקאות שנשארו:

 

 

 

 

 

 

היה ממש סבבה. וגם קיבלנו מתנות מקסימות לגומבוץ, שמצידו עשה עיניים לכולם ובילה את המסיבה בחיקה של כל אחת מהנשים שהיו שם.

 

זה בעצם היה סיכומו של הביקור. יום וחצי אחרי המסיבה עלינו על המטוס בחזרה לישראל. הפעם ישבנו ביחד, וגומבוץ הפליא להירדם בעריסה הרבה לפני הנחיתה כך שלא היה צריך לפרק אותה. מה חבל שעשר דקות אחרי שהוא נרדם הכריזו ברמקולים שעכשיו תעבור עגלת הדיוטי פרי והעירו אותו. חוק מרפי לעולם אינו מכזיב.

(אבל באמת, מה הקטע עם ההכרזה על עגלת הדיוטי פרי? בחברות תעופה אחרות לא עוברים עם העגלה ובטח לא מכריזים על זה ברמקולים, אבל באל על עוד לא התקדמו מאז האייטיז. עושה רושם שזה הדבר שהכי חשוב לדיילים, או לפחות לכלכל. נו באמת).

 

בקיצור, נחתנו בארץ. עד הפעם הבאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/8/2010 08:38   
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/8/2010 08:51

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s