ארכיון – עדי בעולם, פברואר 2007

 

עלמה מטיילת בנמל

עלמה הקטנה ביקרה בנמל, והסכימה שאמא שלה ואני נתלווה אליה.

 

 

עלמה מהרהרת בעתיד ומה הוא צופן לה.

 

 

 

 

"ממ, אולי אני אהיה טייסת. או אתחתן עם טייס. אני כבר מגלה עניין בתעופה".

 

 

 

 

"אמא, הגעתי למסקנה שאת והחברה המעפנה שלך לא קוליות מספיק בשבילי. אני הולכת לחפש לי חברים חדשים".

 

 

 

 

 

"מצאתי!"

 

 

 

"אמא, החברה המעייפת שלך עשתה עליי פוסט והמציאה דברים שאני אומרת אפילו שאני עוד לא מדברת. כשאני אהיה עורכת דין (עם תואר אמיתי, לא כמו אסתרינה), נתבע אותה".

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/2/2007 15:53   בקטגוריות עלמה   
85 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של yrxdgk, yrxdgk ב-29/6/2007 09:58

 

 


 

פרחים ועוגה לשבת (תמונות)

עוז וקרן נחתו בארץ, ואחינו הקטן  הגיע אליי כדי שנאפה להם ביחד עוגה (כבוד: הרעיון והמתכון היו שלו).

 

 

"מה זה, אין לך סוכר לבן?"

 

 

 

גם יפה וגם אופה.

 

  

 

 

מיכל המלח, דקה אחרי שנפל לתוך עיסת העוגה. "לא נורא", מלמל אחינו הקטן, "במילא צריך להוסיף חצי כפית מלח". בתמונה: עם מגבות הנייר ששימשו לניגוב המיכל.

 

 

 

 

 

"שיט, שכחנו לקנות חלב. יש לך?"

"יש לי חלב סויה".

"את צוחקת עליי?"

"אתה רוצה להתווכח או לאפות עוגה?"

 

 

 

 

"אני חזק בסם"

(אחינו הקטן מקבל השראה מאבקת אפייה)

 

 

 

"היו לי שני סינרים, אני לא מבינה לאיפה נעלם לי השני".

"לא נורא, אני אעבוד בלי סינר. לבד. בחושך".

(הסינר השני נמצא כמובן שנייה אחרי שהכנסנו את העוגה לתנור).

 

 

 

יצירה בתנור.

 

 

 

ועד שהעוגה תהיה מוכנה, אנחנו מעבירים את הזמן.

 

 

 


 

 

והנה קצת כלניות לשבת.

(באדיבות גילה).

 

  

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/2/2007 00:53   בקטגוריות אחינו הקטן   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דאלי ב-15/11/2008 08:37

 

 


 

קרנבל, בנח"ל קרנבל

היום הייתי עם ההורים ואחינו הקטן ב"הלהקה" בהבימה. יש לי וידוי: זו הפעם הראשונה שאני רואה הצגה בהבימה. אי שם בתור ילדה היו אמורים לקחת אותי ל"המלך מתיא הראשון", וברגע האחרון זה התבטל. עד היום אני זוכרת את שברון הלב. ומאז פשוט לא הגעתי לשם (לאכול בקפה שלהם לא נחשב). אבל עכשיו באתי, וחטפתי שוק. זה התיאטרון הלאומי? ריפודי כיסאות קרועים, שטיחים בלויים, פשוט עצוב (ממ, אומר משהו על התרבות בארץ?). מזל שהמקום עומד לעבור שיפוץ נרחב.

 

אניווי, הלהקה. ובכן, כל מי שראה את הסרט, ומי לא ראה את הסרט, מגיע עם ציפיות. הנעליים גדולות, והדרך היחידה להנות מההצגה הזו היא לא לצפות שהיא תהיה כמו הסרט. ואכן, ההצגה שונה. כלומר, דונט גט מי וורנג, רוב משפטי הקאלט מופיעים שם (אבל היה זעזוע גדול לגלות "שטוב טוויסט אחד ביד משניים בים" לא מופיע. הו הזוועה!), ובהחלט יש דמיון לסרט, גם בדמויות (השחקן שעושה את בזוקה עושה אותו עוד יותר מוצלח מסוויסה), כולל קריצות משועשעות לסרט (שמה המלא של אורלי בהצגה הוא אורלי גולדנברג, במה שאני מניחה הוא מחווה לחלי). אבל העלילה טיפה שונה מבסרט, יש שיר או שניים שלא מופיעים בסרט, וגם טוויסטים קטנים.

 

הליהוק עורר בי הרהורים. מוקי בתור דטנר – בעיקר עורר בי את המחשבה כמה מוקי שווה. קרן פלס בתור מיקי – היא שרה יפה, וגם עושה טוב את הטיפוס של מיקי. (והערה לא עניינית, פשוט באמת הופתעתי: חשבתי שהיא ממש רזה, ומתברר שלא). אמיר פיי גוטמן עושה טוב את דני (AKA ששי קשת), שירי מיימון היא נועה (דפנה ארמוני), והאמת, וואו, יש לה קול מדהים. למרות שהיא נתנה לנועה מן צד פרחי משהו שלא היה בסרט. וגם, שירי מיימון היא קטנטונת, להבדיל מדפנה ארמוני, ולעומת זאת השחקנית של יפצ'וק לא, והיה די מוזר לראות את נועה יותר קטנה מיפצ'וק.

 

אדיר מילר עושה תפקיד מורחב של אביב (טוביה צפיר). הוא די גונב את ההצגה, כי חלק גדול מההופעה שלו הוא פשוט סטנד אפ. הוא היה מצחיק ולא פלא שהרחיבו לו את התפקיד.

 

ליהוק אחר שעורר בי הרהור היה העובדה שמלי (גלי עטרי), שהייתה ה"שחורה" של הסרט, זו שהגיעה מבית רחוק בלי קשרים או משהו כזה ומפתחת תלות בשרי הצפונית. מגולמת בהצגה על ידי אסתר רדא, אתיופית. קצת נזכרתי בבדיחה הגזענית מהאייטיז שהביאו את האתיופים בשביל חלקי חילוף לתימנים. הופתעתי לגלות שלרדא יש קול זהה לזה של גלי עטרי, לפחות כשהיא מדברת. זה ממש הרגיש כאילו זה פלייבק מהסרט. וחוץ מזה – היא מהממת בעיני, הכי יפה בהצגה.

 

לא יצאתי עם הרגשת וואו, אבל גם לא התאכזבתי. כלומר – זה לא הסרט, וחבל, כי הסרט הוא כמובן קאלט אצלי. אבל אם לא מצפים לסרט, מקבלים הצגה חביבה, עם אנשים שיודעים לשיר, וגם קצת צחוקים והנאה מהאווירה. ועכשיו אני הולכת לגגל את מוקי, לראות בן כמה הוא ואם יש לו חברה (זה יהיה מידע שימושי בשבילי, רייט).

 

 

(מוקי – דטנר – מוגש כשירות לקוראותיי).

 

 


 

 

 

מאז ההופעה של הג'ירפות שהייתי בה עם בני דודיי יש לי שאיפה ללכת שוב להופעה שלהם, והפעם כשאני מכירה את המילים. (אורן, שלא תחשוב שהתחמקת מזה. עוד תבוא איתי). אז הקשבתי למשל המון לשיר הזה:

 

 

 

ואורן – תודה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 18/2/2007 00:32   
94 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/2/2007 00:58

 

 


 

באמת שאני לא כזו נהנתנית

ביום שישי בערב הלכתי עם איריס, בעלה והילדים למסעדה האפריקאית שלא שמעתי על קיומה עד אז, פויקה. (הגיע זמן לשון: פויקה זה שם של סיר/קדירה אפריקאית, אבל בשבדית זה ילד).

 

התפריט נראה מבטיח – הרבה גריסים וקטניות בחלב קוקוס וקארי, הרבה בשרים ופירות ים. הזמנו דווקא יחסית הרבה דברים, ועל כולם כמעט אמרנו "נחמד ותו לא". במנות הראשונות היו סלט אנטריקוט מעושן עם שעועית לבנה, פילה ואפונה, קערת קטניות בחלב קוקוס וקארי. "בבית הייתי עושה את זה יותר טוב", אמר בעלה של איריס, וצדק, כי הוא אחד הגברים הבשלנים הכי שווים שאני מכירה. בעיקריות אכלתי כבד וצלע טלה לצד חציל מעושן, והיה נחמד. איריס אכלה את קדירת פירות הים והקטניות בחלב קוקוס, שהייתה נחמדה, ובעלה אכל את הפויקה הקלאסית, שזה הרבה בשר וירקות שורש. היה, כמובן, נחמד. לילדים, שהם הילדים הכי אכלני גורמה שפגשתי, וגם התנהגו כל כך למופת ששוב רשמתי לעצמי את שיטת איריס לחינוך בתור השיטה שאני אשתמש בה, הוזמנו קציצות וכן קערת פירות ים (אה, כן, הילדים מתים על שרימפס וקלמרי).

 

אבל החלק השווה היה הקינוח. צריך להזמין אותו עשרים דקות מראש, וזה נקרא עוגת שוקולד בפויקה, שזה בעצם סופלה שוקולד. והוא היה כל כך מעולה, שכל השולחן אכל ממנו בתאווה, ומבוגרים כילדים נלחמו על הביס האחרון. עד עכשיו אני לא מאמינה שהילד הקטן הצליח לקחת לפניי את הביס האחרון של זה.

 

 


 

 

איריס מבקשת להבהיר שלהבדיל מדבריי הקוטלים על בנדיקט, היא דווקא הייתה מרוצה מביצי הבנדיקט שלה. למרות שהיא מסכימה שאין ממש ייחוד למקום.

 

 


 

בשני בצהריים קבעתי עם אפרת לארוחת בוקר בגילי'ז. היא הגיעה לפניי, ודיווחה בעצבים שמחיר ארוחת הבוקר הועלה ל-64 שקלים. אנחנו מאוד אוהבות את ארוחת הבוקר של גילי'ז, אבל גם לנו יש גבול, ולא מוצא חן בעינינו לשלם כל כך הרבה בעיר שמתמחה בארוחות בוקר טובות. החלטנו לעבור לקום איל פו. שם גילינו שיש תפריט של חורף, ולכן אין את מה שאנחנו אוהבות, קרי הכריכים הקלילים יותר.

 

נותרנו די נואשות, והזמן התחיל לאזול, כי אפרת צריכה מתישהו לאסוף את הבן שלה מהגן. אז היא העזה להציע את מקס ברנר. עשיתי פרצוף, אבל היא התעקשה שדווקא יש שם עסקית. אז מתברר שיש, ומשתלמת. ב-39 שקלים מקבלים מרק/אנטי פסטי/סלט כמנה ראשונה, ומנה עיקרית, שמורכבת ממחבת עם תפוחי אדמה ותרד/שקשוקה/כריכים/סלט גדול. היה ממש משתלם. מי היה מאמין שאני אמליץ על עסקית במקס ברנר. אבל נו, זה הרי עולה כמעט חצי מארוחת הבוקר של גילי'ז.

 

 


 

 

באותו בערב הגעתי לאורנה ואלה (כן, חיי מצטיירים כממש קשים בפוסט הזה, אני יודעת). בדרך לשולחן חלפתי על פני מישהו מוכר. דמיינתי אותו לצד לובשי מכנסי עור חשופי חזה, משתתפי הפולסום, ומייד הבנתי שכן, זה הוא. ועוד היה לי אומץ לגשת אליו ולהציג עצמי. כך נתקלתי במקרה בדויד.

 

 


 

 

יום רביעי, אחת וחצי בלילה, אני בבראסרי עם חברים מהעבודה. בידוענים מסביבנו זיהינו רק את מורן אייזנשטיין ואורי גוטליב, אבל לא טרחנו להסתכל מעבר לסביבה שלנו, אולי היו עוד. בחוץ היה קצת קריר, העפתי מבט בתפריט, ונזכרתי בפוסט של דויד. אז הזמנתי מרק בצל וכוס שרדונה. היה מצוין.

 

 

 


 

 

היום בצהריים אכלתי ב"פרונטו" עם חברים מהעבודה. פרונטו אמורה להיות המסעדה האיטלקית הכי טובה בעיר, לפחות בעיני איטלקים. הקולגה שלקח אותנו לשם הוא במקור איטלקי, כמובן. העסקית במחיר אופייני/יקר (68 או 88), ואנחנו גם הוספנו קיאנטי אז בכלל. אבל היה טעים – אכלתי סקלופיני עגל (פרוסות דקות) ברוטב מרסלה. מתה על מרסלה, וכמעט תמיד לוקחת את המנה עם המרסלה, אם יש.

 

 


 

 

יוצא שאכלתי די הרבה בחוץ בשבוע האחרון. אני אמורה להרגיש הרבה יותר עליזה עכשיו או משהו.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/2/2007 17:45   בקטגוריות רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
101 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/2/2007 01:22

 

פוסט תרבותי

חלף הרבה זמן בעצם, מאז שקראתי וראיתי את כל הספרים והסרטים שהתכוונתי לכתוב עליהם. מה שנראה לי בהתחלה בתור פוסט ברור ומפורט זכור לי עכשיו רק במעומעם. אופס. אז קבלו פוסט תרבותי מתומצת משהו.

 

 


 

 

ליטל מיס סאנשיין – שמעתי המון המלצות על הסרט לפני שראיתי אותו, מה שבדרך כלל מהווה מתכון בטוח לאכזבה, אבל אני שמחה לומר שלא.

 

הסרט הוא בעצם סרט מסע (רוד טריפ) קלאסי, ממש מהסוג שהמורה לתסריטאות היה שמח להראות לנו – בתחילת הסרט יש לנו משפחה בקונפליקט, המשפחה יוצאת למסע כלשהו, שבסופו החיים ייראו אחרת. אין בזה רע, כמובן. כבר ראיתי סרטי מסע רעים וסרטי מסע טובים, כל סרט והסיפור שלו.

 

והסרט הזה דווקא משובח. קצת עלילה בלי ספוילרים: יש לנו משפחה אמריקאית מהמעמד הבינוני, קצת צרות כלכליות, קצת בעיות הורים-ילדים, קצת בעיות זוגיות. זוג הורים ולהם מתבגר מתוסבך, ילדה חמודה-מקסימה אך קלולסית, סבא שלעת זקנתו שובר את כל החוקים ולקינוח דוד שסובל מאהבה נכזבת ואובדני. ערבבו ביחד וקיבלתם ארוחה משפחתית עגומה במיוחד. כה עצוב לראות את המשפחה חולקת דלי ענק של עוף מטוגן ומעמידה פנים שזו משפחה מאושרת.

 

ואז יוצאת המשפחה למסע ברכב מסחרי, שתכליתו להגיע לתחרות יופי ארצית לילדות, כי הילדה חולמת להשתתף בה. ובמהלך הנסיעה הזו יקרו המון דברים, שכמובן ילמדו כל אחד מבני המשפחה משהו על חייו ועל מה שיש לו.

 

**בפיסקה הבאה ספוילרים – מי שלא ראה הסרט שידלג**

 

החלק האחרון של הסרט הוא שהפך אותו בעיני מסרט טוב לסרט מעולה. האמירה על הצביעות של החברה האמריקאית באמצעות תחרות היופי היא מדהימה. מצד אחד יש שם בנות תשע מאופרות, מפונפנות, בבגדים סקסים, שצועדות על נעלי עקב ומפלרטטות כמו נשים בוגרות עם השופטים, עושות תנועות חושניות שמן הסתם למדו מתחרויות יופי של בוגרות, וזה בסדר מבחינת הקהל האמריקאי. מצד שני באה אוליב, ילדה תמימה, כל תנועותיה מגושמות ילדותית, עם קוקו של ילדות קטנות, לבושה בבגדים שגדולים עליה, מה שרק מבליט את ילדותיותה, ומבצעת, בחוסר חושניות בולט, ריקוד שסבה המרדן שלימד אותה ידע שהוא ריקוד של חשפניות אבל היא לא יודעת ולא מנסה לשדר את זה, וכל הקהל, שהסקסיות היא בראשו ובטח לא בתנועות של אוליב (שכמובן לא נשארת עירומה על הבמה כמו חשפנית אמיתית), מזועזע. ילדות שמחונכות לשדר סקס בלי לומר את זה בקול רם זה בסדר, אבל ילדה תמימה שמבצעת ריקוד שהוא סקסי בראשו של הקהל – הו, השערוריה.

 

עד כאן הספוילרים

 

תוסיפו לזה כתיבה טובה ומדויקת, משחק טוב של כולם (הילדה מועמדת לאוסקר! הידד!), חוסר יומרנות – וקיבלתם סרט מצוין.

 

 


 

 

הר ברוקבק – האמת שהרבה זמן רציתי לראות את הסרט הזה, מסיבות שטחיות לגמרי: שני השחקנים שווים בעיני. להית' לדג'ר בכלל שמור מקום חם בליבי מאז "עשרה דברים שאני שונאת בך". אז לא הייתה שמחה ממני לגלות שיש את זה בסרטים האלה שאפשר להזמין ביס לצפייה פרטית, ובדיוק קיבלתי שלושה סרטים בחינם מתנה מיס.

 

קודם כל – הסרט מאוד יפה. וואיומינג, מתברר, זה מקום ממש ממש יפה. לשנייה פינטזתי לי על בית שקט על ההרים שם, מול הנהר והפסגות המושלגות, הכי רחוק שאפשר מהשכנים הערסים שלי. אחרי זה הזכרתי לעצמי שאין סיכוי שאפשר לבדוק שם מייל ובטח יהיה ממש קשה למצוא שם מספרה טובה או חנות של נעמה בצלאל, אז סימנתי לעצמי את המקום בשביל אחד מבתי הקיץ העתידיים שלי, מייד אחרי שאתחתן עם מיליונר.

 

אבל העיקר בסרט זה סיפור האהבה. וסיפור האהבה שם כל כך חזק, כל כך עוצמתי, שכשהם נפגשים בפעם הראשונה אחרי שנים ומתנשקים, יכולתי להרגיש את הפרפרים בבטן, את העוצמה של הגעגועים שלהם. איזה כיף. ובקטע הדרמטי – הם בכו וגם אני.

(לא שזה אתגר גדול, אני כה רכרוכית עכשיו שאני כאמור בוכה מאקסטרים מייק אובר גירסת הבית. אתמול בכיתי רבע שעה למראה הבית החדש שקיבלו אלמן ושמונת ילדיו).

 

 

 


 

 

הטרילוגיה הניו יורקית – את הספר הזה קיבלתי במתנה מהשבדי, כשעוד היינו זוג טרי ורק יצאנו. היינו ביחד בפראג ועסקנו רוב הביקור בקניית ספרים אחד לשני. שאר הספרים שהוא קנה לי שם דווקא היו ממש מוצלחים, אבל לא זה.

 

כנראה שאין לי את זה עם פול אוסטר. את הראשון שלו שקראתי, "ארמון הירח", קנה לי החבר הראשון שלי, שנשבע לי שמדובר בספר משנה חיים. אולי הוא משנה חיים, אבל לא את שלי. לא התרשמתי. את הספר הבא שלו, "לוויתן", קנה לי ידיד שהבטיח חוויה אחרת. ובכן, זה היה אחר מחוויה. את "ורטיגו" עוז קיבל במסעותיו בדרום אמריקה, כחלק מהחלפות הספרים של תרמילאים. חשבתי שחביב, ותו לא.

 

אבל אל "טרילוגיה ניו יורקית" הגעתי עם קצת ציפיות בכל זאת, כי השבדי קנה לי אותו ובדרך כלל יש לנו טעם זהה בספרים. וול, וורנג!* שנים לא נתקעתי ככה עם ספר. הטרילוגיה התגלתה כתרגיל ספרותי פוסט מודרניסטי שפול אוסטר משחק עם עצמו. שלושת הסיפורים עוסקים בבלשים, סופרים ומשחקי זהות. שמות שחוזרים על עצמם, פרטי עלילה שעשויים להזכיר, אבל בעיקר הרבה תרגילים פוסט מודרניסטים שכאלה.

 

התוצאה הייתה שהספר שיעמם אותי בטירוף. אני אוהבת עלילה, לא תרגילים פוסט מודרניסטים. ולכן לקח לי ים זמן לסיים את הספר הזה, אחרי שעוד קראתי ארבעה ספרים באמצע (המוות והפינגווין, הבושם, ושני ספרי נוער קלאסים – מתילדה והנערים מרחוב פאל, ותודה למבצע של בנק הפועלים שסייע לי לרכוש כל אחד מהם בעשרה שקלים). לא הייתה שמחה ממני לסיים את הספר הזה. אני לא בטוחה שאקרא שוב פול אוסטר.

 

*מסתבר שהשבדי טעה. אחרי שהתלוננתי לפניו שמה פתאום הוא חשב שאני אוהב ספר כזה, הוא ביקש ממני לתאר את העלילה, ואז תפס את ראשו ואמר – "קניתי לך את הספר הלא נכון. התכוונתי לקנות אחר. גם אני לא אהבתי את הספר הזה". אה, זה מסביר את זה.

 

 


 

 

המוות והפינגווין – ספר אוקראיני, על החיים שאחרי ברה"מ. גילה נתנה לי אותו לכבוד הטיסה, והובטח עליו שיהיה מבדר. ובכן, הסופר ציני, והתוצאה היא באמת ספר עם רגעי הומור, אבל התחושה היא בעיקר באסה: האנרכיה במדינות האלה, עד כמה שהיא מתוארת באירוניה ובהומור, היא מפחידה, ובעיקר גרמה לי לעצב. מצד שני, אני כאמור בתקופה שבה אני בוכה מטלוויזיה, אז יכול להיות שאני רואה דברים באור שחור יותר.

 

 


 

 

הבושם – גם אותו קיבלתי מגילה לנסיעה. אני מתה על ספרים תקופתיים, והאמת שאני עוד יותר מתה על סרטים תקופתיים, ודווקא הספר הזה נראה לי יהיה מצוין בסרט. אז אני מאוד סקרנית לראות את הסרט.

 

 


 

 

עד כאן חובות תרבותיים. בפעם הבאה – חוזרת להיות שטחית כמו שאני.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/2/2007 23:12   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספרים   
102 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עופרי ב-18/2/2007 17:19

 


תל אביב

"זה רגעי השפל הכי עמוקים שגורמים לך להתגעגע לחרא הכי טוב שהיה לך בחיים"

(בירה אחת ושלושה צ'ייסרים מוציאים מאוהד תובנות)

 

 


 

 

I know some day you'll have a beautiful life, I know you'll be a sun, in somebody else's sky – but whhhy. whhhy. whhhhhy can't it be, why can't it be mine?

(אדי ודר, במשפט הכי חזק בשיר אי פעם. אוהד ואני נמסים. או שזה הבירות?)

 

 

 

 


 

פארה פצחה במיני פרוייקט משעשע. לו הייתם כוכבי פורנו, מה היה שמכם? קובעים את זה ככה: כשם פרטי לוקחים את שם חיית המחמד שהייתה לכם בילדותכם, כשם משפחה לוקחים את שם הרחוב שגרתם בו. היו לי כמה חיות וגרתי בכמה כתובות בילדותי, ומכאן ששמי, לו כיכבתי בסרטי פורנו, יכול היה להיות מוצארט החלוץ, דמפסי הנחשונים, והכי שוס: קיד רוטשילד.

 

בתגובות לפוסטה יש כמה שמות ממש מצחיקים.

 

 


 

יושבים בחדר האוכל בעבודה ומדסקסים את תחרות התחפושות השנתית של פורים.

אני: מתי יוצא פורים השנה?

אסף (חובש הכיפה): כמו בכל שנה, באמצע אדר.

אני מעבירה מבט אל שאר יושבי השולחן, כולם מושכים בכתפיים במבע תוהה

אני: אז זה מרץ?

אסף: זה יוצא חודש לפני פסח, שיוצא השנה באמצע ניסן כי שנה שעברה הייתה מעוברת*

מודה בפני עצמי שלא הבנתי מילה מהמשפט האחרון, רושמת לעצמי לבדוק ביומן** מתי יוצא פורים

 

*יש סיכוי ששיבשתי משהו את הציטוט המדויק ויצא משהו לא הגיוני.

**אחרי חודשים שאני מחפשת יומן שיענה על הסטנדרטים שלי (שייראה כמו ספר קטן, בלי ספירלה, ושכל השבוע יופיע בכפולת העמודים), ואפילו בניו יורק לא מצאתי, אסף שלח אותי ל"סלון מזל", ושם מצאתי בדיוק מה שאני רוצה. סוף סוף יש לי יומן.

 

 

 


 

 

השכנים הערסים שלי שוב הפעילו את מכונת הכביסה/מייבש בארבע בבוקר. נניח שהתרגלתי להירדם לקול הזמזום של המכונה שלהם מעבר לקיר, אבל אתמול נתקע משהו בין המייבש לקיר, ופשוט דפק בקיר מארבע בבוקר עד חמש וחצי. לא היה מצב לישון בכלל. שכבתי במיטה מצד אחד מנסה לאגור אנרגיה לקום ולדפוק להם בדלת (אנרגיה שאין לי גם כשאני ערה, כי הם ערסים דוחים ולא ממש עוזר אם ביקשתי שקט) ומצד שני עושה מדיטציה להרגיע את עצמי ולומר שאוטוטו המייבש מסיים ויהיה לי שוב שקט. יוצא שנרדמתי רק באיזה חמש וחצי (שלוש דקות אחרי שהמייבש שלהם סיים). 

 

 


 

 

אכלתי ארוחת בוקר עם איריס בבנדיקט. כבר המון זמן שאני מתכוונת להגיע לשם, הרי כולם מדברים על המקום הכי שווה לארוחות בוקר, וכל ניסיון לקבוע עם מישהו מהעבודה לארוחת בוקר מסתיים תמיד בגלגול עיניים משתומם מצידו "מה, עוד לא היית בבנדיקט?"

 

אז הייתי. הלכתי עם איריס, שגם היא ספגה מספיק גלגולי עיניים מהסוג הזה בתקופה האחרונה. קבענו ב-11, וככה נגררתי ממיטתי בזמן כי אני פוחדת לאחר לה. התעלפנו לגלות שיש תור. ב-11?? אנשים לא עובדים בעיר הזאת?? אבל זה רק הוסיף לציפיות.

 

חבל, כי הציפיות לא ממש התגשמו. תראו, מדובר במקום של ארוחות בוקר. העניין הוא שדווקא בתל אביב יש הרבה מקומות מצויינים לארוחת בוקר, כך שצריך באמת להיות מעולים כדי להיות שווים יותר. חצי מהתפריט אפשר להשיג בכל בית קפה – ארוחת בוקר ישראלית (ביצים, סלט, גבינות מאפים + מיץ תפוזים), שקשוקה, סלט, מיזלי. כאלה. גם שאר המנות נראו ברובן במקומות אחרים – את קדירת הבשר וירקות השורש הצרפתית אכלתי כבר בגילי'ז (אפרופו מקום מומלץ לארוחת בוקר!), פאנקייקים אפשר למצוא בהרבה מקומות (ואפילו מקמח מלא בקום איל פו!), ואת מדליוני הבקר אין לי מושג, אבל מי רוצה לארוחת בוקר.

 

גולת הכותרת היא האגס בנדיקט, אבל זו דווקא מנה שאף פעם לא הצלחתי לחבב, משהו בביצים הנוזליות פשוט לא עושה לי את זה. אז אני לקחתי שקשוקה, שהייתה רגילה ותו לא, ואיריס לקחה אגס בנדיקט (שיש לציין שהוגשו על בריוש), ושתינו לא ממש הבנו מה הביג דיל. על השולחן אגב ישנן גם צנצנות עם ריבה ועם נאטלה. אסור לנפנף בנאטלה לידי, בטח לא כשיש לחמניה ליד. וככה סיימתי את השקשוקה שלי בלי הרבה לחם, כי למה סתם פחמימות, ואז דחסתי כמו כלום לחמניה עם חצי מיכל נאטלה ("אוהבת נאטלה, אה?" העירה איריס בזעזוע). אוף.

 

לסיכום: יש הרבה מקומות מצויינים לארוחת בוקר בעיר הזו. לא חייבים לעמוד בתור בשביל אחת רגילה. עם כל הכבוד לטרנדים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/2/2007 13:40   בקטגוריות רוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
101 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/2/2007 14:34

 


פרויקט 5

זו קוקסטה שזימנה אותי אל הפרויקט הזה, שיש לציין כבר עשיתי דומים לו.

(הערה: מתברר שגם דריה, שפיספסתי באורח מוזר את פוסט חמשת הדברים המהממים שלה).

(הערה המומה מספר 2: גם עלמה ק הזמינה אותי, אני לא מבינה איפה הייתי ביומיים האחרונים. והיא עוד כתבה חמש הערות שוות במיוחד).

מאיפה אני אגרד חמישה דברים שאתם לא יודעים עליי ואני מוכנה לחשוף?

 

1. היום (שישי) הייתי בהנגאובר רציני. אני אוהבת לצאת מהעבודה וללכת לשתות. הפעם זה היה עם בן דודי אוהד. אני לא זוכרת כמה שתינו, אני רק זוכרת שחשבתי שהוא אחד האנשים הכי מקסימים שאני מכירה ומזל שהוא חבר שלי.

 

2. ישבנו בבר שחביב עליי כי המוזיקה בו לא אופיינית לשאר הברים בתל אביב: לא עוד מוזיקה אופנתית בלי שום מילים, כי אם קלאסיקות ניינטיז, רוק כמעט כבד.

 

3. גע"ס כתבה שמוזר לה הקונספט של גברים צמחוניים. דווקא אין לי בעיה עם גברים צמחונים (עוז ואילן, זה אתם שאני מכוונת אליהם), אבל הפוסט שלה הזכיר לי שגם אני מעדיפה גברים בגירסתם הטיפה יותר קדמונית: הבו לי גבר שיודע לאכול ונהנה מהאוכל, שיודע לשתות, שאוהב לראות כדורגל, ושאני יכולה לנאום ארוכות תוך כדי שינה וזה לא יפריע לו כי בצבא הוא התרגל לישון באזורים הרבה יותר רועשים. ואה,  הוא חייב לשקול לפחות 15 קילו יותר ממני. במקביל הוא גם צריך לאהוב ספרים, סרטים, יין ומוזיקה קלאסית. דרוש בבון עגול משקפיים?

(זו לא באמת מודעת דרושים, אני עדיין מחזיקה בחוק ה"לא פוגשת גברים שהכרתי בבלוג". תודה).

 

4. שלושת הדיסקים הכי מושמעים בדירתי בתקופה האחרונה הם הפסקול של "דבר אליה", הפסקול של "אחי איפה אתה" ויצירות קלאסיות.

 

5. מאז שחזרתי לארץ אני מהרהרת בעתידו של הבלוג. ממש פחות כיף לכתוב על החיים כשאת מבואסת. הרבה יותר קל להיות בלוגרית נהנתנית בשטוקהולם מבלוגרית נרגנת בתל אביב.

 

השרביט מועבר ל

פורד (הו, חיי הקודמים)

עוז (פרוטקציה משפחתית)

מישמיש (חדשה בישרא!)

רוטול (פרוטקציה לחברות)

קטמן (או יה, אתה תכתוב סוף סוף!)

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/2/2007 02:41   בקטגוריות פרוייקטים של ישרא   
125 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רוג'ר מור ב-13/2/2007 15:17

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s