ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2009

9/2009

שלום למפרץ

אחרי יומיים שמשיים ונעימים בנאפה וסונומה שמנו פעמינו ואופנוענו בחזרה אל הכפור. כלומר סן פרנסיסקו.

 

אבל עוד לפני סן פרן, ממש ליד הגולדן גייט (מצפון) לקחנו ימינה. ידיד שגר שנים ארוכות באזור המליץ לי על מגדלור שנקרא פוינט בוניטה, רבע שעה מהגולדן גייט בכביש צר ומפותל, אבל נוף שווה.

וכך מצאנו את עצמנו האופנוען ואני נוסעים בשביל עיזים בתוך ענן, נוקשים שיניים ותוהים אם אנחנו במקום הנכון. אבל התברר שכן. המקום באמת מקסים.

 

 

מדובר במגדלור עתיק, שכבר לא נמצא בשימוש, וכדי להגיע אליו נוטשים את הרכב והולכים כעשר דקות בשביל בין צוקים ובמנהרה חצובה בסלע.

 

 

 

 

אחרי הליכה בשביל מגיעים אל המגדלור.

 

 

 

 

 

על הגשר שאתם רואים בתמונה אפשר לעלות רק שניים בבת אחת, ולכן עומדים במקום מתנדבים שמווסתים את המטיילים. הם מאוד קליפורנים ואדיבים, ובכלל, כל המקום מתנהל בנחמדות וביעילות. ווי לאב קליפורניה.

 

אחרי סט צילומים וסיור בתוך המגדלור שבנו לאופנוע ויצאנו לסן פרנסיסקו. ובדרך כמובן יש נופים מקסימים.

 

האמת שזה הנוף שלפני המגדלור, באזור שישנו בו בטיבורן. (צילום: האופנוען)

 

 

 נסענו ישירות לקסטרו, האזור ההומואי שכל כך אהבנו בפעם שעברה.

 

 

 

 

 

כל הרחובות של קסטרו מלאים בדגלי גאווה, זוגות גברים (בעיקר) מטיילים שם, לעיתים קרובות עם ילד, וכל החנויות בעלות אוריינטציה גיית. חשבתי שזה מקסים עד שנכנסנו לחנות של ג'י-סטאר והתברר שיש להם רק את הקולקציה הגברית. ואני אומרת, עם כל הכבוד, עד כאן, אל תפגעו לי בקניות.

 

אז אכלנו בקסטרו צהריים, בקפה עם חצר (הייתה חצי שעה של שמש) וכולם היו כמו כולם שם, כלומר חברותיים ומקסימים. איחלנו לעצמנו לגור שם, או לפחות לגייז שאנחנו הכי אוהבים שיגורו שם. כל כך מקסים שם.

 

ובאופן כללי נהנינו מאווירת סן פרנסיסקו.

 

(צילום: האופנוען)

 

ואחרי שעתיים ומשהו בקסטרו החלטנו ללכת על תרבות ונסענו למומה, כלומר המוזיאון לאמנות מודרנית של סן פרנסיסקו. הייתה שם תערוכה של הצלם ריצ'רד אבדון, מה שמאוד מאוד שימח אותנו. אחרי התערוכה ההיא התפצלנו, האופנוען הלך לראות קצת ציורים אבסטרקטים ואילו אני הלכתי לומר שלום לציורים של פרידה קלו שיש שם. שנינו חזרנו מרוצים.

 

 

המוזיאון, קומת הכניסה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

אחרי ה-מומה כבר היינו די עייפים, ועל כן סיימנו את היום בכך.

ולמחרת יצאנו לדרך חזרה. אמרנו שלום למפרץ סן פרנסיסקו ויצאנו בדרך למונטריי וכרמל, שוב.

 

עצירה ללאנץ' במזנון דרכים בנוטס לנדינג. האופנוען מצלם חיי אופנוענים.      (צילום: האופנוען)

 

 

כזכור, כבר היינו במונטריי ובכרמל, ובעצם חזרנו לשם רק בגלל שאהבנו את המקום כל כך.

ולכן יצאנו שוב לסיור בכרמל. ובין האנשים שם הייתה גם אישה אחת שנשאה איתה גור של סן ברנרד. הוא היה כה חמוד, שכל מי שעבר מולה נעצר.

 

 


(צילום: האופנוען)

 

לקח לנו איזה שעה להירגע מתחושת ה"אנחנו רוצים כלב!!! סן ברנרד!!"

בכל זאת, מה שטוב לסן ברנרד באווירה הקרירה בצפון קליפורניה כנראה לא יהיה כל כך טוב להם באוגוסט התל אביבי.

 

אחרי כמה שעות רגועות ונעימות בכרמל, חזרנו למלון במונטריי. זה היה יום רגוע יחסית, שהוקדש לנסיעה מסן פרנסיסקו ולטיול בכרמל.

 

כי למחרת יצאנו לדרך הארוכה באמת – כל הדרך ממונטריי ללוס אנג'לס.

 

הפסקה למנוחה על דרך מספר 1. יפה וקר                  (צילום: האופנוען).

 

ולמרות שהיה מדובר בשעות על האופנוע, הדרך דווקא עברה בקלילות. בשלוש בצהריים היינו בסנטה ברברה והודענו לעוז ולקרן שעוד שעתיים אנחנו אצלם. האופנוען אכל מהר המבורגר ויצאנו לדרך.

 

אחח, קשה לתאר את המפגש עם האחיין. ואה, עם עוז וקרן גם… אבל האחיין, הילד שבגללו שרנו "איזה שעון בן חיל" ו"אריה מכפר סבא בא" כל הטיול שלנו, היה כמובן סיבת הגעגועים הכי גדולה. המסכן לא הבין מה פשר שני רוכבי האופנוע שנפלו עליו ב"נכון שהתגעגעת אלינו גם" פתאום, אבל עמד בהתקפה בכבוד.

 

בפרק הבא: ימים אחרונים בלוס אנג'לס, מפגשי גולשים ובני דודים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2009 16:29   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של יול ב-7/10/2009 23:21

 

 


 

מבית אלפא עד נהלל

הפסקה מטיולנו בארה"ב, בשביל קצת טיול בארץ. או, מה קורה כששולחים אותי למצוא מקום בצפון שהוא לא עפולה (אבל לעפולה אני יודעת להגיע בעיניים עצומות מכל כיוון!).

 

שנה וקצת אחרי החתונה של בת דודי מור, שכזכור עשתה את זה בקצה של המדינה, אי שם במקום שנקרא שדה נחמיה, התחתן גם אח שלה, גור. והוא, מצד אחד חסך לנו שעתיים נסיעה לעומת אחותו ועשה את זה טיפה יותר קרוב, ומצד שני לא התחשב מספיק בשביל להתחתן במקום מיושב כמו קיסריה ודרומה. הו לא, בן דודי גור היה חייב להתחתן במקום יפה ומהמם, שכולו נהר זורם ומפלי מים שאפשר לשחות בהם. הוא התחתן בסחנה.

 

דווקא הייתי בסחנה. אלא שהייתי בת 10 ולא זכרתי איך הגעתי. אבא, איש עפולה שכמוהו, שלח לי מייל מפורט, כולל הסברים כמו "זה ליד קיבוץ ניר דוד אז תעברי את בית אלפא". ועל זה נאמר – מה, בית אלפא זה לא רק שם של מקום בשיר??

(סתם סתם, כצאצאית למייסדי העמק וכו ברור שאני יודעת שיש בית אלפא, רק לא היה לי מושג איפה זה בדיוק בעמק)

 

כשכבר היינו בדרך התקשר אחינו הקטן ואמר את המשפט הבא:

"אבא אומר שהכביש של מרחביה חסום אז סעי דרך התענכים"

אני: ?? מה חסום? לנסוע דרך המה? איפה זה יוצא באיילון?

אחינו הקטן (צוחק): אני רק מסרתי את ההודעה. בהצלחה.

 

באורח מפתיע בסוף כן הצלחנו להגיע. יש להודות שהמקום יפהפה.

 

 

 

 

 

החתונה עצמה, שהייתה בעצם טקס אלטרנטיבי, הייתה מקסימה. כיוון שכדורסל קרוב ללב המשפחה הוכרז שהחתן יעניק לכלה טבעת, והוא אכן העניק לה טבעת, של כדורסל, ואני מתכוונת לטבעת כמו זו שאם לא נוגעים בה אז אומרים "רק רשת". שורה של חברים וקרובים הקריאו שירים קצרים שכתבו למאורע, ואז אירע הקטע הכי מקורי.

 

החתן הצהיר שהוא כבר שבר כוס לזכר חורבן ירושלים (טקס ברבנות נערך כבר לפני חצי שנה), ובאופן כללי החופה הזו לא עוסקת בחורבן, אבל הוא כן רוצה לסיים את הטקס במשהו סימבולי, ולכן הוא ישבור משהו אחר. "כמו שאתם יודעים", אמר החתן לקהל, "מעבר לקשר שלי עם הכלה אני מנהל מערכת יחסים רצינית כבר שנים עם גורם שלישי, והחלטתי מעכשיו לגמור את מערכת היחסים ההיא".

ואז, הוא שלף פלייסטיישן, ולקולות נדהמים של הקהל הניח אותו על הרצפה והניף את הרגל. כמה גברים בקהל זעקו "לא!!!!!!!", וביניהם היה האופנוען, שעוד שנייה התכוון לזנק על החופה ולהציל את הפלייסטיישן, אבל גור פשוט ריסק את המכשיר בהנפת רגל אחת. הקהל ציחקק ומחא כפיים, האופנוען אחז בליבו (כמו עוד כמה גברים בקהל), והמוזיקה פרצה.

 

את שאר החתונה העברנו בטריפת מזון בעוד אחינו הקטן קצת מלהג (אני: איזה מספר וודקה זה? אחינו הקטן: החמישית. למה?). בקינוחים היו קרמבואים עשויים על ידי קונדיטור, ובהם קרמבו לבן שהיה מעלף. כן כן, היה מצוין.

 

ולפינת כל הכבוד: בהתחלה התפלאתי מה עושים כל כך הרבה אנשים עם תסמונת דאון או פיגור בחתונה, אבל התברר שאמא של החתן מתנדבת באקי"ם, והיא פשוט הזמינה לחתונה הרבה מהאנשים שהיא עובדת איתם. הם היו לבושים יפה ורקדו בלי הפסקה, חיבקו אותה ונראו מאושרים, וכל זה היה פשוט מקסים.

 

 


 

במוסף לשבת/חג של "ידיעות אחרונות", מצטט מאיר שלו בטורו שיר שכתב אביו, יצחק שלו, שנקרא "צעירים טייסים ימותו". הוא כמובן עושה זאת בהקשר העצוב של אסף רמון. אני לא חובבת שירה, ואחת הסיבות לציון העלוב שלי בבגרות בספרות קשורה לעובדה הזו, אבל השיר הזה תופס את הלב בעברית היפה שלו, ובמשמעות העצובה. אני לא אצטט את כולו, כי אני לא סגורה על ענייני זכויות יוצרים, אבל את שתי השורות הראשונות כן:

טייסים צעירים ימותו, יפים וכנוּפים

מהירים במעוף חייהם ומהירים במותם.

מכל מה שקראתי על הפרשה הטראגית הזו השבוע, השיר הזה הוא כנראה הטקסט הכי יפה ונוגע שיש.

 

 


 

 

ובמעבר חד:

את ערב ראש השנה חגגנו בהרכב מורחב במיוחד (בני דודים משני הצדדים, פלוס בני דודים של בני הדודים) אצל ההורים שלי. אמא שלי ערכה שולחן סדר ראש השנה יוקרתי במיוחד, הוסיפה יין בוטיק וכל בני הדודים חגגו ושמחו. ואין כמו להיות בת 34 ולשבת בשולחן הילדים. איזה תענוג.

 

דקה לפני הארוחה עמדתי ושוחחתי עם בן הדוד מהגליל במטבח, כשתוך כדי שהוא מקשיב לי הוא שלח יד להישען על השולחן. מה חבל שהיד שלו נחתה לא על השולחן כי אם בצלחת שעמדו בה מאפינס הקישואים שאפיתי, והצליחה למעוך שניים עד לכדי פירה. לא היה מופתע ממנו לגלות שהוא נשען על משהו חם ורך. זה כמובן היה חייב להיות שני המאפינס היחידים בערך שהצלחתי לחלץ מהתבנית שלמים. (בן הדוד מהגליל למראה העיסה הירקרקה, בקול לא משכנע: לא נורא, זה מאוד מעורר תיאבון גם ככה. אהה).

 

 

 


 

 

את היום הראשון של ראש השנה, כלומר היום, פתחנו האופנוען ואני בארוחת בוקר בפינה הדרוזית החביבה עלינו בדליית אל-כרמל. פיתות עם לבנה, קישואים, פלפלים ועלי גפן ממולאים, זיתים ותה. 40 שקל לשנינו ביחד. עם המחיר הזה קשה לחזור לבנדיקטס אחר כך.

 

בשוק של דליית קנינו חבושים, ועל כן היום אני אשנס את מותניי ואעשה ריבת חבושים מהמתכון שבספר של אורנה ואלה. יאי!

 

ביציאה מדליית תפס אותנו גשם מטורף, ברצינות, ותוך חמש דקות היינו ספוגי מים (על אופנוע וכו). עד כאן לתוכנית שלנו לנסוע מחר לגולן לבקר את שני.

 

אבל בכל זאת, ספטמבר בישראל: עשר דקות אחרי כבר היינו בחוף בית ינאי, השמש זרחה והכל היה חם ונעים.

 

 

 

עד כאן מעללי החג שלנו. שנה טובה לכולם,  ובפעם הבאה אנחנו שבים לקליפורניה כי הגיע הזמן שאסיים את סיפור הטיול מיולי-אוגוסט.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/9/2009 17:35   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/11/2011 20:07

 

 


 

אז נרים כוס יין

ביום הרביעי של הטיול החלטנו האופנוען ואני להתחמם קצת, ובמקום לנסוע לכיוון סן פרנסיסקו עלינו למעלה, לכיוון נאפה ואלי.

או לפחות, מה שאנחנו חשבנו שהוא נאפה ואלי. אחרי חצי יום שם גילינו שאנחנו בעצם בסונומה ואלי.

לא שזה משנה. הרעיון הוא אותו רעיון: נוסעים על כביש, שכנראה מכונה דרך היין, ובדרך יש המון פניות שמובילות להמון יקבים. לכל יקב אפשר להיכנס, ושם תמיד יימצא תפריט טעימות. זה עובד מאוד פשוט: משלמים משהו כמו 5-15$ ובתמורה מקבלים טעימות מ-4-8 יינות שונים שעושה המקום. לא חייבים לקנות יין במקום שטעמתם, כי במילא כבר שילמתם על הטעימות. אפשר גם לחלוק זוג בתשלום אחד, כי בכל כוס יש משהו כמו ארבע לגימות ואין בעיה לעשות חצי חצי.

בקיצור, דיל שווה ויום מהנה בכלל לחובבי יין.

 

היקב הראשון שנכנסנו אליו היה בכלל חדר טעימות שמייצג שני יקבים, טיי קייטון ומאסקרדיני. מוכרת חביבה הסבירה לנו שאנחנו ממש לא חייבים לקנות, ותמורת עשרה דולר קיבלנו זכות לטעום שמונה יינות מרשימה שהוצגה לפנינו. בגלל שהאופנוען נוהג וגם כדי לא להשתכר כבר ביקב הראשון שאנחנו מבקרים בו, ירקנו את כל מה שטעמנו. נשמע בהמה אבל היי ככה עושים גם רוזנים צרפתיים.

והיה שם יין אחד,Sangiovese משנת 2007 אם לדייק, שהיה פשוט מעולה. היינו קונים אותו, אבל לכו תסחבו בקבוק יין על אופנוע שכל קופסאותיו ותיקיו מלאים עד אפס מקום. ניסינו לברר אם הם מוכרים במקום אחר, וכמובן שנפלנו על היקב היחיד בערך בכל האזור שמסרב למכור את היין שלו בכל מקום אחר חוץ מביקב עצמו. באסה.

 

אחרי שתפסנו את הפרינציפ התחלנו פשוט לטייל בין היקבים. פיתחנו חיבה לאלה הקטנים, שעושים מעט ארגזים בשנה והרבה יותר משפחתיים. זה נראה ככה:

 

אזורים ארוכים של כרמים

 

 

ובניין טעימות ליד הכרם

 

 

 

 

האופנוע מחכה לנו בשלווה באחד היקבים

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

בצהרי אותו יום חתכנו לנאפה, ושם אכלנו צהריים באיזו מסעדה איטלקית יקרה להחריד. זה היה שם שהגישו לנו את הגספצ'ו עם כדור הגלידה באמצע. בעע.

 

אבל לסיכום אותו יום, היה לנו חם ונעים, ונורא נהנינו לטעום את היין.

לכן קמנו למחרת, היום החמישי של הטיול, והחלטנו לנסוע שוב בדיוק לאותו מקום.

כן כן, זה יתרונו של טיול ספונטני, שאפשר להקדיש יותר זמן למקומות שאוהבים.

 

לפני שהגענו לנאפה החלטנו לעצור בסונומה. כי שם, ידענו, ישנו יקב שהיה היקב הראשון באזור, בואנה ויסטה. והיקב הזה הוקם על ידי המתיישב הראשון שהביא לאזור את הכרמים וחשב לעשות שם יין. הברון רוטשילד. סתם, לא רוטשילד, מה זה פה, זכרון יעקב? אבל כנראה כן סוג של ברון. איזה אציל הונגרי בשם אגוסטון הרסטי.

ובגלל שהונגרים זה קרוב לליבנו, החלטנו ללכת לראות את היקב הראשון של האזור.  

היה די מעניין לראות את היקב, אף על פי שהוא דווקא די גדול וממוסחר ואילו אנחנו חיבבנו יותר את אלה המשפחתיים והקטנים. הקטע המעניין ביותר ביקב היה הקומה השנייה שלו, שמוקדשת לתערוכה למייסד המכובד שלהם. וזה היה מעניין כי כל הדרך התבדחנו האופנוען ואני שאם הוא הונגרי אז אולי הוא איזה קרוב של מישהו מאיתנו ובעצם אנחנו היורשים של המקום.

ובתערוכה על אגוסטון החביב מתוארת השתשלות חייו, ובין היתר, פרט לזה שהוא עבר מאה מדינות ומקומות, הוא גם מתאגרף, והאופנוען ואני כבר צחקנו שהוא בדיוק כמו האופנוען, שהוא כנראה נין אובד שלו.

ואז הגענו לתמונה של אגוסטון ופערנו פה:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

כי לכם התמונה הזו אולי לא אומרת כלום, אבל אם הייתם מכירים את אבא של האופנוען הייתם מבינים שזה בדיוק הוא. זה כמו ב"חזרה לעתיד", שאותם שחקנים מגלמים את הסבא של הסבא מאה שנה קודם וכאלה, בבגדים תקופתיים. אז זה כאילו לקחו את אבא של האופנוען והלבישו עליו את השיער והחליפה הזו. (והאמת שהוא דומה מאוד גם לאופנוען בעצמו, למרות שהוא לא הודה בזה).

 

אז כאן כבר הפסקנו לצחוק אלא התחבקנו בשמחה כי מצאנו את סבא של סבא של סבא של האופנוען, ואיזה כיף, הוא היה עשיר והיה לו יקב בקליפורניה!!! יש!!!!

ניסיתי קצת לשכנע את האופנוען שייציג את עצמו בתור הנכד האובד של אגוסטון וידרוש את המפתחות, אבל בסוף החלטנו לרדת מזה. בכל זאת, הסתפקות במועט, נשאיר לשאר היורשים שלו את היקב, אנחנו בכלל ציוניים וגרים בישראל, מי רוצה יקב בגולה.

שאר הסיבוב באזור כלל בדיוק את מה שעשינו אתמול: טיול בין היקבים, תוך שאנחנו בוחרים ביניהם מהסיבות הכי אקראיות. אני למשל בחרתי להיכנס ליקבסויר, פשוט כי טום סויר הוא אחד מספרי הילדות שאני הכי אוהבת.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

ביקב הזה קיבלנו שוב דוגמה למה הכי כיף להיכנס ליקבים הקטנים. כששאלתי את המוכרת מי עושה את היין, אם זו משפחה או חברה, היא הצביעה על הקשיש החביב שעמד לידה ואמרה "דיס איז מיסטר סויר, הי מייקס דה וויין". מייד פצחנו בשיחה על עשיית יין איתו. היה ממש מקסים.

 

כשחיפשנו ארוחת צהריים הודינו בפני עצמנו שממש נמאס לנו מכל המסעדות היקרות, בייחוד אחרי גספצ'ו הגלידה, וככה עצרנו בחנות שמכרה את הדברים הכי מתבקשים באזור: לחם טרי, גבינה ונקניקים. זו הייתה ארוחת הצהריים שלנו.

 

 

 

(נאכל על שולחן מעץ באמצע גינה. מי צריך יותר)

 

 

את שארית היום הקדשנו לעוד כמה יקבים, ובאמת שטעמנו די הרבה יין, עד שהחלטנו שדי, אנחנו כבר לא מבדילים בין הטעמים, ויצאנו בחזרה אל הקוטב. סליחה, סן פרנסיסקו.

 

ובדרך עברנו ליד מזנון דרכים שהיה כה אמריקאי, ובבירור מכר המבורגרים מאוד טיפוסיים, שהאופנוען פשוט לא עמד בזה ועצר שם.

 

 

ואני, שהייתי כה מותשת מהיום הארוך ומכל היין, נשכבתי על הספסל ליד האופנוען בעוד הוא טורף את ההמבורגר שלו.

ואחרי 20 דקות הוא העיר אותי.

כן כן, הייתי כה עייפה שנרדמתי על ספסל ליד ההייווי. על ספסל. ליד כביש. הה, רק תקראו לי פרינססה עכשיו.

 

לקראת ערב הגענו אל המלון שלנו בטיבורן, וצנחנו כמו אבנים שיכורות במקצת אל המיטה.

בפעם הבאה: יום נעים בסן פרנסיסקו. כאמור, אנחנו חוזרים למקומות שאנחנו אוהבים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/9/2009 01:40   
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/10/2009 21:37

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s