ארכיון – עדי בעולם, ספטמבר 2006

 

דברים קטנים

זה התחיל במידע מודיעיני: ישראלי שהגיע אל נחשון סיפר לו שיש בחור ישראלי בשטוקהולם שפתח חומוס בר ישראלי לכל דבר. לקח לנו שלוש דקות מרגע קבלת המידע ועד ההחלטה שלשם הולכים לארוחת צהריים, אפילו שזה במרחק חמש תחנות סאבווי מאיפה שהיינו.

 

כשהגענו אל המקום ראינו מקום קטנטן, ארבעה שולחנות, ומאחורי הבר בחור עם תספורת שאפשר להגדיר אותה רק "תל אביבית".

"היי", אמר נחשון.

"היי" ענה הבחור.

"שלום", ניסה נחשון בעברית.

"שלום", ענה הבחור במבט חושד ועיניים מצומצמות, כך שלא הצלחנו לקבוע אם הוא ישראלי או לא.

"מה עניינים", ניסה אורן.

"סבבה" ענה הבחור.

"מצאנו!" החלפנו חיבוקים בחבורה.

 

לקחנו חומוס פטריות, חומוס בשר ושקשוקה. אחרי שהזמנו גילינו שמגיע לשולחן אוטומטית פיתות וחמוצים (!) שזה אולי טריוואלי בתל אביב, אבל משול לאירוע קוסמי נדיר בממלכת הבלונדינים קמוצי הארנק. בינתיים הישראלי (שהתברר ששמו נמרוד) החליף את המוסיקה ברקע לאהוד בנאי והגיש את החומוס, שהוא עושה בעצמו.

 

היה הלאנץ' הכי ישראלי שהיה לי מאז הביקור האחרון בישראל. (הסבר לישראלים שבארה"ב: להבדיל מהגאות במקומות ישראלים אצלכם, פה פשוט אין מקומות ישראלים). נמרוד הבעלים סיפר שלאט לאט מגיעים למקום עוד ועוד ישראלים ששומעים על זה מפה לאוזן, ושגם שבדים באים, כי הם מתים על חומוס (?).

 

 


 

 

אחרי כל ההמלצות שראיתי בישרא, החלטתי לבדוק את הסידרה הזו, "האוס". אז בינתיים ראיתי פרק אחד, ואני מודה שהתלהבתי. קודם כל יו לורי, שרק בשבילו אני אראה הרבה תוכניות. אבל גם הדמות שלו מרתקת, ומאוד מתאימה לאיך שהוא משחק. איזה כיף.

 

 


 

 

סיימתי את "בלונדיניות ברגדורף", ספר קליל ומשעשע. בהתחלה קצת לא סבלתי אותו, כי הגיבורה עלתה לי על העצבים, אבל אחרי זה הבנתי שבעצם זה כמו הסרט "קלולס", שהגיבורה היא צפונית להחריד וחייבים לצחוק מזה. הספר אגב מביא את את עלילותיה של בחורה עמוסת כסף בניו יורק, שחברתה הטובה היא יורשת רשת בתי כלבו ענקיים ומיליארדי דולרים (כלומר, מעין פאריס הילטון). הסטנדרטים שהן חיות לפיהם מאוד שונים מהסטנדרטים של חיי האנשים הרגילים (לטוס לצרפת בטיסה מסחרית במקום במטוס פרטי?? הו, הזוועה). והספר, כמובן, גם עשה לי חשק לקניות. אין חדש תחת השמש.

 

 


 

 

לארוחת הבוקר היום נקנתה גבינת כבשים באסקית, שאלבר, הצרפתי מהמעדנייה מול הבית, המליץ לאכול אותה בטמפרטורת החדר. גבינה פשוט מעולה. נקראת "באסקייר" או משהו כזה. חתיכה קטנה שווה את משקלה בזהב, אבל נו, למען הסקרנות.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/9/2006 13:24   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםספריםישראלית   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-4/10/2006 18:23

 

 


 

פאדיחות בין תרבותיות

פגישה ראשונה עם אמא של הבנזוג. אנחנו לוחצות ידיים.

אמא של הבנזוג: זה כל כך מעניין, לפגוש יהודייה. קראתי פעם ספר עליכם.

אני: הממ, יופי.

אמא של הבנזוג: קראתי שאתם לא אוכלים חזיר.

אני: זה נכון, יהודים שומרי מצוות לא אוכלים חזיר.

אמא של הבנזוג: אז במיוחד בשבילך הכנתי לארוחת ערב עוף ברוטב שמנת!

 

 


 

 

"אוי אוי אוי, שיכר איז א גוי". אחינו הקטן פוצח בהיסח הדעת בשיר הגנאי לגויים שהיה חביב על סבא עליו השלום, בדיוק מול פניו ההמומות של הבנזוג.

 

 


 

 

כיתת השבדית הראשונה שלי, אני משוחחת לראשונה עם מישלין, מהגרת מאפריקה.

אני: מאיפה את?

מישלין: מבורקינה פאסו.

אני (בטון מעודד): לא חמודה, אני מתכוונת מאיזו מדינה, לא מאיזו עיר.

(אני מצליחה להפגין בורות והתנשאות באותו משפט!)

 

 


 

 

דקה אחרי, מישלין מוכיחה לי שהיא בורה לא פחות ממני:

מישלין: מאיפה את?

אני: ישראל

מישלין: אהה. אז את… קתולית, כן?

 

 


 

 

יום למחרת, מישלין ניגשת אליי כדי לתקן את הרושם.

מישלין: רציתי להתנצל על אתמול. קראתי אתמול על ישראל, איזו שטות זה היה מצידי לחשוב שאת קתולית.

אני: זה בסדר, אין בעיה

מישלין: ברור שאת מוסלמית. ורציתי לומר לך כל הכבוד שאת הולכת כאן בלי רעלה, למרות החוקים הנוקשים אצלכם.

 

 


 

 

כיתת השבדית השנייה שלי. פטריק האיטלקי מרצה בקולי קולות על עירו נאפולי, בהשוואה לעירה של שרה, מילאנו.

פטריק: מילאנו זה כמו אירופה. אבל נאפולי… אוהו, אצלנו הולכים עם חולצות פתוחות, ולגברים יש שיער על החזה, נראים יותר גרוע מערבים.

~אמין (אלג'יראי) ועימאד (ירדני) נועצים מבטי משטמה בפטריק~

פטריק (בטון ידידותי): שלא תיעלבו, כן? ערבים, אלה פוגעים להם בכבוד, ישר מוציאים סכין.

~אמין נראה כאילו עוד שנייה הוא מוציא את הסכין~

 

 


 

 

קיאנה (חברתי האמריקאית-שחורה) לוקחת מונית בגטבורג.

נהג המונית: מאיפה את?

קיאנה: מיאמי.

נהג המונית: גם החברה שלי מאפריקה.

קיאנה: אני לא מאפריקה. אני אמריקאית.

נהג המונית: יש לנו הרבה מהגרים מאפריקה עכשיו. עדיף לכם פה מאשר באפריקה, אה?

 

 


 

 

"אני לא כל כך אוהב את המאכלים האקזוטים האלה מהמזרח התיכון". (החבר של אחות של הבנזוג אומר לא לעוגיות שוקולד צ'יפס שעשיתי, בלי לשים לב אפילו מה יש בצלחת. מי אמר התנשאות ולא קיבל?)

 

 


 

 

"את חוגגת את הכריסמס עם החבר שלך אפילו שאתם רצחתם את ישו??!"

(חוליו מקולומביה חושב שאני דו פרצופית)

 

 


 

 

"מה זה ישו?"

(ג'או-ג'ין הסינית מראה לנו שתמיד יש גבולות בורות שאפשר לרדת אליהם. המורה מסבירה לה בעוד שאר הכיתה נחנקת מצחוק)

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/9/2006 22:40   בקטגוריות פאדיחות   
93 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דה-מונה בבית מס' 7 ב-1/10/2006 22:11

 

 


 

סיכום שנה (חלקי בלבד)

קרו הרבה דברים, ועוד יקרו הרבה בעתיד הקרוב, אבל בינתיים, סיכום קצר של האירועים הבולטים השנה:

 

החברים ששברו כוס וקיבלו טבעת (בסדר כרונולוגי):

רוותול ודימה (אמנם טכנית התחתנו בשנה לפני, אבל המסיבה בארץ היתה לפני פחות משנה)

פורד והבלונדה

אגנה והחבר שלה

יניב וליטל

עדי ואיתי

 

המדינות שהייתי בהן לראשונה השנה:

שוויץ

לטביה

 

הסדרות שהכי ראיתי:

באפי (שולתתת!!1)

עקרות בית נואשות

24

אבודים

ניפ/טאק

פריזון ברייק

סופרנוס

רומא

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 1:

המלחמה בלבנון. התקשורת השבדית מדווחת על הנפגעים הלבנונים, ועל ההפגזות הישראליות. שום דבר בכיוון ההפוך.

 

הרגע בו הבנתי ששבדיה זה רע ליהודים 2:

המלחמה בלבנון. הפגנה מול השגרירות הישראלית. מפגינים שופכים צבע אדום בכניסה לבניין וכובלים עצמם כשהם חוסמים את הכניסה. הם שבדים בלונדינים, לא מהגרים, והם שונאים אותנו באמת.

 

הרגע בו הבנתי שיש עוד תקווה ליהודים בשבדיה:

הבחירות האחרונות. מהפך, הימין מנצח. יש שמועות שלראש הממשלה הבא שורשים יהודים (שמו, אגב, ריינפלד).

 

הרגע בו הייתי הכי מארי אנטואנט:

אורן: מתי עשית בפעם האחרונה מעשה טוב באמת?

אני: בדיוק קניתי פמוט של "קוסטה בודה" לאגנה ובעלה.

אורן: ?

אני: לאגנה ובעלה אין הרבה כסף, ואין להם אפילו פריט אחד מקורי של "קוסטה בודה". אז קניתי להם במתנה, כי כל זוג צריך שיהיה לו בבית משהו יוקרתי.

אורן: וזה המעשה הטוב שלך??? (נחנק מצחוק, לא מצליח לגמור את המשפט)

 

הרגע בו הבנתי שהפכתי לשבדית:

~פלאש בק ל-2002: אני הולכת בגטבורג, שבוע ראשון בשבדיה, ודורכת גם על השביל לאופניים. רוכב אופניים מופיע פתאום, דוחף אותי ומקלל. אני נותרת בהלם. הבנזוג מסביר שככה זה פה, רוכבים כועסים אם הולכים להם על השביל~

 

חזרה למציאות: שבוע שעבר, אני רוכבת על האופניים, שתי נשים הולכות על השביל וחוסמות לי אותו.

אני (בשבדית, בצרחות): זוזו!!! אתן הולכות על השביל לאופניים!!!!

 

הדבר שעשיתי מעט מדיי השנה:

לישון.

לקנות נעליים.

 

איחולים לשנה הבאה:

לישון.

לצחוק.

להיות מאושרת.

 

והאיחולים האלה מופנים גם אליכם. אם יש דבר שלא צפיתי בשנה שעברה, זה כמה אני אקשר לבלוג ולאנשים שקוראים אותו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/9/2006 15:37   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/9/2006 19:25

 

 


 

בחירות וברווזים בתמונות

יום בחירות היום בשבדיה. הבחירות הצמודות ביותר מזה שנים. האם תופל סוף סוף ממשלת הסוציאל דמוקרטים האנטי הישראלית? למצביע השבדי הפתרון. בינתיים, אחרי ספירת שלושה מיליון קולות, התוצאה היא 50-50 בינם לבין הקואליציה המתחרה, שהרבה יותר ידידותית לישראל וימנית (כלומר, בפרופורציות שבדיות. זה לא שהם יציעו לבנות בהתנחלויות או משהו).

 

אניווי, אני אמנם לא אזרחית, ומכאן שלא יכולה להצביע לפרלמנט, אבל כתושבת יש לי זכות הצבעה לעירייה ולמחוז. ברור שלא אפספס את ההזדמנות לתרומה צנועה להפלת האנטי-ישראלים. אני את הפתק שלי בקלפי שמתי. ושמתי לב למשהו מעניין, בעוד בישראל אסור לנציגי המפלגות להתקרב לקלפי, פה נאלצתי לפלס את דרכי פנימה.

 

 

 


 

 

שכחתי לספר שכשהסתובבתי בחנויות בפאריז שמחתי מאוד לגלות שצבעי הסתיו הם ירוק, חום ובורדו, שזה בדיוק הצבעים שלי. וגם היה כיף להסתובב בין כל בגדי הטוויד האלה והצעיפים התואמים. אוהבת את הסתיו.

 

 


 

 

בעודי מדוושת לאיטי היום בשטוקהולם, נפל עליי צל. זה היה מפתיע, כי לא היה עץ בסביבה. הרמתי את הראש:

 

(פה הוא כבר רחוק, אבל הכדור הזה היה ממש מעליי. זה היה ממש מגניב).

 

הסתובבתי, וגיליתי שאני מוקפת:

 

 

 

 


 

 

 

מכירים את זה שאתם פוגשים מישהו חדש, והוא כל כך מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים, שזה משפיע על היחס שלכם אליו? למשל, אם הוא דומה למישהו שאתם אוהבים מייד תאהבו גם אותו? אז לפני כמה זמן יצא לי לפגוש בהדר, ישראלית צעירה שגרה באופסלה. איך שהיא נכנסה לחדר התעלפתי: היא מאוד מאוד דומה לקרן, אשתו של אחי עוז. וכיוון שאני מתה על קרן, מייד חיבבתי גם את הדר. אחרי זה גיליתי שהיא בחורה מקסימה בפני עצמה (וגם בהבעות הפנים ובאיך שהיא מדברת מאוד מאוד מזכירה את קרן).

 

אניווי, אתמול ביליתי כמה שעות טובות עם הדר, וגיליתי גם שהחבר שלה מאוד דומה לבנזוג, ושאני מזכירה לה את החברה הטובה שלה. בקיצור, זה סיפור אהבה ויזואלי.

 

ולקינוח, הדר שלחה לי את התמונה המקסימה הזו, של הברווז החביב עליה באופסלה, ראלף.

 

 (צילום: החבר של הדר)

 

כן, השבדים והברווזים באופסלה חמודים כמו בשטוקהולם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/9/2006 23:29   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורמהנעשה בשבדיה   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעול
 

הו פארי

הגבינות במקרר, אחד מבקבוקי היין כבר פתוח, הטארטלטים עם השוקולד מעולים. חזרתי מפאריז.

 

קודם כל, התברר שהיה לי ממש פחות זמן משתיכננתי בפאריז, במקום יומיים פחות מיום. קודם כל היה דיליי בהמראה. כבר הלכה שעה. אחרי זה האיש שהיה אמור לאסוף אותי התברבר קצת, וכשכבר הגיע למקום הנכון לא זיהה אותי. ואחרי זה היו פקקים לא צפויים, ולקח שעתיים (!!!) להגיע מדה גול לפאריז, ואחרי זה עוד הלכתי למשרד הפאריזאי לקצת עבודה, וככה, כשהגעתי למלון לשים את המזוודה ולהתארגן על עצמי כבר היה שמונה וחצי בערב.

 

היו לי דווקא תוכניות לאחה"צ הזה. תיכננתי ללכת לפר לה שז, בית הקברות שבו שוכן ג'ים מוריסון, ולהתייפח קצת על קברו שכל כך צעיר וכבר הוא מצא את הסוף. אבל לא היתה לי שום כוונה ללכת לבית קברות בחושך, בטח לא עם כל פרקי הבאפי והערפדים שראיתי בזמן האחרון. אז עשיתי סיבוב באיזור המלון, גיליתי כל מיני בתי קפה חביבים, בהם ישבו צפרדעונים על כוסות יין, עישנו בלי הפסקה ודיברו בצרפתית מעוררת קינאה. וגיליתי גם שאיבדתי את כל הביטחון ואין לי אומץ לשבת לבד בבית קפה. מקופלת זנב חזרתי למלון, והענקתי לעצמי טיפול פנים נחוץ בהחלט (ח"ח לעצמי שזכרתי לארוז את ג'ל הפילינג עם שמן עץ התה של מוג'י ואת מסיכת הפנים של לנקום).

 

בבוקר התעוררתי כולי מלאת רוח פאריז. יצאתי אל חדר האוכל, מוכנה לארוחת בוקר צרפתית למהדרין. את חדר האוכל של המלון גיליתי ריק, פרט לשתי המלצריות שישבו ואכלו ארוחת בוקר בעצמן. הן סימנו לי לשבת ליד אחד השולחנות, ולא הראו שום סימן של כוונה לקום להביא לי אוכל (זה מסוג המלונות שאין בופה, אלא המלצר מביא צלחת עם משהו). אחרי כמה דקות של המתנה מנומסת שאלתי אותן מה קורה. התברר שהן לא יודעות אנגלית, כמובן. כמה שלא חיטטתי בזכרוני לא הצלחתי להיזכר איך אומרים ארוחת בוקר בצרפתית (הצרפתית המועטה שלי פרחה כשלמדתי שבדית). בסוף הצלחתי לנפק: "ז'ה וה. קרואסון. סיל וו פלה". זה גרם לאחת מהן לקום, ולשתיהן לדבר בטון זועם בצרפתית. אני רוצה לחשוב שהן כעסו אחת על השנייה, אבל יותר סביר להניח שהן הרעיפו ביחד גידופים עליי. ווטאבר. אני את הקרואסון שלי קיבלתי. עם שוקו חם.

 

תוך כדי ארוחת הבוקר ניסיתי להחליט מה לעשות בבוקר הפאריזאי שלי. מצד אחד ידעתי שבדיוק נפתחה תערוכה של טיציאן במוזיאון דה לוקסמבורג, שמוזיאון הצילום בדיוק חידש את התערוכות שלו, ושעוד לא הייתי כאמור בפר לה שז. מצד שני, נורא התחשק לי רק להסתובב בשאנס אליזה לקניות. נחשו מה החלטתי.

 

(יאללה, הבאתי אותה בתמונה מאתר תיירות חשוב, קדימה לשופינג בצ'מפס אלייזס).

 

כן, אני בחורה שטחית. ולמרות כל פיתויי האמנות של פאריז, בחרתי לעשות בפעם המאה סיבוב בשאנז אליזה. אבל נהניתי. עלי השלכת, העצים הגזוזים ישר, הצרפתית מכל פינה. והחנויות. למרות שזה מעצבן שהמידה הכי גדולה שלהם היא 36. כאילו, הל-ו, לא כולן פאריזאיות שמקיאות שנייה אחרי שהן אכלו. וגם נעליים זה בעיה, כי אין לי שום כוונה להלך על משהו שמורכב משתי רצועות דקיקות ומסמר דקיק בתור עקב. כלומר, הייתי שמחה, אבל משום מה אני לא מספיק מוכשרת לזה, ונופלת.

 

והייתי גם פה:

 

 

כן, נכנסתי גם לחנות של לואי ויטון, מעמידה פנים שאני יכולה להרשות לעצמי משהו שם חוץ מהמחזיק מפתחות (כאילו שהייתי מוציאה 200 יורו על משהו כל כך מכוער). מה שכן, מדדתי משקפי שמש ב-700 יורו, וזה כנראה הדבר הכי יקר שאי פעם ענדתי. אבל היה כיף להסתובב שם, אני ועוד 100 תיירים יפנים.

 

ואחרי לואי ויטון קלטתי שזמני קצר, והמלאכה מרובה. דבר ראשון יצאתי מהשאנס אליזה, נכנסתי לסימטאות שבאיזור המלון, ונכנסתי לחנות יינות. בעל החנות, כמו צרפתי שמכבד את עצמו, לא דיבר מילה אנגלית, אבל אמר "פרנסז? איטליינו?" שזה שתי שפות שאני מבינה מעט מאוד. ועם זאת הצלחתי לקנות ממנו מרלו פשוט מעולה, שנלגם ממש עכשיו בעת כתיבת הפוסט.

 

אחרי זה הטרדתי צרפתי אחד בבקשה להסברים איך להגיע לחנות גבינות מומלצת. מיותר לומר שהוא לא ידע אנגלית, וקיבלתי הסבר דומה לזה: "אה גוש, אה דרואט, אה טוט, אה בון". ממש נס שבאמת מצאתי את החנות. וקניתי משם גבינת עיזים, שעוד לא טעמתי אבל נראית מבטיחה. וגם עוד שתי גבינות שאני לא בטוחה מה הן, אבל עוד נראה.

 

ואחרי זה הגיע הזמן לנסוע לשדה. במלון אמרו לי שמונית לשדה תהיה משהו כמו 30 יורו. היו לי 54 יורו עליי, אז לא היתה בעיה. הבעיה נוצרה כשהגענו לטרמינל, והמונה עמד על 57 יורו. קיללתי בלב את הצרפתי העלוב מהמלון, שאמר לי שלושים וטעה בכמעט שלושים יורו. "מקבל כרטיס אשראי?" ניסיתי אצל נהג המונית. "פה קארד!" צרח עליי נהג המונית והצביע על איזה כיוון לא מזוהה "בנק! אוטומט!" שיט. השארתי אצלו את המזוודה ודילגתי עם העקבים שלי אל הכיוון שהוא הצביע עליו. מיותר לומר שלא היה שם שום כספומט. הכספומט היה בדיוק בכיוון השני. כשחזרתי המונה כבר צמח עוד יותר. שילמתי בידיים רועדות והתעופפתי אל הצ'ק אין.

 

אין מעצבן יותר מלקחת מונית לשדה ואז לגלות שלא היה טעם למהר. דיליי של שעה. מרד. ולי יש גבינות במזוודה. מרד. השבדים מסביבי כבר התחילו להתמרמר, ואני, שסחבתי את הטרולי הקטנה שלי איתי במקום לשלוח אותה לקארגו (פחדתי על בקבוקי היין) כבר התחלתי לחוש בריח הגבינות עולה לי מהתיק. אופס.

 

לא נורא. בסוף היתה טיסה. אחרי שמתרגלים לטוס בכל מיני חברות זולות בתוך אירופה זה מאוד משעשע לטוס באייר פראנס, חברה מהזן הקלאסי. בחברות שאני רגילה אליהן אפשר מקסימום לקנות חתיכת פיצה קטנה מחוממת במיקרו עבור כמה יורו, ואילו פה, אחרי ארוחה מלאה, שכללה מלבד מנה חמה גם באגט עם חתיכת קממבר של "פרזידנט" בגודל אישי, עוד עבר הדייל והציע וויסקי לקינוח. הרגשתי כמו באייטיז.

 

וזהו. חזרה הביתה. המרלו מצוין, הגבינות תיכף תעמודנה למבחן. קשה קשה, מרד.

 

 


 

 

ובעוד אני שוברת שיניים בצרפתית, חגגה חברתי חגית יום הולדת בארץ. מפה אני שולחת לה עוד מזל טוב חם ואוהב 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/9/2006 00:29   
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/9/2006 23:35

 


שבת, היום והספר

אתמול בערב הלכנו למסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. מדובר בשף שבדי צעיר שלמד בישול בצרפת, וחזר עם חזון – לשלב את הבישול הסקנדינבי עם הבישול הצרפתי. שילוב מוצלח ביותר, ויחד עם האווירה במסעדה – חשוכה קצת, המון נרות, ומוסיקה חרישית, מדובר בסיפור הצלחה.

 

איתנו במסעדה היו שני מתימטיקאים, אורחים של הבנזוג, ואשתו של אחד מהם. התיכנון היה שאתמול בערב נאכל במסעדה, והיום בערב כולם יאכלו אצלנו, ארוחה שאני אבשל. לא הייתי לחוצה בכלל, כי עד כמה שידעתי מדובר במתימטיקאי ישראלי צעיר, וכן פרופסור למתימטיקה גרמני, ומכאן הנחתי שגם אשתו גרמניה, והנחתי שהיא גם מתימטיקאית (הרבה מתימטיקאים נישאים זה לזה), ומכאן שאין אתגר מיוחד לבשל להם. אבל הו נו, אתמול כשפגשתי אותם התבררו כמה דברים:

 

אשתו של הגרמני היא לא מתימטיקאית

היא ארכיטקטית

היא לא גרמניה

היא איטלקיה

הם לא גרים בגרמניה

הם גרים באנגליה, והם חובבי מסעדות משובחות בלונדון

והיא הסתובבה בכל העולם כדי לראות מבנים ובאותה הזדמנות להכיר את האוכל המקומי

 

מייד מחקתי לעצמי בלב את הארוחה האיטלקית שתיכננתי להכין, כי אם יש משהו שלמדתי מזה שיש לי חברה איטלקיה, זה שלא מגישים אוכל איטלקי לאיטלקים. ("מה אמרת שזה אמור להיות?" תהתה פעם שרה מעל מנה שהכנתי). התברר שהזוג לא היו באסיה חוץ מבהונג קונג ושם הם לא בדקו את האוכל, ולכן תוגש היום ארוחה אסייאנית למהדרין, חוץ מהקינוח.

 

ההתרשמות שלי מהזוג הגרמני-איטלקי הלכה וגדלה. ראשית שניהם נראים טוב (הוא 1.95, היא 1.82, הילדים של מי יהיו הכי גבוהים בכיתה?), שניהם לבושים במיטב הסטייל (אין על איטלקיות), שניהם ממצים את אנגליה כמו שצריך (סיפרו על הטיול שעשו בקיץ, נסיעה לאורך קו המצוקים במערב המדינה, ועל נסיעה לכפרים של סקוטלנד, ועל המקומות האהובים בלונדון).

 

חוץ מזה, הם קנו בית גדול באיזור כפרי, וכבר שנה הם משפצים אותו, בעצמם. סוג של תחביב משותף. בין היתר הם עקרו את הרצפה והרכיבו חדשה, מעץ שהם אוהבים, ועכשיו הם בעניין בניית החלונות מחדש. שניהם גם מתים על הקריירה שלהם, והם מתכננים ילדים אחרי שהיא תקבל שותפות במשרד הארכיטקטים שהיא עובדת בו, והוא יקבל פרופסורה בכירה. בדרך למסעדה הבנזוג הצביע על הספרייה העירונית של שטוקהולם, מבנה די מרשים, ולפני שסיים לדבר היא אמרה "אבל כמובן! זה המבנה המפורסם של אספלונד! הוא הרי בנה את הבניין הזה ב-1928 בעקבות בלה בלה בלה!" הבנזוג הנהן ואמר בקול חלש "כמובן, כמובן".

 

אז בסה"כ החיים שלהם הם משהו שהייתי מאחלת להרבה אנשים. בדיוק כמו החיים של הנרי פרון. הנרי פרון הוא הדמות הראשית ב"שבת", של איאן מקיואן. כן, כל ההתחלה שכתובה למעלה היא בעצם הסוואה לזה שמדובר כאן בעוד פוסט על ספר! אז ככה: איאן מקיואן קנה את ליבי ב"כפרה", ספר מומלץ בהחלט. אז כשיצא "שבת" הוא מייד נקנה גם.

 

הדמות הראשית ב"שבת" היא כאמור הנרי פרון. הנרי פרון חי את החיים שהייתי מאחלת לעצמי, ואני חושבת שכל בורגני היה מאחל לעצמו.

הוא מנתח מוח מצליח

אוהב את העבודה שלו

נשוי לאישה שהוא אוהב

בעצמה עורכת דין מצליחה ומרוצה

יש להם בית ענק (600 מ"ר) בן שלוש קומות במרכז לונדון

שכולל ספריה ומרתף יינות

שני ילדים מוכשרים בתחילת קריירה מוצלחת משל עצמם

הוא נוהג במרצדס ספורטיבית יקרה ומפנקת

את הקיצים הם מבלים בטירה בצרפת ששייכת למשפחה

הוא בריא, מאושר ומאוהב

 

ממש כמו סידרת הטלוויזיה, הספר מלווה בדיוק 24 שעות מחייו של הנרי פרון, במהלך יום שבת כמובן. סדר יומו של הנרי פרון מעורר קינאה בדיוק כמו שאר אורח חייו. ביום השבת הזה הוא יעשה:

שינה ארוכה ונעימה

סקס עם אשתו האהובה

שיחה קלה על קפה עם בנו

נסיעה במרצדס אל מועדון הסקווש, למשחק עם חברו הטוב

חזרה דרך המעדנייה האהובה עליו, לקניית דגים ושרימפס טריים

בישול מרק דגים צרפתי עם יין

ארוחת ערב משפחתית נעימה עם אשתו, בנו, בתו שמגיעה לחופשה מעיר מגוריה פאריז וחותנו, שגר בטירה בצרפת.

 

על פניו עוד יום נעים בחייו הנעימים של הנרי פרון. אבל הספר הזה נועד להראות לנו שגם כשחיים חיים נעימים כמו שרק צירוף של הרבה כסף והרבה מזל בחיי האהבה והמשפחה יכולים לספק לנו, עדיין יש איום על הבועה הנעימה שחיים בה. במשך יום השבת הזה ייתקל הנרי פרון באיומים שמאיימים בעצם על כל האנשים העשירים, המרוצים ובני המזל שגרים בעולם המערבי המודרני. החל מאיומי טרור ומלחמה וכלה באיום מצד האנשים הפחות מאושרים, אלה שלא שיחק להם המזל להיות עשירים, מאושרים ובריאים והם בחרו בדרך הפשע.

 

במהלך הספר מהרהר הנרי רבות בחייו הנעימים ובמזלו. הוא פסימי. הוא רואה את האיומים העומדים על החיים האלה, והוא מאמין שבסוף כל העושר הזה ייחרב: "הוא נעמד מתחת לזרם המים הקולחים, אשד רב עוצמה שנשאב וצולח מהקומה השלישית. כשתשקע הציביליזציה הזו, כשהרומאים, יהיו מי שיהיו בסיבוב הזה, ירדו מהבמה ותתחיל תקופה חדשה של חשכת ימי הביניים, זה יהיה אחד המותרות הראשונים שייעלמו. הזקנים שישתופפו ליד המדורות יספרו לנכדיהם המשתאים על עמידה בעירום בעיצומו של חורף תחת סילוני מים צלולים חמים, על יהלומי סבונים מבושמים ועל נוזלים צמיגים בגוון הענבר והארגמן שהיו מעסים לתוך שיערם כדי לשוות לו מראה מלא ובוהק יותר משהיה באמת, ועל מגבות עבות לבנות, גדולות כטוגות, שהמתינו על מתלים מחוממים" (עמ' 175-176).

 

אבל הכל איטי. אנחנו מלווים את יומו של הנרי, אנחנו לא יכולים שלא לקנא בו, ומצד שני אנחנו לא יכולים שלא לראות את האיומים על הבועה שלו. כריכת הספר היא אחת הכריכות שהכי מתאימות סימבולית לעלילה שראיתי: עולם גשום ואפור, ובאמצע הולך אדם מוגן על ידי מטרייה גדולה, ובעולמו הכל ירוק, שלו ומקסים. הלוואי שכל העולם היה ככה.

 

 (עטיפת הספר. עיצוב: יהודה דרי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/9/2006 15:52   בקטגוריות ספרים   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/7/2008 02:56

 


תקופות

זה רק נדמה לי, או שזו תקופה שכולם קצת עייפים? איכשהו נראה שלכולם יש פחות תגובות, מד הסטטיסטיקות שלי צנח, וגם לא היו עידכונים בשום מקום. בסופו של דבר נכנסתי לכמה בלוגים חביבים עליי, נכנסתי לכל הבלוגים שהם מקשרים אליהם ברשימות, ואחרי בחינה קצרה הוספתי את חלקם לקבועים שלי. סוף סוף יש יותר עידכונים.

 

 


 

 

או שזה בגלל שכולם רואים את הגמר של כוכב נולד 4 ורק אני פה?

 

 


 

 

זו תקופה של עונות מעבר. הסתיו כבר כאן. עשר מעלות היו פה היום, קפאתי על האופניים (התקשיתי להפנים את השינוי, והלכתי לעבודה עם חולצה קצרה ומעיל קל. ביג מיסטייק). מחר צפויות תשע מעלות. נחשו ילדים מי לא תלך שוב לעבודה עם חולצה קצרה.

 

יש לי תיאוריה שבעונות מעבר ישנים עמוק יותר ועייפים יותר. זה לא רק אני. אני ישנה מאוד עמוק, ובאמת ובתמים מופתעת מהשעון המעורר כל בוקר. מה זה הרעש הזה? שעון מעורר? מה, אני אמורה לקום עכשיו? דייי. אני גם נורא עייפה. אני ישנה עמוק ולמרות שנפלתי למיטה כל ערב ב-11 וישנתי כמעט שמונה שעות, אני פשוט קרועה.

 

 


 

 

זו תקופה של נסיעות. העבודה שולחת אותי בשבוע הבא לפאריז ל-24 שעות, שבמהלך רובן יהיה לי זמן פנוי. איכשהו נראה שכל הרבה האנשים שתמיד חשבתי שאני מכירה וגרים בפאריז, כולם עברו משם, מה שישאיר אותי לבד, חוץ מידידי הטוב כרטיס האשראי כמובן, שיארח לי לחברה שאני אהנה ממנה מאוד.

 

אניווי, יש לי כמה מקומות חביבים עליי מאוד בעיר, אבל אני תמיד שמחה לעוד המלצות, אז בבקשה הרגישו חופשי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/9/2006 21:28   בקטגוריות מוקדם מדיי   
59 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/9/2006 00:19

 


ליידיז אנד ג'נטלמן: עידן רייכל

אז קודם כל, הסבר: מה עשה מוביל מצעדים כמו עידן רייכל בשטוקהולם הנידחת מבחינת ישראלים? ובכן, בשבוע וחצי האחרונים התקיים בשטוקהולםפסטיבל המזרח התיכון. באורח פרופורציונלי, היה הפסטיבל מלא כולו בתרבות של שכנינו: דוכנים של מוסיקה ערבית, בקלאוות, ספרים בערבית ושאר דברים פחות אטרקטיבים לישראלים. אממה, כיאה לשבדים ממוצעים שאינם מבדילים בין ערבי לישראלי, שהרי כולנו אותו דבר, הם שיבצו בלוח ההופעות(בונוס: כולל שתי מילים בעברית) את מיטב האמנים ממצרים, איראן, לבנון, סודן, והופה – עידן רייכל מישראל!

 

מי אני שאלין על זה שבטעות הביאו לנו את עידן רייכל. ברור שהלכתי. וסחבתי איתי גם את אורן. מחוץ לאוהל ההופעה נתקלנו בהמון ישראלים, שלא היה לי מושג בכלל שגרים בשבדיה. הדוכן ליד אוהל ההופעה לא קלט כנראה מי הקהל שעומד מולו, ועל כן מייד הוציא להקת רקדנים חובשי תרבושים אדומים לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית קולנית. כל הישראלים מייד עברו לצד השני של הרחבה.

 

ואז נכנסנו לאוהל הענק. כל הישראלים שגרים בשטוקהולם, או לפחות רובם (פורד הרי בקוסטה ריקה) הגיעו לשם, מה שמילא אולי שליש מהאוהל. לידינו ישבו שלוש הישראליות הקולניות ביותר שפגשתי מזה המון זמן. הלהקה כבר היתה על הבמה, והן לא חדלו לצחקק בקול רם "אז היא אומרת לי… אז אני עניתי לה… אז מה היא עושה לי?" וכו. התחשק לי להרוג אותן, אבל למזלי מאחוריהן ישבה אישה לא פחות נרגנת ממני, והיא ביקשה מהן שקט בקול מאוד כועס. מה שעזר לשתי דקות.

 

נחזור לבמה. רייכל ולהקתו לא קלטו כנראה שהקהל הוא כולו ישראלי: "גוד איבנינג שטוקהולם!" קרא עידן, "איי'ם הפי טו פליי היר אין א פסטיבל ווית' אול אאור נייבורס!" והקהל, מצויד בדגלים ישראלים, ענה: "דבר עברית!"

 

וההופעה התחילה. הוא מופיע טוב, אין מה לומר. הם להקה שיודעת להופיע, הם יודעים לשיר, והם עושים מוסיקה טובה. הם פתחו בשני שירים מאוד אהובים עליי (לא לשכוח שאני לא טוחנת גלגלצ, אז השירים שלו לא מאוסים עליי בכלל): "אם תלך" ו"הנך יפה רעייתי". זהו, אני הייתי שלו לנצח, גם אם הוא רזה מדיי ויש לו הרבה יותר מדיי שיער ("אמא, למה יש לו צעיף על הראש?" שאלה הילדה טל שישבה מאחוריי בקהל). רק שמכאן הם פצחו בשרשרת של שירים אתנים מאוד, שלא הכרתי בכלל.

 

אחרי שעה של מוסיקה אתנית התחלתי קצת להישבר. "בואי", לחש לי אורן, "תני לי יד ונלך". רק שאז נשמעו צלילי הפתיחה "ממעמקים", שהיה שיר החופה של עוז וקרן, ומכאן אהוב עליי לנצח. ואחרי זה הגיעה גירסה מעולה ל"בואי". ואחרי זה נגמר. והקהל התעקש על הדרן, והלהקה אכן חזרה, ונתנה עוד שלושה שירים, שלושתם מצויינים.

 

בדרך חזרה, ברוח הקרה (הסתיו כאן, או יה) חשבתי כמה מצוין היה. אורן רטן משהו על זה שהווליום היה גבוה מדיי, אבל לא שמעתי אותו כי משום מה לא שמעתי טוב. הגעתי הביתה כולי מלאת מסרי שלום ואחווה. איט ווז וונדרפול.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/9/2006 22:09   בקטגוריות ישראלית   
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/9/2006 10:48

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s