ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2009

3/2009

שתי המלצות לתל אביבים חובבי מזון בריא

בכל יום שישי, אם יש מזג אוויר נאה, מדוושים האופנוען ואני מסלול כמעט קבוע של רוטשילד-שד' חן-שד' בן גוריון-בן יהודה. פרט לתסכול הנגרם ממאות האנשים שהולכים על מסלול האופניים, זה ממש כיף.

 

ביום שישי האחרון הגענו קצת גם ליהודה הלוי. אחד המקומות הראשונים שנתקלנו בהם היה המרקייה (קצת דרומית לנחמני). אנחנו בעניין של מקומות מרק מאז שראינו בשידור חוזר של סיינפלד את הסופ נאצי רק לפני כמה שבועות. אז מייד נכנסנו.

 

 

 

 

מדובר במקום חביב, המציע מגוון מרקים בגדלים של חצי מנה (18 שקל) או מנה (28 שקל). לחם מגיע לשולחן מייד עם ההזמנה.

החצי מנה מספק מנה לא קטנה בכלל:

 

 

 

 

מה שקנה אותי הוא הטוויסט הבריאותי: מרק עגבניות ואורז, למשל, אפשר לקבל עם איזה אורז שרוצים – לבן או מלא. בתפריט יש מלבד מרקים גם פסטות ופיצה, ואפשר לקבל פסטה מקמח מלא ופיצה מקמח מלא. פרט לזה יש מנת אורז מלא שנשמעת מעניינת, ואפילו ריזוטו מלא. וואו.

 

 

 


 

 

 

ואם כבר בריאות, אז כבר כתבתי פה וחובבי מזון בריא בטוח מכירים את הבודהא בורגר. מקום שמציע אוכל צמחוני וטבעוני, המבורגרים מעדשים, שלל מנות טופו וקציצות צמחוניות וכו.

 

עד כה אכלתי רק בסניפם באבן גבירול, אבל יש להם סניף נוח יותר ביהודה הלוי (דרומית להרצל).

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

אניווי, הקטע המגניב בכל הסיפור הזה, הוא שמתברר שבסניף הזה יש בכל יום שישי בראנץ' אכול כפי יכולתך. ואכן, בבופה מוצעות כל המנות שלהם, ואנשים פשוט יושבים וטוחנים שם קציצות סלק כאילו אין מחר.

 

כיוון שהגענו אחרי המרק החלטנו לא לאכול, אבל מתברר שאפשר לעשות טייק אווי. ממלאים קופסה בכמה שרוצים (יש גדלים שונים, קופסה של 25 שקל, קופסה של 35 וכו) ולוקחים.

 

 

 

לקחנו: רולים עם אבוקדו ועם טופו ושעועית, פלפלים ממולאים בבורגול, עגבניות ממולאות בטופו, תבשיל טופו וירקות, קציצות סלק וכו. יש גם בופה מתוקים, ובו קרפ סויה ופאנקייק טופו, או משהו כזה, אבל לא התחשק לנו.

 

עוז – כשתגיעו לבקר אנחנו יודעים לאיפה אנחנו לוקחים אתכם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/3/2009 13:41   
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/4/2009 16:19

 

 


 

בודפשט וקצת וינה

~זהירות, הפוסט הבא מכיל תמונות אוכל שאינן מתאימות לנפשות רכות שבדיוק רעבות~

 

את סוף השבוע האחרון ביליתי במרכז אירופה. יא יא, או שמא, איגן. האופנוען ואני התארגנו על סופ"ש קצרצר, כזה שידרוש מינימום ימי חופשה, במקום שיש לנו איפה לישון בו ושכיף בו. כלומר, שוב נסענו לבודפשט. אין תלונות, חלילה.

 

לקחנו טיסת לילה, וזה אומר שנחתנו בבודפשט בשבע בבוקר. אני ישנתי שעתיים בטיסה, האופנוען ישן שלוש בבית ושעה בטיסה, כך שסה"כ היינו די קרועים. היו לנו שתי אופציות – ללכת לישון ישר, ולתת ליום לעבור, או להחליט לבלות בו בכל זאת, גם אם עייפים.

 

החלטנו שניתן למזג האוויר להחליט. אם יפה בחוץ – יוצאים. אם לא – הולכים לישון. הסתכלנו החוצה ו – שיט, באותה שנייה התחיל לרדת שלג. כשהחלטנו שניתן למזג האוויר להחליט היה יפה בחוץ! החלטנו להתעלם ממזג האוויר ולצאת בכל זאת.

 

זה לא היה יום טוב לקארמה של האופנוען.

איך שהתחלנו לנסוע, התברר שהדיסק נתקע לנו במערכת של האוטו. חצי מהדרך נהג האופנוען ביד אחת בעודו מנסה לחלץ את הדיסק מהמערכת ביד השנייה, או לפחות להצליח לשמוע אותו כשהוא תקוע בפנים. לא הלך.

 

עשינו עצירה בחנות של – הפתעה – אופנוענים, בכוונה למצוא ז'קט ראוי לי. לא מצאנו. אבל לעומת זאת אחרי שנסענו משם גילה האופנוען שהוא שכח את משקפי השמש שלו בחנות. אפילו זכרנו איפה – כשהוא מדד איזו קסדה. נסענו לקחת אותם בחזרה. "משקפי שמש?" אמרה המוכרת בטון טיפה גבוה מדי ובעיניים משתוממות, "לא ראינו". רר.

 

ואז הגענו לכפר קטן, Szentendre, ממש ליד בודפשט, שיש בו נופים יפים.

 

 

האופנוען, שמקומות כאלה מייד מעוררים בו את החשק לצלם, שלף מייד את המצלמה המשוכללת שלו. אלא שפניו התכרכמו.

אני: מה קרה?

האופנוען: זה לא היום שלי

מראה לי את המצלמה, המקום של הבטרייה ריק.

אני: איבדת את הבטרייה??

האופנוען: לא, לא איבדתי. אני יודע בדיוק איפה היא. בבית, בתל אביב

מתברר שהאופנוען זכר להביא את המצלמה, וגם את שתי העדשות, ואפילו זכר להטעין את הבטרייה. ורק שכח להוציא את הבטרייה מהמטען ולהביא אותה איתו. אופס.

 

יצא שטיילנו בכפר, שבדרך כלל הומה תיירים בקיץ, אבל עכשיו כאמור היה יום מושלג חלקית, וגם כשהיה שמש היה די קר, ואני צילמתי בעוד האופנוען מייבב חרישות.

 

 

 

 

 

כשחזרנו אל האוטו, בהליכה ליד הנהר (דנובה כלשהי) ערכו הברווזים שם מופע שחייה צורנית בשבילנו. זה היה די מצחיק.

 

(היה מאוד מסונכרן בין שניהם, לא ממש רואים את זה בסטיל).

 

אניווי, אחרי התחלת יום כזו אני הייתי נשארת בבית עד שיתחלף התאריך, אבל האופנוען החליט לא לוותר. החלטנו שנתקן לו את הקארמה. אז בזמן שהוא לא הסתכל, אני דחפתי מן משהו דק שמצאתי בתיק למערכת ושלפתי את הדיסק. הוא לא ידע, עד הרגע שהוא יקרא פה, איך תיקנתי את זה, ורק שמח שדבר אחד תיקנו.

 

על הסיכוי למצוא את משקפי השמש ויתרנו מראש, החלטנו לנסות לפחות למצוא לאופנוען בטרייה למצלמה. נשמע פשוט, אך הו לא, עברנו כמאה חנויות צילום עד שנמצאה זו שמחזיקה בבטרייה למצלמה כמו שלו.

לכאורה פתרנו את העניין, אך הו לא, צריך להטעין את הבטרייה החדשה, לא? מתברר שאם למצוא בטרייה כמו שלו היה קשה, למצוא מטען בשבילה זה בלתי אפשרי. בדרך לא דרך הצליח האופנוען לשכנע את האיש שמכר לנו את הבטרייה להטעין אותה בחנות. הוא הסכים לעשות את זה למשך שעה אחת, כשצריך 15 שעות לבטריות חדשות, אבל באמת שלא התכוונו לדקדק בקטנות, לבדוק את השיניים של הסוס שמצאנו בנס וכו. הסתפקנו בשעה, בתקווה שמחר, עם הקארמה החדשה שהאופנוען יתעורר איתה, הבטרייה תספיק.

 

עוד לפני זה ביקרנו בקפה הונגרי קלאסי, Dunapark כזה שהדבר הראשון שאומרים עליו זה "אירופה הקלאסית".

 

 

 

יושבים על הכורסאות, לוגמים תה ואוכלים עוגות, כשבחוץ שתי מעלות. תענוג.

 

בערב הלכנו לישון מוקדם.

וקמנו 12 שעות אחר כך. כן כן, היינו עייפים.

 

החלטנו שלא נלך לבקר באתרים תיירותיים למיניהם, אלא סתם, נעשה hanging out בעיר. במילים אחרות, נטייל ברחובות ונשרוץ בבתי קפה.

לא אכלנו ארוחת בוקר, אז החלטנו ללכת ישר על לאנץ'.

וכך הלכנו לאכול ב-Gerloczy, בלתי אפשרי לבטא את זה אבל מאוד נעים לשבת שם, האוכל הונגרי קלאסי ובכלל, אירופה.

 

 

 

 

אני הלכתי על מרק ערמונים, האופנוען על מרק שעועית. מתברר שיש מרק שעועית הונגרי. סוף סוף קלטתי למה אבא שלי, חצי הונגרי, כל כך אוהב מרק שעועית.

 

 

 

 

למנות עיקריות לקחנו פפריקש (האופנוען) ודג סול (אני). וכשהוא הגיע לשולחן קלטתי: זה כמו לאכול אצל סבתא. באמת, זה היה בדיוק כמו שניצל דג סול שסבתא עושה, אפילו הצורה של הצ'יפס הייתה הצורה שסבתא שלי חותכת אותם.

 

 

 

 

וחלקנו גם קינוח, ולמי שתהה איך אומרים חבושים בהונגרית, התשובה היא birsalma. יש פה כנראה שגיאת כתיב, אבל הבנתם את הכוונה. וזה אגב מעלה את מספר השפות שאני יודעת איך אומרים בהן "חבושים" לארבע. (לקוראיי שבדיוק מחפשים חבושים בשבדיה – kvitten. זה בסדר, תודו לי אחר כך).

 

*חייבים לומר משהו על המחירים. שמעו, תל אביב יקרה. ממש יקרה. לא ברור לי למה המסעדות והחנויות של תל אביב ממשיכות במחירים היקרים האלה בזמן מיתון. הרי עדיף להוריד מחירים ולהמשיך להתקיים מאשר להיסגר בכלל, לא?

אניווי, ארוחת הצהריים הזו עלתה לכל אחד מאיתנו 30 שקל. "וואו, איזה זול פה", אמרתי, והאופנוען ענה: "לא, זה המחיר ההגיוני. פשוט בתל אביב יקר". צודק.

 

ואפרופו מחירים, מיתון ובועה, אחר כך עברנו בחנות של Crumpler. קראמפלר מייצרים תיקים מקסימים, ויקרים להחריד. האיכות מעולה, אבל עדיין – יקר ברמות שלא שמעו על מיתון. יש להם חנות בארץ, בבוגרשוב, אבל כאמור, יקר.

האופנוען חשק בתיק שיהיה לו טוב למצלמה ולעדשות.

זה כנראה היה יום התיקון לקארמה של האופנוען, כי כשהגענו לחנות התברר שיש להם סייל על דבר אחד בלבד – תיקים למצלמות. ולא סתם סייל, אלא כזה של 70% הנחה, מהסוג שמביא את המחירים שלהם לרק יקרים קצת.

יצא שכל אחד מאיתנו התחדש בתיק גב של קראמפלר. יש!

 

משם ישבנו לנוח בבית קפה. לא כל כך היינו עייפים כמו ששתי מעלות בחוץ די מקפיא את הלבלב ואיבדנו תחושה עם האף שלנו ואיברים חיוניים אחרים. זה היה בית הקפה הראשון בשורה ארוכה באותו יום.

 

 

כאמור, אווירה, תה חם כשבחוץ קר והרבה הרגשה אירופית.

 

משם, מחוממים כדבעי, שבנו אל הרחובות ולהסתובב בהם.

מצאנו חנות תחפושות מקסימה, כזו שבהחלט הותירה בצל את אוסף הדברים לפורים שיש בד"כ בארץ לקראת החג.

 


(צילום: האופנוען)

 

 

הגענו לשוק מקורה. אני מתה על שווקי אוכל ברחבי העולם, וזה של בודפשט הזכיר לי כמה מהמקומות שאני הכי אוהבת בשטוקהולם.

ושם אכלנו לאנגוש, שזה מן אוכל רחוב הונגרי. לוקחים בצק לבן (חטא ראשון) מטגנים אותו בשמן עמוק (חטא שני), שמים עליו כחצי קילו גבינה צהובה שמנה מגוררת (חטא שלישי) ואז מזליפים עליו תועפות שמנת (חטא רביעי).

 

(האופנוען מדגים את הלאנגוש שלנו. בקרוב אצלנו בכולסטרול).

 

פצצת שחיתות מטורפת. היה טעים.

 

ומשם, טיילנו בשלל רחובות וחנויות, ואשכרה הסתכלנו ארוכות על הארכיטקטורה, וזו בשעה שהטמפרטורה איימה לגרום לנו להיפרתרמיה.

סתם, הבאתי איתי את מעיל החורף השבדי שלי. זה היה כמו ללבוש תרמוס. רק הפרצוף קפא לי קצת.

 

כדי לנוח ישבנו בבית קפה. אין תמונה, אבל אתם יכולים לנחש איך זה נראה ומה עשינו שם. (רמז: תה).

 

ומשם, עייפים אך מרוצים נסענו הביתה.

 

ובבוקר שאחרי יצא האופנוען אל בית המרחץ, ואני אמרתי שבכיף הייתי באה גם אבל בדיוק עוד לא עשיתי קניות. וכך יצא האופנוען להזיע בחברת הונגרים אותנטים בעוד אני הושארתי בקניון הגדול "ארנה".

אני לא יודעת מה קורה לי, אבל שוב לא מצאתי כלום. כשהאופנוען שב לאסוף אותי, אחזתי בשקית אחת בלבד. גם הוא לא האמין למראה עיניו. אני בטוחה שחשבון הבנק שלי לא יאמין גם הוא.

 

ואחרי שמיציתי את חוויית הקניות שלי הרגשתי מוכנה לתרבות. במוזיאון הלאומי של הונגריה יש תערוכה של צילומי עיתונות מכל העולם (שצילמו צלמים הונגרים). היה מאוד מעניין. ויש גם תערוכה של צילומים מהתקופה של נפילת מסך הברזל. גם היא מאוד מעניינת.

 

משם, טופחים על השכם של עצמנו על שאנחנו כה תרבותיים, הלכנו לנוח בבית קפה. כי המון זמן לא שתינו תה וכו. ומשם הלכנו לאכול ארוחת ערב.

האופנוען, שבאמת יודע הכל על בודפשט, לקח אותי ל-Bouchon, מסעדה הונגרית עם טוויסט צרפתי.

 

אז במנה הראשונה הלכנו על פלטה הונגרית.

 

 

 

 

וזה היה מאוד טעים. עד שהחלטתי לנסות את הפלפל.

תראו, זה נראה כמו פלפל ירוק בהיר, כאלה אכלתי מלא פעמים בארץ.

ציינתי כבר שאני לא אוכלת חריף?

זה היה הדבר הכי חריף שאכלתי בחיי. הייתה שנייה קצרה שזה הרגיש כמו טעם של פלפל, ואז, בבום, צריבה חזקה בלשון.

איבדתי את כל נימוסי השולחן שלי וירקתי הכל אל הצלחת. האופנוען בהה בי משתומם, בעוד אני האדמתי, ייבבתי, הזלתי דמעות, ניסיתי להזיז את הלשון.

גמרתי בקבוק מים גדול, ועדיין זה הרגיש כאילו הלשון שלי עוברת צירים. המלצר התבקש להביא לנו כוס קרח. ארבע קוביות קרח נמסו לי על הלשון במהירות הבזק, יכולתי ממש לשמוע את ה"תסססס".

 

אני, אחרי הפלפל החריף                                    (צילום אילוסטרציה)

 

 

המלצר שב אחרי כמה דקות, בחן אותי לרגע ואמר לאופנוען:

"Oh, the lady got a nice color"

ררר.

 

אכלנו שם עוד מנות, ולא אחזור בקול רם אבל אני כבר שולחת התנצלות לאגודות לזכויות החיות למיניהן.

היה טעים.

 

מתגלגלים בקושי יצאנו משם והלכנו לפאב החביב על האופנוען.

שתינו הרבה. אחרי שלוש כוסות יין (במסעדה) ושתי בירות התחלתי לחשוש קלות ששוב אקיא. וזה לא עסק לא להקיא עשר שנים ואז להקיא פעמיים בחודש. כלומר, אוקיי, האופנוען לא ברח אחרי פיאסקו ההקאות בלונדון, אין צורך לאתגר אותו שוב.

נשבעתי להחזיק את הכל בבטן. היה קשה. חזרנו מתנודדים הביתה, אני זוכרת רק חלק מהנסיעה.

כבר היה שתיים בלילה כשהלכנו לישון.

 

שזה באמת קשה, כי למחרת קמנו מוקדם בשביל לנסוע לווינה.

כן כן, בודפשט רחוקה רק שעתיים (בערך) נסיעה מווינה.

ביליתי פעם שבועיים בווינה. זה היה בקיץ של 2003, גרתי במן מלון זול של תרמילאים (עלק, בגירסה האירופית), ושרצתי -הפתעה- בבתי קפה עם ספרים. תיכננו בערך אותו דבר.

 

אז ב-12 בצהריים כבר היינו בווינה. ראשית, רק כדי להיות קצת תיירים, הלכנו לשטפן-דום, הכנסייה הענקית במרכז. כשהייתי פה בפעם שעברה טיפסתי את כל אלפי המדרגות לראש הצריח שלה. לא התכוונתי לחזור על הטעות.

 

אבל בכל מקרה צילמתי את המקום.

 

 

 

 

וואו, אמר האופנוען, כמה מקורי, פריים כזה עוד לא היה לאף אחד. ומייד כרע לצלם בעצמו (אה כן, הבטרייה הצליחה ומכד אחד קטן של שמן צילמנו סוף שבוע שלם).

 

 

 

כן, אמרתי, זה בטח יביא לך פריים שאף אחד לא ראה.

(האופנוען בתגובה: חכי שתראי את התוצאה. אני עוד מחכה).

 

ומשם יצאנו לסיור ברחובות העיר.

 

זוהי וינה ילדה זוהי וינה.

 

 

 

 אירופה הקלאסית כבר אמרתי?

 

 

 

 

(האופנוען מתיידד עם גתה, שתי ילדות אוסטריות חמודות מנסות לא להפריע לפריים).

ומזווית האופנוען:

 

(צילום: האופנוען)

 

 

ומשם הלכנו לאכול. לא רצינו מסעדה יקרה או משהו, התחשק לנו משהו אוסטרי אמיתי, מן נקניקיית בראטוורסט אמיתית. ואז, אאוט אוף דה בלו, נתקלנו ביריד רחוב, שישבה בו רביעיית נגנים זקנה, ולידם דוכן נקניקים.

 

 

 

 

נקניקייה שמנה ועסיסית, עם לחם שאור וחרדל. פשוט מצוין.

 

כדי להתאושש הלכנו לבית קפה. תה וכו.

 

ומשם שבנו לבודפשט. היה מאוד אירופי.

 

ולמחרת, בשש וחצי בבוקר, יצאנו לשדה התעופה בדרך חזרה לישראל.

בצילום: האופנוען מקבל יצירתיות מאיך שאני קוראת את העיתון.

 

 

 

הייתה טיסה מלאה בחרדים. אני חושבת שאנחנו ואולי עוד שניים-שלושה נוסעים היינו היחידים שלא הזמינו מנה כשרה במיוחד.

 

 

מתברר שהיה איתם גם רב חשוב כלשהו, בגלל שאלה שישבו מאחוריי לא פסקו כל הטיסה לשוחח עליו ולקוות ששלומו טוב בעודו סובל בביזנס קלאס. כשנחתנו נצמדו כולם לחלון, כי הוולבו של הרב עמדה מחוץ למטוס וחיכתה לו. אכן, התרגשתי גם.

 

נו טוב.

 

יצאנו מהשדה בחזרה למציאות. האמת, אין כמו מזג האוויר של הארץ במארס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/3/2009 20:58   
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-30/10/2011 15:01

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s