ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2008

3/2008

פורים והישרדות

ביקור בעפולה. אבא ואני מנהלים שיחת נוסטלגיה.

אבא: אני זוכר כשנולדת, ב-1978…

אני: ב-1978 עוז נולד, לא אני

אבא (מתקן את עצמו): אני זוכר כשנולדת, ב-1973..

אני: ב-1973 הייתה המלחמה. אני נולדתי יותר משנה אחריה

אבא (במבט שכנראה אומר "איך בעצם קוראים לך"): אז בכל מקרה, כשנולדת..

 

 

 


 

 

חגית: את באה איתנו היום למסיבת הפורים של החברה?

אני: לא

חגית: למה?

אני: כי יש לי תוכניות

חגית: מה?

אני: לשבת לבד בחושך

חגית: אז אנחנו אוספים אותך היום בערב. ותתחפשי.

 

אי אפשר להתווכח עם חברות אסרטיביות, וכך יצא שהלכתי למסיבת פורים של העבודה של בעלה של חגית. מבט אחד בבר המושקע, בדוכני המזון השווים, בדוכני הקזינו שהיו שם למשחקים, בחבורת רקדניות הקאן-קאן, במסכי הענק עם לוגו החברה על הקירות, בעשרות המלצרים, בתחרות התחפושות עם הפרסים השווים, הבהיר לי שוב: אבא שלי לגמרי צדק אי שם לפני יותר מעשר שנים כשאמר "מה זה השטויות האלה שאת לומדת, לכי ללמוד מחשבים".

 

היה כיף, ואין כמו בר בחינם בשביל לגרום לי לרקוד.

 

 

כן, לא הייתי מקורית בתחפושת שלי. עושה רושם שכל מי שלא היה לו כוח להשקיע פשוט שלף קרני שטן משקית התחפושות.

 

חגית לעומת זאת הייתה פייה פרחונית.

 

(כן, גם ידי המצלמת השתרבבה לתמונה).

 

 


 

 

וכמה מחשבות על הישרדות:

אם את הפרקים הראשונים ראיתי בהתלהבות, עכשיו אני מוצאת את עצמי פחות מתעניינת במה קורה. אולי בגלל שמה שנשאר עכשיו על האי זה פשוט פניה של ישראל, ולא נעים להסתכל בהן.

כי בהתחלה הייתה לנו קבוצה של אנשים מגוונים שפעלו בצורה שונה: חלק דיברו על ערכים ועל זה שהמנצח צריך להיות כזה שראוי לזכייה, חלק הראו חברות וערכים אנושיים כשוויתרו על הניצחון בשביל חסינות לאחרים (מושיק לטינה), חלק ידעו להתאחד ולעבוד ביחד, בשביל מטרה קבוצתית. בקיצור, זה היה שבט סבאנה, וגם ישראל של פעם.

אבל השבט הזה נכחד, ועכשיו אנחנו תקועים עם ישראל של השנים האלה: התחמן, הביץ', הכוסית השחצנית והמפונקת, הטמבל עם העברית הקלוקלת, ובחורה אחת שדווקא עושה רושם נורמלי, אבל נתנה יד להכחדת סבאנה, בלי להבין שהיא מביאה עליה גם את סופה שלה. כלומר היא האישה שלא ידעה להרים את הראש, להסתכל, ולהבין שהיא הולכת לכיוון לא נכון, והיא צריכה לעשות משהו עכשיו. הרוב השפוי הישראלי שיושב בבית ולא עושה כלום נגד מה שיקרה פה בסוף. ויש כמובן את נועם, שהוא, בהקבלה למציאות שלנו, האיש שחי בבועה. וממש כמו שאר אנשי הבועה, הוא מתחרפן.

לצפות בחבורה הזו עושה לי קצת בחילה. מרינה ונעמה צופות בשחר יורדת מהעמוד ובטון הכי ביצ'י אומרות "או, תודה רבה", כאילו מלכתחילה היה ברור להן שהניצחון שלהן והיא חצופה שהעזה לנסות גם. "אני שיקרתי, אני אשקר, ואני אמשיך לשקר". נשיקות צבועות מוחלפות באוויר בין מרינה לנעמה, "מתה עלייך". דן מחזיק מעמד על העמוד כי הוא סופר את הכסף בראש. מיקרוקוסמוס ישראלי. אמאל'ה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/3/2008 15:53   
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/4/2008 13:24

 

 


 

ספרים

בין הספרים שקראתי לאחרונה יש אחד ממש ישן (פעמון הזכוכית, מאת סילביה פלאת), ואחד ממש אופנתי (משאלה אחת ימינה, אשכול נבו).

 

נתחיל בישן. לקרוא מעין אוטוביוגרפיה של משוררת מיוסרת שהתאבדה בסוף זה לא בהכרח הבחירה הכי חכמה שאפשר לעשות בדיוק אחרי פרידה מחבר, ותעיד על כך גילה, שסיפרתי לה מה אני קוראת והיא שאלה אם לא מצאתי משהו יותר מדכא. אבל בכל זאת, קראתי והשתדלתי לא לשדרג את הדיכאון.

 

פלאת' הייתה משוררת מוערכת, אך גם סבלה מדיכאון ואף אושפזה בגללו. היא מתארת בספר את חייה כצעירה – חודש בניו יורק בשנות ה-50 שבו עבדה במגזין אופנה אחרי שזכתה בפרס (וזה נשמע לי פרס כה מעולה, חודש מגורים ועבודה בניו יורק, ועוד במגזין אופנה), ומשם היא חוזרת לביתה שליד בוסטון – והכל מידרדר. תוך זמן קצר היא מאושפזת במוסד סגור, שממנו תצא מאוחר יותר, כדי – מה שלא מסופר בספר – להתחתן, ללדת ולהתאבד.

 

הספר הופיע ב-1963 ותורגם לעברית כמה שנים מאוחר יותר. העברית שלו מתאימה לשנים ההן, וזה כה מקסים:

"דודו גידלה את ששת ילדיה – וללא ספק תגדל ככה גם את ילדה השביעי – על פתותי אורז, כריכי אגוזן וחוטמית, גלידת שנף וגלונים על גלונים של חלב. החלבן המקומי היה נותן לה הנחה מיוחדת". (עמ' 114).

 

תהיתי לעצמי למה קוראים לספר "פעמון הזכוכית", והתשובה הופיעה בעמ' 179. פעמון הזכוכית הוא הכינוי הכה-משוררי של פלאת' לדיכאון שלה.

"גם אילו נתנה לי מרת גיניאה כרטיס לאירופה, או למסע סביב העולם, לא היה משתנה דבר וחצי דבר. מפני שבכל אשר אהיה – על סיפון אוניה או בבית קפה בפאריז או בבנגקוק – תמיד אהיה יושבת תחת אותו פעמון זכוכית, מתבשלת באותו אוויר חמוץ של עצמי".

 

בקיצור – ספר לא מומלץ לאחרי פרידה, בדיוק כשאת מפתחת שאיפות לבלות את שארית חייך לבד בחושך.

 

 

 


 

 

את "משאלה אחת ימינה" מצאתי בספרייה של חגית ובעלה, ומייד שאלתי אותו. רק בבית נזכרתי ששכחתי לשאול אותה אם זה בסדר ושלחתי לה מייל בדיעבד. אופס. חייבת לחזור לאיפוס, בקצב הזה עוד אהפוך לווינונה ריידר.

 

את הספר הראשון של אשכול נבו, "ארבעה בתים וגעגוע", אהבתי מאוד. פחדתי קצת מתסמונת הספר שאחרי הספר הלהיט (עיין ערך אמיר גוטפרוינד) אבל התברר שלא היה מה לדאוג. קראתי בחצי יום. קריא ומעולה.

 

קראתי איפשהו טענות נגד נבו, שהספרים שלו לא מספיק איכותיים, שהוא כותב ספרים מיין-סטרימיים שהוא יודע שיהיו פופולרים. יש בזה משהו, אבל היי, למי איכפת? הספרים שלו טובים בהרבה מספרי טיסה, ועם זאת קריאים ומעניינים. אז הוא לא כותב טולסטוי, סו ווט?

 

כתמיד, הספר של נבו משדר ישראליות. אם בספר הקודם זה היה כמה משפחות ליד ירושלים, הפעם זה חבורת חברים חיפאים אחרי צבא שעוברים כולם לתל אביב. או, חיים של צעירים בתל אביב זה נושא שאני מכירה. או לפחות זוכרת. ארבעת החברים, שהופכים למעין משפחה אחד של השני בעיר הגדולה, עוברים את טקסי המעבר הישראלים ביחד – סיום תיכון, צבא, אוניברסיטה, אהבה, עבודה, חתונה וילדים.

 

כמו בספר הקודם, גם כאן מלא הספר במשחקי מילים. זה כבר מבדיל אותו מספרי הטיסה – העברית שלו הרבה יותר מענגת, תעלולי השפה שלו כיפים, הכתיבה שלו בעלת גוון משלה. כיף.

 

הספר מלא גם בתובנות של ישראלים, די מוכרות בגירסה זו אחרת מחבריי שלי. למשל, התיאוריה הזו:

"תיאורית השלושת רבעי של צ'רצ'יל (אחת מדמויות הספר) – אין בחורה שהיא גם יפה, גם חכמה, גם חרמנית וגם פנויה. אחד האלמנטים תמיד יהיה חסר". (עמ' 19).

תיאוריה מאוד גברית, כמובן, אבל אני מכירה את המקבילה הנשית שלה, ועל כן משועשעת.

(ועכשיו כשאני חושבת על זה, מה בעצם תהיה המקבילה הנשית? אין גבר שהוא גם יפה, גם חכם, גם בוגר וגם פנוי?)

 

גם במקרה הזה לשם הספר יש משמעות, אלא שלהסביר אותה יגרום לספוילר, ודי מגניב להבין לבד את המשמעות של השם במהלך הקריאה, אז אני אשאיר את זה לכם.

 

ועוד משהו – סופו של הספר הוא מעין כתב אישום נגד החברה הישראלית של ימינו אנו. אני לא רוצה לחטוא בספוילרים, אבל סופו של הספר הוא כה מה שקורה בארץ עכשיו, תהליך שכל כך מפחיד אותי, שהייתי חייבת להעריץ את נבו על שסיים אותו ככה. כאמור, ספר שהוא תמצית הישראליות.

 

לסיכום – ספר שכיף לקרוא. מומלץ, בייחוד לקראת שלל האירועים הישראלים המתרגשים עלינו בקרוב. האין זו התקופה בשנה שבה הכי מרגישים ישראלים? פורים-פסח-יום שואה-יום זיכרון-יום עצמאות?

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/3/2008 16:51   בקטגוריות ספרים   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של חמוטל. ב-30/3/2008 14:49

 

 


 

ברוק חוזרת

לחזור לשוק אחרי שש שנים וחצי של זוגיות הדוקה (לפעמים יותר לפעמים פחות) היא חוויה שאני לא ממליצה לאף אחד. בטח לא לעצמי. למרבה הצער, פרט לעניין השוק היו עוד גורמים, יותר חשובים, וכך, יותר משש שנים אחרי שהתרגלתי לנפנף במילה "תפוסה" מול כל אינסטלטור שחשב שאין זמן טוב יותר מהחלפת צינור, חשיפת חריץ וביסוס בג'יפה מסריחה כדי להתחיל עם בחורה, אני צריכה לשקר להם כשאני אומרת "תפוסה".

 

הרצון הראשון שלי היה לברוח למנזר. גם יחסוך לי את הצורך לצאת לדייטים, גם שחור מתאים לי, גם לא אצטרך להוריד יותר שיערות ברגליים לעולם, וגם כולנו יודעים מה היה הסוף של מריה פון טראפ. דה הילס אר אלייב, ואני מחכה שם לקפטן. (תזהה אותי לפי הגיטרה, גיאורג).

 

למרבה הצער, בעוד למריה המתין חדר במנזר עם נוף לאלפים ואוטובוס ישיר לזלצבורג, לי ממתין חדר ליד ואנונו, ועם כל זה שהוא פנוי ובטח די לחוץ אני מעדיפה ללכת על הפצצה מאשר עליו. אופציית המנזר נפסלה.

 

את השבוע הראשון ללא זוגיות העברתי כמעט ללא מזון, תוך משפטים כמו "אני לא רעבה, בדיוק שלשום אכלתי פרוסת לחם". חברותיי בחנו בעין מפרגנת את גיזרתי ההולכת ומצרה (הורדתי שלושה קילו – יאי!), ומייד אירגנו ערבי בנות מחזקים ובהם אוכל מפה עד הודעה חדשה. למרבה הצער, אחרי שבוע חזר לי התיאבון, עם ריבית (עליתי ארבעה קילו – דוהההה!). זו לא שיטת דיאטה מומלצת.

 

כדי להשלים את מנת הבאסה החלטתי לעבור דירה. אני לא נרדמת בזו שלי, בעיקר מפחד מגנבים/בני סלע. קומה ראשונה וכו. עד כה שמרה עליי חברת השמירה "הוויקינג הזועם" ועל כן נרדמתי בקלות, אבל עכשיו כבר לא. אני כה טרוטת עיניים שאני עשויה לפספס את הקפטן כשהוא יעבור.

 

אז לסיכום הבאסה, יש לי חודש וחצי למצוא ולעבור דירה (שונאת, שונאת לעבור דירה), ואז את שארית חיי להתלבט אם מנזר או דייטים. כרגע המנזר נראה יותר קורץ.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/3/2008 14:52   
134 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קוראת בסתר ב-30/3/2008 20:51

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s