ארכיון – עדי בעולם, מרץ 2007

3/2007

חו"ל זה כאן

"שמעי", אמרה גילה, "את רוצה קצת ירוק ושקט? סעי אל הגליל. הפריחה עכשיו, פשוט יפהפה שם".

 

כבר הרבה זמן שאני מרגישה חנוקה בתל אביב. מן צירוף של סביבה רועשת, הרבה אפור, רעש של אוטובוסים, כיעור (מאז שטוקהולם אני לא מצליחה לראות את היופי של תל אביב. כמה שאני מנסה אני רואה רק בניינים מפוייחים מאוטובוסים בקינג ג'ורג'), וגם געגועים לחיים בעיר אירופית ירוקה עם שבילי אופניים שאף הולך רגל לא דורך בהם (כן, אני מדברת אליכם, הולכי הרגל ברוטשילד!), ועם פארקים ענקיים בכל פינה.

 

אז עם קצת פוש מגילה, התארגן לו טיול ספונטני קצרצר לצפון. לראות קצת ירוק. אז לא לקחתי מקל, אבל בהחלט תרמיל, כי צריך לשים את המים המינרלים איפשהו, הצטיידתי בהמלצות למסעדות (ותודה לאיריס), ונסעתי לנשום אוויר בגליל.

 

ואחרי הרבה שבועות של הרגשה חנוקה, התיישבתי והרגשתי שאני יכולה לנשום.

 

 

 

 

יפה שם, בגליל. כמעט נדרתי ששם אני אגור כשאהיה גדולה, אבל אז נזכרתי שאין לי שום חשק לנסוע שלוש שעות לכל כיוון לעבודה. אבל לרגע הרהרתי כמה כיף יהיה לגדל ילדים שלווים באווירה שלווה (לא כולל התקפות קטיושות).

 

 

 

 

ואחרי זה ביקרתי בראש פינה. בתור בחורה שקראה מאה פעמים את גיא אוני, והיחידה בכיתה שחשבה שזו הייתה מטלה מעולה לקיץ, לקרוא את הספר, החזקתי מעצמי מכירה את העיר. אחרי זה נאלצתי להודות שפרט לכמה פעמים שעברתי שם עם האוטובוס בדרך לקריית שמונה כשהייתי בצבא, בעצם אף פעם לא הייתי בראש פינה.

 

אז ראש פינה. מסתבר שיש שם עיר עתיקה מקסימה. קודם כל היא מתחילה בכניסה לגן יפה.

 

 

 

ואחרי זה בתים ורחובות שא. ממש לא מרגישים כמו ישראל של היום, וב. ממש יכולתי לדמיין את פאניה סילס מגדלת שם את ילדיה וסוחרת בתרופות.

 

 

 

 

 

 

נשמתי עמוק, נהניתי מהנוף, הרגשתי בחו"ל.

ואז הסתכלתי החוצה מהאוטו.

 

 

 

 

וולקאם בק טו איזראל!!!

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/3/2007 01:44   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/4/2007 14:06

 

 


 

אחר צהריים פנוי

דברים מתוכננים לאחר הצהריים הפנוי:

 

לעבור על התסריט של א' ולשלוח הערות.

לענות על המיילים שמחכים כבר שבוע.

(לא להידרדר לגלישה חסרת תכלית באינטרנט).

 

בשום פנים ואופן לא להתקרב לבורקסים בפריזר. אם אני רעבה יש גזר במקרר.

 

לעשות הליכה. הרבה זמן לא עשיתי ספורט. להגיע לפחות עד ז'בוטינסקי, רצוי עד פארק הירקון.

(בשום פנים ואופן לא לעצור ליד דוכן הקרפים בקצה הרחוב).

 

לעבור בסנטר כדי לראות אם יש מה שאני רוצה בחנות למלאכת יד.

(ולא שום קניות אחרות! בטח לא ספרים או בגדים).

 

לזכור לעבור בדואר לשלוח את החבילה. ולעבור דרך השען להחליף בטרייה.

 

 

אחר הצהריים, סיכום אירועים:

 

שיט, לא עברתי על התסריט.

וגם לא עניתי על המיילים.

(אבל ביליתי שעה וחצי בבלוגים ובעין הדג. וגם פתחתי מיילים משעשעים. Doh!).

 

אכלתי שני בורקסים.

(ננסה להסתכל על זה בצורה חיובית: נשאר לי המון גזר למחר).

 

התחלתי לעשות הליכה. נשברתי בסנטר.

(אבל הלכתי עד דוכן הקרפים, שם פיציתי את עצמי מייד בקרפ נאטלה. Doh!)

 

לא היה מה שרציתי בחנות למלאכת יד בסנטר.

(אבל לעומת זאת קניתי חצאית מקסימה! ושלושה ספרים!)

 

שיט, שכחתי לעבור בדואר. לא נורא, נשלח את החבילה ביום ראשון. ובדיוק בשביל המצב בו נגמרת הבטרייה יש לי שני שעונים.

 

 


 

 

לפני ארבעה חודשים הלכתי למספרה. הספרית הערמומית שיכנעה אותי שהיא תעשה לי גוונים שכולם יחשבו שהם טבעיים. היא יצאה שקרנית, ואני יצאתי הרבה יותר בלונדינית משהתכוונתי. ארבעה חודשים אני מסתכלת במראה בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא "מה זה הדבר הזה על הראש שלי?"

 

אז ביום רביעי הלכתי למחוק את הבושה. הסברתי לספר שאני רוצה לחזור לצבע הטבעי שלי, והוא, אחרי שעיין עמוקות בשורשיי, פסק: חום אגוז. חום האגוז נצנץ לי מהקטלוג בגווניו הזהובים ואני הסכמתי בכל לב.

 

כנראה שצבע חום האגוז יחד עם הגוונים שלי עורר תגובה כימית כלשהי. אחרת, אין דרך להסביר את הרעמה האדמונית שאני נושאת כרגע על ראשי. בהתחלה עוד הייתי בהכחשה, ואמרתי לכולם בעבודה ש"חזרתי לצבע הטבעי שלי סוף סוף". התגובות היו מעורבות:

 

גילה: לא, זה לא הצבע הטבעי שלך.

אני: כן! זה כן!

גילה (בפרצוף מנחם): לא נורא, זה טוב לגוון.

 

בועז: ג'ינג'ית, צבעת את הגבות?

אני (בקול המום): לא! את השיער!

בועז: דווקא יפה לך הגבות ככה.

 

הדס (בקול תוהה): זה הצבע הטבעי שלך?

אני (בקול נחוש): כן!

הדס (בארשת פנים חתומה): אהה.

 

מישהי שאני לא מכירה את שמה שנתקלתי בה בשירותים: יפה לך ג'ינג'י.

אני: זה לא ג'ינג'י, זה חום.

היא (בטון מנומס): כמובן, זה כנראה התאורה כאן.

 

מושיק: צבעת את השיער?

אני: כן, חזרתי לצבע הטבעי שלי.

מושיק: הממ, כן, אז בעניין העבודה שלך להיום…

 

בערב, בבית, נאלצתי להודות לעצמי מול המראה שבאמת, זה יותר אדמוני מחום. שיכנעתי את עצמי שזה יהפוך לחום בחפיפה הראשונה.

 

כמו כל פעם אחרי ביקור במספרה, דחיתי את החפיפה (קרי הרס הפן) עד לרגע שבו להקת הברחשים שריחפה סביב ראשי כבר בלטה מדיי. עכשיו, אחרי החפיפה, אני נאלצת להודות: מעתה קיראו לי פומיקי בעולם.

 

 


 

נניח שיש ברשותי שקית בגדים מגאפ/זארה/H&M ושאר אופנות הצריכה ההמונית, וכל חטאם של הבגדים האלו הוא שאני כבר לא אוהבת איך שהם נראים עליי, למי אני תורמת? פעם, לפני שנים, אני ושותפתי לדירה תרמנו שקי ענק של בגדים למעון של נשים מוכות. הרגשנו כל כך טוב עם עצמנו. רק שהשותפה הייתה זו שקישרה בינינו לבין המעון, כך שאין לי מושג איך ליצור איתם קשר היום. המקום היחיד שאני יודעת שאפשר לתרום בו הוא חנויות יד שנייה למיניהן, אבל אני רוצה לתרום לצדקה, לא לחנויות כה מגניבות. איפה תורמים בתל אביב?

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/3/2007 14:29   
62 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/3/2007 01:36

 

 


 

השבוע שחלף (בעיקר תמונות)

 

(ארוחת בוקר בטצה ד'אורו. הדרך הנכונה לפתוח שבת).

 

 

 


 

 

 

(שאריות ארוחת צהריים בחומוס משוואשה יום שני. הדרך הבטוחה לצניחה על הכורסה לשארית היום בלי יכולת לזוז).

 

 

 

 


 

 

 

 

(צילום: אבי ש)

 

(ידידי הבשלן עופר אירגן לחבורת החברים מהעבודה ארוחת צהריים הונגרית בפועה ביום שלישי. בתמונה מעל: גולאש כמובן).

 

 

 

(חייבים קינוח)

 

 

 


 

 

 

פועה, למקרה שאתם לא מכירים, זה מקום קסום באמצע שוק הפשפשים. וכשיוצאים ממנו, נתקלתי במחזה המקסים הבא.

 

 

 

 

(קוראים  לו בן, אמא שלו הרשתה לי לצלם, והוא היה הדוגמן החברותי המושלם).

 

 

 


 

 

 

(פעם ראשונה זה שנים שאני רואה את תל אביב דרומית למאנטה ריי).

 

 


 

 

המבצע של צומת ספרים (2+1) שבר את החלטתי לא לקנות יותר ספרים עד שאני מחסלת את ערימת הלקרוא שממתינה לי. בין הרכישות: שלושה ספרים של אריך קסטנר (מתקרבת בצעדי ענק להשלמת כל האוסף!), ו"על פני הבריאה כולה" של רות ל' אוזקי (שמבחינתי הרוויחה את עולמה ב"שנת הבשרים שלי"). נשאר רק לארגן זמן לקריאה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/3/2007 17:38   
118 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/3/2007 01:37

 

 


 

ענייני יום יום

אחינו הקטן ואני ניצלנו חלון של שעה ביום שישי בערב אצל ההורים שלנו, ונסענו לקניות בטיב טעם. יש יתרון לחנויות גדולות כאלה, כי יש הרבה יותר מבחר מהסופרים הקטנים שבתוך העיר (גיליתי שם שעין כמונים התחילו לשווק את הגבינות שלהם. מתה על גבינות עיזים). אז אחינו הקטן קנה לדירתו ואני לדירתי.

 

בין היתר גילינו במחלקת הירקות והפירות שכבר יש אבטיחים. אני בחרתי באבטיח אישי, מאלה הקטנים, ואילו אחינו הקטן בחר במפלצת בת עשרה קילו לפחות. כל אחד ומה שהוא יכול לסחוב. רק שחצי שעה מאוחר יותר, כשחזרנו אל ההורים שלנו ופרקנו את הדברים אל הבית, יצא שאחינו הקטן הרים כמה שקיות והשאיר לי שתיים. בדיוק את את השתיים שבכל אחת מהן היה אבטיח. אז יצא שבעוד הוא סוחב את השקית הקלילה שלי עם גבינת העיזים ואפוני הוואסבי, אני נתקעתי עם שני אבטיחים.

 

למזלי עוז ראה שחנינו ויצא מהבית בשביל לשאול אם אנחנו צריכים עזרה. "שטויות", אמר אחינו הקטן באבירות, "זה ממש קל". "בטח שזה קל!" צווחתי. "אני סוחבת את שני האבטיחים!". "באמת?" אמר אחינו הקטן בקול מופתע ולא הזיז אצבע כדי לקחת ממני שקית, "איזה קטע". מזל שיש עוז.

אז עוז, ג'נטלמן שכמוך, התנצלות על זה שיצא שסחבת את האבטיחים של שנינו. זה הוא התחיל.

 

 


 

עוז וקרן נהנו להיות שוב בתל אביב, וניסו להזכיר לי מה יפה פה ולמה אני אוהבת (?) את העיר.

 

(מה שכן, את מאנטה ריי אני תמיד אוהבת).

 

 


 

 

"והארץ הזו שלכם תהיה, כה ציוויתי!"

 

 

(איך שהפונצ'ו מסתדר לעלמה הקטנה נראה לי כמו גלימה, והמוצץ התלוי מזכיר לי את העיטורים שאצילים היו תולים על עצמם לפני מאות שנה).

 

 


 

 

ספרים

 

אני קוראת שוב את "עשו" של מאיר שלו. הפעם הראשונה שקראתי אותו הייתה לפני המון שנים, אז אני כמעט לא זוכרת כלום. קצת כמו לקרוא ספר חדש של שלו. איזה כיף. ו"עשו" הוא עוד אחד מהטובים ביותר.

 

סיימתי לא מזמן את Prep של קרטיס סיטנפלד, שבעברית קראו לו "במרחק נגיעה". תירגום קצת מעפן לשם, אבל אני לא ממש יכולה להציע תירגום טוב ל-Prep. אני מסכימה שבעייתי לקרוא לספר "בית ספר פרטי שמכין לאוניברסיטאות יקרות". אניווי, למרות שלא ציפיתי, ממש התרשמתי מהספר (באנגלית, לא בדקתי את התירגום אז אני לא יכולה לערוב לזה). מתי שהוא יגיע פוסט ספרותי.

 

 


 

 

טלוויזיה

 

הסידור החדש של הערוצים ביס משמח אותי מאוד, בגלל תחילת העונות החדשות של כל הסדרות. איזה כיף שיש את "עקרות בית נואשות", "האנטומיה של גריי", "גיבורים" ו"סטודיו 60". אחח, מקדרימי.

 

 


 

 

אורן הגיע לביקור משטוקהולם, והביא עימו מתנות שחברים טובים בשטוקהולם שלחו לי. השבדית הכי קלאסית שאני מכירה שלחה לי מטלית להחזקת דברים חמים בהדפס הכי שבדי שאפשר, איזה כיף, ואילו זוג הישראלים שאני הכי אוהבת בשטוקהולם שלחו לי קופסת שוקולד משובח. והכי שימח אותי מכל זה היו המכתבים שהם צירפו. התמלאתי כל כך הרבה געגועים שקשה לתאר.

 

 

(מאורן לא קיבלתי כלום, אבל הוא בטח יפתיע אותי בקרוב. בלי לחץ כמובן מאמי).

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/3/2007 18:39   בקטגוריות אחינו הקטןעלמהספריםטלוויזיה וסרטים   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/3/2007 17:17

 

מסיבות

ביום חמישי בערב הייתי במסיבת הפורים שלה. אני יכולה בוודאות להצהיר שזו מסיבת הפורים הכי שווה שהייתי בה. הופעתי בתור תלמידה יפנית, כי מאז שראיתי "בבל" (המעולה) מתחשק לי להתלבש ככה. יצאתי קצת פחות מחופשת ממה שהתכוונתי, בטח לא מגניבה כמו חבצלת (שלגיה), פוסיקט (נו, האישה הזו מהסידרה החללית המצוירת שאני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לה), מזגנים (מלאך), הצ'יף (ובכן, צ'יף), קטמן (חתול כמובן) וקוקסטה (נערת דיסקו). דויד התלבש כדויד, ולידו עמד הרב השובב, שהייתי בטוחה שזה בלוגר שהתחפש לחרדי, ועוד ציינתי לעצמי לטובה את ההשקעה שלו בלהשיג ציציות ואיך שהזקן ממש לא נראה מודבק. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות, שאכן, הזקן לא מודבק – הוא התגלה כרב השובב והנחמד. וחוץ מזה גיליתי ש-eln גר ממש לידי, אז חלקנו מונית הביתה.

 

אחרי המסיבה עוד הצטרפתי לבני דודיי באיזה בר. מתברר שאם מגיעים לבר בתלבושת שכוללת מיני ממש קצר ונעלי עקב מתחילים איתך הרבה יותר אנשים מאשר אם אני מגיעה עם הג'ינס הרגיל שלי. איזו הפתעה.

 

 


 

 

ולמחרת נסענו לעפולה למסיבת יום ההולדת ה-80 של סבא. ההורים שלי ועוז וקרן הקדימו לנסוע בבוקר, ואילו אחינו הקטן ואני אספנו את סבתא שעה אחריהם ויצאנו לדרך. אי שם לפני ואדי ערה הפסקנו לקלוט גלגלצ או כל תחנה שמשדרת מוזיקה שאינה בערבית, ולכן חיפשנו דיסק לשים במערכת. כיוון שעוז וקרן השתמשו אחרונים במכונית הזו, מצאנו רק קופסה ובה ארבעה דיסקים, וציור של הדלאי למה על אריזתה.

 

אחינו הקטן ואני התאכזבנו קלות, כי נטייתו של עוז לרוחניות לא דבקה בנו בכלל, אבל עשר שניות נוספות של מוזיקה ערבית תוצרת התחנה הפיראטית של הכפר מוצמוץ שיכנעו אותנו שעדיפים פעמוני רוח ומוזיקת פנג שווי על פני צלילים ערבים כועסים. וככה הצלחנו להתאכזב פעם שנייה, כי מילא אם היה בדיסקים האלה מוזיקה, אבל לא, ארבעה דיסקים ובהם הדלאי למה מדבר על משנתו, ומשלב מדי פעם איזה אוממממ מרגיע. אחינו הקטן ואני השקטנו את המערכת וסיכמנו לעצמנו לעולם לא לתת לעוז להיות אחראי על הבידור בכל אירוע שנעשה.

 

במסעדה בעפולה מצאנו את כל המשפחה המורחבת, שזה אומר כל מי שבארץ, שזה אומר סבא וסבתא, אנחנו, הדוד שהגיע במיוחד מל.א., וגם אחותו של סבא ובעלה, גיסתו של סבא, והילדים שלהם (בני דודים של אבא) והילדים שלהם (בני דודים שניים שלנו). ביחד מילאנו שולחן לעשרים ומשהו איש. לא פלא שהחתונות של המשפחה שלי קטנות.

 

פרס התירוץ המקורי:

"היינו בבית הכנסת לשמוע את הקראת המגילה"

(בן הדוד חובב השרצים מגיע באיחור של שעה)

 

הרגע הכי מפתיע:

אחותו של סבא נושאת לו ברכה ובתוך כך חושפת את כינוי הילדות שלו. הנכדים על סף עילפון.

 

הרגע הכי שואו ביז:

אחינו הקטן ואני פוצחים בביצוע קולני של "דה שופ שופ סונג" (נו, שיר הנושא של "בתולות הים" בביצוע שר) באוטו בדרך חזרה. סבתא חוטפת הלם. (וסבתא בתגובה מאוחרת באימייל* ששלחה לי: "נהניתי מהקונצרט שאת ואחיך ערכתם כשנסענו על כביש שש. זה היה מגניב**. מסתבר שאפשר גם לצעוק שיר. זה היה נחמד").

*כן, סבתא שולחת מיילים.

** כן, סבתא אומרת מגניב.

 

המתנה הכי מגניבה:

ההורים שלי ואחיו של אבא קנו לסבא מחשב. בקרוב גם הסבא והסבתא השניים ישלחו לי מיילים.

 

 


 

 

מראות שאפשר לראות בעבודה רק בפורים:

 

   

 

 

וזו אני, בתלבושת התלמידה היפנית שלי, כולל חותלות המנגה, שאף אחד לא הבין.

 

 

 

וזו הגר, שנזפה בי שאני מצלמת אותה מאחורה, כי היא מצטלמת חזיתית גם אם זה לבלוג. סחתין על האומץ.

 

 

(צר לי שלא בפוקוס, אני פשוט שונאת לצלם עם פלש).

 

ואני מתה על פורים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/3/2007 02:31   
134 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/3/2007 16:04

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s