ארכיון – עדי בעולם, מאי 2008

5/2008

רק בישראל

נוסעת במונית. הנהג משוחח עם חבר שלו.

"חתני הסתבך, ומסכן, לא באשמתו. הוא נוסע, פתאום באה איזו זקנה קפצנית, קופצת לו לכביש, פוגעת לו באוטו, ועכשיו לקחו לו את הרישיון. איזה עולם אני אומר לך".

(כן, הזקנות האתלטיות האלה זה באמת תופעה מסוכנת. זה מה שהורס לנו את המדינה)

 

חמש דקות אחרי.

"משרד הרישוי האלה, אין להם בושה, לקחו לי את הרישיון, אמרו אני חייב לעשות טסט. אבל מה, היה לי מזל, אני מגיע לטסט, הבוחן מתברר היה הקצין רכב בגדוד שלי ב-73', והוא בכלל חייב לי טובה. אמר לי ישר 'אתה לא צריך לעשות טסט, הרישיון שלך – עליי'"

(אין מה לומר, ההגה בידיים בטוחות. אני שוקלת לפתוח את הדלת ולקפוץ מהאוטו תוך כדי נסיעה)

 

 

 


 

מסקנות מטיול אופניים בתל אביב (אישטנם, האביב הזה מושלם):

 

– העיר מלאה בתיירים. לא רק דוברי צרפתית, גם המון דוברי אנגלית.

 

– כבר שנה ומשהו אני מחזיקה בדעה שהגלידה הטובה ביותר היא של וניליה (יש במתחם בזל ויש באבן גבירול מול כיכר רבין). עד שטעמתי את גלידת השוקולד מריר 70% של סיציליאנה (אבן גבירול, קצת דרומית לכיכר רבין). כאילו לקחו שוקולד מריר ונתנו לו מרקם של גלידה. מעולה.

 

– ציור של אופניים על שביל פשוט לא מובן לרוב עם ישראל. למה ללכת בצד ולאפשר לרוכבים נסיעה נעימה אם אפשר בכיף ללכת לכל רוחב השבילים?

בתמונה: משפחה שמצאה מקום מושלם לפיקניק בפארק הירקון.

 

 

 

ומפעיל דוכני יצירה לילדים שמצא מקום מעולה להעמיד את השולחן עם מסיכות הגבס. תמרורים זה המלצה בלבד, זה ידוע.

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

 


 

 

הייתי במסיבת יום הולדת יוקרתית רוויית בלוגרים יוקרתיים לא פחות. מובן שהוצחקתי קשות. אבל הכי נחנקתי בשלב שבו הגיעה העוגה המעולה, ודקותיים אחרי הופיע מלצר לשאול איך העוגה.

ELN (בפה מלא עוגה): איזה עוגה? לא קיבלנו

 

 


 

 

והרהור קצר בשל נסיעה באיילון: אני לא מבינה, ניידות של משטרת התנועה פטורות מלאותת? כי לפנינו נסעה אחת שזיגזגה בכיף, ואף לא פעם אחת אותתה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/5/2008 21:10   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של n_lee ב-9/6/2008 02:32

 

 


 

אביב בתל אביב

חודשי האביב האלה מקסימים, ומצליחים להפשיר אפילו פולניות שונאות חום כמוני. מזג האוויר מקסים, ומצליח לשכנע אותי לצאת לטיולי אופניים, נגיד אחד כזה שמתחיל במרכז תל אביב, עובר בנווה צדק ועושה סיבוב שלם ביפו. עד כדי כך ששכחתי את השמש. אבל זה בסדר, העור המתקלף שלי יזכיר לי אותה בימים הקרובים.

 

פרט לזה, תל אביב ממש ניעורה לחיים בסוף השבוע הזה. האירוע הכי שווה בעיני הוא בתים מבפנים, אירוע שבו אנשים עם בתים ממש מעוצבים (כלומר, אדריכלים) פותחים את בתיהם בפני הקהל הרחב, וכולם מוזמנים לראות. זה קרה היום וזה קורה גם מחר, למי שלא הספיק.

 

וככה הופעתי על סף דלתם של איריס ובעלה (שמעתה, במחווה נדירה, בזכות החניה המושלמת שהוא ביצע ליד רחוב פייבל, ייקרא פה אלון), בתשע בבוקר. אני לא סגורה מי הופתע יותר מזה שקמתי בזמן, אני או הם.

 

האירוע עצמו מקסים. בכל רחבי תל אביב (אנחנו ראינו דירות דרומית לקיבוץ גלויות, צפונית לארלוזורוב ואחת ליד גורדון) מסתובבים אנשים עם החוברת של הפרויקט, מגיעים לבניינים ופשוט בוחנים את העיצוב. כמה תרבותי וכיפי.

 

בחלק מהדירות נרשמו תורים למטה, של אנשים שהמתינו שאנשים ייצאו כדי שיוכלו להיכנס.

 

 

 

 

בתוך הדירות כולם התפעלו, בחנו וצילמו. 

 

 

 

בדירה הספציפית הזו היו חלונות בתקרה, עם מסרים על החלון, וכשהשמש האירה הם הופיעו על הקיר.

 

 

 

 

והייתה את הפינה המקסימה הזו, עם הדלת הירוקה שזזה וסוגרת חלל בבית ועם מכונת התפירה הזו, שאני מוכנה להישבע שלסבתי הגדולה הייתה כזו. (ושימו לב לרצפת העץ הלבנה, אני אהבתי, איריס ואלון פחות).

 

 

 

 

בדירה הבאה היו יותר צבעים, והכי כיף – עצים מהחלון. כמו שאמר אלון – בדירות בתל אביב 80% מהעבודה זה למצוא את הדירה הנכונה לשפץ.

 

 

ורעיון חמוד למדפים לספרים – כל מה שצריך זה סולם וקרשים.

(וגם רשמתי לעצמי שטעמו של בעל הבית בספרים מאוד דומה לשלי, אפילו ספרי הבישול).

 

 

עוד קצת עצים מהחלון.

 

 

מי שלא הספיק ועכשיו רוצה – פרטים באתר, זה קורה גם מחר!

(אה, יצא לי שטוז)

 

 


 

 

ולאירוע הבא של תל אביב התוססת – מוטומיוזיק, או משהו כזה. לא היה לי מושג שזה קורה, אבל נתקלתי בו בדיזינגוף. במות, מוזיקה, מופעי אופני ספורט, ובירות. יאי.

 

  

 

אין מה לומר, תל אביב פשוט מעולה באביב.

אבל נראה אותי באוגוסט.

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/5/2008 20:09   
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/5/2008 13:22

 

 


 

מחפשים את לייבוש בריקס

הפוסט הבא פורסם כאן כבר שלוש פעמים, בכל יום זיכרון לשואה מאז פתיחת הבלוג. אני אמשיך לפרסם אותו כל עוד יש סיכוי שהוא יגיע למישהו שיודע משהו.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת: מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושמונה שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס (Lejbus Bryks או Leon Bryks). המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 66 שנה מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/5/2008 11:43   
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/5/2008 15:43

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s