ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2008

 

מדור תרבות

בטח קשה לראות את זה כאן, אבל פרט לחיים נהנתיים יש לי גם צד תרבותי. (ועוד כמה צדדים, אבל הם נשארים מחוץ לבלוג בד"כ. לא, אני לא אומרת שאני מלכת אס-אם, רק שיש לי גם צדדים שהם לא נערת מסעדות ובתי קפה).

 

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על כמה ספרים מצויינים שקראתי וסדרה מצויינת שראיתי. אז הנה, בשעה טובה.

 

 

מות אכילס

מאת בוריס אקונין

 

הוא הספר הרביעי בסדרת פנדורין, אותה סדרה שהחלה עם "עזאזל". גיבורינו, אראסט פנדורין, הוא עכשיו דיפלומט רוסי החוזר לארצו מיפן, מצוייד בכמה תובנות חדשות כמו גם אמנויות לחימה חדשות. מוסקבה, לעומת זאת, היא אותה מוסקבה כמו תמיד, אז בשנים ההן: הצאר שולט, השחיתות גם, ולאראסט היקר יש תעלומה לפתור. התעלומה, כמובן, הרבה יותר מסובכת משהיא נראית. סמכו על פנדורין להיות מעורב בפרשה הנוגעת לחלונות הגבוהים ביותר, אבל לא לאבד את האמונה באידיאולוגיה שחונך עליה.

 

אחד הדברים הכי כיפים בסדרה הזו, היא תחושת האותנטיות. פנדורין מתארח במלון במוסקבה במאה ה-19, ובעזרתו אנחנו מקבלים תמונה לחיים המוסקבאים של אז, לתרבות המסעדות והמלונות שלה, ליחסים עם האצילים ועם העשירים ולהירארכיה הרוסית הצארית על כל תאריה המסובכים (יועץ טיטולארי?? שמאי קוליגאלי??). אני מנסה עכשיו להחליט מה אקונין אומר, ולא מצליחה: הוא מלגלג על הימים הצארים, אך אני תוהה אם זה בחיבה או לא.

 

 

הפעם, אגב, אנחנו מקבלים את הסיפור גם מנקודת מבטו של אויבו של פנדורין. אני אוהבת לדעת מה מניעיו של האיש הרע בספרים, את תחושת האמביוולנטיות שנוצרת לפעמים כשמבינים גם את הצד השני.

 

וגם הפעם היו ההוצאה והמתרגם נדיבים איתנו, ובאו לקראת הקורא הישראלי המצוי שאינו מתמצא בהכרח בתארים, בדרגות, בידע הכללי ובמנהגים הרוסים של אז. לספר מצורפים חמישה נספחים. האחד מאיר את עינינו לגבי הרמזים למיתולוגיה היוונית (כבר משם הספר אפשר להבין שהפעם קורץ אקונין לקלאסיקה היוונית). בשני הסברים לדברים שיהיו מובנים לרוסים מהמאה ה-19 ולא לישראלים מהמאה ה-21, הסברים מועילים עד מאוד. בשלישי, ברביעי ובחמישי – פירוט הדרגות, התארים ועוד כמה הסברים על יפנית. כתמיד – שימושי, מאיר עיניים ונעים, נעים לראות הוצאה שמשקיעה כך בקוראיה. (ואני יכולה להשוות – בגירסה השבדית לא מצורפים הסברים כאלה, והקוראים מפסידים הרבה).

 

כמו בכל הספרים בסדרה, משובץ הספר בהפוגות קומיות. אקונין יודע לכתוב הומור, ואף הצליח לגרום לי, בכמה מספריו, לצחוק בקול. ורק טיפ: אם אי פעם תקחו לכם משרת יפני, למדו אותו שאין מקבלים אורחים בחדר האמבטיה.

 

 

 


 

 

 

גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק

 

הוא ספר על מלחמת העולם השנייה. מהצד הלא נכון. פריקית שואה שכמוני (גם אם לא הייתי מתעניינת זה תוקף אותי בחלומות, אז אבוד לי) קראה הרבה ספרי שואה, אבל עוד לא יצא לי לקרוא ספר מהצד של הגרמנים.

 

גם לא ממש רציתי, האמת. אני יודעת שגם האזרחים הגרמנים סבלו במלחמה, אבל הרי סבתא שלי סבלה יותר, אז עם כל הכבוד, לא היה להם אוכל והם חיו תחת הפצצות – אויויוי. באושוויץ היה קשה יותר.

 

אבל הספר הזה מצליח להראות גם לסרבניות כמוני את הצד הגרמני שסבל. גנבת הספרים היא ליזל, ילדה גרמניה שמועברת למשפחה אומנת בשנות המלחמה. גרמניה הנאצית היא לא מקום שטוב לגור בו. גם לא לגרמנים. ליזל היא ילדה ענייה שגדלה בשכונת עוני. הבערות, הבהמיות, הפחד, האפליה – הם שם. היא רוצה לקרוא, אז היא גונבת ספרים. לפעמים היא גונבת גם אוכל. העליבות ניכרת בכל צד בחיים שלה ושל המשפחה. מהר מאוד שוכחים מאיזה לאום היא, ופשוט רוצים לאמץ אותה ולהעניק לה קצת חום והיגיון בחיים שלה.

 

הספר נוגע קצת במה שקרה למי שלא הצטרף למפלגה הנאצית. אולי המחבר מנסה להסביר את מעשי כל אותם מיליוני גרמנים שהיו חברי המפלגה ושנים מאוחר יותר יטענו שלא הייתה ברירה. איכשהו אני מעריכה יותר את אלה שהעדיפו לסבול ולא להצטרף.

 

ייאמר לזכות המחבר, בן להורים גרמנים הגר באוסטרליה, שהוא לא מתעלם מהסבל היהודי. יש בסיפור יהודים, וברור מי סובל יותר. ולקוראים שפספסו, מוגש הקטע הבא, מפי המספר, שהוא, כמה מקורי, המוות בכבודו ובעצמו, כי באמת, למי יותר יאה לספר על גרמניה הנאצית אם לא למלאך המוות, האוסף נשמות מתוך המקלטים המופצצים בעיר הגרמנית:

 

…"ריחמתי עליהם, אם כי לא כפי שריחמתי על אלה שאספתי ממגוון מחנות באותה עת. הגרמנים במרתפים היו ראויים לרחמים, בהחלט, אבל לפחות היה להם סיכוי. המרתף לא היה מקלחת. הם לא נשלחו לשם להתקלח. בשביל האנשים הללו, החיים עדיין היו בהישג יד".

(עמ' 335)

 

האמת, הספר הזה קורע את הלב. מכל הזוויות. הגרמנים, היהודים, הילדים, התרבות. מלחמה, כמה טיפש צריך להיות העולם בשביל לתת לזה לקרות?

 

הנה קטע שקרע לי את הלב. הוא מספר על מקס, היהודי שהמשפחה של ליזל מחביאה במרתף. בהפצצה על העיר כולם רצים למקלט, אבל הוא, שמבחינת העולם החיצון לא קיים, נשאר במרתף שהוא מוסתר בו. ואז, ברגע שאין אף אחד ברחוב כי כולם במקלט, הוא יוצא החוצה.

"'כשהכל היה שקט, עליתי למסדרון, והווילון בסלון היה פתוח טיפה… הסתכלתי החוצה, רק כמה שניות'. הוא לא ראה את העולם החיצון זה עשרים ושניים חודשים.

לא היו כעס או גינוי.

פאפא היה זה שדיבר.

'איך זה נראה?'

מקס הרים את ראשו בעצב גדול, ובתדהמה גדולה. 'היו כוכבים', אמר. 'הם צרבו לי את העיניים'."

(עמ' 336)

 

הספר הזה, גרמני או לא, תופס ואינו מרפה. הכתיבה הזו, בשם המוות, עם הפסקות להגדרות מילוניות והסברים על הסיפור, בשפה שנכנסת ישירות ללב. גם שם, בצד שלהם, היו ילדים, היו אנשים עם לב. ובעצם, מכל זווית, האין זה טוב שנקרא כמה רע זה היה?

 

 

 

 

 


 

 

 

בטיפול

 

בכמה שנים שהתגוררתי בחו"ל הפסדתי הרבה דברים בתרבות כאן, חלקם, כמו הרבה תוכניות של ערוץ 2, לא נורא שהפסדתי. חלק אחר לעומת זאת, דווקא חבל. למזלי יש לי בעבודה את בשמת, ששמעה שלא ראיתי "בטיפול", והציעה לי את כל הקופסה לצפייה. אז קודם כל, מכאן – תודה רבה.

 

אם מישהו היה אומר לי שסדרה שמתרחשת כמעט כולה באותו לוקיישן, ומורכבת רק מדיבורים, או לפחות בעיקר דיבורים, תהיה מעניינת, לא הייתי מאמינה. אבל שמחתי להיות מופתעת. הסשנים של ראובן דגן החזיקו אותי מרותקת. קונספט מבריק, כתיבה מצויינת, משחק פשוט מעולה, של כולם. איילת זורר אגב ממש ממש יפה, וליאור אשכנזי שווה כתמיד (למרות שהאמת, הוא היחיד שלא שיכנע אותי. איכשהו הוא לא עובר לי כטייס). וגם ישראל פוליאקוב ז"ל משחק מצוין בפרק האורח שלו.

 

***ספוילרים****

אני קצת בושה לומר שדווקא רציתי שיהיה משהו בין ראובן לנעמה. אני יודעת, זה כל כך אסור, כל כך שגוי, קרוב לגילוי עריות ממש, אבל משהו בכמיהה שלה ובמשיכה שלו גרמו לי לרצות לראות את זה קורה. סוג של תחושת הקלה שזה לא קרה, כמובן, ועדיין.

***סוף ספוילרים***

 

מעניין איך תהיה העונה השנייה. אין לי הוט, ולא אעזוב את יס בשביל זה, אז אמתין בסבלנות.

 

ולקינוח, בשמת סיפרה לי גם על הטריילירים לגירסה האמריקאית של "בטיפול". הם ממש ממש שמרו על התסריט המקורי, כמעט מילה במילה.

וגבריאל ביירן הוא רעיון מצוין לגילום ראובן דגן.

 

 

 

(כאן הייתי אמורה לשים קליפ מיוטיוב, אך האתר לא עולה לי. אני מרגיעה את עצמי שמדובר בבעיה שם ולא בבעיה במחשב שלי).

 

 

 


 

 

 

תוספת יממה אחרי, וגם סוג של תרבות:

 

לזכר הית' לדג'ר, שלמרות משחקו המצוין ב"ברוקבק מאונטיין" והדרך המצויינת שהבגדים נראים עליו ב"קזנובה", הסרט שבו התאהבתי בו הוא דווקא סרט הנעורים הסמי-מטופש "10 דברים שאני שונאת בך".

 

בקטע הראשון, ג'וליה סטיילס מראה מה זה לב שבור:

 

 

 

וכאן הית' מוכיח שהוא יודע לשיר. גם אני הייתי חוזרת אליו אחרי זה:

 

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/1/2008 05:34   בקטגוריות ספריםטלוויזיה וסרטים   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-20/7/2008 14:42

 

 


 

השיבה משבדיה

שמונה וקצת בבוקר. זריחה בשטוקהולם.

 

 

 

 

עשר בבוקר, עצירה לקונקשן. לבן בווינה.

 

 

 

 

שלוש בצהריים. שמיים כחולים מעל ישראל.

 

 

 

 


 

 

 

צעדה לילית באבן גבירול (טוב נו, הליכה לבראסרי). חולפים על פני חנות לאביזרים לחיות מחמד. בחלון המון מיטות לכלבים ולחתולים.

 

 

 

 

בהתחלה חשבתי שבעלי החנות פשוט הניחו בסלסלה הכחולה בובת חתול, הדגמה לאיך החתולים ישנים בסלסלות כאלה.

 

 

 

 

אבל היה ממש מקסים לגלות שה"בובה" נושמת. יש שם חתול אמיתי שפשוט בחר לישון בסלסלה בחלון הראווה.

 

 

 

 


 

 

לכבוד נסיעה לעפולה ערך אחינו הקטן דיסק שכולו שירים בשביל ההורים שלנו. היו שם שירי שלישיית גשר הירקון, שירי הסרט קזבלן, ולשם הגיוון שירי יהורם גאון. בהתחלה קצת רטנתי על השירים העתיקים, אבל אי שם בכביש שש כבר זמזמתי את "כולם היו יודעים אז טוב מאוד", ולקראת ואדי ערה כבר שרתי בקול עם כולם את "והוא עלה למרכבה, ודיו לסוסים אמר, ופה מתן בסתר, ושמה נדבה" וכו.

 

השיר "רוזה רוזה רוזה" מתנגן.

אחינו הקטן (לוחש באוזני): אני נותן לאבא דקה עד שהוא שר "רוזה רוזה רוזה שטוזה"

עשרים שניות אחרי

אבא: רוזה רוזה רוזה שטוזה!

 

השיר "דינה ברזילי" מתנגן

אחינו הקטן: (מפזם) סגן בר רפאלי יצא לאכול צהריים. (תוהה בקול) זה לא נשמע נכון.

 

 

 


 

 

האם יש שעה ביממה שבה המענה המוקלט בקו השירות של בזק לא אומר "זמן ההמתנה עלול להיות ארוך מהרגיל"? ניסיתי בארבע אחרי הצהריים, בארבע בבוקר, כמה פעמים, אותו דבר. וזמן המתנה שאכן, ארוך, אבל כנראה שלא מהרגיל.

 

 


 

 

עוז, אחי הקטן ממני בשלוש שנים, בן שלושים היום. אמאל'ה.

 

 


 

 

ולקינוח – הפתעה – המלצה על מסעדה. הידעתם שבעלי מאנטה ריי פתחו מקום של פיצה בנמל? ושמגישים שם לא רק פיצה מעולה, אלא גם מנות רבות אחרות שוות, כמו גם גלידה של אייסברג? המקום נקרא "אייסברג וולקנו", והעסקית בצהריים עולה 35 שקלים וכוללת פיצה/מרק וסלט (אבל אחד שווה, שלי כלל ירוקים יוקרתיים, גבינת עיזים, אבוקדו ופיסטוק) או גלידה.

 

בתמונה: עיסקית עם אפרת. אני לקחתי ביסק דגי סלע (פרט לשם הפלצני היה חביב מאוד) עם איולי ופוקצ'ה, אפרת לקחה פיצה, ובאמצע מונחת מנת ביניים, מן טוסטונים עם מיטב דברים מהים.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/1/2008 17:06   בקטגוריות אחינו הקטןתמונות בלבן   
90 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/1/2008 13:28

 

 


 

shano tovo

ערב השנה החדשה. ארוחת ערב. ארבעה שבדים, שתי איטלקיות וישראלית אחת יושבים אל השולחן. אני לא יודעת אם כל האיטלקים בשלנים מעולים, אבל זו שחברה שלי היא פשוט שפית. עם המשקאות שלפני מוגשות פרוסות בגט ועליהן מחית גזר ומנדרינה ושכבת קוויאר. הולך מעולה עם השמפניה. למנה ראשונה מוגש ריזוטו מעולה ועליו צדפות (סקלופס, איך לעזאזל מתרגמים את זה). למנה עיקרית מוגשות עדשים. שרה מסבירה שבאיטליה באופן מסורתי מקבלים את השנה החדשה עם עדשים ורגל חזיר, אבל אצלנו היא החליטה לא להגיש את החזיר, מטעמים מובנים. כולם מביטים בי במבטים מאשימים. שרה ממהרת להסביר שמטעמים מובנים פירושו שהחזיר פשוט לא טעים. מפסיקים להאשים אותי. במקום זה מוגש סטייק.

אחרי ארוחת הערב אנחנו יורדים למטה, שרה האיטלקיה, החבר שלה, השבדי ואני. בידיים שלנו כוסות שמפניה, החבר שלה נושא בקבוק שמפניה, פתיתי שלג גדולים יורדים עלינו. דקה לחצות. עוד מעט יחלו מטחי הזיקוקים בכל העיר. אנחנו רצים על הרציף (שרה והחבר שלה גרים באי קטן די במרכז שטוקהולם, מהרציף נראה את הזיקוקים מכל העיר), המים זזים לאט, צעדי הריצה שלנו על רציף העץ נשמעים חזק, "מהר, מהר", צועק החבר שלה. ארבעה אנשים רצים על רציף עץ בדממת השלג היורד.

הגענו לקצה. חצות. מטחי הזיקוקים מכל העיר מסנוורים את השמיים. המון מתושבי האי כבר נמצא שם. "גוט ניט אור!", צווחים כולם מסביב. ריח של אבק שריפה ממלא את האוויר. דז'ה וו למחנה 80. בחבורה שלנו מברכים בכל השפות. "בואנה אנו", משיקה שרה כוסות עם כולם. "שנה טובה", אני קוראת. "שנו טובו", עונים לי כולם. "אלפיים ושמונה – שנה טובה", אני מנסה שוב, "אפיים ושמומה, שנו טובו", מחרים אחריי. אני מתחילה לצחוק.

אני לא זוכרת את השאר. אני זוכרת את שתי כוסות השמפניה לפני ארוחת הערב. אני זוכרת את כוס היין הלבן עם הריזוטו, כוס היין האדום עם הבשר, כוס הקרם קטלונה עם הקינוח (טירמיסו), עוד שמפניה אחרי. אני לא זוכרת מה קרה אחרי הזיקוקים. השבדי טוען שבדרך הביתה, באוטובוס, ניגשתי לנהג והצגתי את עצמי בתור "באפי ציידת הערפדים", וגם הזהרתי נוסע אחד מפני קטילתו הקרובה, כי ברור שהוא ערפד. אני מכחישה, אם כי לא בפה מלא. המילה "ערפדים" באמת מהדהדת קצת מוכר.

שנה טובה לכולם.

(תמונה שיכורה. מחכים לאוטובוס הלילה. השבדי מנסה לתפוס פתיתי שלג. רק מאוחר יותר נקלוט שהוא שכח לשים כפפות. כואבות לו הידיים).

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/1/2008 03:47   בקטגוריות תמונות בלבן   
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/1/2008 00:16

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s