ארכיון – עדי בעולם, ינואר 2007

1/2007

שוברים

שוברת חרם של שנתיים ונכנסת לרנואר. מגלה בתדהמה את זוג המגפיים שחיפשתי כל החורף. מבקשת לראות ב-39. המוכרת מודיעה שאין. לוקחת דקת דומייה להיפרד מהמגפיים בצער, רואה בזווית העין את המוכרת מתקרבת אליי.

המוכרת – דוחפת לי לפרצוף זוג מגפי שפיץ מלאי ניטים, סרטים, פרווה ועוד קישוטים, לא דומים בשום פרט לאלה שרציתי – "מה עם אלה מאמי? זה מגף מאמם חמודה".

יוצאת מהחנות, נשבעת להחרים את רנואר לעוד שנתיים.

 

(הכנה לוויכוח הצפוי עם מ': זה לא התנשאות רק בגלל השפה! זה בגלל שהיא הציעה לי את המגפיים הערסים האלה! לא היה קשר בינם לבין מה שאני רציתי! היא לא מקצועית!).

 

 


 

 

אחרי שבגלל הבאסה לעבור לדירה קטנה עם מטבח קטן ובטח לא מצויד כמו שהיה לי בשבדיה פשוט הפסקתי לבשל, הגיע אליי ידידי עופר הבשלן לביקור החלפת מתכונים. כיוון שכבר שלושה חודשים אני מחליפה איתו סיפורי בישול, קצת פאדיחה להגיש לו, כמו לשאר אורחיי, משהו קנוי. אז שברתי את מחסום הבישול ואפיתי לחמניות גבינה. הוו, התגעגעתי!

 

בתמונה: מארחת, כולל תה בקנקן הבודום האהוב עליי.

 

 

 

 

 


 

 

סרט ביס דוקו על קטינות בהריון בבריטניה. בין היתר אישה שילדה שתי בנות כשהייתה נערה בעצמה, ועכשיו גם השתיים, אחת בת 14 ואחת בת 16, בהריון. שתיהן אגב מעשנות תוך כדי ההריון. ובת ה-14 אומרת משהו כמו "מה איכפת לי שיהיה לי תינוק? במילא לפעמים משעמם לי בבית". החשק הראשון שלי היה להעיף סטירה לכל השלוש. הרגש השני היה רחמים עליהן ועל הילדים שייוולדו. איזה באסה.

 

 

ועכשיו יש את הסידרה של ציפי ברנד, על הרווקות והרווקים בתל אביב. שיט של פנויים פנויות, כל מיני מכריסים לא מצחיקים מודיעים לבחורות שיש להן עיניים יפות. אחד מהם מתלונן שהבטיחו לו 65% אחוז בחורות בשיט ו"יש רק חמש אחוז בחורות". בחורה אומרת למישהו שהיא מתייחדת  בתאה עם דויד גרוסמן והבחור שואל אם זה מישהו מהשיט. השם ירחם.

נכתב על ידי עדי בעולם , 30/1/2007 19:56   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
127 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של acquisto cialis senza ricetta ב-22/8/2009 01:24

 

 


 

קרואסונים שגויים

אני נכנסת לבית של ההורים, אמא יושבת עם פרצוף תשעה באב ויד בתוך קערת מי קרח.

אני: מה קרה?

אמא: הוצאתי את העוף מהתנור, התבנית החד פעמית התקפלה והרוטב הלוהט נשפך עליי. יש לי כווית ענק ביד עם שלפוחית שמתחרה בכינרת.

אני ניגשת לקחת פולקע מהתבנית.

אני: מה זה? נו באמת, לא נשאר רוטב בכלל.

 

 


 

 

אם יש דבר שמעצבן אותי זה טעויות בעברית או שפה זולה כמו של המוכרות ברנואר ("המכנס מאאמם עלייך מאמי!!"). אבל פרחות בנות 20 זה דבר אחד, ושלטים עם טעויות זה כבר משהו אחר, מתכון בטוח להתקף עצבים ממשמש ובא. הנה מה שמצאתי בקפה בנתב"ג, זה שיש בו גם בר מיצים ונמצא בקומת הטיסות היוצאות, ממש ליד השער שבו רק אנשים עם כרטיס עלייה למטוס יכולים לעבור.

דווקא תיכננתי לנשנש שם משהו, אבל חטפתי חום מזה. אני לא מבינה, אתם כבר פותחים בית קפה, משקיעים בתפריט ובכלל, למה שלא תשקיעו עוד קצת במישהו עם טיפה השכלה שיעשה לכם הגהה?

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/1/2007 15:47   
122 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של מרב ב-18/4/2008 08:38

 

 


 

בינוניים

אפרת ואני אכלנו צהריים ב Human Nature, המסעדה האורגנית בבן יהודה. ראשית – אני שמחה שבכלל הקימו אותה, בתקווה שזו סנונית ראשונה בטרנד שעוד יסחוף את הארץ כאילו אנחנו קליפורניה.

 

שנית – האוכל. הכל אורגני, כמובן. חוץ מזה יש מנות טבעוניות (עוז וקרן – לכאן לוקחים את ארז בפעם הבאה שהוא בארץ), יש מנות בלי גלוטן (פארה, זה בשביל הביקור שלך) וכל המנות הן אורז מלא, פסטה מקמח מלא, פיצה מקמח מלא, אפשר למות מאושר.

 

אז לקחנו את הצעות העסקית. בתור ראשונות אפרת זכתה בקציצות עדשים מעולות, אני במרק עדשים חביב. בעיקריות – אני זכיתי בטופו במרינדת צ'ילי וליים על אבוקדו, פלפל קלוי וקינואה. זה היה פשוט מעולה. אפרת לקחה מנת פסטה שהייתה גם היא חביבה מאוד.

 

חוץ מזה, בשתייה יש שייקים שסוחטים במקום עם תוספות בריאות, כמו אכינציאה, ג'ינג'ר או שום. לבחורה עם שריטת אוכל בריא כמו שלי זה היה גן עדן. תוסיפו לזה את העיצוב הנעים, האווירה הנעימה והלא דחוסה מדיי (להבדיל מהתור באורנה ואלה, למשל) והעובדה שלא דוחפים לכם גלגלצ בפול ווליום, וקיבלתם מקום מעולה לארוחה עם חברים. גם אפרת וגם אני סיכמנו ב"אנחנו עוד נחזור. בטוח".

 

 


 

 

ובתור מתנת יום הולדת מאוחרת אפרת הביאה לי, בין היתר, חמאת גוף של נרות שינקין, בריח וניל, פאצ'ולי ולבנדר. מתה על חמאת גוף, מתברר.

 

 


 

 

אני חייבת להפסיק לבכות מהסוף של "אקסטרים מייק אובר – גירסת הבית". אנשים מקבלים בתים משופצים ומעוצבים, ואני מתייפחת כאילו צפיתי הרגע באסון שנוגע לי אישית. היום האיש שקיבל בית מעוצב, סוג של ווייט טראש, הציע נישואים לאם התינוקת שלו על המדשאה המעוצבת מחדש שלו. הכי קיטשי בעולם, ואני בוכה כאילו אני היא זו שמתחתנת עם ההילי בילי הזה. גו פיגר.

 

 


 

 

אחת מסדרות הטלוויזיה שאך לאחרונה גיליתי היא "היחידה". בונ'ה, שווה. קודם כל יש את הנשיא פאלמר בתור מפקד צוות, פלוס קצת מבצעיות, פלוס קצת עורף, פלוס תככים ובגידות. אופרת סבון מעורבת בסידרת פעולה, סוף סוף עלו על הסדרה שתרתק גם גברים וגם נשים.

 

 


 

 

אני לא מאמינה, מישהו נכנס היום לכאן אחרי שחיפש "הכריחה של אמיל והבלשים". הכריחה. אררר.

 

 


 

 

גם אצלכם ה"מילון" בסלולרי, שאמור לתת אוטומטית את המילים שאתם מקלידים, ממש עילג? מעבר לזה שהסלולרי שלי מסרב לדבר עברית נכונה (אין, לדוגמה, "הביאי", יש רק "תביאי"), אז גם אין מילים הכי טריוואליות בעולם. מי זה חיבר את האינדקס הזה?

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/1/2007 16:31   בקטגוריות טלוויזיה וסרטיםרוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/1/2007 13:15

 

 


 

קטנים

הרבה פעמים נכנסים לבלוג הזה אחרי שחיפשו שמות ספרים בגוגל. היום נכנס מישהו שחיפש "ארבע בתים וגעגוע"  

 

 

 


 

 

הידעתם שהפירוש המקורי של "סבבה", בערבית, הוא בעצם "להתאהב"? זה מוצא חן בעיני, כי אם אני זוכרת נכון להתאהב זה באמת סבבה.

 

 


 

 

ולעומת זאת, הידעתם ש"באסה", במקור בערבית, זה גירסה של להזדיין? מסתבר שהביטוי התמים "איזה באסה", השגור בפי פולניה מדוכאת שכמוני אחת לשתי דקות, זה ביטוי ממש מכוער בערבית.

 

 


 

 

אחרי חודש שדיוידי היוגה שקניתי שכב בעטיפתו המקורית בלי שעשיתי איתו כלום, אתמול ממש קרעתי את הניילון ושמתי אותו בנגן הדיוידי. ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ואכלתי צהריים, תוך צפייה בנשים האחרות מתעמלות. אוטוטו אני גם מתחילה, אני בטוחה.

 

 


 

 

השבדי מבקר בארץ, ולאות היחסים הטובים ששמרנו בינינו, הוא הביא לי מתנות כריסמס. זה היה באמת מקסים מצידו. הוא הביא לי קופסת שוקולדמחנות השוקולד האהובה עליי בשטוקהולם. זו קופסת הכריסמס שלהם, וזה אומר שיש שם שוקולדים ממולאים בקרם זעפרן, בבצק ג'ינג'ר, ובתבליני גלוג. במילים אחרות, הוא הביא לי את טעמי הכריסמס לכאן. יכולתי ממש להרגיש את אווירת הכריסמס. היה באמת מקסים.

 

פרט לזה הוא הביא לי את קופסת איחסון הגבינה של בודום. אני צריכה לציין שהקופסה הזו היא להיט, ראיתי אותה באחד ממיליון סיוריי בכלבו האלמותי NK, וביקשתי אותה לכריסמס הקודם. ואכן קיבלתי אותה. וכשעברתי לארץ, הצלחתי לשכוח אותה בשבדיה (כי היא הייתה במקרר, כמובן). רציתי לבעוט בעצמי בכל פעם שהנחתי את הגבינה הצהובה שלי במקרר פה, בחפיסת הניילון שלא ממש נסגרת טוב. אז אמרתי לשבדי, והופה, קיבלתי את הקופסה לכריסמס, שוב. אין כמו לקבל מתנה שממש רצית, פעמיים.

 

 

 


 

 

ליום הולדתי קנו לי קרן ועוז את הקופסה הזו של פילוסופי. אם עוד לא שמעתם על זה, זה קוסמטיקה עם קונספט. ואכן, ערכת הטיפוח בקופסה מוכיחה את עצמה. כשהייתי בארה"ב מייד בדקתי את שאר מוצריהם, ויש המון. התקמצנתי לקנות ברונזר בשלושים דולר, או שמפו ב-16 דולר, למרות שעד עכשיו אני זוכרת את הריחות המקסימים שהוא מגיע בהם.

 

והתאהבתי גם בקרם הידיים של ל'וקסיטן. איזה קרם ידיים שווה, חמאתי קצת, נספג ישר, וריח מצוין. שלושים דולר לטיובה בינונית. נזכרתי ישר בקרם הידיים ששוכב לי בתיק, תשעה שקלים במבצע בסופר פארם, ולא העזתי להוציא כזה סכום על קרם ידיים. במקום זה נכנסתי לספורה בכל פעם שהיה וניסיתי מהשפורפרת לניסיון שעומדת שם. עכשיו אני כמובן מתחרטת נורא שלא קניתי את השפורפרת הקטנה, שהם מציעים "לנסיעות", בתשעה דולר. הייתי יכולה לשמור אותה לרגעים קשים בהם הייתי זקוקה לעידוד דחוף.

 

 


 

 

במהלך שיטוטיי בממיר נתקלתי בליאור אשכנזי. שברון הלב לגלות שהוא ירד לזנות ומשחק ב"השיר שלנו". התלבטתי בין "אויש, הזוועה", לבין "אויש, הוא שווה".

 

 


 

 

המון המון סרטים (ליטל מיס סאנשיין, הבונד החדש, סוריאנה, לקום אתמול בבוקר הם רק מה שאני זוכרת עכשיו), ספרים (הבושם, המוות והפינגווין, טרילוגיית ניו יורק) וסדרות טלוויזיה. צפוי פוסט תרבותי.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/1/2007 19:06   
129 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/1/2007 01:23

 

העיר הגדולה

אחרי סן פרנסיסקו חזרנו לל.א. בשעת ערב מאוחרת. ישירות אל מושמוש הנלהב מאוד למצוא אותנו מחדש. את הערב האחרון בקליפורניה ביליתי עם אחי ואשתו, בסידורים אחרונים, בצפייה בתמונות ובהבנה כמה מהדברים שרציתי לעשות איתם לא הספקתי. (כמו: לראות את הסרט והאלבום של החתונה שלהם, או לדבר על כמה נושאים שרציתי להספיק). מדהים איך שבוע חלף בצ'יק, כאילו שנייה אחת.

 

למחרת בבוקר לקח אותי עוז אל נמל התעופה, לטיסה לניו יורק. למרות שבדמיוני ראיתי טיסה קצרה, שהרי זו טיסה פנימית, רק אז קלטתי שבעצם זה חמש שעות טיסה, זה כמו לטוס מהארץ למקומות יחסית רחוקים באירופה. וכך חלף לו היום, בטיסה.

 

בערב נחתתי בג'יי אף קיי. קבעתי עם רוית שאפגוש אותה בשישית על 34. הייתי קצת מדוכדכת מהפרידה מקליפורניה, אבל האמת, ברגע שדרכתי בסאבווי והרחתי את ריח הג'יפה המוכר, התרוממה רוחי. אני בניו יורק!

 

רוית לקחה אותי הביתה, והיה מפתיע לגלות שמחכה לי חדר גדול, עם אמבטיה ושירותים פרטיים. יותר שווה ממלון, מה עוד שפה חיכו לי בסלון שני חברים טובים – רוית ודימה, הלא הם חבריי הישראלים משבדיה, שיחד איתם חקרנו השבדי ואני את הפיורדים בנורבגיה ואת האי אולנד.

 

ביום שישי בבוקר קמנו ויצאנו כל אחד לדרכו – רוית ודימה לעבודה, אני לדאון טאון. ואחרי שלל קניות שוות (ניו יורק שולתתתתת!!1111), עמוסת שקיות, נכנסתי למייסיס, בשביל לבדוק את המתנות חינם בקומת הקוסמטיקה. ואחרי זה החלטתי לאכול לאנץ', בקומת המרתף של מייסיס, במקום הזה שקונים סלטים לפי משקל.

 

ואחרי שבחרתי לי סלט יוקרתי, כולל קינואה ובורגול, הלכתי למקום שיושבים בו, וגיליתי שהשולחן הפנוי היחיד צמוד לשולחן שישבו אליו שתי שחורות ענקיות, ודיברו בצרחות כועסות אחת עם השנייה משלבות הרבה "מאדר פאקר" בשיחה שלהן. קצת התבאסתי, אבל החלטתי שאני לא רוצה לאכול בעמידה ואני לא מפחדת.

 

נדחקתי בעדינות אל השולחן שלי, הנחתי את המגש, וניסיתי להיחלץ מהמעיל שלי בלי לזוז יותר מדיי. היד שלי נתקעה בשרוול, ונאבקתי בשביל לשחרר אותה. ואכן, היא השתחררה בסוף, ובשוונג אדיר, בלי שיכולתי לשלוט בזה, העפתי וואחד כאפה לאחת השחורות הכועסות.

 

היא נעצה בי מבט כשנחיריה רוטטים. כעיקרון הנחתי שזהו, אני עומדת למות. אבל בתור ניסיון אחרון מלמלתי "איימ סו סורי". נחיריה רטטו עדיין כשהיא פלטה "אהה", בטון זועם. השתדלתי לנתק קשר עיניים, ולמרות שממש התחשק לי לקום מהשולחן ולברוח משם, החלטתי שאני לא נשברת, אלא ממשיכה לאכול שם.

 

היה סלט מצוין. רק צלחת קצת חלקלקה, ובאחת הפעמים שניסיתי לנעוץ את המזלג בסלק לא הצלחתי, ואחרי כמה נסיונות הסלק פשוט עף, ישירות אל האישה הגדולה שכבר העפתי לה כאפה. עצרתי את הנשימה, ואני מוכנה להישבע שהזמן עבר לסלואו מושן, כשהסלק עף באוויר לכיוון שלה. עקבתי אחריו כשאני מרגישה את דום הלב ממשמש ובא. הסלק נחת חצי סנטימטר ליד המעיל הלבן שלה. שכה יהיה לי טוב, חצי סנטימטר יותר והקונסוליה כבר היתה מטפלת בהעברת גופתי הביתה.

 

בשלב הזה כבר אכלתי ממש מהר את הסלט שלי, ויצאתי משם, די בהקלה. את היום העברתי אחרי זה בהמשך הקניות (איי לאב ניו יורק!!), ובערב התאספתי עם רווית ודימה. החלטנו לצאת לארוחת ערב במסעדה ים תיכונית בווילג'. לארוחת הערב הצטרף ג'וש, בן דודי שגר בניו יורק.

 

היה מפתיע לגלות שכמו שיש ליטל איטלי, יש גם ליטל איזראלי. בבלוק אחד יש גם מקום חומוס ישראלי, גם מכולת ישראלית (שיש בה כל דבר שיכולתי לדמיין, כולל פינת בורקס טרי, ידיעות אחרונות ולאשה), וגם המון דוברי עברית, כולל המלצרים בבתי הקפה מסביב. בחמש הדקות שעמדתי בחוץ מחכה לג'וש (רוית ודימה הלכו לקנות מלפפונים חמוצים במכולת הישראלית) עברו כל כך הרבה דוברי עברית שהתקשיתי להאמין. זה כל כך שונה משבדיה…

 

למחרת בבוקר פגשנו לבראנץ' את קארי וביג. אנחנו איחרנו (ושוב, אנחנו נורא מצטערים!), והם כבר ישבו לשולחן, עם הגנרל והגנרלית. הייתה הרבה השלמת סקרנות הדדית ומפתיעה, הגנרל גילה כישרון של ממש בשירה ובאנגלית (לדעתי ראיתי איזו אמריקאית בשולחן ליד מוחה דמעה כשהוא סיים את "גוד בלס אמריקה"), וגם התרשמתי מאיך שהילדים אוכלים יפה תפוחי אדמה בעוד אני חותכת שם פנקייק ענקי מולם.

 

אחרי הארוחה מיהרנו רוית ואני ללו"ז הצפוף: כיאה לביקור בניו יורק הלכנו לעשות ציפורניים אצל הקוריאניות. ובדיוק כמו בסיינפלד, הן דיברו מעל ראשנו בקוריאנית כועסת, ורוית ואני התכווצנו שם לחשוב מה הן אומרות עלינו. אבל יצאנו משם מטופחות ציפורניים כדבעי, וטיילנו בעיר.

 

לפני שנסעתי אמרו לי כולם: "לנסוע לניו יורק בינואר? השתגעת?" ובכן, זוכרים שהיה יומיים גל חום בניו יורק? זה מה שהיה לי. אנשים הלכו עם חולצות קצרות ברחוב.

 

היה מאוד שמשי:

 

 

ואחרי כמה סיבובים ממש רווחיים (70% הנחה בבננה ריפבליק) נסענו ליוניון סקוור.

 

 

ביוניון סקוור נכנסתי לבארנס אנד נובל, לקנות ספר שהחברים הספרותיים של קרן המליצו לי עליו (Middlesex מאת ג'פרי יוג'ינדס) וישר קלטתי שממש מצער שיש לי רק חצי שעה, כי זה לא יספיק. אני מתה על בארנס אנד נובל (וגם בורדרס), והסניף ביוניון סקוור הרי ענק וכל כך שווה. ואכן, החצי שעה חלפה ביעף, ונותר לי רק לשאוף לנסיעה הבאה.

 

בדרך הביתה עברנו רוית ואני ב"whole foods market" ונותר לי רק להיאנח בצער, כי זה בדיוק המקום שאני רוצה שיהיה לי ליד הבית. קנינו כל מיני מאפינס שווים ובריאים, הוו.

 

ארוחת הערב היתה משפחתית: אכלתי עם ג'וש, אחיו מייקל וההורים שלהם, דודים שלי. ואחרי זה עוד חזרתי הביתה לרוית ודימה, והתיישבנו לראות את The Groundhog Day שבעברית תורגם בעליבות ל"לקום אתמול בבוקר". זה סרט מעולה, והמוסיקה שלו נדבקה אלינו להרבה זמן אחר כך.

 

ולמחרת בבוקר עוד הספקנו לנסוע לאפר ווסט, לבראנץ' עם אורן, ידידי הטוב, קולגה לשעבר (שהיה גם החונך שלי בעבודה) וגם אחד הבחורים הכי מצחיקים שאני מכירה. כצפוי, ארוחת הצהריים חלפה ביעף, וזהו, נגמר לי הזמן בניו יורק. הוווווווווווו.

 

רוית ודימה לקחו אותי הביתה בעוד אני ממלמלת שטויות כמו "הוו, הפעם האחרונה שאני נכנסת לדוויין ריד", או "הוו, הפעם האחרונה שאני מריחה את הסאבווי". דימה עזר לי לסגור את המזוודה (היה קשה) ורוית לקחה אותי לשדה. ובשדה, הטיסה שלי יצאה שער ליד הטיסה שיצאה לשטוקהולם. וכך ישבתי לי בין המוני שבדים, שמעתי שבדית ושקעתי בדיכאון משולב של כמה סיבות.

 

כדי לעודד את רוחי עשיתי בראש ספירה של הדברים שקניתי. זה ללא ספק מעודד. וכך, אחרי המון שעות, נחתתי בארץ, עם מזוודה עמוסה, אנגלית בתור שפה דומיננטית, וכוחות מחודשים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 20/1/2007 17:14   בקטגוריות מפגשי ישרא-בלוג   
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-25/1/2007 16:28

 


be sure to wear some flowers in your hair

בבוקר התעוררנו אל בוקר אפרורי וערפילי, בדיוק כמו שסן פרנסיסקו צריכה להיות.

 

יצאנו לחפש לנו ארוחת בוקר. דבר ראשון ברחנו מהאיזור של המלון, כי הטנדרלוין, כבר הבנו, זה לא המקום לטייל בו בניחותא. במקום זה לקחנו אוטובוס אל הסיטי, לא רחוק מצ'יינה טאון.

 

~הערה: הקירבה לצ'יינה טאון העירה בי אינסטינקט רדום מימי לימודי הקולנוע, ובכל פעם שאירע משהו לא כמו שרצינו אמרתי "וול, איט'ס צ'יינה טאון, ג'ייק". רק בפעם המאה שנשלחו בי מבטים תוהים הבנתי שהם לא ראו "צ'יינהטאון"~

 

 אניווי, מצאנו מקום חביב של בייגלס וקרואסונים, ואכלנו שם את ארוחת הבוקר. היה עמוס אנשים במראה הסן פרנסיסקואי: לבושים אמריקאי, אוזניות אייפוד באוזניים, הסן פרנסיסקו כרוניקל ביד. גם אני רוצה לחיות ככה.

 

ומשם לקחנו חשמלית אל הנמל. ושם, קודם כל הלכנו אל המזח התיירותי הזה, פיר 39. לא כל כך התלהבנו מחנויות התיירים השולטות שם, אבל אז הגענו לכלבי הים. איזה חמוווודים. צפינו שעה באיזה מצחיקים הם, איך הם רבים על המקום שלהם על המזח. ואז גיליתי שיש גם שחף לידם. יש לי חולשה לתמונות שחפים (למרות שמודה שזו ששצה צילמה היא הכי יפה עד כה בעיני). אניווי, הרי לכם.

 

 

למרות שהם באמת היו חמודים, באיזשהו שלב זזנו משם, כי היו לנו כרטיסים לשיט לאלקטרז. אבל דווקא אז, כשמיהרנו לשיט, גיליתי את השחף האקרובטי והפוטוגני מכולם (ויש אפילו פינה של אלקטרז ברקע).

 

 

ומייד אחרי זה הוא נתן לי את הפריים שבגללו הייתי מרוצה לשאר היום.

 

 

 

בשלב הזה חשבה החבורה שבוודאי איבדתי את שפיותי; כי הנה אנחנו עומדים לאחר לשיט לאלקטרז בגלל שאני מצלמת איזו ציפור.

 

אבל בסוף הגענו בזמן. אלקטרז היה מאז ומעולם מקום שהסתקרנתי לגביו. מעבר לבית כלא, שזה כבר מעניין, הקונספט של כלא תקוע על אי בים שורץ כרישים אבל כל כך קרוב לאחת הערים הקסומות בעולם. כך שמאוד שמחתי לנסוע לשם.

 

 

 

וכך שטנו לנו אל האי, ולקחנו לנו את הסיור המודרך באוזניות. זה פשוט מעולה, הסיור הזה. יש בו כמה דוברים: כמה אסירים לשעבר וכמה סוהרים; וקריין. הקריין מדבר אליך קצת כמו אל אסיר. ההקלטה מתחילה במילים "גש עכשיו לנקודת ההתחלה! אתה צריך להיות עכשיו בנקודת ההתחלה!" אחרי כמה זמן עם נימוס האמריקאי זה ממש מוזר לשמוע הוראות חד משמעיות כאלה, ולכן כולם מצייתים די בהלם.

 

בכניסה לכלא, שומעים ברקע אסירים שורקים ומגרדים את הסורגים עם ספלי מתכת, סצינה כל כך מוכרת מעשרות סרטי כלא (אני ישר חשבתי על "חומות של תקווה" וגם קצת על "אוז") שכולם מרגישים מייד מאוד בודדים ומפוחדים, וממש מחכים שיקראו לך "פיש", מה שאכן קורה בהקלטה. כשנשאתי את עיני אל קרן ועוז ראיתי שגם הם קצת בהלם מקבלת הפנים לכלא. מה אני אומר, סיור ממש שווה יש שם. עברנו גם בחדר האוכל של האסירים, בין התאים, בין כמה מקומות שהיו מהם נסיונות בריחה (כולל סימני הפיצוצים והיריות שנותרו על הרצפה והקירות) והיה פשוט מרתק.

 

ביציאה מהכלא גילינו שיש לנו שלוש דקות למעבורת הבאה, או להיתקע באי לכמה זמן. לוקח איזה עשר דקות לרדת בשביל אל המעבורת, אז די התבאסנו. באורח מפתיע, עודד, שביקר שם לפני איזה חודש, אמר פתאום: אני מכיר קיצור דרך. וככה הוביל אותנו בן דוד שלנו בריצה בין כל מיני מסדרונות אפלים, שבהחלט לא נועדו לתיירים, ויצא שהגענו למעבורת בזמן. זה כל כך שימושי בן דוד שמכיר את הכלא.

 

הספקנו לרכוש גלויות של אלקטרז, ולכן על המעבורת בדרך חזרה לעיר כתבנו גלויה שבישרה לסבתות ולסבא: הנכדים שלכם יצאו מהכלא! אחח, משעשעים שכמונו.

 

זה היה סוף ביקורנו בסן פרנסיסקו. מהעיר יצאנו חזרה דרומה. עברנו עוד בסנטה קרוז, לשים את עודד בבית, ואכלנו צהריים מאוחרים שם: מסעדה אסייתית עם אופציות צמחוניות וטבעוניות. זה היה מקום כל כך סנטה קרוזי – כל מי שיש שם היה לבוש בבגדי גולש, כלומר קפוצ'ונים חורפיים, ברמודה וכפכפי ים, כולם נראו רגועים ושלווים ונהנים מהחיים. וגם האוכל היה טעים: אכלתי ירקות בווק עם טופו במרינדה, קערת ענק. אחח, נעים.

 

ויצאנו חזרה ללוס אנג'לס. עד כאן סן פרנסיסקו להפעם. עוד אשוב.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 16/1/2007 17:05   
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-20/1/2007 17:21

 


If you're going to San Francisco

פחות משעה נסיעה, זה מה שמפריד בין מה שנראה אמצע שום מקום, רק אנחנו והגלים, לסן פרנסיסקו, חתיכת כרך עירוני.

 

רק נכנסנו וכבר נתקלנו בחשמלית, סמל סן פרנסיסקואי ידוע. עוז הפתיע את כולם (הפתיע במובן הלם) כשאמר שהוא זוכר איזה פרק של "בברלי הילס 90210" שבו ברנדון נוסע לסן פרנסיסקו ונוסע בחשמלית. הפתיע כי א. הוא זוכר וב. הוא מודה שהוא ראה את הסידרה הזו. אני הפתעתי את עצמי כשדווקא זכרתי את הפרק הזה, זכרתי מה קרה בו (ברנדון נכנס לחשמלית ובמקרה נתקל באהבתו שנעלמה). ואז עוד זכרתי איך קראו לבחורה – אמילי ולנטיין. ואם מישהו מוכן להסביר לי למה זכרתי את הפרט הזניח הזה אבל לעומת זאת לא הצלחתי לזכור חצי מהפעלים החריגים שלמדתי בשבדית אני מאוד אשמח.

 

בהנחייתו של עודד חצינו את העיר בשביל להגיע לנקודת תצפית:

 

 

בנקודת התצפית דפקנו סטים של תמונות, כולל אחת שעוד תודפס בגדול בשביל סבתא מעפולה, כי היא כוללת שלושה מחמשת נכדיה פלוס אשתו של אחד (שזה בעצם עוד נכדה, כמו שאומרת סבתא).

 

ואחרי זה נכנסו לעיר. אני מודה שלא הכנתי שיעורי בית כמו שצריך. למשל, ידעתי שיש שם המון עליות וירידות, אבל לא היה לי מושג כמה הרחובות תלולים. לכן היה די הלם לגלות שמדובר ברחובות שהייתי מפחדת לנהוג בהם. ולתושבי העיר שרוכבים שם על אופניים יש לי רק דבר אחד לומר – יו פריקס!

 

רחוב תלול לדוגמה:

 

(לקח לי ים זמן לצלם את זה, כי בכל פעם שנעמדתי בשביל לצלם ועוז, קרן ועודד המשיכו ללכת, עוז הסתובב פתאום ואמר "קרה משהו, את לא באה?" וככה הרס לי את הפריים מהגב איזה שלוש פעמים).

 

והיינו גם ברחוב לומברד, שבתור אחת שלא הכינה את שיעוריה, לא ידעתי מה זה. אני יכולה רק לומר שבלומברד סטריט לא הייתי נוהגת לא רק בגלל שזה תלול, אלא גם בגלל שמדובר ברחוב שכל כולו מעין פניות פרסה. עוז דווקא נהנה לנהוג שם, בעוד קרן ואני חטפנו חום מכל פנייה.

 

(לא, אי אפשר להבין מהפריים הזה את מהות הרחוב. אבל מי שיודע יודע, ומי שלא אז אני מודה שהייתי צריכה לצאת מהאוטו ולצלם מלמטה, אבל הוכיתי בעצלנות. סורי).

 

ואגב, כשסיפרתי לשבדי על לומברד, הוא סיפר לי שכשאמא שלו ביקרה אותו לפני שנים בסן פרנסיסקו, היא גם לא ידעה מה זה הרחוב הזה, ולכן הוא שיכנע אותה שהיא תנהג בו. רק אחרי שהיא נכנסה עם האוטו לשם היא הבינה את גודל הטעות. וזה הומור כל כך אופייני לשבדי שזה מצחיק אותי בטירוף. זה כמו שהוא דחף אותי ממקפצת העשרה מטרים לאוקיינוס בעשר מעלות כשירד גשם, בטענה שזו חוויה שכל מי שעובר לשבדיה צריך לעבור. (לגירסתו הוא לא דחף אותי אלא שיכנע אותי לקפוץ. וב"שיכנע אותי" הוא מתכוון לזה שהוא חסם לי את היציאה האחרת מהמקפצה).

 

בשלב הזה היינו מאוד רעבים. כבר היינו בליטל איטלי אז החלטנו לאכול איטלקי. החלטנו להיכנס לזו שתיראה הכי פחות תיירותית. הבעיה בליטל איטלי היא שכל המסעדות נראות תיירותיות. טוב, אז כמו תמיד, אחרי שעשינו שני סיבובים בכל האיזור הרעב הכניע אותנו, ויצא שנכנסנו למקום שנראה הכי תיירותי, ועוד קראו לו "פינוקיו". למרבה ההפתעה, האוכל היה טוב, והמחיר בסדר. והמלצר עוד צ'יפר אותי ואת קרן בסלט למרות שלא הזמנו את העסקית. סבבה.

 

ומשם נסענו למלון. או, המלון. כשקרן מצאה אותו באינטרנט היא מאוד הופתעה: על פניו הוא נראה בסדר גמור, עם כל השירותים הנלווים, חדרים גדולים, במרכז העיר (לפחות ממה שנראה היה במפה באתר), וממש זול. זה היה מאוד מוזר, אבל החלטנו לנסות בכל זאת. את התשובה קיבלנו בצ'ק אין. המלון אכן ברמה טובה, ואכן במרכז העיר. הוא פשוט נמצא בחלק הכי מסוכן של מרכז העיר, הטנדרלוין.

 

אבל לסיפור האיזור המסוכן עוד נגיע. בינתיים עוד היה יום, ואני רציתי ללכת למומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בעיר, כי הבטחתי לחגית שאני אצלם לה תמונות מהבניין שם לצורך פרוייקט העיצוב שלה. קרן אמרה שתבוא איתי, בעוד הבנים עשו קולות של "בבקשה בבקשה תוותרו לנו על המוזיאון". אז הבנים נשלחו לתור את העיר לבדם, ואילו קרן ואני הלכנו למוזיאון.

 

אני שמחה לומר שמדובר במוזיאון מקסים, ושראיתי שם לא פחות משלושה ציורים של פרידה קלו אהובתי (נקודה להבהרה: אני מתה עליה מאז עשיתי קורס באוניברסיטה שדי התמקד בה, ומאז כבר עשר שנים אני רודפת אחרי מוזיאונים שבהם ציורים שלה, כדי לראות את המקור). היו שם גם עוד אמנים כמו פיקאסו ושאר שמות מפורסמים. והייתה גם תערוכת צילום ממש טובה. בקיצור, מוזיאון שווה.

 

ובינתיים בקצה השני של העיר, עוז ועודד טיילו להם, והגיעו עד בית העירייה של סן פרנסיסקו. ועודד, בחור ללא גבולות, החליט לבקר את ראש העיר, וכך יצא שאחי ובן הדוד שלי כמעט נעצרו בלשכת ראש העיר סן פרנסיסקו. זה סיפור מאוד משעשע אבל אני חושבת שצריך לשמוע אותו ולא לקרוא. אסכם רק בזה שהכל נגמר בשלום, השניים הקסימו קצת את המזכירה של ראש העיר, התבדחו עם שומרי הראש, ויצאו משם בשלום.

 

כשחזרנו למלון גילינו קרן ואני שעוז ועודד עשו לנו הפתעה והזמינו מקום לארוחת הערב במסעדה שהם לא מוכנים לומר לנו מה היא. ובשעה היעודה הם הובילו אותנו אל המסעדה. ברגל. כזכור, גרנו באיזור הכי גרוע של העיר, הטנדרלוין, או בשמו האחר: המקום שכף רגל האדם הלבן לא דרכה בו שנים, בטח לא בחושך. וככה יצא שהלכנו שם, ברחובות מלאי הומלסים וסתם אנשים שישבו בחוסר מעש על המדרכה או עמדו והטרידו הולכי רגל, בבגדי הג'יי קרו והאברקומבי שלנו נראינו כמו הוואספים שאנחנו לא, ובלטנו שם למרחק קילומטרים. ואכן, תוך דקה נדבק אלינו איש די גדול, בבגדי כנופייה, והתחיל להסביר לעודד למה הוא צריך לתת לו כסף. עודד, האיש שאינו יודע פחד, הסביר לו בחזרה למה הוא חושב שלא, ואילו עוז עבר לנוהל צעידה בלבנון וכינס אותי ואת קרן לפינה הכי בטוחה (יחסית) על המדרכה. בשלב הזה עברנו כבר לצעידה ממש מהירה, ולא היו אנשים שנשמו לרווחה יותר מאיתנו כשהגענו למסעדה.

 

ששוכנת בהילטון. הילטון סן פרנסיסקו, מתברר, שוכן על גבול הטנדרלוין, ובקומה ה-33 שלו יש מסעדה שצופה על כל העיר. ושם אכלנו ארוחת ערב. יקרה, לא ממש טעימה (צריך ממש כישרון בשביל לייבש את הדג כמו שהדג שאני אכלתי היה יבש), אבל הנוף שווה כל דולר. צפינו על העיר, על הגשרים, והרגשנו טוב.

 

בדרך חזרה כבר היה ברור שניקח מונית, כי לחזור להארלם שצעדנו בו לא הייתה לנו שום כוונה. נפנפנו למונית מהרחוב והנהג ההמום שלקח אותנו אמר לנו: "מה חבורה כמוכם עושה באיזור הזה"? וכך קיבלנו הסבר איפה אנחנו, וכמה תמימים היינו. מסתבר שזה איזור הפשע של סן פרנסיסקו, והוא נקרא טנדרלוין על שם הימים ששוטרים קיבלו שוחד מהפושעים ששלטו שם ובכסף הזה לקחו את נשותיהם לאכול סטייק טנדרלוין במסעדה, ואף סן פרנסיסקואי שחייו יקרים לו לא היה נכנס לשם בלילה. אופס.

 

אל המלון הגענו די קרועים. בחצות כבר ישנו כולנו. בבוקר למחרת יצאנו אל יומנו השני בסן פרנסיסקו.

(בפרק הבא: החמישיה המפורסמת באלקטרז).

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/1/2007 15:35   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/1/2007 00:20

 


הדרך לסן פרנסיסקו

וב-1.1.07 קמנו טרוטי עיניים אחרי המסיבה של אתמול, אל הדרך לסן פרנסיסקו. בלילה הקודם, בסביבות שתיים, כשהלכנו לישון, הכרזנו על תשע וחצי כשעת היציאה הכי מאוחרת לדרך. כך שלא היו גאים מאיתנו כשהצלחנו לצאת בעשר וחצי, רק שעה איחור. נפנפנו לשלום ללוס אנג'לס ויצאנו לכיוון צפון.

 

ואחרי חמש שעות וקצת הגענו לסנטה קרוז. הסבר: בסנטה קרוז גר בן דוד שלי ושל עוז, O.D. כן כן, ממש כמו מנת יתר. כולם קוראים לו ככה, ובכלל זה גם אנחנו, אבל כדי לחסוך את הסירבול הזה מקוראי הבלוג, וגם כי אין לי כוח להחליף כל שתי שניות לאנגלית, אני אקרא לו פה בשמו המקורי – עודד. אז עודד (שיט, זה מוזר לקרוא לו ככה) הוא גולש ואיש שאנטי באופן כללי, והוא גר בדירה שכורה בסנטה קרוז עם שותף חובב גלישה (אמריקאי-שבדי, למרבה השעשוע) לא פחות ממנו. וכיוון שאין להם הרבה מקום בבית, ולעומת זאת כל אחד מחזיק בבעלותו לפחות שלושה גלשנים, הם נאלצו למצוא פתרונות איחסון מקוריים ולתלות את הציוד שלהם על התקרה.

 

בתמונה: הגלשנים פלוס הפינה הציונית של הבית:

 

 

 

באורח כללי הדירה משדרת קוליות מטורפת. ואם זה לא מספיק, אז יש שם גם את המוט הזה שעודד עושה עליו אימוני כושר.

 

בתמונה: עודד מראה לבנות ישראל מה הן הפסידו.

 

 

(וכך גם נוכחתי לדעת שאכן, אני הנכדה הבטטה היחידה במשפחה. עוז ואחינו הקטן עושים כושר, עודד ואחותו גולשים/רצים/נתלים על מוט. נחשו ילדים מי היא הנכדה הנותרת שהמאמץ הגופני היחיד שלה הוא לנפנף למונית).

 

אניווי, אחרי שסיימתי להתפעל מהמגניבות הכללית לקח אותנו עודד אל המקום החשוב ביותר בסנטה קרוז – החוף. באורח טבעי הדירה שלו נמצאת במרחק דקה הליכה מהחוף. הגענו בול לשקיעה.

 

 

החוף כמובן מהמם, ומייד גמרתי אומר שגם פה אני רוצה לגור. בדמיוני ראיתי את עצמי במכנסי חאקי רחבים וחולצה גברית לבנה מטיילת על החוף במלוא הוואספיות, לידי צועדים בעלי הדוגמן של ג'יי קרו, התאומים והלברדור. חלומותי נקרעו באחת עת נזכרתי בשני הערסים השכנים שלי בתל אביב, וחזרתי למציאות.

 

ומשם החלנו בהכנות לקראת הערב. או, הערב זה משהו שצריך להסביר. במקום להגיע ישירות לסן פרנסיסקו, הציע עודד שנעשה הפסקה בדרך. הוא מכיר מקום, סיפר לנו בטלפון, ובו מגדלור קסום ובית הארחה שלא נשכח, כולל ג'קוזי פתוח אל הים. מובן שמייד קפצנו על הרעיון.

 

זה היה כבר בחצי הדרך מלוס אנג'לס כשעודד התקשר ושאל אם הבאנו סדינים ומגבות. "למה שנצטרך דבר כזה?" תהינו. ובכן, מתברר שעודד שכח לציין שבית ההארחה הזה הוא בעצם אכסניית נוער, ורצוי להביא סדינים ומגבות, ואה, המקלחות משותפות. מייד פרצו באוטו זעקות אימה. עוז התאושש ראשון, כי יש לו תדמית חי"רניקית להגן עליה, ואמר משהו כמו "שטויות, זה יהיה כמו בטיול לדרום אמריקה". קרן ואני, נסיכה אמריקאית ונסיכה פולניה, שלרגע לא חשבנו לתרמל איפשהו בעולם אי פעם, סירבנו להתאושש. אבל עודד התעקש שזה שווה, שזה לא ג'יפה, ושכשנגיע נראה.

 

טוב, אז בסנטה קרוז החלנו בהכנות לאכסניה. כמו למשל קניית מצרכים. כי מתברר שאין שם מסעדה, אלא מטבח משותף שכולם מוזמנים לבשל בו ולאכול בו. עודד לקח אותנו אל הסופר הקבוע שלו, שהוא כמובן כולו אוכל אורגני (מתברר שקשה קצת למצוא שם סופר שהוא לא בטרנד הבריאותי), וקנינו כל מיני דברים שווים לארוחה.

 

ואחרי זה נסענו למקום, שנקרא Pigeon Point. והאמת, המקום מהמם.

 

 

 

החדרים קצת פחות. מדובר בשלושה בתים. בכל בית שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ומצויד, סלון חמים, ומקלחת ושירותים אחד לכולם. בכל אחד מהחדרים יש שלוש מיטות קומותיים, ולפעמים חולקים אותם עם מטיילים אחרים. אבל אנחנו מראש הצהרנו שיש גבול לחורניות, אז שכרנו חדר אחד רק לארבעתנו. את הבית שלנו חלקנו עם חבורת אמריקאיות-סיניות מצחקקות, שהיו בסוג של טיול בנות, ועם עוד איזה זוג שחזר מהג'קוזי ונבלע בחדר שלו בלי לצאת ממנו.

 

מרגע שנכנסנו למוד, זה היה מעולה. כל הילדות פינטזתי על קיץ כמו של החמישיה המפורסמת. דימיינתי איך גם אני, כמו הדודנים יוליאן, דיק, ג'ורג' ואן (והכלב טימי) אטייל לי, אשן במיטת קומותיים, אבשל ביחד ארוחות ערב של תנאי שדה ואהנה מיחסי חבורה מאוחדת ומשפחתית. וזה בדיוק מה שהיה שם. כבר היה לילה חשוך אחרי שפרקנו את חפצנו בחדר, והחלטנו לבדוק את הג'קוזי. ואכן, על קצה מצוק, מול האוקיינוס הגועש, שוכן ג'קוזי גדול. קרן ואני העפנו מבט אחד במימיו הצהובים והחלטנו לוותר, אבל לא בחורינו האמיצים, והם מייד נכנסו למים. האמת שזה היה מדהים, לפחות לפי הדיווח של עוז. כבר היה ממש קר, לילה ליד האוקיינוס, רוח קרה חזקה, והוא נשאר בבגד ים ואז נכנס למים רותחים.

 

וככה יצא שממש כמו בחמישיה המפורסמת, שם הבנים פתרו תעלומות בעוד הבנות שלקו ביצים וקלו פכסמים, גם אנחנו עבדנו לפי השיטה השוביניסטית הזו. עוז ועודד נותרו להם נהנים מהג'קוזי, ואילו קרן ואני הלכנו להכין את ארוחת הערב. דווקא היה נחמד. חיממנו את קיש גבינת העיזים שקנינו, הכנו סלט, קלינו לחם, הכנו את סיידר התפוחים על השולחן, ואז בדיוק הבנים חזרו.

 

ואחרי הארוחה בכלל הפכנו לתרמילאים, כשישבנו בסלון המשותף ושיחקנו פיקשנרי (המשחק הזה שצריכים לצייר פתגם או שם והשחקנים האחרים צריכים לנחש). היה כל כך, כל כך עולם אחר. לשבת באמצע שום מקום עם אנשים שאני בקושי מכירה ולשחק משחק חברה.

 

 

ואחרי המשחק הלכנו לישון. ובבוקר קמנו, הסתכלנו החוצה, ופערנו פה. כשנכנסנו לבית כבר היה חושך ולא ראינו את הנוף סביבו. עכשיו הסתכלנו מהחלון וראינו את זה:

 

 

היה אפרורי וקסום. עוז החל בהכנת תה לכולם לארוחת הבוקר במטבח המשותף, והכל הרגיש כל כך חמים ונעים. רציתי שתמיד יהיה ככה.

 

 

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיבוב במקום, מחזיקים עדיין את ספלי התה שלנו. אין ספק שזה המקום הכי פוטוגני שאי פעם ישנתי בו. טוב, חוץ מהפיורדים בנורבגיה.

 

עוז ועודד בשיחת דודנים על הבוקר, כי אין כמו רעש של גלים בשביל היצירתיות:

 

 

 

קרן והזריחה. תמונה שאני כל כך מרוצה שצילמתי שטפחתי לעצמי על השכם איזה שמונה פעמים.

 

 

 

וכל כך התקנאתי שמייד ביקשתי שתצלם אותי גם.

 

 

(אבל חייבת להודות שהתמונה איתה יותר מוצלחת).

 

אחרי טיול באיזור נפרדנו בצער רב מהמקום, ויצאנו אל מקום אחר, שאין סיכוי שאני אזכור את שמו, משהו ספרדי כזה. זו שמורת טבע של פילי ים (? האומנם זה התירגום הנכון? באנגלית זה elephant seals), וכבר דמיינתי לעצמי איך אני מביאה אותה בצילום א-לה שצה. אבל התברר שבגלל שזו עונת הרבייה אפשר להיכנס רק בסיור מודרך, שיוצא רק בעוד שעה וחצי, ואילו אנחנו מיהרנו לסן פרנסיסקו. אז החלטנו לוותר, עוז וקרן הבטיחו לעצמם שעוד יחזרו (הו, הקינאה), ופנינו צפונה. לסן פרנסיסקו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 12/1/2007 01:37   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של נטע יוסף-בודניק ב-14/1/2007 14:17

 

סיפורי ל.א. 2

וביום ראשון, היום האחרון של 2006, יצאנו אל הדאון טאון של לוס אנג'לס. היה לנו מזל, ואייל, חבר ילדות של קרן, הצטרף אלינו לסיור. עד שהפך לאיש עסוק שגר בהוליווד נהג אייל להסתובב בעיר וללמוד את ההיסטוריה שלה, מה שהפך אותו למדריך מושלם.

 

אז קודם כל נלקחתי לסיור קטן בדאון טאון, שם התפעלתי לגלות שגם ללוס אנג'לס יש קו רקיע עם גורדי שחקים. היה קצת מפתיע, בהתחשב בעניין הזה עם רעידות האדמה, אבל אז באמת נזכרתי שבפתיח של פרקליטי אל איי תמיד היו בניינים גבוהים.

 

 

אחרי הדאון טאון קפצנו לרחוב הכי עתיק בלוס אנג'לס, אולווירה. לוס אנג'לס, כידוע, הייתה פעם במקסיקו, והרחוב הכי עתיק בעיר הוא מטבע הדברים מהתקופה המקסיקנית שלה. וכך יוצא שהרחוב נראה כמו רחוב במקסיקו. כלומר, רחוב ממוסחר במקסיקו.

 

 

כמובן ששם אכלנו צהריים, וכמובן שאוכל מקסיקני. אחרי הבוריטו והקווסדיות בקושי יכולנו לזוז (חוץ מעוז וקרן הערמומיים שחלקו בוריטו וכיוון שכך עוד התהלכו באלגנטיות יחסית להליכה המעפנה שלי), וזזנו משם.

 

לווניס ביץ'. כולכם מכירים את וניס ביץ'. זו הטיילת הזו שקלי וברנדון נסעו עליה ברולר בליידס וכמעט כל סרט מלוס אנג'לס מביא סצינת חוף משם. אבל כמה יודעים למה קוראים לווניס (קרי, כחח כחח, ונציה) ביץ' ככה? זה בגלל שממש ליד החוף יש כמה רחובות שהם בעצם נהרות, והבתים יושבים לצד המים, בדיוק כמו שהאמריקאים מדמיינים את ונציה.

 

האמת שמקסים שם, וקצת מקנאים באנשים שגרים שם, עד שחושבים על איך לעזאזל עוברים דירה לשם או משם, או סתם מביאים ספה מאיקאה.

 

אחרי וניס ביץ' חזרנו הבייתה, להתכונן למסיבה. כלומר, זה היה התיכנון הרשמי, אבל איכשהו יצא שקרן ואני נסענו לקניון (באשמתי, התעקשתי להחזיר איזו גופייה שקניתי, ומזל שעשיתי את זה, כי לפני יומיים מצאתי את אותה הגופייה בשליש מחיר בסייל של בננה ריפאבליק. וויהי!). ואז חזרנו כדי להתלבש למסיבת הסילווסטר.

 

המסיבה נערכה אצל ג'סיקה וכריסטופר, להלן ג'ס וכריס. ג'ס היא החברה הכי טובה של קרן, כריס הוא החבר שלה, והדירה היא העתק מושלם של דירה ממלרוז פלייס, כולל הבריכה כמובן, אבל מינוס ג'ייק השכן החתיך (במקומו יש איזה כמה חננים אסייאנים. ממש לא משתלם). כיאה למסיבה אמריקאית מושלמת, מייד הונחו על ראשינו בכניסה כתרים וכובעים של "הפי ניו ייר!" ומרטיניס. שאר החבורה התקבצה לאט לאט, וכולם החמיאו למארחים על התקרובת והקישוטים. האמת, הכיבוד היה ממש ממש שווה, והקישוטים היו מושקעים כמו שרק אמריקאים יכולים.

 

לקראת חצות גיליתי פרט משעשע: לא רק בחוף המזרחי נשארים דבוקים למסך לראות את הכדור המטופש הזה נופל, בחוף המערבי עוד משדרים את כל האירוע בשידור חוזר, למרות שכולם יודעים שהכדור כבר נפל. אז הנה, כולנו מביטים בהשתאות בספירה לאחור:

 

 

צריך לציין שקצת לפני חצות הצטיידו כולם בכוסות שמפניה ותותים מצופים בשוקולד לבן, כדי לפתוח את השנה החדשה במשהו מתוק. למרבה הצער, מתברר שהתותים המצופים שכבו המון זמן במקפיא של טריידר'ס ג'ו, וככה יצא שפתחנו את השנה עם תותים עבשים, שכולם ירקו בפרצופים מזעזעים אל המפית הראשונה שהם מצאו. בתקווה שזה לא סימן לשנה שרק התחילה. אמאל'ה.

 

לפחות השמחה בחצות הייתה אמיתית. שנה חדשה טובה לכולם.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/1/2007 02:02   
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/1/2007 17:3

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s