ארכיון – עדי בעולם, יוני 2008

 

חתונה ומחלה (לא קשור אחד לשני)

ביום שישי האחרון התחתן עוד אחד מחבורת בני דודיי השווים. הפעם היה זה בן דודי השף, שזכה בכינויו כי פעם, לפני שנכנע לזרם ועבר להייטק, הוא היה שף במסעדה שווה. מה שנותר לנו מהסיפור הזה הוא בן דוד שמבשל ממש מצוין.

 

בן הדוד ואשתו הטרייה (בחורה מצויינת, ומתאימה לו בדיוק, כי אין כמו אנשים שאוהבים לצחוק, ועוד ביחד) עשו בחוכמה והושיבו את כל בני הדודים בשולחן אחד. התוצאה – הרבה אנשים שיכורים סביב אותו שולחן. המלצר המסכן שלנו בטח לא הצליח לעקוב אחרי כמות הוודקות-רדבול (אחינו הקטן), וויסקי (בן הדוד מהגליל), מרגריטות (בת הדוד מהגליל ואני) ובירות (כולם) שהוא הביא לשולחן שלנו.

 

באיזשהו שלב הלכנו אחינו הקטן ואני, די שיכורים, לסייר בין האורחים, ונתקלנו באם החתן.

אחינו הקטן: מה זה, את לא אוכלת?

אם החתן: אני לא מסוגלת, מרגישה מלאה

אחינו הקטן: את יודעת מה יעזור לך? חוקן

אם החתן בוהה בו

אני (פעורת עיניים): אחינו!!!

אחינו הקטן (סמוק): כלומר, התכוונתי, חוטר, לדחוס עם חוטר

אני (פעורת עיניים עוד יותר): אחינו!!!

אחינו הקטן (סמוק מאוד): מה זה שם, רוסטביף? ~נעלם לכיוון הבופה~

 

כמה דקות אחרי, אחינו הקטן ואני נתקלים בשיח עם פירות אדומים קטנים:

אחינו הקטן: היי, זה לא השיח הזה שהיה ברחוב שלנו, עם הפירות הקטנטנים האלה, איך קוראים להם, מנגו…

אני: פיטנגו

 

כמה דקות אחרי

אחינו הקטן: מפליא כמה וודקות שתיתי, ועדיין אני צלול, ממש בלי שינוי

 

 

האוכל בחתונה, כיאה לחתונה של שף לשעבר, היה מעולה. ואז הגיעו הקינוחים. זה שלב המבחן למי זקן ומי צעיר. הצעירים האמיתיים שבחבורה לא יבחינו בכלל בקינוחים וימשיכו לפזז על רחבת הריקודים. המבוגרים בנפשם, גם אם רקדו, יחזרו אל השולחן בשביל לאכול קינוח.

אחינו הקטן ואני מאוד נהנינו מהקינוחים.

 

בתמונה: אחינו הקטן ברגע נדיר על רחבת הריקודים. בידו: עוד וודקה-רדבול. בצד, איפה שלא רואים בתמונה: החתן והכלה, כדורי אנרגיה, משתוללים בריקודים, וסביבם בני דודינו.

 

 

(כמה חודשים שלא נגעתי בפוטושופ, והופה, שכחתי איך מפקסלים, או עושים משהו אלגנטי יותר מהכיסוי למעלה. נו טוב).

 

 

ותגידו, גם אצלכם בחתונות תמיד מתעורר בשלב הקינוחים הדיון "לא יכול להיות שזה פרווה"? אז גם בחתונה הזו, כרגיל, נסוב הדיון על האם ייתכן שהחתן והכלה הלכו על קייטרינג לא כשר.

 

עוד נרשמו בחתונה: שיר מקסים שכתב אחד מקרובי הכלה לבני הזוג, כולל המשפט "דע לך חתן יקר, שאצלנו במשפחה, אף אישה ואף בת, לא תיתפס אוחזת במחבת". מזל שהיא התחתנה עם שף.

 

ואה, המוזיקה שאיתה עלו בני הזוג לחופה הייתה ממש מקסימה. היא עיבוד למוזיקת קבלה שעשה אחיו של החתן, בן הדוד המוזיקאי. אם יהיה לי לינק אעלה אותה לכאן. היא מאוד מאוד התאימה לכל האווירה הנינוחה, בלב הפרדסים ביום שישי בצהריים. היה מקסים.

 

וטיפ למתחתנים בימי שישי בצהריים בחוץ: אין כזה דבר "יותר מדיי מאווררים".

 (מה שמזכיר לי את הסיטואציה הבאה:

אחד המלצרים מופיע ומכוון מאוורר ישירות לשולחן שלנו

בן הדוד מגליל: אני אוהב אותךָ!

המלצר מחייך

בן הדוד מהגליל: לא, באמת, אני אוהב אותך

אני: שמישהו ייקח לו את הוויסקי)

 

 


 

 

וביום ראשון שאחרי החתונה התעוררתי עם כאב מוזר בכל פעם שאני בולעת רוק. מאה קלגרון ושלושה לימונים אחרי, ללא שינוי, נאלצתי ללכת לרופאה.

הרופאה:  לא הוציאו לך שקדים כשהיית קטנה?

אני: לא, למה?

הרופאה: כי עכשיו יש לך שם דלקת

אה.

 

יחד עם המרשם לאנטיביוטיקה הושיטה לי הרופאה גם שלושה ימי מחלה. זה משהו שבכלל לא חשבתי עליו, האמת. אני חושבת ששנים לא נעדרתי מהעבודה בגלל מחלה, וגם שכבר קרה לא טרחתי להוציא ימי מחלה. אז עכשיו לקבל שלושה אאוט אוף דה בלו היה ממש מפתיע.  באמת שהתכוונתי לא לנצל אותם, אבל כשהגעתי הביתה ומדדתי חום גיליתי להפתעתי שיש לי 38 מעלות. ווט דה פאק? בכלל לא שמתי לב. והקטע הכי מוזר, שמהרגע שידעתי שיש לי חום הפכתי לחלשה וסובלת מסחרחורת.

 

להיות חולה בקיץ זה מוזר, אבל מתגברים.

 

 

 

כן, אני אוהבת במבה בקרם נוגט. גם ככה אני תמיד שמחה לטבול כמעט כל דבר בשוקולד, אז פה מישהו כבר עשה בשבילי את העבודה.

 

שני ימי מחלה אחרי ויומיים של אנטיביוטיקה, ומצבי בכלל לא השתפר. הייתי בטוחה שאחרי אנטיביוטיקה אחת אני כבר אהיה אדם חדש, כזה שיכול למשל לבלוע, אבל לא. וגם לא ירד לי החום בינתיים. וגם נפוח לי בצוואר מצד ימין, וכואב. מתחיל להימאס. מחר יום המחלה האחרון שלי, ובכלל לא נהניתי.

 

(אה, שני, אני לא באה מחר לעבודה)

 

 


 

 

ולקינוח, אחד השירים שצועד בראש מצעד ההשמעות שלי באחרונה.

 

 

 

 

(Keane, ב"סאמוור אונלי ווי נואו". המלצה באדיבות האופנוען)

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/6/2008 00:55   בקטגוריות אחינו הקטן   
94 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/7/2008 01:26

 

 


 

זמן חברות

חגית ואני הלכנו לראות את "סקס והעיר הגדולה – הסרט". כמובן שהיה פקק מטורף בריינס, עשר דקות לפני תחילת הסרט, ועל כן חנינו בחניון בדיוק בשעת התחלת הסרט. זה חניון על קומות, ושתינו מיהרנו אל המעלית כדי לא לאחר. כמו שאנחנו במעלית, הדלתות עדיין פתוחות, אנחנו רואות מרחוק בחור הולך לקראתנו. לא יפה לברוח לו עם המעלית, אז החזקנו את הדלתות.

חגית (קוראת אל הבחור): מהר, אנחנו מאחרות לסרט

הבחור: זה בסדר, אל תחכו לי. איזה סרט?

חגית (עוזבת את הדלתות): אנחנו הולכות לסרט סקס ~דינג, הדלתות נסגרות~ והעיר הגדולה

אני: יוצא שהוא שמע שאמרת לו שאנחנו הולכות לסרט סקס

שתינו בהתקף צחוק טיפוסי.

 

 


 

 

מפגש בלוגריות יוקרתי בירושלים. אין כמו בנות איכותיות שאוהבות באפי. (מיק, תצטרכי לראות את הסדרה כדי להשתלב בשיחה בשלב הבא).

 

בתמונה: בימב חונה כמו מקומית. או: האוטו של בימב מחבק עצים.

 

 

 

 


 

 

 

אני: נראה לי שהתרגלתי בחזרה לישראל, הקיץ הזה ממש לא נורא. אפילו נעים בערב

חגית (בטון מנחם): את יודעת שעוד לא התחיל הקיץ האמיתי, נכון?

 

 

 


 

 

טיול לזכרון יעקב. עיר מקסימה הממוקמת במחוז הקרוי "אחרי הרצליה".

אניווי, במדרחוב הממוסחר מצאתי את השלט הבא. אני מבינה שזה אמור להיות הומור, אבל האמת, יכלו למצוא משהו מצחיק יותר.

 

 

 

 

 


 

 

 

סיימתי את "תמונות משפחה" של מאיה ערד. כתוב מצוין, אבל זיהיתי פה את תסמונת "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, או במילים אחרות: גיבורים שבא להעיף להם סטירה. מדובר בשלושה סיפורים שכולם עוסקים במשפחות מפורקות, הורים גרושים, ילדים יחידים (או חצי יחידים) ובעיקר בודדים. הבעיה היא ששלושת הגיבורים הבודדים מביאים את זה על עצמם: ההתנכרות שלהם ממשפחותיהם (בשני הסיפורים הראשונים) והעיוורון, הוויתור על העצמי וחוסר חוט השדרה (בסיפור השלישי) לא מובילים אותם לשום מקום טוב. הסיפור השלישי בכלל ביאס אותי, כי אין שנוא עליי מילדים מפונקים מדיי ומהורים שמשועבדים להם ושסולחים להם כשהם חצופים ומעיקים על אנשים אחרים.

 

(והערה למאיה ערד, או יותר נכון לעורך/ת שלה: קצת בולט מדיי שאת כותבת על תל אביב אבל לא גרה בה. אין כזה דבר לצאת משדרות חן ואז לטפס בעלייה בדיזינגוף. שדרות חן יושבות בראש הגבעה של דיזינגוף, לכל כיוון זה ירידה).

 

אני אמורה להתחיל עכשיו את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן (שקיבלתי באדיבות חגית, תודה), אלא שאני קצת מפחדת שידכא אותי. אבל נו, גרוסמן, זה שווה את זה.

 

 

 


 

 

ולקינוח, למען השלמת תמונתי כנערת בועה, איריס, שני ואני מזמינות אוכל לעבודה:

 

 

 

נראה אותכם אומרים בקול רם מהר את המשפט הבא:

"נו, אין שום מסעדה שעושה סשימי במשלוח?"

 

(והתשובה: יש, ג'פניקה)

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/6/2008 14:02   בקטגוריות ספרים   
78 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-6/7/2008 02:09

 
 

 


 

חתונה בגליל

היה לי שבוע עמוס בעבודה, ולכן רק ביום חמישי בערב נזכרתי שבת דודי מור מתחתנת עם בח"לה גיל למחרת, ואילו לי עוד אין תור למספרה. עשיתי סבב ארוך של טלפונים וקיבלתי בכולם תשובה שלילית. ואז נזכרתי שבניין ליד דירתו של אחינו הקטן יש מספרה. לא הייתי בה מעולם ולא זכרתי איך קוראים לה, ולכן שלחתי את אחינו הקטן לנסות לקבוע לי תור. חצי שעה אחרי הוא מתקשר אליי.

 

אחינו הקטן: עדי, נראה לי שהגעתי למספרה הלא נכונה.

אני: זו המספרה בבניין לידך?

אחינו הקטן: כן. לא נראה לי שאת רוצה לעשות בה פן

אני: יש להם תור פנוי למחר?

אחינו הקטן: כן

אני: אז אני רוצה לעשות בה פן

אחינו הקטן: לא את לא

אני: אני כן. תקבע לי תור

 

הייתי צריכה לחשוב למה אחינו הקטן לא אוהב את המקום, אבל כאמור, היה לי עומס בעבודה והחתונה למחרת.

כשהגעתי למספרה ישבו בה ארבעה גברים שמנים ומבוגרים, בעלי כרס וגורמט, כפכפים של ערסים וצלקות סכין על הפנים. הייתכן שארבעה אסירים משוחררים פתחו מספרה באמצע תל אביב?

ראשית נשלחתי אל החופף, שמעון. שמעון העניק לי חפיפה כולל מסז'. ידו הענקית הצליחה להקיף את כל גולגולתי, ובכל פעם שלש את גולגולתי הזדהיתי עם יריביו של קרי ואן אריק. אם זה לא מספיק, החפיפה התגלתה כממש ארוכה, וכשממש נמאס לי הרמתי את עיני לראות מה לעזאזל קורה, והופתעתי לגלות את עיניו של שמעון נעוצות במחשופי. אהה.

 

משמעון נשלחתי אל ז'קו הספר. ביקשתי פן ממש פשוט, בלי יותר מדיי מתיחות, רק שיסדר קצת את השיער. "כפרה", סח לי ז'קו, "את יש לך שיער של אשכנזים. אני אסדר לך תסרוקת הרבה יותר טובה, עם נפח". הודיתי ארוכות לז'קו, אבל ביקשתי שבאמת, אני די מרוצה ממה שיש לי, רק שייבש כמו שצריך. ז'קו הבין שעליי הוא כבר לא יוציא את היצירתיות שכלא בתוכו במשך כל השנים שבילה במעשיהו, ועל כן יישר קו עם שמעון ועבר לבהות לי במחשוף. מקסים.

במפתיע, הפן יצא בסדר.

 

 


 

 

שעתיים אחרי כבר הייתי בדרכי לחתונה. מור ובעלה הטרי גילי הם זוג מקסים, אלא שאת החתונה הם בחרו לערוך בשדה נחמיה, שזה, מתברר, ליד קריית שמונה. כאמור, היה לי עומס בעבודה וכו, ולכן גם לא היה לי זמן ראוי לארגן מקום לינה ראוי. זה המקום להודות לחברתי הדר משטוקהולם, שהפעילה למעני את שורשיה הגליליים וסידרה לי מקום לישון בהתראה כה קצרה. תודה יקירתי.

 

את הנסיעה לגליל ערכה המשפחה בנפרד. ההורים שלי יצאו לטיול מוקדם בבוקר והגיעו משם לחתונה, ואילו אחינו הקטן ואני הגענו מאוחר יותר. כחצי שעה לפני החופה התקשרה אמא שלי לשאול איפה אנחנו ואם נספיק להגיע. הבעיה הייתה שלא היה לנו מושג ירוק איפה אנחנו, שכן הנקודה המוכרת האחרונה שחלפנו בה הייתה צומת גולני, וזה היה מזמן.

אמא: איפה אתם?

אחינו הקטן (מביט סביב): אנחנו בין הר לוואדי

אמא: מצחיק מאוד

אחינו הקטן (צוחק): הנה, יש פה גם עץ

אמא: הה הה. תקריא לי מה כתוב בשלט הבא שאתם עוברים לידו

אחינו הקטן (מחפש שלט, מוצא ונחנק מצחוק): הישאר בהילוך נמוך

אמא: תקריא לי מה כתוב בשלט הבא שיש בו שם של מקום

אחינו הקטן מחכה לשלט עם שם של מקום. כשהשלט מתקרב אחינו הקטן כמעט מפסיק לנשום מרוב צחוק.

 

 

 

אחינו הקטן (נחנק מצחוק): א-נ-ח-נו ב.. ב… במ.. מ… גאר

אמא (שוקלת לנשל את אחינו הקטן מהצוואה): אין משהו אחר באזור?

אחינו הקטן: אני רואה פה זקן שמוכר זיתים, או שקדים

אמא: אה, גם אנחנו עברנו לידו, אז עוד עשר דקות אתם בצומת עמיעד

 

 

 


 

 

 

החתונה: מקסימה. שלל סלבריטאים מתחום עיסוקו של החתן, פלוס סלבריטאים באופן כללי. ביניהם מוקי, הזמר, ששר את "ילדה סוכר", ועשה את זה ממש יפה. היה אוכל טוב, ונוף מקסים (אין, אין כמו הגליל). ברוח אחד מחבריו של החתן, שהפך לרוחני, הייתה החופה מלאת שירים, שיחות ומשמעות. או כמו שמור אמרה לי אחרי זה: "מצטערת שזה היה כל כך ארוך". אבל לפחות היא הייתה מיוחדת.

 

הם זוג מאוד יפה, מור וגיל. הכלה, הלא היא בת דודי (בעצם בת דוד שנייה, אבל אצלנו במשפחה זה גם נחשב), היא כוסית גם ככה, אז בכלל היא נראתה טוב. יש משהו מאוד מבאס בבת דוד שגבוהה ממך בחצי ראש, רזה ממך, ולקינוח היא יותר בלונדינית ממני (כלומר, היא שאטנית), אבל מפרגנת 

 

בשלב הריקודים הוקמה עמדת ברביקיו ליד רחבת הריקודים ויצאו ממנה פרגיות וכבד ברוטב צ'ילי. זה היה מעולה. ביציאה מהחתונה קיבל כל אורח קופסת דובדבנים. זה היה ממש חמוד. בקיצור, היה שווה את הנסיעה לצפון.

 

 


 

 

כיוון שכבר היינו בצפון הוקדש היום למחרת לטיול. הייתי מכינה מראש לאן ללכת אבל כאמור עומס בעבודה וכו. וזה המקום להודות לשני שהפעילה את שורשיה הרמת-גולניים ושלחה אותנו להר בנטל. היה מעניין לגלות שיש הר כזה. יש במקום גם בית קפה בשם קופי ענן, וישב בו התמהיל הרגיל במקומות כאלה: כמה משפחות ישראליות טיפוסיות עם ילדים, כרס וקרוקס, חמישה מילואימניקים עם מדי ב', נשק ולפטופ ("אנחנו כאן במוצב ליד, קפצנו לקפה"), ארבעה תיירים מארצות הבלונד ושני בחורים מהכפר הסמוך, שמאוד שמחו כשהתיירת הבלונדינית הפשילה גופייתה והחלה להניק.

 

אחרי הנוף המהמם יצאנו לנסיעה לכיוון הכינרת. בכביש שיורד דרומה היה כתוב שהוא חסום. אבל אנחנו ישראלים, לא מאמינים לשלטים.

 

 

 

בתמונה: הרכבים הרבים שממש כמונו המשיכו לנסוע. עד שהגענו למקום שבו, איזו הפתעה, היה הכביש חסום.

נאלצנו לשוב על עקבותנו. לא נורא, הכביש נורא יפה, מלא עצים וירוק. זה לא דומה לאיילון.

 

 

 

 


 

 

מי היה מאמין. ככה סתם, באמצע בן יהודה, לקראת חצות הליל, נתקלתי בבימבלונת שמבקרת מבוסטון ובגמד. או מיי גוד. היה שווה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/6/2008 18:28   בקטגוריות אחינו הקטן   
74 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/9/2008 20:57

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s