ארכיון – עדי בעולם, יוני 2007

 

ספרים ואוכל (כאילו דה)

הטכנאי של בזק מגיע לבדוק את הקו של האינטרנט. מעביר מבט על הקיר של הספרייה.

טכנאי: "מי זה קורא את כל הספרים האלה?"

אני: "אני".

טכנאי (ממלמל לעצמו): "אנשים יש להם זמן לשטויות"…

 

 


 

 

 

סיימתי לקרוא את Carpe Demon מאת ג'ולי קנר.

במשפט אחד: באפי בעוד 20 שנה, אחרי שהתחתנה ועברה לפרברים.

בכמה משפטים: הספר אינו נוקב בשמה של הקוטלת הגדולה מכולן אף לא פעם אחת. אבל העלילה לא יכולה שלא להזכיר את באפי. קייט הייתה בצעירותה ציידת ערפדים. אחרי שנים מלאות אדרנלין היא פרשה, עברה לפרברים, ילדה שני ילדים ובאופן כללי ציפתה לא לפגוש עוד ערפדים ושדים לעולם.

 

כמובן שהיא אופטימית, או סתם טיפשה, אחרת אי אפשר להסביר מה היא חשבה לעצמה כשהיא בחרה את הפרבר שהיא תגור בו: סן דיאבולו. אפילו אמריקאים מטומטמים צריכים לדעת מה זה דיאבולו, לא? בייחוד אם הם כמו קייט, יודעים איטלקית.

 

אז ככה, יום אחד, בין קניות בוול מארט להכנת ארוחת ערב לשמונה איש מהעבודה של בעלה, נתקלת קייט בשד (שיט, איך לעזאזל מתרגמים demon בלי שזה יישמע כה מטופש?). היא פחות או יותר הורגת אותו תוך כדי הכנת קיש לאורחים, או משהו כזה. שאר הספר יהיה דומה: להטוטים בין הריגת דימונז לטיפול בבית וילדים.

 

כשקיבלתי את הספר (השבדי קנה לי אותו לכריסמס) התלהבתי מאוד. תמיד רציתי לדעת מה קרה לבאפי בסוף (בדמיוני היא התחתנה עם ספייק. או עם אנג'ל. לא משנה, העיקר שהייתה שם חתונה. אני כה בנאלית). אבל הקריאה בספר קצת הוציאה את ההתלהבות: הספר פשטני מדיי, מתעכב על כל פרט בחיי עקרת הבית, והממ, לא יודעת, חסר ברק. אין את הקטעים המצחיקים שעושים את הכל בבאפי.

 

 

 

 


 

 

 

המלצה: אתם בטח מכירים את סרגוס, במתחם יד חרוצים (רחוב המלאכה), לפחות ביום, כיוון שיש להם לאנצ'ים חביבים ובאופן כללי אוכל לא רע בכלל. אבל הידעתם שהם פתוחים 24 שעות? ושתפריט הלילה שלהם מציע שליש בירה פלוס המבורגר לא רע בכלל או כנפי עוף בצ'ילי וכוסברה או ביצי בנדיקט ב-29 שקלים? שווה.

 

 


 

מ' עלה עם רעיון לעשות אירוע אוכל בעבודה. כמו שפעם היה בתיכון "ערב עדות" שכל אחד מביא אוכל מהעדה שלו? אז אותו דבר רק בלי העדות, כי לט'ס פייס איט, אם נעשה אוכל עדות ניתקע עם המון רגל קרושה.

 

אז זה דווקא עובד מעולה. הרעיון הוא שאין הנחיה, כל אחד מביא מה שבא לו, מה שיוצר ארוחות מגוונות. ככה למשל הביא מ' קיש קישואים כה יוקרתי עד שנאלץ להודות שאשתו הכינה אותו (להגנתו ייאמר שבערב האוכל הראשון הביא סלט קוסקוס יוקרתי שעשה בעצמו), עופר הבשלן ההונגרי הביא מרק דובדבנים קר לקיץ כה מעולה שאפשר היה להתעלף, איריס עשתה סלט ברוקולי שכולם אהבו, אני עשיתי עוגיות קשקבל (מתכון באדיבות גע"ס), שי עשה "סלט שמח", דניאל האיטלקי הביא כמובן פסטה, אורטל הביאה סלט גזר ואגוזים, בשמת הביאה קינוח של כדורי שוקולד וחלבה (מעולה!!) ועוד מגוון שכזה. כתמיד, תפס האוכל חלק נכבד מזמן העבודה שלנו.

 

 

 

 

ומ' זוכה כמובן בפרס האביר החברתי של המחלקה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/6/2007 01:56   בקטגוריות ספריםרוגוב, מאחוריך (רחוק מאחוריך)   
121 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-8/7/2007 13:03

 

 


 

מלחית של יבשה*

 

15:00 דיזינגוף סנטר. אני עושה קניות.

 

16:00 מגיעה הביתה ופורשת קניותיי כדי להתפעל מהן.

 

 

 

 

16:05 מנסה לחשוב להיכן אלבש את בגדיי החדשים ונזכרת שאין לי יאכטה.

                                                                            Doh!!

 

 

*הכותרת: כשעוז עבר גיבוש חובלים אבל סבל מבחילה נוראה בכל פעם שהקרב לכלי שיט כלשהו, הציעו לו בחיל הים לעשות קורס חובלים יבשתי. עד היום זה מצחיק אותי.

 

 


 

 

אחינו הקטן, אני וחבר יושבים עם חבילת ופלים. אחרי חיסול מאסיבי של החבילה נותרת ופלה אחת אחרונה. כולנו גודלנו על ברכי החינוך הפולני וכיוון שכך אף אחד מאיתנו לא ייגע בוופלה האחרונה. אנחנו רק יושבים ובוהים בה.

"תיקח אתה"

"לא, בבקשה, קחי את"

"לא, זה בסדר, תאכל אתה"

הוופלה האחרונה נאכלת על ידי החבר, אחרי שממש דחפנו לו את הוופלה לפה.

 

אחינו הקטן (בעצב): "כולם מדברים פולנית, אף אחד לא מדבר על צדק".

 

 


 

 

כשהייתי בניו יורק נתקעתי קצת בחנות של המטרופוליטן, מול סטנד דיסקים, שהציע כמה אוספים שממש התחשק לי. ג'ז, אולדיז (מה-'1920), קצת שירים נוגים עירוניים, הרבה מוזיקה שקטה. אחרי שהתלבטתי בין כולם קלטתי שאם לא אקנה דיסק אני אוכל לקנות עוד חולצה. נחשו מה בחרתי.

 

מובן שהתחרטתי על הבחירה, כי נורא התחשק לי את הדיסקים האלה בארץ. למזלי יש לי בעבודה את שי.

 

זה התחיל בזה שהוא הציג לי את קרן אן, ונתן לי דיסק אוסף שלה שעשה. כאילו – וואו! אז אני מתלהבת מאוד מקרן אן. וגם מחזיקה ממנה שעזבה את ניו יורק ופאריז כדי לגור עם איזה טייס ליד חדרה. כלומר, חצי מחזיקה ממנה חצי חושבת שהיא מטורפת על כל הראש. הלו, בשלב הזה היא כבר צריכה לדעת שאין שם יהלום.

 

איפה הייתי? כן, מוזיקה. אז לאחרונה נתן לי שי דיסק שהבטיח לי שיחליף את קרן אן. צדק. אוסף מעולה, בדיוק כמו האוספים שוויתרתי עליהם בניו יורק לפני חצי שנה. איזה כיף. בין השירים המעולים אפשר למצוא את "לולביי אין בירדלנד" הג'זי, שברגע ששמעתם אותו אין סיכוי שתזמזמו משהו אחר, את גירסת הכיסוי של ג'וני קש ל-One של U2 (שהוא כנראה השיר עם הכי הרבה קאוורס שפגשתי), נורה ג'ונס, סוזן וגה ("קרמל"), ועוד הרבה טובים ויפים. איזה כיף.

 

(תחזית לעתיד: המונים בעבודה פונים לשי ודורשים ממנו דיסק גם כן, שי דורש ממני להוריד את הפירסום, ומאוחר יותר תובע אותי על מיליונים בשל ההטרדות שספג מאז הפירסום. הממ, אני קצת פסימית היום).

 

 


 

 

אלוהים, שמע, יש גבול. או שאני בת 32, או שיש לי חצ'קונים. בשום פנים ואופן לא גם זה וגם זה!!! רר.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/6/2007 05:28   בקטגוריות אחינו הקטן   
133 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של רק על ב-25/7/2007 04:45

 

 


 

תמונות מחיים תל אביביים

שני חוקי הברזל לפיהם עובדים הגננים התל אביביים שמפעילים את מכסחות הדשא/מפוחי העלים/הדבר הזה שגוזזים איתו עלים ומיישרים גדרות צומחות:

 

1. אם זה היום שבו את יכולה לישון עד מאוחר אחרי שבוע בו נקרעת מעייפות, הגנן יתייצב מתחת לחלונך בשבע וחצי בבוקר. באורח פלא, על אף העובדה שהגינה של הבניין שלך היא רק שני מטר על שני מטר, הוא יפעיל את המפוח האיום הזה במשך 45 דקות תמימות.

 

2. אם קמת מוקדם ובנית כל הבוקר על שנת צהריים בריאה, הגנן יתחיל לעבוד בשתיים וחצי, בדיוק חמש דקות אחרי שנכנסת למיטה. הוא יסיים לעבוד בשלוש וארבעים, בדיוק חמש דקות לפני הזמן שאת אמורה לסיים את השלאף שטונדה ולהמשיך במטלות היום.

 

 


 

 

ערב בנות קלאסי:

 

 

 

שמפניה, שוקולד, עוגיות קשקבל (עשיתי לבד!) וקארי ברדשו. מה צריך עוד?

 

 


 

 

בראנץ' בנות מהעבודה בבנדיקט. בעוד אנחנו בולסות ניגשת עלמה הקטנה אל השולחן ליד, שלושה גברים שווים יושבים אליו. תוך דקה שלושתם מחייכים אליה ועושים קולות חמודים. האם הגאה גילה מציעה להשאיל לי אותה, כדי שאני אלמד גם.

 

 


 

 

אחת בלילה. ידידי עופר הבשלן ואני עושים קניות.

 

 

נוח כשהכל זמין ופתוח. עיר נוחה תל אביב. בלילה.

 

 


 

 

שצה הגתה את הרעיון המעולה של לפרסם תמונות של פינות חמד מהבתים שלנו. שלי שם (שתי פינות משני מקומות שהתגוררתי בהם בשנה האחרונה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/6/2007 01:41   בקטגוריות עלמה   
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-17/6/2007 09:04

 
 

 


 

טיולים

"ההולנדי עוד פה?"

(חגית שכבר לא בזאגרב מעבירה את השבדי מדינה)

 

 


 

 

אני יוצאת מהבית ונתקלת במנקת המדרגות.

המנקה: נו??

אני: סליחה?

היא: זה בן או בת?

אני (חוטפת חום ונשבעת שמעכשיו דיאטת כסאח): זה לא זה ולא זה

היא: רגע, לא היית בהריון?

אני (נזכרת שהדיירים לפניי היו בהריון): אה, זה לא אני, זה הם. בן.

 

 


 

 

במסגרת המגמה החדשה שלי של לצאת מהעיר ולראות קצת ירוק התנדבו ההורים שלי לארגן טיול לצפון. שזה הרבה יותר טוב מטיול שאני אארגן, כי אני מכירה בצפון רק צימרים ומסעדות. ולעומת זאת אבא שלי מכיר כל מיני פינות שלא שמעתי עליהן מעולם.

 

אז ביום שני הופיעו ההורים שלי אצלי ב-11 לפנות בוקר ויצאנו לצפון. ראשית להרי הגלבוע. בעוד אני מכירה רק את "חוות התבלינים" שם, אבא שלי מכיר נקודת חמד בשם כתף שאול. משם צפינו אל העמק בנקודת תצפית מקסימה.

 

משם יצאנו בכביש שנוסע לבית שאן. אני יכולה להכריז שזהו, הייתי גם בבית שאן. למעשה הייתי פעמיים, כי אבא טעה בפנייה ונאלצנו לעשות פרסה ולחזור לבית שאן כדי להגיע לדרך הנכונה. פעמים באותו יום בבית שאן אחרי 32 שנה ללא פעם אחת. יפה יפה.

 

נסענו למקום ליד קיבוץ גשר, שזה לא רחוק ממעבר הגבול ותחנת החשמל בנהריים. יש שם מסעדה בשם "רוטנברג", על שם הוגה תחנת החשמל, שנמצאת בבניין עתיק. הבניין היה בימי הבריטים תחנת הסגר לבקר שהגיע מירדן בדרך לפלשתינה. השף רן שגיא לקח את הבניין, שיפץ אותו כמעט כליל (הושארו בקיר כמה חורי פגזים מ-48), ופתח שם מסעדת שף. מסעדת שף מצויינת, יש להודות, ועם תפריט ובו מחירים לא תל אביבים בעליל. עסקית ב-70 שקל כוללת מנה ראשונה, עיקרית, קינוח, שתייה וקפה.

 

הבניין מקסים:

 

 

 

אנחנו היינו בצהריים של יום שני, והמסעדה הייתה חצי ריקה. אבל המלצרית דיווחה לנו שבסופ"שים בלתי אפשרי להשיג שולחן וחייבים להזמין.

 

העיצוב בתוך המסעדה גם מקסים:

 

 

 

ויש כמובן את הצירוף של העיצוב ששמר על הרוח של פעם ואת המיקום המיוחד.

 

 

 

הייתה ארוחה באמת מעולה, במחיר שקצת קשה להאמין. מומלץ מאוד.

 

משם נסענו לקיבוץ דגניה ב'. יש שם חנות שוקולד בשם "גליתא", שפתחה קיבוצניקית שלמדה עשיית שוקולד בבלגיה שלוש שנים. אין מה לומר, היא יודעת איך עושים שוקולד. בחנות אפשר לקנות ממיטב תוצרתה, כמו גם להציץ אל מפעל השוקולד הצמוד ולראות איך עושים את הפרלינים, ויש גם סרט קצר על עשיית שוקולד.

 

וחוץ מזה, מעניין גם לטייל בקיבוץ עצמו. דגניה ב', להבדיל מא', שמר על הציביון הקיבוצי. עוד יש רפת, יש סוסים, ויש בתים שטובלים בהמון ירוק.

 

 

מדגניה ב' נסענו למקום הזה על הירדן שבו יוחנן המטביל הטביע להנאתו אנשים בנחל. היה מעניין כתמיד לצפות בקבוצות שבאות להיות מוטבלות מחדש.

 

ומשם לבית גבריאל. שזה, מתברר שכולם יודעים חוץ ממני, מן מרכז תרבות + מסעדה על שפת הכינרת. הנוף שם מהמם. מומלץ מאוד לשבת שם על המרפסת הרחבה ופשוט להנות מהשלווה.

 

ומשם, בדרך חזרה, סעו על הכביש שעולה על ההר לפוריה. ליד היישוב אלומות יש נקודת מצפה, והנוף משם שווה אלף מילים. הייתי שמה תמונה, אבל שכחתי לצלם אחת בלי בן משפחה בקלוז אפ. אז דמיינו נוף מקסים.

 

כיוון שאצלי במשפחה אין טיול בצפון ללא החתמת דרכון בעפולה, עברנו בדרך חזרה בבירת העמק. סבתא חיכתה עם ארוחה. ואיכשהו יצא שבדקנו את ארון האלכוהול של סבא וסבתא, וסבתא אמרה: "יש שם כל מיני בקבוקים שדיוויד הביא, תרגישי חופשי לקחת". דיוויד הוא דודי מאוסטרליה, והוא טס רק במחלקות שעולות את תקציב שכר הדירה התלת חודשי שלי. וכך מצאתי בארון אצל סבתא מגוון בקבוקי שמפניה אישיים כמו שמחלקים במחלקות האלה בטיסה. יצא שחזרתי מביתם של סבא וסבתא עם שקית לא שגרתית: קופסת מלפפונים חמוצים תוצרת בית וארבעה בקבוקי שמפניה.

 

 


 

 

כשההולנדי נסע חזרה לשבדיה ליוויתי אותו לשדה כדי להעביר אותו את הביטחון. מובן שהיה בלגן, מובן שמכונת השיקוף לא עבדה ונוצר תור עצום של זרים שצריכים שישקפו להם את המזוודה, מובן ששידורי הרדיו הפיראטי הפסיקו את ההמראות חמש דקות לפני שהוא היה צריך להמריא ויצא שהוא בילה שלוש שעות במטוס על המסלול וגם הפסיד את הקונקשן ונאלץ לבלות לילה בשדה התעופה בווינה. ואחרי זה מתפלאים למה תיירים לא חוזרים לישראל.

 

אבל לא על זה רציתי לדבר. את הדרך חזרה עשיתי ברכבת. התלהבתי מזה שיש אוטומטים לכרטיסים ממש כמו במדינות מפותחות. רק שיד אלמונית מחקה קצת אותיות מהשלט על האוטומט.

 

 

 ויצא שכמו טיפשה לא קלטתי ונתקעתי מול השלט מנסה להבין איך לעזאזל אני אמורה לשלם פה.

 

לפחות אני שמחה לבשר ששירות הרכבות יעיל, מסודר וגם נורא נוח. רבע שעה והייתי בעזריאלי, וכל זה ב-12 שקל. באמת שזה הרבה יותר טוב מחו"ל.

 

 


 

 

כמה הודעות מינהלתיות:

 

מ', דווקא רציתי לכתוב על האירוע שדיברנו, אבל מתברר שיצאו לי תמונות לא משהו ממנו. בתוך כך, יש שמועות שבמוצ"ש אתה שוב מארגן את האירוע הזה. האומנם? תודיע מראש, כי צריכה לקנות קשקבל.

 

אחרי ההצלחה בפעם הקודמת, אני תורמת את הבמה לעזור לעינת, חברתה של גילה, שבמקרה הייתה המתרגלת שלי באוניברסיטה: משפחה מצוינת מחפשת דירה מצויינת בתל אביב. פרטים יותר מדוייקים עוד יתווספו פה בהמשך.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/6/2007 01:45   
115 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-17/6/2007 15:02

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s