ארכיון – עדי בעולם, יוני 2006

 

על יונה ונער

בשבוע האחרון קראתי שני ספרים. זו הבעיה עם ספרים טובים באמת, שהם כל כך מרתקים שמעדיפים להמשיך לקרוא, גם על חשבון שעות השינה היקרות שלי. ואז הספר נגמר תוך שלושה ימים, ונותרים עם תחושה של עוד. אלה היו שני הספרים הכי מרתקים שקראתי בתקופה האחרונה: "יונה ונער", של מאיר שלו, ו"לוויתן", של בוריס אקונין.

 

והיום אדבר על "יונה ונער". מאיר שלו הוא הסופר הישראלי שאני הכי אוהבת. יותר מעמוס עוז, יותר מדויד גרוסמן, יותר מכולם. אני אוהבת את הכתיבה שלו, אני אוהבת את העברית שלו, אני אוהבת את הסיפורים שלו, אני אוהבת אפילו את הדעות שלו, כמו שהוא מביע אותן בטור השבועי שלו בידיעות. כך כששמעתי שכתב ספר חדש, היה לי ברור מה אני קונה בביקור הבא בישראל.

 

אם הייתי צריכה לבחור מהו הספר שאני הכי אוהבת של מאיר שלו, הייתי עונה "רומן רוסי". בגלל שהוא מדבר על העמק לפני קום ישראל, וסיפורי המשפחה שלי הם בדיוק זה: העמק, החלוצים, הקוממיות. בגלל שהוא מרתק, בגלל שהוא בונה דמויות מקסים וכותב סיפור בין דורי שמעניין בכל גירסותיו. (כבר שמעתי אגב את הטענה שזה חיקוי ל"מאה שנים של בדידות". אה, וורנג! קראתי גם את ספרו של מארקס, ואכן, ספר טוב, אבל מה הקשר בינם?).

 

כשיצא "פונטנלה" נפלתי גם בשביו. אם להיות אובייקטיבית – אני חושבת שפונטנלה יותר מבריק. הביטויים שהוא ממציא למשפחה: "הלך הפירה אבל הצלנו את השמשה", "אף אחד לא שם לב שאני לא אוכלת", להבא אבקש לימון". מקסים, אין מה לומר. אבל הבכורה בלבי תישאר תמיד ל"רומן רוסי".

 

ואז בא "יונה ונער". מאוד מאיר שלו-י. כל המאפיינים: סיפור של שני דורות, ביטויים מיוחדים למשפחה, הרבה ארץ ישראל, הרבה טבע, הרבה הרחבה בנושא אחד. אם ברומן רוסי זה היה חקלאות, כאן זה יונאות, שליחת יונות דואר. רגע של וידוי: אני הרי חננה, וחננות תמיד תוהים לעצמם כל מיני דברים שאנשים לא חננות לא חושבים עליהם. אז בין היתר תהיתי לעצמי איך זה עובד, יוני דואר. אז בספר מקבלים תשובה מפורטת.

 

והסיפור. זה הרי מה שהכי חשוב בספר. עם כל הכבוד להברקות והצחקות, אנחנו פה בשביל הסיפור. ובכן, אני לא אוהבת להסתכן בספוילרים, אז בקווים ממש כללים: יאיר מנדלסון הוא כמו רוב גיבוריו של שלו, גבר באמצע חייו התוהה על דרכו עד כה. בדרך אנחנו רואים מעיניו את חייו ואת חייהם של הוריו, ומקבלים סיפור מאוד מרתק.

 

אולי אני אוהבת את מאיר שלו כי עושה רושם שאנחנו אוהבים את אותם דברים. ב"כימים אחדים" מתאר שלו את געגועיו למלפפונים החמוצים של פעם, כמו שאני מתגעגעת למלפפונים של סבתא שלי. וגם בספר הזה הוא לא שוכח את מלפפוניו: "המלפפונים שלה היו כה טעימים, שבביקורים הבאים התחילו בלוטות הרוק שלי פועלות כבר ליד תחנת הרכבת, במרחק שלושה קילומטרים מהצנצנת שבבית פריד, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק ארבעים שנה" (עמ' 62). מצחיק, כי בלוטות הרוק שלי התחילו להיזכר במלפפונים בשנייה שסיימנו את ואדי ערה ונכנסנו לעמק, ממש כשם שהן פועלות עכשיו, במרחק יבשת וים מהמרפסת של סבא וסבתא.

 

או הביטויים של הדמויות. בכל ספר של שלו יש לפחות דמות אחת שהעברית שלה ייחודית. כאן יש לנו את משולם פריד, קבלן עשיר עם עברית עילגת ומבריקה בו בעת. הנה, ככה מגיב משולם כשהוא שומע שמה שכמעט הרג את בנו היה תרופה לא נכונה שרשמה לו הרופאה: "הוא חי, אבל איך שהוא נראה", רטן משולם, "הייתי צריך להקדים מכה לרופאה הזאת" (עמ' 64).

 

או העברית של שלו. הוא פשוט כותב יפה. גם בעברית מלאה, לא השטחית של היום, וגם במשפטים שהם כמו שירה במשמעותם. "היא הסבה אליי את פניה הבהירות והיפות. פני מלכה, חשבתי, פני שנהב, משובצות ספיר, מוכתרות פז וקלל. חשתי את עלבונו וכאבו של הראי. עד לרגע זה הכיל את מלוא יופיה, ועתה התרוקן באחת". (עמ' 114). ואם זה לא סופר שרואה את העולם בצורה אחרת, מה כן.

 

אני מודה. אני לא חושבת ש"יונה ונער" מאפיל על "פונטנלה", "רומן רוסי" או "עשו", שלושת הספרים הכי אהובים עליי של שלו. אבל הוא ראוי בהחלט. הוא אולי לא הטוב בספריו של שלו, אבל הוא עדיין טוב יותר מכל הספרים שקראתי לפניו בתקופה האחרונה. הוא ספר טוב, מהנה, מרתק, עם שפה יפה וכתיבה מרתקת. מה צריך עוד?

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/6/2006 23:05   בקטגוריות ספרים   
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בשבדיה ב-23/12/2007 01:53

 

 


 

חם בשוויץ

כשהייתי קטנה, אחת לכמה חודשים היה קופץ לביקור הדוד מאוסטרליה. בכל פעם הוא היה עובר בשדה התעופה בשוויץ, רוכש קופסת שוקולד עם תמונות נוף שוויצרי, ומעניק לי אותה במתנה. בעיני ראשל"צית אייטיזית, שוויץ נראתה כמו גן עדן.

 

גן עדן גן עדן, אבל חם כמו גיהינום.

 

נתחיל מההתחלה. נחחתי בשוויץ עם הניצחון של נבחרתה. כיוון שכך, המלון שלנו, שהתברר שהוא ממוקם בדיוק במרכז ציריך, היה מוקף בחוגגים שיכורים. הבנזוג, שהגיע לעיר יומיים לפני, לקח אותי לפאב ליד לשתות בירה. משם השקפנו על מאות חוגגים שוויצרים שיכורים צורחים בגרמנית. ברר. הבנזוג עידכן אותי בלו"ז: כיוון שכבר יומיים הוא מזיע פה כמו שעועית מאודה, הוא לא מעוניין להישאר בעיר. במקום זה, הוא דיבר עם המארח שלו באוניברסיטה המקומית, וזה סיפר לו על מסלול על פסגת הר, שם מובטח לו אוויר צלול.

 

אז למחרת השכמנו בתשע ויצאנו ברכבת למקום שנקרא ארת'-גולדאו. בדרך היה נוף מקסים, אגם שלו. עד שפתאום הופיע באופק הר.

 

 

"אוי, תראה את ההר הזה", אמרתי לבנזוג.

"כן", ענה הבנזוג בלי להניד עפעף, "זה ההר שנטפס עליו".

פאוזה. עדי שומטת המצלמה, משוכנעת שלא שמעה טוב. מה לטפס? איך לא חשבתי על זה? הבנזוג הרי ידוע בהיותו עז אנושית, ובכל פעם שיש איזה צוק הוא מתנדב לטפס עליו. עוברות כמה שניות של חרדה עד שהבנזוג מתקן עצמו: לא לטפס, לעלות עליו ברכבת, ושם יש מסלול מפיסגה לפיסגה. פשש, אנחת רווחה.

 

הרכבת שיקשקה, בחוץ היה חם, בפנים אין מזגן, וכבר הרגשתי איך אני נרדמת. גם הבנזוג נראה רדום, וכל הגרמנית מסביב הזכירה לי את אמיל טישביין הקטן. אבל לא חיברתי את הכסף שלי בסיכת ביטחון! חשבתי לעצמי, וחוסר צלילות הדעת הזה מראה שכנראה נרדמתי. אבל שנייה אחרי הגענו לארת'-גולדאו, ומשם לקחנו רכבת הרים אל פיסגת ההר ריגי. רכבת הרים, לידיעתכם, זה רכבת שנוסעת במהירות של עשרים קמ"ש, במסלול מאוד תלול. אבל מה, יש נוף מצוין.

 

 

כשאנחנו מגיעים לפיסגה אנחנו מתיישבים לשאוף אוויר צלול. משהו לא מסתדר לנו: האוויר אכן צלול, אבל השמש, אוי, עוד פה, ובהחלט חם לנו. אנחנו מחליטים להתעלם. בטח יתקרר בקרוב. מסביבנו המון משפחות שוויצריות, עם עוללים בלונדינים ורודי לחיים, כולם נראים כמו פרסומת לשוקולד, וכולם צווחים בגרמנית. "פאפי, דאס איז אונדרברט", מצפצפת איזה גרטשן לידי, והבנזוג, שרואה את אלרגיית הגרמנית שלי מתעוררת, אומר: אבל תראי איזה נוף! אכן, נוף מהמם.

 

 

 

שהייה באוויר הצח פתחה לנו את התיאבון. השוויצרים, איזו התחשבות, מיקמו מסעדה בדיוק ליד, וכולה בנויה כדי להנות מהנוף.

 

האוכל גם הוא שוויצרי. הבנזוג הולך על שוויין-שניצל, ואני על נקניקיה אופיינית לאיזור. מדובר בנקניקית ענק. מייד פורצות בדיחות עם השערות מה הפך את הנקניקיה הספציפית הזו לאופיינית לאיזור.

אחרי המסעדה החלטנו לעשות את המסלול המתוכנן, מפיסגת הר אחת לשנייה. יש שביל מסודר, לא צריך להיות קשה מדיי. רק שחם, חם לנו מאוד. כבר במלון התמרחנו בקרמי שיזוף מקדמי הגנה אינסופיים. ברור לנו שבטוח שכחנו איזורים מסוימים. את זה נגלה בסוף היום. השביל יפה, ומייד גורם לי להפוך, כמו תמיד באיזור אחו, לגירסה ישראלית של מריה פון טראפ. הבנזוג מוציא המצלמה, והופה, קיבלנו תמונה "דה הילס אר אלייב".

 

 

 

תוך כדי הליכה בשביל מופיע מולנו גלשן רחיפה, ועוד אחד, ועוד אחד, ועוד המון.

 

האמת, הנוף מקסים וגם לנו בא לעשות את זה. "אני מתערב איתך שלא חם לו שם על הגלשן", אמר הבנזוג בקינאה. קצת אחרי הגענו לנקודה שהגולשים קופצים ממנה, וכמו צמד מתלהבים החלטנו שאין, אנחנו חוזרים לשבדיה – אנחנו מתחילים גם לעשות גלשני רחיפה. שנייה אחרי אחד הגולשים מועד תוך כדי ניסיון המראה, המצנח שלו מתקפל והוא מתרסק אל ההר מול עינינו. אין שום נזק רציני, אבל ההתלהבות של הבנזוג ושלי קמלה משהו.

 

בכל מקרה, היה מגניב לראות אותם קופצים.

 

ואז המשכנו במסלול. סה"כ זה מסלול קליל, במהלכו עקפו אותנו כמה פעמים קשישים אוחזים במקלות. ועם זאת, בגלל החום, הבנזוג ואני התנשפנו קשות, הזענו כמו חזרזירים, האדמנו כמו הדגל השוויצרי, ולקינוח צמחה לכל אחד מאיתנו יבלת. אין ספק שהיינו מראה אלגנטי ומרשים.

 

כך שלא היו שמחים מאיתנו להגיע אל רכבת ההרים שלוקחת אותנו למטה. אל המעבורת. כי השלב הבא של הטיול היה מעבורת ללוצרן. והיה שווה. לוצרן יפה, והשיט עוד יותר. הבנזוג אפילו העיז לומר שיפה כמו בנורבגיה, שזו המדינה שזכתה אצלנו לעיטור היופי הגבוה מכולם. ישבנו על הסיפון העליון, לגמנו בירה מקומית, נהננו מהרוח הצוננת (פיינלי!), הסתכלנו על בתי הענק לשפת האגם ורציפי הרחצה, ונזכרתי בכל סיפורי הילדות, בהם תמיד נשלחו בנות הטובים אל הפנימייה בשוויץ או סתם לנפוש לגדות האגם. עכשיו אני מבינה למה.

 

בלוצרן היתה לנו שעה. בדיוק מספיק לסיבוב בעיר העתיקה, שכנראה יפה, אבל אנחנו מגיעים משטוקהולם, שלה עיר עתיקה מהממת משל עצמה, אז לא כל כך התרשמנו. חוץ מהציורים על הבניינים, שממש יפים.

 

 

מלוצרן חזרנו לציריך ברכבת. כבר היה מאוחר כשהגענו לעיר, אבל עוד היתה לפנינו מצווה אחת חשובה: לאכול פונדו. מצאנו מקום מקסים, ונכנסנו. כמה דקות אחרי נכנס זוג אחר, הגבר בעל תספורת מוזרה, לובש בגדים בחוסר טעם מזעזע. מי יתלבש ככה? חשבתי לעצמי, כששמעתי את הבנזוג אומר: "אה, תראי, הנה קולגה שלי". כמובן, איך לא חשבתי על זה, פרופסור למתימטיקה. הם יתלבשו ככה.

 

אניווי, הבנזוג דיבר קצת עם הקולגה, שעוד העיז לצחוק עליו ("שום שוויצרי אמיתי לא יאכל פונדו בקיץ"), והבנזוג תירץ שמעולם לא היה בשוויץ, או אכל פונדו שוויצרי אמיתי, אז עם כל הכבוד לעונה, זו הזדמנות די נדירה. כך או כך, הפונדו היה מיעולה. שתי גבינות, יין לבן ושום, עם כוסות יין לבן צונן. אחרי שלושה ביסים הרגשתי כאילו יצקו אותי מבטון. לא שזה גרם לי להפסיק לאכול, למרבה הצער. גם לא לבנזוג. אחרי האוכל התגלגלנו, בקושי, למלון. חצי שעה אחרי כבר ישנו.

 

 

 

בבוקר התעוררנו לספירת נזקים: שרופים משמש (הבנזוג בפנים ובצוואר, אני במחשוף ובכפות הרגליים). תפוסי שרירים מהמסלול על ההר. צולעים מהיבלות, נפוחים מהפונדו. כבר היו לנו ימים טובים יותר. הבנזוג בחן בצער במראה את לחייו האדומות, אפו הבוהק וגבותיו הזהובות-נוצצות, והצהיר שהוא קונה סומבררו, ורק איתו הוא ייצא מעכשיו לשמש.

 

יצאנו לטיול בעיר. אדומים, מזיעים וצולעים, אף אחד לא התחיל איתנו למרבה הפלא. בקושי זזנו שני מטר. בסוף נחתנו באיזו קונדיטוריה מומלצת. עוגת שוקולד שוויצרי נראתה כמו הדבר שהכי ינחם אותי. זה הספיק לרבע שעה. אבל בהמשך היום הבנזוג ואני היינו עסוקים בלקטר על החום. בדרך לא ברורה הצלחנו גם לחטוף מכת שמש (אין לי מושג איך, היינו עם כובעים ושתינו בלי הפסקה). את סוף היום בילינו במלון, כשהבנזוג נשבע שהוא לא טס יותר בקיץ למקומות חמים כל כך כמו שוויץ. הסכמתי עם כל מילה.

 

ובערב טסתי חזרה לשטוקהולם. אחח, תחושת ההקלה למראה 18 המעלות שחיכו לי. אפשר לנשום.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 26/6/2006 21:58   
86 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/7/2006 20:57

 

 


 

היידי, שימי קומקום

באחד המיילים קיבלתי קטע מהתוכנית של דידי הררי. דידי מתקשר לחנות של מגה, ומשכנע את הקופאית להודיע בכריזה שהטיסה לניו יורק יוצאת והנוסעים מתבקשים להזדרז. כשהיא מבינה שהוא עבד עליה הוא משנה את הקול לדמות של נהג משאית עם מבטא. ייאמר לזכות הקופאית שהיא לא חוטפת קריזה ומנתקת לו בפרצוף, כמו שאני בטוח הייתי עושה, אלא מקפידה לשמור על טון מתורבת. אני לא מבינה, זה אמור להיות מצחיק, הג'יפה הזו? לא שדידי הררי אי פעם הצחיק אותי, אבל להציק לאנשים בעבודה ואחרי זה גם להתלונן על השירות בארץ.. אני לא יודעת. כלומר כן יודעת. זה פשוט איכס.

 

 


 

 

הסופ"ש הזה הוא החג הכי שבדי (או סקנדינבי) שיכול להיות – מידסומר. השבדים חוגגים את היום הארוך ביותר בשנה. אכן ארוך. בחצות עוד אור דימדומים, בשלוש כבר זריחה. השבדים מרוצים, אבל פולניה נרגנת שכמוני מאוד לא מרוצה, כי זה משבש לה לגמרי את השינה.

 

אניווי, כבר היום בבוקר יצאו השבדים ממרכזי הערים אל הכפרים ואל בתי הקיץ. שם הם יסתובבו בריקודים מעגליים סביב עמודים מקושטים בענפים ובסרטים, יאכלו הרינג, תפוחי אדמה צעירים ותותים, ויקנחו בהרבה שנאפס. הרבה מאוד שנאפס.

 

במידסומר הראשון שלי התרשמתי כראוי מהתרבות המקומית. בשני השתתפתי כאילו אני מבינה משהו. בשלישי כבר התחשק לי להקיא את ההרינג. אין לי שום כוונה לבלות את הרביעי כאן. מרכזי הערים שוממים, הכל סגור, ואם לא נוסעים לכפר לרקוד סביב איזה עמוד פשוט אין מה לעשות שלושה ימים.

 

אז אני נוסעת לציריך. הבנזוג כבר שם, לענייני עבודה, ואני מצטרפת אליו.

 

רק שאליה וקוץ בה. בעוד פה יש 21 מעלות קרירות ונעימות, בציריך מתברר חם יותר. אתמול, כשהתקשרתי לבנזוג למלון, מצאתי אותו זועם במקצת. "יש פה פאקן שלושים מעלות!" חירחר מצידו השני של הקו. "שום מקום לא ממוזג במדינה המפגרת הזו!" זו גם עיר יקרה, מתברר. אנחנו משלמים 150 יורו ללילה במלון, ובתמורה מקבלים מלון ממוצע ללא מזגן. התחשק לי קצת לבטל את כרטיס הטיסה כשהבנזוג סיפר לי, אבל לא היה לי נעים להשאיר אותו שם לבד בסופ"ש. אבל אני באמת שונאת לישון כשחם ומזיעים.

 

אז התוכניות שונו. לא עוד טיול בציריך העיר. הבנזוג מצא מסלול אל האלפים, בדיוק לזמן שיש לנו. אם גם שם חם אני קופצת מאיזה צוק.

 

 


 

 

מוסיפה לפוסט: את פרוייקט פתקי המונדיאל מצאתי אצל הדודה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/6/2006 20:00   בקטגוריות פרוייקטים של ישרא   
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-26/6/2006 17:42

 

וולברין, תעשה לי ילד

אחת לכמה זמן הבנזוג ואני מחליטים להתעלם מהעובדה שכרטיס קולנוע עולה פה 60 שקל ושאנחנו חננות הנשארים בבית ולא מבלים, והולכים לסרט. הפעם, הסרט שהוציא אותנו מהבית הוא "אקס מן: המפלט האחרון", או פשוט "אקס מן 3".

 

~כל החברות שלי מעקמות אפן על שאני שוב כותבת על פנטזיה/סרטים של חננות ועוברות לבלוג של שלומיתא~

 

אבל ראשית, דבר ההגנה. גם אני לא חשבתי לצפות בסידרה הזו, של סרטי האקס מן. אבל כידוע לכן, חברותיי היקרות, אני גרה עם מגה-חנן, האמא של הנרדים, האבא של הדילברטים, פרופסור למתימטיקה. פרופסור למתמטיקה חובב מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי פלייסטיישן, אם לדייק. (ועוד לא אוהב כדורגל, מה שמותיר אותי לבד מול הטלוויזיה בימים אלה, אבל נתעלם לרגע מזה).

 

אניווי, עת עברתי לגור איתו, התפלא הבנזוג שמעולם לא צפיתי ב"אקס מן" הראשון. "איך זה יכול להיות?" התפלא, כאילו אין אדם בעולם שלא ראה את הסרט מבוסס הקומיקס הזה. כיוון שכך, לקח מייד את הראשון בדיוידי ונתן לי מבוא קצר בעל פה: בעולם של אקס מן יש שני סוגי אנשים – אנשים רגילים ומוטאנטים, כאלה שנולדו עם איזו מוטציה שמעניקה להם כוח על כלשהו, והגיוונים רבים. באורח טבעי, האנשים הרגילים מפחדים קצת מהמוטאנטים, ולכן יש קריאות לכלוא אותם, להרוג אותם, לסרס אותם ומה לא.

 

יש גם דמויות שוות: ראשית, יש את הדמות הראשית, האיש הכי סקסי בעולם האקס מנים, הלא הוא וולברין. וולברין, המתאפיין בשרירים מפותחים, תספורת בעייתית וגילוח מזעזע, הוא בעל תכונה מוטאנטית מעניינת: הוא מחלים במהירות שיא. זה אומר שאם תירו בו, הגוף שלו יפלוט מייד את הכדור החוצה ויירפא בשנייה, כאילו מעולם לא נורה. חוץ מזה, וולברין המסכן היה קורבן לניסויים צבאיים, שהעניקו לו גם תכונה מוטאנטית נוספת: הוא יכול לשלוף סכינים חדות מאוד מהידיים, כך שבאמת לא כדאי להרגיז אותו. פרט לכוחותיו המוטאנטים ושריריו המפותחים, וולברין מצטיין גם באופי של חיית פרא, הוא זעפן, שובר חוקים ולא חברותי בעליל. בעיני, זה הופך אותו לאיש הכי סקסי על המסך. כן, שרוטה, אני יודעת. אבל מי לא שרוטה?

 

האיש שוולברין סומך עליו הוא הפרופסור. כוחו של הפרופסור הוא קריאת מחשבות ועוד כל מיני פעולות מוחיות די מרשימות. הפרופסור הוא גם מי  שהקים את הפנימייה.

 

או, הפנימייה. הפנימייה היא בית ספר לילדים מוטאנטים. הפרופסור אוסף אותם מכל ארה"ב. ובבת אחת הם עוברים ממשפחה שמתביישת בהם/כועסת עליהם וסביבה שמחרימה אותם, לבית ספר שבו הם כמו כולם, ועוד עוזרים להם לפתח את המיומנויות שלהם. ואם זה לא מספיק, הפנימייה ממוקמת באחוזה מדהימה, שבשבילה בהחלט הייתי מוכרת כליה (אופציה גם לחלק מהכבד, אם זה יגיע למו"מ), כך שדי סבבה לעבור לשם. יכול להיות שזה מה שמצא כל כך חן בעיני – גיליתי כבר מזמן שאני פריקית של ספרי וסרטי פנימיות ("הכיתה המעופפת", "הארי פוטר", "ללכת שבי אחריו", ואפילו "חיילי צעצוע" הם רק דוגמאות).

 

בפנימייה מחונכים הילדים לנצל את כוחותיהם כדי לעזור לעולם, וגם שיש לחיות בשלום עם האנשים הרגילים. שזה בדיוק ההפך מהדעה של הסופר-נבל בסרט, מגנטו. מגנטו הוא הסופר-נבל הכי שווה בעיני. זה בגלל שבאיזשהו מקום אי אפשר שלא לחוש אליו סימפטיה. מגנטו הוא ניצול שואה, מספר על היד והכל, שעבר את ילדותו במחנה נאצי. כוחו המוטאנטי מתבטא ביכולת עצומה לשלוט בכל מתכת אפשרית, מה שאומר שאי אפשר לכלוא אותו בשום מקום עם סורגים מברזל, ואי אפשר לאיים עליו בנשק ממתכת, וכו.

 

מגנטו הוא הרע בסרט בגלל שהוא נגד להסתדר עם האנשים הרגילים. הוא חי תחת תיאורית "הקם להורגך השכם להורגו". מצד אחד הוא עושה דברים נורא מרושעים, מצד שני הוא אומר דברים כמו "לא אהיה נרדף שוב בגלל חריגותי", מה שמייד מעורר אליו סימפטיה, לפחות מצד בעלת טראומה דור שלישי קלאסית כמוני.

 

יש עוד הרבה דמויות, ושוות, אבל נו, הפוסט הזה כבר נהיה ממש ארוך. אני לא אפרט את הסיפורים של הסרטים, כי זה כבר לספיילר, אבל אפשר לומר שבכולם הקונפליקט הוא בין האנשים הרגילים (אבל הרעים שבהם, אלה שקוראים לחסל את המוטאנטים) למגנטו וחבורתו, ואילו חבורתם של הפרופסור ווולברין מתייצבת להגנת האנשים הרגילים. בדרך יש סיפורי אהבה, סיפורי פנימייה, סיפורי יחסים בין אנשים, והרבה אלימות.

 

הסרט הראשון היה טוב. הסרט השני היה מעולה. הסרט השלישי ספג כל כך הרבה ביקורת שלילית, שכבר חששנו. אבל חששנו סתם. אוקיי, נכון שהסרט לא טוב כמו השני, אבל הוא בהחלט בידור סביר, והסיפור שלו לא מזלזל באינטלגנציה כמו הרבה סרטים אחרים.

 

וחוץ מזה, יש שם את וולברין. מה עוד צריך?

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/6/2006 00:07   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
55 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של הלוואי ש ב-20/6/2006 17:05

 

 


 

פיקניק (פוסט ולא על ספר)

זה היה תורו של הבנזוג לבשל לארוחת הערב, ועל כן אין להתפלא שהתקשר אליי בחמש עם תוכנית ב'. "זה יום כל כך יפה", פתח בפיוטים, ונאלצתי להסכים, כי באמת, כבר יומיים יש פה 27 מעלות, והלכתי בלי מעיל (!) לעבודה, ואפילו עם סנדלים (!). "חבל לאכול בבית, כשאפשר לעשות פיקניק בחוץ". עד כאן הסכמתי איתו לגמרי, אבל לא נולדתי אתמול, למרבה הצער. "ומי יכין את האוכל לפיקניק"? שאלתי. "ובכן", התפתל הבנזוג, "חשבתי על ברביקיו, והמשרד שלך הרי קרוב יותר לחנות הבשרים הארגנטינאית"..

 

השתיקה מהצד השני של הקו נסכה בבנזוג אומץ. "באותה הזדמנות", אמר כבדרך אגב, "קפצי לשוק ליד חנות הבשרים וקני דברים לאכול ליד הבשר". "כלומר אני מכינה את ארוחת הערב היום", אמרתי בחשד. "למה להתקטנן?" ענה הבנזוג.

 

נאלצתי להודות שהוא צודק. כל כך חם, השקיעה בעשר וחצי בלילה, כך שאם נעשה פיקניק בשש בערב השמש עוד תהיה באמצע השמיים, ואם יושבים בצל יש את הרוח הנעימה הזו…

 

טוב. בחנות הארגנטינאית קניתי שתי צ'וריסוס שמנמנות שהם עושים במקום. בשוק ליד קניתי קישואים, פלפלים, פטריות, עגבניות ובצלצלים, לגריל ליד הבשר. כבר היה לנו בבית גריל חד פעמי, שזה בדיוק לאנשים חסרי חצר כמונו – תבנית חד פעמית, ובה גחלים ורשת פושטית. רבע שעה לוקח להם לבעור, ואז מקבלים חצי שעה של גחלים במיוחד לברביקיו.

 

עלינו אל הגבעה שליד הבית שלנו. בראש הגבעה יש מבצר קטן, שמוקף בפארק. גילינו שאנחנו לא היחידים שחשבו על פיקניק היום.

 

 

אבל הצלחנו למצוא פינה יחסית שקטה, עם נוף מצוין.

 

 

 

הבנזוג החל להדליק את הגריל.

 

 

 

אני נחתי לי בינתיים.

 

 

 

הגריל התגלה כממש קטן – מספיק לשתי הנקניקיות והבצלצלים. ירקות אחר כך.

 

 

 

אבל לא נורא, אכלנו כמו שצריך. בקושי התגלגלנו הביתה.

 

ומחר, מחר תורו של הבנזוג לבשל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/6/2006 23:15   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-19/6/2006 21:08

 

 


 

סוף העולם סוף העולם

ראשית – קרדיט. את הספר הזה קראתי רק בזכות חגיגית. בכלל לא שמעתי עליו לפני, ואילולא היא היתה אומרת לי ששווה בכלל לא הייתי מגיעה לקנות אותו.

 

אני מדברת כמובן על "עולם הסוף", מאת אופיר טושה-גפלה (הקורא/ת שיודעים מה פשר השם המיוחד של המחבר, מוזמנים לפרט). נאמנה להרגלי שלא לקרוא מאחורי הספר, הגעתי לספר חפה מכל מושג מה הולך לקרות פה. יש ספרים שזה לא משנה אם מגיעים אליהם מוכנים או לא, בכל מקרה לא קורה בהם הרבה. אבל במקרה של הספר הזה, פערתי פה בתדהמה. זו פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שהגעתי לספר שהמחבר ממש השתמש בדמיונו כדי לכתוב אותו.

 

אז מה יש לנו שם (בלי ספוילרים של ממש)? ובכן, בן מנדלסון. אשתו מריאן מתה, והוא שואף לפגוש אותה שוב. הוא מאמין שזה יקרה אם הוא ימות גם. ואז הוא מת. מכאן והלאה אנחנו מקבלים סיפור שמסופר בשני מימדים: העולם שאנחנו מכירים, והעולם הבא.

 

העולם הבא, מתברר, הוא ממש לא מה שחשבתם. הוא בעצם מאוד דומה לעולם הזה, רק מושלם. השקיעו הרבה יותר מחשבה ביצירתו. למעשה, כשקוראים על העולם הבא ב"עולם הסוף", מאוד מתחשק לחיות שם. כלומר, למות שם. מן בדיחה שכזו.

 

חייבים להעריץ את טושה-גפלה על העולם שברא. פעם, כשהייתי ילדה המצאתי בראשי עולמות משונים. הוא הצליח לשמר את היכולת הזו, והוא מתאר עולם על כך מיוחד, כל כך מסקרן, שכבר זה חצי מההנאה בספר.

 

החצי השני הוא העלילה. הנה עוד יתרון של "עולם הסוף": יש לו סיפור. בשנים האחרונות יצא לי לקרוא המון ספרים שהיו להם כתיבה שנונה, רקע מעניין, יחסי ציבור טובים, ורק סיפור לא היה. אז בספר הזה – אני התרעתי – לא תמצאו כתיבה יוצאת דופן בשנינותה, אבל כן תמצאו סיפור מיוחד במינו, ומרתק. בן מנדלסון מחפש את אשתו בעולם הבא, ובינתיים בעולם הזה כמו גם בעולם ההוא, אנחנו מגלים עוד ועוד טפחים על הסיפור ופתרונו. הסקרנות נבנית: איפה מריאן? למה בן לא מוצא אותה? מי הם בעצם? ומה קרה בעבר? סיפור שלא אומרים עליו "צפוי" הוא כבר סיפור שזוכה לניקוד גבוה.

 

כאילו היה ילד ריץ' רץ', טושה-גפלה מגלה עולמות משונים. ויש לו את החופשיות לקרוא להם בשמות שהוא רוצה. למשל עיר ההומואים בעולם הבא, שנקראת Gay צלמוות. מגיעים אליה דרך מסדרון ארוך, שמחבר שני ארונות, נכנסים לארון אחד ויוצאים מארון שני, כך שכל מי שנכנס אל איזור ההומואים עושה את זה בעצם על ידי יציאה מהארון. הברקות קטנות שכאלה שזורות בכל הספר.

 

די מצחיק שבסוף כתבתי פוסט על ספר, כשבעצם התכוונתי לכתוב פוסט על הכדורגל. שבדיה הכזיבה היום מול טרינידד בעשרה שחקנים, שזה ממש בושה לוויקינגים. הבנזוג, פורד ואני צפינו בהשתאות בחבורת הבלונדינים מחטיאה שוב ושוב. היה די מצחיק בעיני. יש לי מספיק חומר לרדת על השבדים בעבודה לשבועיים עכשיו.

נכתב על ידי עדי בעולם , 11/6/2006 00:40   בקטגוריות ספרים   
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-13/3/2008 15:45

 

סיפורי ילדים

את "ילדים גדולים", הסידרה, קראתי בגלל הסקרנות. את החלק שעוסק בסופרים אנגלים, למשל, קראתי כי הייתי חייבת פעם אחת ולתמיד לברר מי זאת אניד בלייטון, האישה שהעסיקה אותי זמן ניכר מילדותי. השביעיה הסודית, החמישיה המפורסמת, הבלשים והכלב, הרביעייה והתוכי, אני קראתי את כולם. מה חלמתי על חופשת קיץ, בה אסע עם דודניי בקראוון, נקים מחנה ליד הנחל ונאכל ביצים שלוקות ופכסמים. בדרך כמובן נפתור תעלומה ממחנה הצוענים לידינו.

 

עם ההתבגרות הגיעה ההתפכחות: אין אומרים יוליאן, כי אם ג'וליאן. שמנצ'יק הוא לא שארל מלגרנון נוטוויל, כמו שתירגמו אותו (כדי שראשי התיבות שלו יהיו שמ"נ), אלא פרדריק משהו. אוח, כאב הלב. ואז היתה האכזבה הגדולה, לגלות שאניד בלייטון, בסופו של דבר, היתה מפעל לייצור ספרים ולהרוויח כסף. נפלתי קורבן למכונה קפיטליסטית משומנת היטב.

 

את החלק השלישי של הסידרה, זה שעוסק בסופרים אירופים, קראתי בעיקר בשביל אריך קסטנר. הספרים של קסטנר הם המופלאים שקראתי. הראשון היה "אורה הכפולה". אמא שלי נתנה לי אותו במתנה בכיתה ב'. הוקסמתי. מייד פינטזתי כמובן על זה שיש לי אחות תאומה נסתרת במקום כלשהי. אחריו מצאתי בבית של סבא וסבתא את "אמיל והבלשים" ו"אמיל התאומים". הם היו של אבא שלי כשהיה קטן. הם עכשיו אצלי על המדף. הודפסו בשנות החמישים, מצהיבים, אבל שווים הון בעיני.

 

אחרי זה קראתי את "35 במאי". מצאתי אותו בספרייה של בני הדודים מהצפון. ואחריו, כבר לקחתי מהספרייה את "הכיתה המעופפת". הספר של קסטנר שאני הכי אוהבת עד היום. תחושת החבורה, הפנימייה (עד היום אני מאוד אוהבת סיפורי פנימייה), "אסור לעשן", כתיבת המחזה לכריסמס, הכל עשה לי את זה.

 

בתור בוגרת כבר קראתי את קסטנר עם טיפה ביקורת: מה זה הקשר הלא בריא הזה עם אמא שלו? התחלתי עוד יותר לדאוג אחרי שקראתי את הספר שלו למבוגרים, "שלושה אנשים בשלג". ספר מצוין, אבל אין סיכוי שהייתי מתחתנת עם גבר כזה.

 

ואכן, הביוגרפיה של קסטנר חושפת מה שחשדתי: הוא היה קשור לאמו בכל נימי נפשו. נותר הבן המסור שלה גם כשהיה רווק מתבגר והיא קשישה דעתנית. מי תופתע לשמוע שנותר רווק?

 

אבל מצאתי עוד הרבה דברים מעניינים בפרק על קסטנר. למשל, ששנא את הנאצים, והם שנאו אותו בחזרה. בליל שריפת הספרים הם שרפו גם את ספריו, והוא עמד שם והביט בהם. אבל הוא החליט בכל זאת להישאר בגרמניה הנאצית ולא לברוח כמו הרבה מחבריו. נקודה תמוהה במקצת. הוא ברח רק לקראת סוף המלחמה, עת הבין שהקרקע בוערת תחת רגליו.

 

או, שאורה הכפולה היא בעצם לוטכן הכפולה. לאמא בספר קוראים לואיזה/ליזל-לוטה, ולשתי הבנות בהתאם. ולחשוב שאני האמנתי שליאורה זה שם גרמני הגיוני, ולכן קראו לבנות לי ואורה. או, הנקודה המקסימה ביותר בעיני: שאחרי שכתב את "פצפונת ואנטון" הועלתה גם הצגה בעקבות הספר, וילדה קטנה בשם האנה נבחרה לשחק את פצפונת. הילדה הקטנה ברחה מגרמניה עם עליית הנאצים, ושנים לאחר מכן התפרסמה בישראל תחת השם חנה מרון. הקשר בין אריך קסטנר להאנה-חנה לא נגמר בזה. כשמרון נפצעה בהתקפת הטרור שלח לה הסופר הקשיש כבר איחולי החלמה, זוכר לתמיד את פצפונת הקטנה.

 

ולא רק קסטנר. גם אסטריד לינדגרן, ש"בילבי" שלה היה אחד האהובים עליי בתור ילדה. (או בשמו המקורי, השבדי: פיפי. נחשו ילדים למה בחרו המתרגמים לעברת את שמה של הילדה).

 

או אנקדוטות משונות מאוד: הידעתם שהסופר שכתב את "במבי", היה – לא ייאמן – צייד? האיש שמיליוני ילדים הזילו דמעה בגללו כשהציידים הורגים את אמא של במבי, היה אחד מהרעים בעצמו. או וילהלם בוש, שכתב את "מקס ומוריץ", אחד הספרים האהובים עליי בתור ילדה. איך איך אסרו את הספר הזה בספריות, פן ישחית את הילדים הרכים? אותו כנ"ל ליפתח המלוכלך, או כמו שהכרתי אותו קודם: יהושע הפרוע. ספר שקסם לי מאוד. או "הלב". ואני לא מדברת על סאגת מרקו-אמא, אלא על הספר המקורי, האיטלקי, זה שנכתב כיומן של ילד, שכל חודש כותב את סיפור החודש, ואחד מהם הוא "מן האפנינים אל האנדים" הלא הוא סיפורו של מרקו.

 

בסוף הספר מביא יהודה אטלס שני מאמרים מעניינים במיוחד: האחד, על הדובי, דב הצעצוע הפופולרי, שסביבו נקשרו כל כך הרבה ספרים אהובים, פו ופדינגטון הם הדוגמאות הקלאסיות. והמאמר השני, שעוד יותר חשוב בעיני, על ה"פוליטיקלי קורקט" בספרי ילדים. מי מאיתנו לא שמע על כושי סמבו? זה היה ספר ילדים לגיטימי כשהייתי ילדה. רק המון שנים אחרי למדתי שכושי זה לא מילה יפה.

 

כמה מכם קראו את הפוסט הזה ומייד נזכרו בנוסטלגיה בספר הילדים האהוב שלהם? אני מיד התגעגעתי להרבה ספרי ילדים. את קסטנר יש לי כאן, בשבדיה. את השאר אצל ההורים שלי. לפעמים אני עוד קוראת בהם. זה סוג של שמירה על קשר עם הילדות. אני רוצה לחשוב שכשלי יהיו ילדים, גם הם יאהבו את הספרים שעשו לי את הילדות. (וכמו שאומר הבנזוג – אם לא, אז נחזיר אותם לבית החולים ונבקש אחרים, חכמים).

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/6/2006 23:14   בקטגוריות ספרים   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/6/2006 13:40

 


אני שרלוט

"עשי לי טובה"

אמר הבנזוג

"אני בניו יורק

והישיבה הזו חשובה

לכי במקומי"

 

ככה אני אמצא את עצמי מחר

בעוד הבנזוג נהנה באמריקה

יושבת בישיבה של ועד הבית

מקשיבה לדיונים על אישורי בנייה

בשבדית

לא שבעברית לא הייתי נרדמת מזה

אבל בשבדית זה עוד יותר נורא

 

לפחות אני מנצלת את הזמן

שהוא לא פה

ועושה מרתונים של "סקס והעיר"

פעם החמאתי לעצמי שאני קארי

אבל האמת

פקח הבנזוג את עיני

אני שרלוט

עם קצת מירנדה

 

הסידרה הזו גורמת לי להתגעגע

לתקופה שגרתי ליד החברות שלי

שערבי בנות ממש קרו

לפחות עשיתי ארוחת ערב של בנות

שעועית מאודה בג'ינג'ר

ואז שוקולד

שהתאים בול לארטיק שוקו בננה

שאכלתי לפני השעועית

הגיע הזמן לדיאטה

הכריז אורן על עצמו

ואני הצטרפתי

ומאז אכלתי המבורגר ענק לארוחת ערב אתמול

ומקדונלדס ללאנץ' היום

והמון שוקולד ביניהם

שיט

נכתב על ידי עדי בעולם , 7/6/2006 22:14   בקטגוריות ביאליק&catdesc= מאחוריך   
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/6/2006 21:55

 


ביקור הורים

הסופ"ש האחרון חלף ביעף, ושבועות נחגג באווירה סופר משפחתית. ההורים שלי ואחי הקטן נחתו לביקור, ואת הערב הראשון לביקורם חגגנו בארוחת ערב משפחתית של שבועות. בתפריט: רביולי עם עגבניות, חצילים ופטה, מאפה גבינות, סלט קינואה (כל המשפחה עיקמה את אפה), סלט קפרזה וקוביות פרמזן במרינדה (מוכרים פה בסופר וזה סאמת'ינג סאמת'ינג). שבועות לוקח באוכל, אין מה לומר.

 

ביום המחרת גילינו שמזג האוויר האיר לנו פנים, ארזנו את המשפחה ונסענו לטייל בטירה בשם גריפסהולם, שנמצאת במרחק כשעה משטוקהולם. בדרך עצרנו בטירת העוגות, שפורד המליץ לנו עליה ומאז אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים לשם כל פעם – בית אחוזה מקסים על שפת אגם, ובתוכו קונדיטוריה שעושה עוגות מעולות במבחר עצום. אחרי שהעמסנו עצמנו בכמות סוכר המאיימת על הלבלבים שלנו המשכנו הלאה.

 

הטירה בגריפסהולם התגלתה כשווה במיוחד, וזו עוד תמונה מהצד הפחות השווה שלה:

 

 

ובדרך מצאנו שתי אבני רון. האמת שאין לי מושג איך אומרים את זה בעברית, אבל זה האבנים האלה מימי הוויקינגים שיש עליהן כתובת בשבדית עתיקה, ובד"כ כתוב עליהן שהן הוקמו לזכר איזה יורגן שיצא במשלחת לוחמים ונהרג בקרב מול הזרים הכופרים או משהו כזה. כך נראית אבן לדוגמה:

 

 

 

ואז התיישבנו לנוח, שהרי התעייפנו מאוד מהעוגות ומהנסיעה. ואז מצאתי שחף, ומאז תמונת השחף של שצה אני מאוד אוהבת לנסות לצלם שחפים. למרות שקצת קשה לנצח את התמונה השווה שלה.

 

 

 

אחרי שנחנו קצת עשינו סיבוב בכפר ליד הטירה.

 

 

ואז נסענו הביתה. לאכול במסעדה שבחרתי בדיוק לפי הטעם של אבא שלי. כלומר מסעדת בשרים המצטיינת במנות גדולות. ואכן, אבא לקח מנת ספריבס בסגנון "אכול כפי יכולתך", ואכל יפה. שאר בני המשפחה הסתפקו בסטייקים והמבורגרים לאנשים נורמלים.

 

יום המחרת הוקדש לקניות וקצת טיול בעיר העתיקה. וגם למחרת. שלא תגידו שאנחנו לא עקביים במשפחה. ביום הלפני אחרון הבנזוג נסע לניו יורק (אני משתדלת לפרגן, אבל קשה), ואחינו הקטן שודרג מהסלון של אורן אל חדר השינה שלי. הוא נרדם לפניי, וכשנכנסתי למיטה נחרדתי קצת לגלות שהוא ישן במרכז המיטה ועוד פורש ידיים. למרות זה התברר ששנינו ירשנו את יכולת השינה המצוינת של המשפחה – הוא זז המון תוך כדי שינה ואני נושאת מונולוגים ארוכים, ואף אחד מאיתנו לא התעורר אפילו לא פעם אחת. כאלה אנחנו, ישנים תמיד.

 

חוץ מזה זכיתי למתנות מישראל: שמן זית, קשקבל, בורקס קפוא ומלווח קפוא (שמיועד לאורן, בתודה על זה שאירח את אחינו הקטן). אמא שלי הוסיפה כמות יפה של חולצות מ"רנואר", והצליחה להפתיע אותי, כי בסיבוב שאני עשיתי שם לא מצאתי כלום, ואילו בערימה שהיא הביאה לי יש לא פחות מארבע חולצות שאני ממש אוהבת. כך שהיה שיחוק. וגם – מתנה מסבתא. ספר בשם "אלגנטיות", מאת קתלין טסרו, שעקף את כל התור שמחכה אצלי על המדף וכבר התחלתי לקרוא אותו.

 

היה כיף. ועמוס. בגלל זה לא הייתי פה תקופה מסויימת, וייקח לי קצת זמן להשלים. שלא לדבר על זה שיש לי כמה ספרים שאני עוד אכתוב עליהם פוסטים (טיזר: חגיגית, צדקת, "עולם הסוף" היה טוב).

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/6/2006 23:44   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/6/2006 22:24

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s