ארכיון – עדי בעולם, יולי 2008

7/2008

רוח קרה בישראל

הקיץ, כידוע, הוא לא העונה שאני רוצה להיות בה בישראל. למרבה הצער, אלוהים שכח לשאול אותי השנה, וכך יצא שהקיץ הגיע בלי שאישרתי, ואני כאן. אין דבר שנוא עליי מתחזית מזג האוויר ביולי-אוגוסט. אני לא מבינה, אנחנו אמורים להעמיד פנים שיש צורך בתחזית כל יום? הרי ברור מה קורה פה. חם. חם חם חם. לוהט. לח. חם. רוצים תחזית שבאמת תשנה משהו? תחזרו בסוף ספטמבר. שלום.

 

אז אחרי יבבות מול דני רופ (עלק "הקלה בעומס החום". מעלה אחת שיורדת מתוך מיליון לא משנה כלום!!) החלטתי לעשות מעשה. למצוא מקום קריר שאינו דורש מעבר בדיוטי פרי. מקום בו יש רוח קרה שאינה יוצאת ממזגן. וכשאני אומרת קרה, אני מתכוונת לקרה, לא "נעימה", לא "קרירה", לא "בירושלים בערב דווקא נעים", קרה. כזאת שאפשר לעמוד בשמש ולא להרגיש שחם מדי.

 

בקיצור, החלטנו לנסוע לפסגת הר ברמת הגולן. לפני חודש, זכרתי, יצא לנו להגיע לפסגת הר בנטל, ושם, בגובה כמה מאות מטרים הצופים אל סוריה וכנראה גם אל החרמון (הפסגה שלו לא לבנה בקיץ? כי לא ראיתי שום פסגה לבנה), הייתה רוח ממש קרה. החלטתי לחזור לשם, כדי להרגיש, ולו לכמה רגעים, מזג אוויר שפוי.

 

וכך השכים אותי האופנוען בשבע (!) וחצי בבוקר (!) בשבת (!). בתשע וחצי כבר היינו בעפולה לארוחת בוקר. סבתא קצצה סלט בעוד סבא עידכן את האופנוען על איך היה בהגנה. שעה אחרי זה, ממש מלאים וגם די כועסים על אנשי הלח"י, יצאנו משם בדרך לצפון הרחוק יותר.

 

העצירה הראשונה הייתה במקום שהאופנוען הכיר, ואילו אני שמעתי עליו לראשונה באותו בוקר. "מקום יפה לקפה", כשמו כן הוא, מקום יפה לקפה. למרות שהוא ממוקם מאחורי תחנת דלק, כלומר בחיים לא הייתי עוצרת שם אילולא היו אומרים לי, מדובר בבית קפה חביב לא רחוק מצומת עמיעד, ובו נוף השווה המון. עד כדי כך שהזכיר לי את הנוף מאחד הצימרים שישנתי בהם בטיול הפיורדים בנורבגיה, שזו דרגת היופי הכי גבוהה שיש.

הנוף מבית הקפה, שני הכיוונים:

 

 

 

לטיב האוכל לעומת זאת אני לא יכולה לערוב, כי רק שתינו (השפעות ארוחת הבוקר של סבתא לא התפוגגו עד ארוחת הערב, כך שלא זכינו לאכול צהריים בכל המקומות המומלצים שתיכננו).

מייד אחר כך קניתי מידי נער חביב ממושב כחל שקית ליצ'י טריים, שהוא הבטיח לי שקטף עשרים דקות קודם, וגם שליצ'י מתוקים מאלה לא אמצא. צדק.

 

 

 

למרות שלא ממש רואים, מדובר בכמות ממש גדולה, והכל עלה לי 15 שקל.

הפליטה הפרוידאנית של היום:

אני: רק 15 שקל לכזאת כמות! אתה יודע כמה זה עולה בישראל?

האופנוען: ואיפה אנחנו עכשיו?

אהמ. התכוונתי לתל אביב.

 

משם המשכנו אל הגולן. ממש כמו פושעים מתחילים, החלטנו לא רק לחזור אל ההר שהיינו בו בפעם שעברה, אלא גם לנסוע באותה הדרך שנסענו אז. ואם הכביש שנסענו בו אז היה חסום, אז הפעם נסתדר. כי בפעם הקודמת היינו באוטו שכור מצ'וקמק, ואילו עכשיו אנחנו עם אופנוע גבר גבר, שיכול לנסוע גם בשביל הכורכר שעוקף את הכביש החסום.

 

וכך, ירד האופנוען אל כביש לא סלול שכבר נסעו בו מלא ג'יפים, מתוך מחשבה שהכביש הזה יתחבר בסוף אל הכביש הסלול. אלא שבאיזשהו שלב נגמרו הג'יפים (כולם עצרו בצידי הנחל והקימו אוהל ומנגל), ואילו אנחנו המשכנו בשביל הבלתי נגמר הזה, עם השמש קופחת על ראשינו, בנסיעה איטית, ושום סימן לסוף לא נראה באופק. נסיעה איטית, תחת השמש הלוהטת, כשלובשים ג'קטים של אופנוע, היא ממש ממש לא כיף. אחח, הרהרתי בעצב, כמה שמחה הייתי להיות עכשיו באיזו יונדאי גטס מצו'קמקת אך ממוזגת.

 

גם האופנוען מאס בייבוש האיטי, ועל כן החליט לחתוך. שביל שהופיע פתאום בין מטעים נראה לנו מבטיח. החלטנו לנסות איתו. וכך חלפה עלינו רבע שעה נוספת בין עצי פרי שלמרבה הצער לא סיפקו צל, וכביש אין. אי שם אחרי מטע השזיפים והרימונים ולפני פרדס כלשהו, נשבר לנו. היה ברור שאנחנו ליד כביש, כי שמענו את המכוניות נוסעות עליו, רק לא היה ברור מאיפה מגיעים אליו. האופנוען עצר את האופנוע, ירד, והחליט לצאת למסע רגלי בין העצים למצוא שביל שיחבר אותנו. הוא יצא, ואני נותרתי ליד האופנוע, צופה באימה על הקרקע לוודא ששום נחש לא מגיח משום מקום.

 

הייתי כל כך מרוכזת בלהישמר מנחשים, שבקושי שמעתי את המכונית שהופיעה משום מקום ונעצרה מאחורי. הסתובבתי, ויצאו ממנה שלושה צעירים דוברי ערבית. מייד נזכרתי בשיר הפופולרי מהיסודי "בפרדס ליד השוקת/ ערבי אונס תינוקת" וחטפתי חום. הנה אני, לבד באמצע הפרדס עם שלושה ערבים. אלוהים, מה היה לי רע בבועה? למה יצאתי ממנה?

 

שלחתי אליהם חיוך רחב, שמשמעותו "אני שמאלנית! אני בעדכם! קחו את הגולן, רק לא אותי!". "את לבד כאן?" התעניין אחד מהם. "לא!" הודעתי, הסתובבתי, וצעקתי אל תוך הסבך שהאופנוען נעלם בו: "תחזור!". תוך פחות מחצי דקה הופיע האופנוען בחזרה וקלט את המצב. הוא מייד שלח חיוך רחב לעבר השלושה, שמשמעותו "אני שמאלני אוהב ערבים וגם ליתר ביטחון יש לי חגורה שחורה דאן 3 בקראטה".

 

מייד נפתחה שיחה עם השלושה, והתברר שגם הם, כמונו, מחפשים את הכביש. פויה, לא יפה, איך שישר קפצתי למחשבות מאשימות בדברים לא יפים. אניווי, אחד מהם התנדב לצאת למסע לחפש את הכביש, וגם מצא אותו, וככה יצא שיצאנו משם ביחד. פווו, אנחת רווחה.

 

עליזים ומרוממי רוח, וגם קצת צוחקים אחד על השני על החיוורון שאחז בשנינו כשהיינו בפרדס תקועים עם גורמים פוטנציאלים עוינים, המשכנו לכיוון הר בנטל. ורק באמצע העלייה בהר קלט האופנוען שבעצם אין לנו דלק. עשינו עצירה. האופנוען פתח את המפה כדי למצוא תחנת דלק, אני צילמתי בינתיים את הנוף. יפה בגולן.

 

 

"מצאתי", הודיע האופנוען, "יש תחנת דלק בבוקעתא". נשאר לנו רק למצוא את בוקעתא. לא מצאנו. בינתיים החל האופנוע לזעוק לעזרה, בעודו נושם את אדי הדלק האחרונים. באיזשהו שלב הגענו למסעאדה, או איך שלא כותבים את זה. נוסעים על אוויר מצאנו שם תחנת דלק מצ'וקמקת ונכנסו אליה. הורדנו את הקסדות לגלות שאנחנו בעיצומה של מריבת חמולות כלשהי, הכל היה צרחות בערבית.

"מצטער", ניגש אלינו בעל הבית, "המשאבות לא עובדות היום. תבואו מחר".

האופנוען טפח על זרועו של בעל הבית בחביבות. "אין לנו דלק", הודיע לו. "אנחנו נשארים כאן עד שהן יעבדו. יש פה איפה לישון?"

במפתיע, בתוך דקה תוקנו המשאבות. יצאנו משם עם טנק מלא ולב שמח.

 

ומשם, בשעה טובה, נסענו להר בנטל, ולבית הקפה שלו, "קופי ענן".

את הרוח הקרה שלי אני קיבלתי.

אחח, אפשר לנשום.

 

נקודת התצפית שלי מהמרפסת של קופי ענן:

 

 

בעוד אני עסוקה בלצהול מול הרוח הנעימה והקרה לפרקים (נרשמו שתי שניות שבהן ממש חשקתי בשרוולים ארוכים), עסק האופנוען בתכנון הדרך חזרה.

 

 

 

ומשם, אחרי שנפרדתי כיאות מהרוח הקרה, יצאנו חזרה אל המרכז. בדרך עצרנו ספונטנית במוצב צבאי ישן, שלו מור"ק מפואר, תל א-סאקי. במוצב אפשר לטייל, לראות את נקודות התצפית (ואכן, עם ישראל באמת מטייל שם, ולראייה מצאנו מגוון אריזות ריקות של במבה על הקרקע ), ולהנות מנוף מעולה. הקטע המוזר במוצב הוא שיש שם גם שני כלבים יפהפיים, רטריברים/פירנאים/משהו כזה, שכנראה גרים במוצב. ניכר שהם ניזונו משאריות שנתנו להם המטיילים. לשניהם יש קולר, אבל שום בעלים לא נראו לאופק, וגם עושה רושם שהם שם די הרבה זמן. כנראה שנזנחו שם. הם לא מתקרבים למטיילים, אבל כן מגלים סקרנות אם מציעים להם משהו. הם היו מקסימים ומכמירי לב.

 

 (צילום: האופנוען)

 

(ומתברר שהם היו שם גם לפני חודש, ומטיילים אחרים הבחינו בהם. אוף, איך אנשים זונחים חיות ככה? )

 

ומשם נסענו הביתה דרך הכביש של מבוא חמה. הנופים שם מהממים. הכביש לעומת זאת נראה לי מסוכן בטירוף. מה זה הסיבובים האלה?

ומשם עוד עברנו בהרי הגלבוע. בונ'ה, ממש יפה שם!

 

חזרנו הביתה בתשע וחצי בערב. בעשר כבר הייתי במיטה אחרי מקלחת, בעשר וחמישה ישנתי. מי היה מאמין שזו אני.

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/7/2008 16:02   
114 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/9/2008 14:34

 

 


 

ולנו יש פלאפל (אורגני)

אנחנו מבקרים אצל אפרת ובעלה לבראנץ' (אפרת, שוב, אני באמת רוצה את המתכון לסביצ'ה המעולה הזה). בנם עידו, בן 6, מתגלה כילד ממש אנרגטי (ומקסים). הוא נראה לי ממש גבוה לגילו, אבל כיוון שאני לא מבינה כלום בילדים, החלטתי לשאול.

אני: עידו, אתה הכי גבוה בגן?

עידו (מכריז בגאווה): מה פתאום, אני הכי בינוני!

קסם.

 

 


 

 

טול טול התחתנה עם בחור איטלקי מקסים, אחרי שנים שהם גרו בכל רחבי אירופה ובארץ. החתונה נערכה בקפריסין, המסיבות באיטליה ובישראל. בארץ הייתה חופה, שמתחתיה נערך טקס שבע ברכות – שבעה אנשים נקראו אליה לברך את בני הזוג.

 

הכי מקסים היו בעיני הסיפורים של בני הזוג על אהבתם. למשל, פגישתם הראשונה (בוונציה…), איך הוא חיכה לה שתגיע במעבורת לדייט הראשון שלהם, ומצד אחד לא רצה לזוז משם כדי שלא יפספס אותה חלילה ומצד שני קנה כל עשר דקות כוס קפה חדשה כדי שזה לא ייראה כאילו הוא מחכה לה כבר הרבה זמן אלא רק במקרה נעמד שם… מקסים. את הסיפור הזה אגב סיפרה טול טול, באיטלקית שוטפת. לא ידעתי שאת מדברת איטלקית ככה! (איך הבנתי את הסיפור? זה היה בווידיאו שהם הקרינו מהמסיבה באיטליה, והיה כתוביות בעברית).

 

וגם הנאום שנשא החתן, חלקו בעברית ( אחרי כמה חודשים של אולפן). "אשתי האהובה" במבטא איטלקי. הווו. מחינו דמעות בחבורה שלנו (טוב, הבנות בחבורה מחו).

 

ואגב, היה מקסים והולם שיר החופה – "לאהבה אין מדינה".

 

 


 

 

"אם הייתם יודעים לכמה זוגות כבר הצעתי בתור שיר היציאה מהחופה את 'תיכנסי כבר לאוטו וניסע'. משום מה אף אחד לא לקח".

(אסף מצחיק את כולנו בחתונה של טול טול).

 

 


 

 

כדי לשמור על השבדית שלי, אני קוראת מדי פעם עיתונים בשבדית ברשת. העיתון דאגנס ניהטר, אחד המכובדים אם לא המכובד מכל עיתוני שבדיה, יצא בפרוייקט ביחד עם מגזין לאימהות וליולדות. הרעיון הוא שנשים מצלמות את הבטן שלהן אחרי הלידה. ידעתי שנשארים לפעמים סימני מתיחה על בטן אחרי הריון, ואף ראיתי כמה אצל חברות, אבל זה לא היה נורא. אבל מה שראיתי בפרויקט התמונות השבדי זיעזע למדי את נפשי הרכה. יש למשל את התמונה הזו(זהירות! מדובר באמת במראה קשה. אם אתם לא חובבי תמונות כאלה, או סתם הרגע אכלתם – דונ'ט). הכותרת מעל התמונה היא "כולם אומרים לי שהבטן שלי היא הכי גרועה שהם ראו". אכן, גרועה. בהמשך מצוטטת היולדת כשהיא מכנה את בטנה "כמו זברה". ברר.

 

 


 

 

ואחרי תמונה כה מעוררת תיאבון – המלצה למסעדת מזון מהיר. אחרי כמה שבועות שהאופנוען טען בתוקף ש"מג'יק בורגר" מול כיכר רבין הוא מקום טעים על אף חזותו הג'אנקית, הופיעה שני ובאפקט קל של סכין בגב הסכימה איתו (להגנתה ייאמר שהיא אמרה שכשהיא הייתה בצבא היא חשבה שזה היה מקום טעים. בצבא, יש להודות, גם אני מצאתי שפיתה עם שניצל באיזה מזנון דרכים זה טעים. וגם בורקס מהשקם. וגם לחם קלוי על תנור ספירלות עם חמאת בוטנים. לא משנה, נעצור שם).

 

מחוזק בעדותה של שני סחב אותי האופנוען אל מג'יק בורגר. ההמבורגרים היו חביבים. אבל ההמלצה היא לא על מג'יק בורגר (למרות שההמבורגרים באמת עסיסיים) אלא על המקום ליד.

 

אז ההמלצה: "היפו" בכיכר רבין (מעבר למעבר החצייה שליד קולנוע גת), היא דוכן פלאפל וסביח אורגנים. הכל נעשה במקום, השמן של הטיגון הוא קנולה, הסלטים בחלקם אורגנים, נעשים ונטחנים במקום וללא חומרים משמרים. וכמובן שהפיתות הן מקמח מלא. בקיצור – גם טעים וגם מקל מצפונית. מעולה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 21/7/2008 01:32   
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/9/2008 14:35

 

 


 

מיאו, חתולה

אין פה אף מילה על החזרת החיילים החטופים. עצוב גם ככה.

 

 


 

 

לפני כמה חודשים הופיע בחצרו של האופנוען חתול. לא שלא היו שם חתולים לפני, אבל החתול הזה גילה אופי. הוא לא פחד מבני אדם, הוא היה מאוד מאוד חברותי, והוא התגלה כשייך לזן החתולים שמדבר. מספיק שתעשו "קסס" והוא כבר יפצח בשרשרת מייאו קורעת לב המפרטת את קורות חייו.

 

על אף תדמיתו הקשוחה של האופנוען והעובדה שהוא גבר-גבר, מפעם בחזהו לב רחום במיוחד. הוא נכבש מייד. זה התחיל בזה שהוא הוציא מים בצלוחית מיוחדת לחתול, ולאחר מכן גם התחיל לקנות קופסאות טונה במיוחד לחתול ולבלות איתו שעות ארוכות. עם הזמן התברר שהחתול הוא חתיכת בריון, ואם חתולים גדולים ממנו רק העזו להתקרב לחצר הוא חשף עליהם ניבים שלא היו מביישים אנקונדה ממוצעת. הוא גם התגלה כקרציה בלתי נלאית (מופיע בשנייה שהאופנוען מוציא את ראשו מהדלת), קולני (דורש טונה במיאו רעשניים מול הדלת) וחסר עכבות (יקפוץ על השולחן במרכזה של ארוחה הפרוסה שם). על שום אופיו הכה ישראלי העניק לו האופנוען את השם "חזי".

 

חזי כנראה היה שייך פעם למשפחה, אחרת אי אפשר להסביר את חיבתו הבלתי נגמרת לאנשים ולהתחככות בהם. כיוון שהוא תמיד מתהפך ופוער את רגליו כשאנחנו מופיעים, נחשפה לפנינו העובדה שחסר לחזי איבר חיוני. ובמילים אחרות: זה לא אדון, זה גיברת. שקלנו לשנייה להפוך את "חזי" ל"חזייה", אבל ויתרנו. היא נשארה עם השם "חזי".

 

עם הזמן התרגלנו לזה שחזי מתנהגת כמו כלב. כשעוזבים את הבית מלווה אותנו חזי עד קצה הרחוב, ומייללת מיאו ארוכים לעבר דמויותנו הנעלמות. כשמחנים את האופנוע היא מייד תופיע, ותלווה אותנו עד הבית. שם, מול הדלת, היא תעצור ותדרוש מנת פינוקים.

 

 

(צילום: האופנוען)

(כמו שאתם רואים, היא לא כל כך יפה. אבל יש לה אופי).

 

(אני דווקא די עצבנית כשאני נזכרת באוכל שלה. התנדבתי לפתוח לה קופסת טונה, ובשפריץ לא צפוי ספגתי שני ליטר שמן על הגופייה האהובה עליי מכולן, זו הירוקה עם השוליים הנוצצים שלבשתי בקמצנות כדי לא לטחון. אוף. "מצטער", לקח האופנוען אחריות, כאילו הוא עובד בסטארקיסט או משהו, ומייד שלף בקבוק "קליה", סטייל עקרת בית מצטיינת. לא ירד הכתם. רר).

 

 


 

 

אני לקראת סופו של "אישה בורחת מבשורה", ורק רציתי לומר לכל מי שהתלבט אם לקרוא – לקרוא. מעולה. הכתיבה של גרוסמן פשוט יפהפיה. חברתי איריס סיפרה לי שיש עמודים שהיא קראה פעמיים, פשוט בגלל היופי של הכתיבה. גם לי יש קטעים שאני קוראת שוב. המשחק של גרוסמן במילים, ההבנה המיוחדת שלו בסיפור סיפורים. וואו.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/7/2008 01:58   בקטגוריות ספרים   
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קוראת בסתר ב-29/7/2008 09:46

 

 


 

איך זה שכוכב אחד (על כוכב נולד וניחוח תל אביבי)

הצלחתי להתחמק מצפייה בכל הכוכב נולד הזה, עד שבא אנפוקוסד וגרם לי לבלות יותר מדי זמן באתר של התוכנית. התוצאה: אני בעד ליבי!!!!111 אגב, גם בגלל ששמו המדויק הוא לי בירן, ואני מתה על בנים שקוראים להם לי, ויום אחד לבני העתידי וכו, אם רק יסתדר עם אביו העתידי וכו.

(ואגב, גם שמו של אפולו מבטלסטאר גלקטיקה הוא לי, ואפולו הוא רק כינויו הטייסי. אלו היו כמה שניות נרדיות, אני מודה).

 

 

(שירות לקוראותיי: ג'יימי בארבר, הלא הוא אפולו, כלומר קפטן לי אדמה. פרטים בערוץ יס-סטארז 2, כלומר אפיק 13)

 

ואני גם בעד בירגיטה, בעיקר בגלל שהיא נראית בדיוק כמו נערה שבדית טיפוסית, ועשתה לי דז'ה-וו חזק ל-H&M החביב עליי בשטוקהולם (נו, זה שבדרוטנינגאטאן. איזה ממאה הסניפים שיש להם בדרוטנינגאטאן? כולם). וגם בגלל שהביצוע שלה לשיר המעלות באודישן הראשון הוא מעולה.

 

 


 

 

בשבוע האחרון יצא לי – הפתעה – לאכול בכמה מסעדות. אל טוטו הגעתי בהמלצתם של עופר הבשלן וב' מהעבודה. כגודל הציפיות – גודל האכזבות. האוכל היה ממש סתמי בעיני (אל תיקחו למנה ראשונה את פרוסות הדג נא על פרוסות חציל עם בלסמי וואסאבי. פשוט לא טעים), המחירים לעומת זאת יקרים, ולקינוח האקוסטיקה מזעזעת ולא שמענו חצי ממה שנאמר בשולחן. ואפרופו קינוח, הקרנץ שוקולד ממש לא משהו, שום עילוי שוקולדי כמו שמצופה מהתיאור שלו בתפריט.

ב' מסר אמש בתגובה: "בחרת את כל המנות הלא נכונות".

ואני מוסיפה פיסקת תגובה לתגובה: דווקא ביקשתי את הניוקי ערמונים, אך לא היה. וגם – אם יש כל כך הרבה מנות לא נכונות, אולי משהו לא נכון במסעדה?

 

אל מאנטה ריי הגעתי ללאנץ' עם בן דודי ג'וש מניו יורק, שנחת בארץ במפתיע עם חברתו הטרייה. כתמיד היה משמח לפגוש אותו, וכמובן מעורר געגועים לניו יורק שקשה לעצור. רוצה לנסוע. כן, איפה הייתי? אה, מאנטה ריי. בארוחת הצהריים שאכלנו שם הזמין אחינו הקטן סלט עלים, תאנים ורוקפור. כשהגיע הסלט הוא טעם את הרוקפור וכמעט הקיא.

אחינו הקטן: מה זה? הכל עובש

אני: ומה חשבת שזה רוקפור?

אחינו הקטן: בולגרית?

אבל למרות תלונותיו של אחינו הקטן, מאנטה ריי, כתמיד, היא מקום מנצח.

 

בבנדיקט נחרדנו שני ואני לגלות שמעכשיו הנאטלה הרבה יותר נגיש (סתם, רק אני, שני אף פעם לא נוגעת בנאטלה. מצד שני, היא זו שאוכלת את הריבה). אם עד עכשיו הגישו אותו בצלוחית קטנה, אותה חיסלתי עם לחמניה אחת, עכשיו הם העבירו את הנאטלה, וגם את הריבה, למיכל פלסטיק לחיץ, כמו קטשופ. "תהנו", חייכה המלצרית ברשעות והשאירה את זה על שולחננו.

 

(ברקע: תיירת בלונדינית כלשהי, מוגש כפיצוי לקוראיי מעדיפי הנשים על התמונה של אפולו ממקודם. פה אף מין לא יקופח)

 

ונקנח בהמלצה, למרות שאני ממש לא מאמינה שאני עושה את זה, כי מדובר במקום קטן ואינטימי, שמרגע שיתגלה להמונים הוא עשוי לאבד את קסמו. אבל נו, זה ממש ראוי בעיני: בלה לוגוסי, מקום קטן עם תפריט קטן ופשוט, שמצטיין במחיריו הממש זולים (מנה עיקרית בסביבות ה-40 שקל, נשנושים ומנות ראשונות ב-15-20). זה בעצם יותר פאב שכונתי עם אוכל ושירות מאוד ידידותי. ואפרופו פאב, יש להם בירה גרמנית חביבה, פאולאנר. קרדיט לגילוי: האופנוען הוא שמצא את המקום.

ואגב, כמשתמע משמו (פרס וירטואלי למי שיודע מי זה בלה לוגוסי בלי לגגל), המקום מעוצב בתחושה לילית. כיף.

(ושוב אני תוהה למה אני מספרת על המקום, הרי בין היתר המקום חביב עלינו כי אפשר לבוא בכל שעה ויש מקום).

 

 


 

 

ולקינוח, עוד קצת תל אביביות – הלילה הלבן. שלא יעשו את זה שוב, היה מאוד מבאס לראות את כל האנשים האלה ממלאים את רוטשילד. לפחות היה דוכנים מגניבים:

 

(דוכן מגנטים, שכל מגנט עלה בו חמישה שקלים).

 

ומשם הלכנו להופעה של הג'ירפות בבננה ביץ'. הייתה הופעה קצרה, אך עם כל השירים הראויים: הם פצחו ב"לכת", המשיכו ב"אבסורד", "גג", "רמי מואשם באחזקת סמים קלים" וכו. אני, בכולופן, נהניתי.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/7/2008 02:28   בקטגוריות אחינו הקטן   
112 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעבודה ב-20/7/2008 17:54

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s