ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2009

12/2009

ההיית או חלמתי חלום מוקדם בבוקר

בערב שבת קבענו שניסע לטייל בצפון בשבת. בכל זאת, זו ארצנו וזה הרבה יותר זול מלנסוע לחו"ל.

בשמונה וחצי בבוקר שלף אותי האופנוען מהמיטה, שאל אם אני רוצה טוסט להתאושש, וחזר עם פרוסת לחם קלויה ועליה גבינת שמנת, גבינת צ'דר וריבת חבושים. אין כמו שוק קולינרי בשביל להתעורר.

 

היה לנו שולחן מוזמן במלון הסקוטי בטבריה לבראנץ' שלהם ב-11:30, ומתוך חישוב שזה ממש רחוק יצאנו כבר בתשע ורבע מהבית. ב-11:00 כמו שעון כבר היינו בטבריה, וה אחרי שנסענו לאט. זו ארץ ממש קטנה ישראל.

 

כיוון שהייתה לנו חצי שעה להעביר יצאנו מטבריה צפונה ועלינו עד שנתקלנו באתר התיירות הראשון: כנסיית הלחם והדגים.

מרכז הכנסייה הוא הסלע הבא:

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

על פי האמונה הנוצרית, על הסלע הזה ערם ישו את כל הדגים והלחם שעימם האכיל 5,000 איש. ואתם בטח חושבים כמוני: אם האיש היה כזה גאון איחסון שהצליח לשים כל כך הרבה אוכל על הסלע הזה, למה לעזאזל הוא לא עזב את השטויות האלה של הדת והקים את האיקאה הראשון בעולם? היה לו את כל הנתונים הנדרשים: בנו של נגר עם כישרון לאחסן הרבה במעט מקום. היה יכול לעשות מיליארדים וגם היה חוסך לנו הרבה צרות בדרך. אבל בסדר, לך תביא בשורה ותריב עם הרומאים (והיהודים).

 

מהכנסייה יצאנו אל המלון הסקוטי, בראנץ' בהמלצתה של חברתי איריס, וגם של נירה רוסו יש להודות, שכתבה עליו שבוע קודם ולכן הזמנתי שולחן מראש, צופה התנפלות של המונים, שלא באמת הגיעו. כלומר היה מלא אבל לא מעבר.

המלון עצמו מהמם. הנה המקום שבו אכלנו את הבראנץ':

 

 

 

(צילומים: האופנוען)

 

כן, חלק מהמלצרים לובשים קילטים, או בעברית: גברים בחצאיות סקוטיות. זה דווקא מאוד יפה.

 

 

הפואנטה של הבראנץ' היא המגוון העצום שלו, כשהכל בבופה. הוא לא כשר בעליל, ויש שולחן גבינות ונקניקים לא רע בכלל. יש גם לחמים, מאפים, סלטים, ובהם גם סלט עם שרימפס, ארטישוקים מבושלים, קונפי שום ושאר דברים משובחים.

גולת הכותרת של הבראנץ' היא השולחן החם: מעבר לטבח שעומד במקום ויכין לכם אומלט כבקשתכם עם כל תוספת שתבקשו מהמגוון שם, יש גם הרבה מנות בשר, כל מיני קדירות ותבשילי בשר. וכך לקח לו האופנוען כל מיני דברים, עד שהגיע למנה הבאה:

 

 

 

 

"מה זה נראה לך?" שאל אותי.

עכשיו אני, מה לעשות, לא יוצאת הרבה מהבועה, וגם כשכן אז אני נוסעת לעפולה, ולא עוצרת בוואדי ערה בדרך. בקיצור, חשבתי שזה בקלאווה, שקצת מוזר שתקעו אותה באמצע הבשרים. ליתר ביטחון שאלתי את המלצר שעמד שם, יאסר, אם זה מתוק. הוא הבליע חיוך בקושי ואמר: "לא, זה לא מתוק, זה בשר עם קדאיף".

או כמו שאמר האופנוען, "יכולת פשוט לומר לו 'סלח לי, זה העוגה המתוקה הזו שלכם עם הדבש, שאתם אוכלים שם בכפרים שלכם האקזוטיים?'. גם ככה הוא תייג אותנו כזוג צפונים מגעילים".

יצאתי קצת טיפשה, וזו לא הפעם האחרונה להיום, הו לא, חכו להמשך.

(להגנתי: קמתי ממש מוקדם באותו יום! ישנתי רק חמש שעות!)

 

 

אניווי, אחרי ארוחה מאוד משביעה צילמנו עוד קצת מהמלון והמשכנו הלאה.

אל כנסייה אחרת, משהו של סיינט פיטר, ממש ליד זו של הלחם והדגים.

 

 

(צילום: האופנוען)

 

 

אחרי שיטוט על החוף מלא הצדפים, חלקי דגים ועצמות הסרטנים והקליטה העצובה שבעצם זה פעם היה מים כל השטח הזה, יצאנו משם לכיוון המושבה כינרת. כי גילה חברתי המליצה לנו לנסוע לשם, וציינה שיש מוזיאון. וכששאלתי מה עוד יש שם, היא שלחה לי את הסמס הבא:

 

 

 

עכשיו, אני לא יודעת מה אתם קוראים פה, אבל אני קראתי את הסמס הזה בצורה מאוד ספציפית.

וככה נכנסנו האופנוען ואני למושבה, והסתובבנו קצת, התרשמנו מהשלווה ומהירוק, ואז שאלנו מישהי שהסתובבה שם איפה בית הקברות. ואחרי שהיא אמרה שצריך לצאת מהמושבה וזה ממש על הכביש הראשי, אני אמרתי: "אבל זה בית הקברות הסלאבי, כן?"

והיא ענתה: סלאבי? הממ, לא. זה בית הקברות של רחל המשוררת ונעמי שמר

ואני, שציפיתי לבית קברות סלאבי, עם צלבים מסוגננים שבאפי לא הייתה מתביישת בהם, אמרתי: אבל אנחנו צריכים את זה הסלאבי

והיא אמרה: אני לא מכירה סלאבי. יש רק את בית הקברות הזה, שקבורים בו מלא מפורסמים

ורק אז היכתה בי ההבנה שגילה לא כתבה "סלאבי" כי אם "סֶלֶבּי", על שום הסלבז הקבורים שם.

נותר לי רק לעשות נסיגה טקטית לאחור בלי פאדיחה גדולה מדי מול האישה ששאלנו.

אני: אז, הממ, תודה, אנחנו נוותר על בית הקברות הסלאבי. תודה.

נראית לי טעות הגיונית שכל אחד יכול לעשות. הממ.

וכאמור: ישנתי רק חמש שעות!

 

כיוון שכבר ממש לא התחשק לי לדרוך בבית הקברות, סלאבי או לא, עברנו למקום הבא – ירדנית, אתר הטבילה לאנשים שמאמינים באיש שיודע לאחסן מעולה.

למקום מגיעים המוני תיירים שבאים ללבוש כותנות לבנות ולטבול במים בדיוק במקום שבו משרד התיירות הישראלי טוען שיוחנן המטביל עשה את המוג'ו שלו.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

וכל המקום מקושט בציטוט על ההטבלה של ישו עצמו מהברית החדשה, בהמוני שפות. ואחרי שהתלהבנו מלגלות את הקטע בשבדית ובהונגרית, גילה האופנוען שיש כמה גירסאות לאנגלית, וכמעט התעלף מצחוק.

זו הגירסה האנגלית התקנית:

 

 

 

 

 

וזו הגירסה באנגלית למקרה שאתם מהוואי:

 

 

שנאמר: יא מאן, ג'יזס, תעביר לי את הגנג'ה.

 

 

משם כבר חתכנו חזרה למרכז, ופרט לפקק קטן בכביש החוף הכל הלך ממש חלק ומהר. כבר דיברנו על זה שזו מדינה קטנה?

 

 

 


 

 

ובאותו הערב, יצאנו לצפות בקרב האגרוף בין המתאגרף החרדי דמיטרי סליטה לאלוף העולם אמיר חאן. להלן חשבון פשוט:

משך הזמן שהקרב הנ"ל סומן ביומן שלנו – חודש וחצי

משך הזמן שהשקענו בלחפש פאב שישדר את הקרב – ארבעה ימים

משך הזמן שלקח לנו להבין שהפאב שכבר הבטיח לנו בטלפון שישימו את הערוץ הנכון (ליאו בלומס ברמת החייל אגב) לא מוכן להעביר לערוץ של הקרב ולהגיע לבית של חבר לראות את זה שם – שעה

משך הזמן של הקרב – דקה ורבע.

אגרוף זה ספורט מוזר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/12/2009 02:17   
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-23/1/2010 11:49

 

 


 

ספרים – האבודים, משימות מיוחדות

שני ספרי מופת, כל אחד מסיבתו הוא.

(ללא ספוילרים)

 

 


 

 

 

נתחיל בזה שממש לא קל לי לכתוב עליו, ואני דוחה את הכתיבה עליו כבר הרבה זמן. "האבודים, שישה מתוך שישה מיליון", של דניאל מנדלסון.

זה ספר שואה. כלומר, הוא נכתב בימינו, והמספר הוא דניאל, גבר ניו יורקי החי חיים כמו שכולנו רוצים, אבל הוא נובר בהיסטוריה המשפחתית שלו ומחליט לחפש אחרי ששת קרוביו שנותרו בעיירה הקטנה באוקראינה כשכל שאר המשפחה הספיקה להגר לארה"ב לפני השואה.

כנגד כל הסיכויים, דניאל דווקא כן מצליח למצוא מידע על גורל קרוביו. הסיפור הוא לא רק מסע החיפוש שלו, אלא גם שיחזור המאורעות בעיירה באותם ימים. ושמעו, קראתי הרבה ספרי שואה, זו שריטה עמוקה אצלי, אבל בספר הזה יש כמה מאורעות שכל כך זיעזעו אותי שנחרטו לי בזיכרון וכנראה לא ייצאו משם הרבה זמן.

 

יש משהו משותף כנראה לכל בני הדור השלישי לשואה, לפחות אלה שאני מכירה. אני קוראת את השאלות של דניאל, את סימני השאלה שנותרו אצלו לגבי קרובים שנעלמו, ומזהה את סימני השאלה אצלי בלב, על קרובי המשפחה שפשוט אין לנו מושג אם שרדו או מתו בזוועות. היו כמה פעמים שהתחשק לי פשוט לכתוב לדניאל מנדלסון ולומר "היי, גם אני הרגשתי בדיוק ככה!". הוא עשה חיפוש שכנראה לא אעשה לעולם, וכך אותיר את התעלומה המשפחתית שלנו כתעלומה לנצח, אבל אני מצדיקה את עצמי בהסבר שהוא הקדיש כמה שנים מחייו לחיפוש, וביקר בכל יבשת אפשרית בחיפוש אחרי העדויות, שזה משהו שאין לי כרגע יכולת לוגיסטית לעשות.

 

ודווקא החיפוש העולמי שלו נגע בכל כך הרבה נקודות תואמות לחיי.

החל מדברים טריוויאלים, כמו זה שחלק מהעדויות נגבות בקהילה היהודית במלבורן, והוא מדבר על ניצולי השואה שהגיעו למלבורן, והיי, רוב משפחתה ששרדה של סבתא שלי התיישבה בקהילה היהודית במלבורן.

וכלה בדברים פחות טריוויאלים. הוא מראיין בשטוקהולם ניצולה, שגרה באחד בפרברי העיר. כדי לצלם אותה לוקחים הוא ואחיו הצלם מת'יו את הניצולה אל מרכז העיר. התמונה שלה, עומדת במרכז העיר, מודפסת שם בעמוד. אני נותנת בתמונה מבט אחד וחוטפת שוק – האישה עומדת ברחוב שגרתי בו בשטוקהולם, למרגלות הבניין שגרתי בו שנה שלמה. אז נכון, מדובר בעיר העתיקה של שטוקהולם, לוקיישן מבוקש לצילומים, אבל דווקא ברחוב הזה?

או העדים שהוא מראיין בדנמרק. לאחד הניצולים שם יש שם משפחה לא שכיח. ומדובר באותו שם משפחה של השבדי, האקס שלי, שם לא בהכרח יהודי. (לפחות לפי התעתיק בעברית, אני לא יודעת איך כותבים את השם של ההוא מדנמרק באותיות אנגליות, אולי זה לא אותו אחד).

היו עוד כמה מקרים כאלה, תחושת – היי, זה הסיפור שלי. אבל האמת שזה לא מפתיע, זה הרי הסיפור של כולנו בעצם.

 

קראתי את הספר הזה במהלך הביקור בבודפשט. בכיתי בו כל כך הרבה, שהאופנוען כבר התרגל להסתכל עליי ולגלות שאני – שוב – בוכה. בכיתי בקטעים של השואה, אבל באיזשהו שלב בכיתי כבר מדברים הכי סנטימנטלים בעולם. למשל, התמונה של הניצולים שגרים בבאר שבע, שומק ומלכה ריינהרץ. ריינהרץ היה בן 89 כשהספר נכתב, ומת'יו מנדלסון צילם אותו ואת אשתו בחנות הנעליים שלהם בבאר שבע. הם עדיין עבדו בה, בגילם המופלג, אני מניחה שהם עשו את זה כי צריך פרנסה. והתמונה של שניהם, זקופים וזקנים, בחנות נעליים של זקנים בבאר שבע, הוציאה ממני נהר של דמעות שלא יכולתי להסביר.

 

(צילום מתוך הספר, רפרודוקציה לצילום של מת'יו מנדלסון)

 

 

כל הבכי הזה אפילו הוציא ממני אתנחתא קומית. אני חושבת שהקטע הכי מצחיק היה שבטיסה חזרה מבודפשט האופנוען תפס אותי פעמיים בוכה, ואז, באיזשהו שלב, התחיל – בלי כל קשר כמובן, כנראה בגלל הלחץ בטיסה – לרדת לי דם מהאף. וככה יצא שהאופנוען הסתכל עליי ונדהם לגלות אותי אוחזת שני טישו, האחד מוחה דמעות מעיני והשני סותם נחיר מדמם. "שמעי", נאנח, "הספר הזה עוד יהרוג אותך".

 

הוא לא הרג אותי, אבל הוא בהחלט חידד את שריטת השואה שלי.

 

 

 

 


 

 

 

ובמעבר חד:

"משימות מיוחדות" של בוריס אקונין הוא הספר החמישי בסדרת הבלש פנדורין. הוא נמצא ברשימת ספרי המופת שלי כי לספר הזה, כמו לכל הסדרה, יש תכונה נדירה בקרב ספרים למבוגרים. זו תכונה שהייתה להמון ספרים כשהייתי ילדה, ואילו עכשיו כשאני מוצאת ספר כזה זו סיבה לחגיגה: הוא כל כך קריא ומרתק שאי אפשר להניח אותו מהיד.

 

זו בעיה, כי ספרים שמרתקים אותי כל כך הופכים לנדירים יותר ויותר, ולכן כשמגיע אחד אני נוטה לבלוע אותו ביום, ומבזבזת את כל ההנאה. וככה יצא שהקצבתי לי מכסה יומית לספר – עד מאה עמודים ביום, ולא! אסור יותר או שייגמר מהר מדי!

לא נותר לי אלא לבוא בטענות למתרגם על שזה לא פיר שאנחנו נאלצים להמתין לתרגום הבא. (כן יגאל, חיים זה לא תירוץ, מה בכלל אתה עושה פה קורא? לך תתרגם עוד קצת).

 

וזו לא רק אני, זו גם גילה, שקראה עכשיו במכה את הספר הקודם בסדרה "מות אכילס" ואת "משימות מיוחדות", וסיפרה לי שממש כמוני היא נאלצת להתאפק כדי לא לבלוע את כל הספר ביום.

 

הייתי מספרת משהו על העלילה אבל אני לא רוצה לחטוא בספויילרים, שבספרי בלשות הם מאוד מאוד מעצבנים, ועל כן רק אציין שהסדרה כולה מביאה תמיד תעלומה המתרחשת לפני יותר ממאה שנה, והמפענח הוא תמיד אראסט פנדורין, לא באמת בלש כי אם צעיר מוכשר במיוחד בעל תואר יועץ כלשהו. ופרט לתעלומות יש בספר גם אתנחתות קומיות שבאמת מצחיקות.

 

ומילה טובה למתרגם: אני לא יודעת איך המקור הרוסי, אבל התרגום העברי לא רק קולח, אלא גם קליל ומעמיק באותה עת. העברית יפה, ומעבר לתרגום נטו יש פה גם כמויות מידע עצומות המצויות בהערות לטקסטים, שמסבירות הרבה על הקונטקסט התרבותי והספרותי של הסיפור. מלאכה מרשימה וראויה.

 

 

 

ובונוס: בתגובות מגלה המתרגם שהספר השישי כבר מתורגם, אבל מעוכב בפרוצדרות למיניהן. העיקר שכבר מוכן!

 

 


 

 

ובפעם הבאה, ספרות סקנדינבית: על "נערה עם קעקוע דרקון" (ספר קריא לא פחות, אחד המהנים שקראתי לאחרונה), ו"חצי אח" (היכונו לדיכאון נורבגי).

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 1/12/2009 16:17   בקטגוריות ספרים   
62 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-14/9/2011 15:26

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s