ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2008

12/2008

על דרוזים ופרידמנים

"אהבתי את הפוסט האחרון, בייחוד את הדמות הפיקטיבית שאת קוראת לה 'האופנוען'"

(האופנוען טוען שהפוסט על כריסמס לא מדויק).

 

 


 

 

ביום שבת תיכננו האופנוען ואני טיול לצפון. "תזכרי", התרה בי, "בשמונה וחצי אני מעיר אותך, בתשע כבר יצאנו לדרך". ואכן, בתשע הוא העיר אותי בזהירות, בתשע וחצי כבר יצאנו מהבית. כל הכבוד לנו.

 

תחנה ראשונה עשינו בדליית אל-כרמל. על גג המנזר שיש שם ממש ליד (תהייה – האם המנזר הוא המוחרקה, או שפיספסנו את המוחרקה?) מצאנו תצפית מצוינת, כולל מפתח כיוונים.

 

 

האופנוען צילם שם תמונות מהממות, אני בהיתי באופק, מהרהרת במיטתי החמה.

 

בדרך לדליית כבר פיתחתי תיאבון, ולכן בכל פעם שחלפנו על פני דוכן דרכים שאמר "פיתה דרוזית חמה עם לבנה" משכתי בכנף מעילו של האופנוען. למרבה הצער הוא לא הבין בכלל את הרמז. רק על גג המנזר שאלתי איך זה שהוא לא רעב, והוא ענה שדווקא כן, אבל חשב שכל דוכני הדרכים האלה לא מספיק מפונפנים בשבילי ולכן לא עצר. סליחה?? נעלבתי. בתגובה הדגים לי האופנוען מה דימיין שאשאל לו נעצור לאכול בדוכן דרוזי:

יש פיתה מקמח מלא?

הלבנה זה מחלב עיזים אולי? יש דל לקטוז?

הזיתים זה אורגני?

יש תה ירוק?

וכו.

מייד טענתי שנכון שזה שאלות שניתן למצוא אותי שואלת בכל מקום בתל אביב, אבל פה אני ברוח של אותנטיות. ולכן, בטניי שנינו מקרקרות, ירדנו מההר אל דוכן האוכל הראשון שמצאנו.

וזה היה מקסים.

יושבת לה אישה אחת ליד מן תנור מאולתר ועושה בו אוכל. לידה משמש בנה כמלצר.

 

(צילום: האופנוען)

 

 

תפסנו שולחן שבאמת יושב באמצע שום מקום, בין פרות משוטטות לטבע, נרגענו, הזמנו שתי פיתות עם לבנה, ולשולחן התחילו לזרום דברים: זיתים ירוקים, זיתים שחורים, צלחת ממולאים (עלי גפן, קישוא ופלפל) וקערית טבולה. וגם תה לקינוח.

 

 

 

 

זו הייתה ארוחת הבוקר הכי רגועה ומקסימה שהייתי בה זה הרבה זמן. היה באמת כיף.

אם כי בשלב מסוים התחלנו האופנוען ואני לדאוג: בכל זאת, לא הזמנו את כל הדברים שהגיעו לשולחן, והאם ייתכן שראו אותנו, שני תל אביבים מתלהבים, והחליטו לשים לנו הכל על השולחן ואז לחייב אותנו? "יש לי רק מאה שקל עליי", ציין האופנוען.

תל אביב ללא ספק קילקלה אותנו. מחיר ארוחת הבוקר הזו, שהייתה ללא ספק יותר טובה וכיפית מהרבה ארוחות שאכלתי בתל אביב, היה שלושים שקל.  שלושים שקל לשנינו ביחד, כן?

אחרי שמתרגלים לשלם פלוס מינוס חמישים שקל לאדם לארוחת שלוש ביצים, סלט, גבינות וסלסלת לחם פלוס נוף של בן יהודה, היה קשה להאמין שכל האוכל המצוין הזה עלה 15 שקל לסועד. הרגשנו כאילו עבדנו עליהם בלי שהתכוונו.

 

כשבאנו לנסוע מהמקום, עצר שם רכב עם בעלה של הדרוזית, ובו גור כלבים מהמם.

תכירו את טאקי:

 

(צילום: האופנוען)

 

טאקי היה מקסים וחברותי, ובעליו סיפר לאופנוען שבאמת הוא כל כך מקסים, שכבר ניסו לגנוב לו אותו. "איזה אנשים", ציקצק האופנוען, בעוד אני, מוקסמת מהכלב, מנסה לחשוב איך אני מוציאה את טאקי מהאוטו בלי שהבעלים שם לב ואיך נסיע אותו על האופנוע עד לתל אביב. אחרי כמה דקות שבתי לצלילותי.

 

מדליית אל-כרמל נסענו אל בית דודיי שבגליל. בית הדודה והדוד שוכן ביישוב קטן וכפרי, וכולו מרגיש אירופה. גם הטמפרטורה שם מרגישה אירופה. מייד נכנסנו לבית לכוס תה חם. אני מאוד אוהבת את הדודה והדוד שלי. וגם, בטיימינג מופלא, בכל טיולנו בצפון ירד גשם למשך חמש דקות, וזה היה בדיוק חמש הדקות שבהן ישבנו בבית הדודים. אלוהים רמז לנו שתיכננו נכון את הטיול.

 

מבית הדודים יצאנו אל מושב בצת, שזה כבר ממש בקצה העולם פונים ימינה. למושב בצת נסענו כי עופר ידידנו המליץ לנו על בית קפה הונגרי שם, ואוכל הונגרי זה משהו שקרוב למוצא שלנו. בדרך עברנו ליד מצפה הילה, וקצת התפלאתי שאין בכניסה שום שלט לשחרר את גלעד. הייתם חושבים שביישוב של גלעד יהיה המון שלטים כאלה.

~הבלוג מנצל את הבמה לקרוא שוב לשחרור גלעד שליט, ויפה שעה אחת קודם~

 

בסוף הגענו לבצת, למקום שנקרא "מקום מתוק". כמובטח, הוא מגיש שלל מאכלים הונגרים. האופנוען, שיותר מתמצא ממני, הזמין גומבוץ גבינה, שזה מן כופתאות חמות של גבינה מתוקה. אני, שקשריי להונגריה מתמצים בכרוב הממולא שסבתא עושה וכמה ביטויים בהונגרית שאבא שלי לפעמים אומר, הזמנתי עוגה שנקראת צ'ולסטטוט פלצ'ינטה (די בטוח שעיוותתי את השם), וזה בעצם ערימה של בלינצ'ס עם רטבים ביניהם. אם אתם מגיעים לשם, לכו על הגומבוץ.

 

משם, מלאים ועייפים, יצאנו בדרך חזרה הביתה. רצוף. כל השרירים שלי תפוסים היום.

 

 


 

 

 

הפרסום בבלוג משתלם: אחרי שכתבתי על זה בפוסט הקודם, הביאה לי גילה את העונה הראשונה והשנייה של הטיודורס בדיוידי. יאי!

 

 


 

 

אני לא רואה האח הגדול. זה לא שלא ניסיתי, אבל חמש דקות של זה גרמו לי להרגיש מוות מוחי קל, אז הפסקתי.

מה שכן, אני כן רואה דקה פה דקה שם. מספיק בשביל להבין קצת בדמויות. אני ממש ממש רוצה לחשוב שבגמר שביום שלישי לא ינצח אף אחד מהבובלילים. בעיני זה מאבק על פרצופה של המדינה. אני רוצה לחשוב שיש פה יותר אנשים תרבותיים והגיוניים מבהמות כמו הבובלילים. מצפייה בעינב נזכרתי בבהמה אחרת שהיכרתי פעם, שיצא לי לחלוק איתה משרד לכמה חודשים, ונהיה לי רע ממש מהר. אוף, כל כך בא לי לחשוב ששפרה תנצח.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/12/2008 01:47   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-7/1/2009 13:20

 

 


 

לאסט כריסמס

אחד הזכרונות הפיזיים שנותרו לי מתקופת חיי בשבדיה הוא אוסף קישוטי הכריסמס שלי. ובאמת, הייתי משאירה אותם מאחור, כלומר בשבדיה, אבל נראה לכם?? השקעתי זמן וכסף בבחירה של כל קישוט מפונפן לעץ, וכשאני אומרת זמן וכסף אני מתכוונת ליותר מדי זמן ולהרבה יותר מדי כסף. בקיצור, זה שלי וזה חזר איתי לארץ.

 

אלא שאין לי מה לעשות עם זה בארץ. כשפרקנו ארגזים בדירתנו המשותפת שלפתי מאחד הארגזים את מנורת הכריסמס שלי. מדובר במנורה שממש דומה לחנוכיה, רק שהיא לא. בשבדיה נהוג לשים אותה על אדן החלון בערך כל דצמבר, והיא מאוד מחממת את הלב בימים הקפואים והחשוכים האלה.

 

אלא שפה, כידוע, לא קפוא, לא ממש חשוך, והכי חשוב, לא שבדיה. בקיצור, כששלפתי את המנורה, האופנוען נעץ בה מבט ואמר: מה זה צריך להיות?

בניסיון קצר לעבוד עליו אמרתי: חנוכיה?

הוא תקע בי מבט שפירושו "גיברת, נראה לך?", ואמר: האם אי פעם הצלחת למכור את קישוט הגויים הזה למישהו כחנוכיה?

לסבתות שלי, לחשתי.

לא לי, הוא סיכם.

בקיצור, חטפתי נאום שלם על זה שאנחנו יהודים, ואנחנו לא צריכים קישוטים של כריסמס, ושאם אנחנו רוצים לקשט משהו יש לנו את סוכות (פחח), ושלל ציטוטים יהודיים כשרים שלא שמעתי מאז ימי שיעורי תושב"ע ואחירם המורה הדתי שניסה לשכנע את הבנים בכיתה לבוא עם כיפה ואת הבנות בחצאיות (פחח).

כיוון שלא היה לי שום תשובה שלא תציג אותי – שוב – כעוכרת ישראל, מתייוונת, זוללת סושי לא כשר ובאופן כללי מתחנפת לגויים, ויתרתי על כריסמס. איפסנתי את הקישוטים בקופסה, והסתפקתי במבטים עורגים בתמונות מחו"ל ששלחו לי חברים שלי. (אימייל משרה האיטלקיה: אוטוטו אנחנו קונים עץ, אני עסוקה בקניית המתנות, איזה כיף לשתות גלוג בימי שלג, בלה בלה בלה. מפרגנת ).

 

עד היום. היום התקשר האופנוען מהעבודה, שפוף משהו. "דיברתי עם קולגות בלונדון ובפרנקפורט", דיווח לי, "הם בדיוק הולכים ליריד הכריסמס המסורתי, ואיך בא לי את הנקניקיות שמוכרים בירידים האלה".

רגע, אמרתי, אתה מודה שגם אתה מתגעגע לכריסמס?

קצת, לחש.

 

בחצי שעה שלקחה עד שהוא הגיע הביתה כבר הדלקתי את המנורה על אדן החלון ושמתי את הדיסק המתאים (כן, יש לי אוסף משולש של שירי כריסמס. יש למישהו בעיה?). זה הצחיק אותו כשהוא נכנס הביתה.

ובסדר, בסדר, מחר אני אוריד את תערוכת הכריסמס הזו.

 

 

בתמונה: חנוכיית כריסמס

 

(כן, אני יודעת שחסרים לה קנים בשביל להיות חנוכיה)

 

 

 


 

 

 

אני רוצה לומר משהו על קבצנים. בדרך כלל, כשמדובר בנרקומן התורן עם שלט "בס"ד רחמנות יהודים יש לי חמישה ילדים + איידס" אני קצת פחות מתרשמת, אבל יש את הזקנים. הזקנים האלה שמנגנים, בדרך כלל בכינור, אבל יש גם אקורדיאון וראיתי גם צ'לו. זה קורע לי את הלב. אני תמיד עוצרת ונותנת להם כסף. והם אומרים תודה, ואני מקפידה להסתכל להם בעיניים ולחייך, ולומר תודה גם כן. בדרך כלל בא לי גם לבכות.

יש בסנטר אחת קבועה, זקנה עם כינור, עומדת ליד המקום שבו עמד המשביר. היא תמיד שוברת לי את הלב.

 

אין לי ממש פואנטה. אתמול פשוט הייתי בקניון רמת אביב, ובכניסה האחורית, זו שליד החנות הזו שמתקנים בה נעליים ומפתחות וליד הבנק והסופר, עמד זקן וניגן בכינור. ואנשים עם שקיות מחנויות יקרות ואימהות עם ילדים עברו לידו ומיהרו הביתה ולא נתנו לו כסף. הרגשתי כל כך רע שמייד נתתי לו כסף. הוא גם ניגן מוצארט, אחת היצירות שאני הכי אוהבת, אז בכלל נחנקתי קצת.

אוף.

 

 


 

 

אני מנסה לסיים עם משהו אופטימי, אבל האמת שבדיוק נותרתי בלי אנקדוטות משעשעות (לא ראיתי את אחינו הקטן כבר שבוע וחצי). אז רק אציל קצת את תדמיתי השטחית ואציין שאני מאוד מחכה לתחילת העונה ביס, ואני תוהה לעצמי אם הם מתכוונים לשדר את שושלת טיודור מחדש כי לא ראיתי, ואני גם מקווה שהם יעשו ריראנז של כל "גיבורים" כדי שהאופנוען יוכל להשלים ואז נוכל לראות את העונה החדשה ביחד. כן, שטחיות.

 

נ.ב

מתי חנוכה? נורא בא לי לקשט איזה שיח.

וגם מאוד טעים לי הסופגניות. אעפ"י שממש יקר, האלה השוות של רולדין. קניתי שלוש ורק בבית קלטתי שזה 7 שקלים לאחת קטנה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/12/2008 03:17   בקטגוריות כריסמס   
119 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של דה מונה ב-16/1/2009 17:17

 

 


 

כרית הקסם

אני שואלת את ברוגן בת דודי האוסטרלית איך מתאקלמת בארץ אחותה הצעירה, שרק לפני שבועיים הגיעה לפה לראשונה

ברוגן: אה, היא עוד בשוק. פשוט היא אף פעם לא הייתה לפני זה בעולם שלישי

~אני לוקחת דקה להתאושש. כל רגשותיי הציוניים, שבדרך כלל חבויים יפה, עולים בזעם~

אני: עולם שלישי??? ישראל היא מדינה מפותחת מאוד!

ברוגן (מעבירה מבט בין חברותיה שאיתנו, ואומרת בקול זהיר): תראי, לקחו את הקבוצה שלה לסיבוב במרכז תל אביב – שיינקין, קינג ג'ורג', דיזינגוף. היא אף פעם לפני זה לא ראתה כל כך הרבה הומלסים, המון מכוניות נוסעות בין הנתיבים וצופרות, הבניינים מטים ליפול ואפורים מפיח. זה לא מזכיר לך עולם שלישי?

אוף.

 

 

 


 

הופ הופ טרללה, הזדקנתי בשנה. מפתיע איך בכל פעם הבלון משמח אותי. פאת'טיק.

 

 

 


 

 

 

לפני שעבר לגור לבד, חי אחינו הקטן בדירת שותפים שכנראה לא נוקתה מעולם. כשעזב אותה לגור בדירה משלו, לקחנו האופנוען ואני ממנו כמה דברים, כי בדירה החדשה לא היה לו מקום.

כמה שבועות אחרי, ישב אחינו הקטן בסלון שלנו ובחן את הדירה.

אחינו הקטן: ממש יפה השידה הזו ליד הדלת. מאיפה היא?

אני: ובכן, זו השידה שהייתה שלך

אחינו הקטן: אה, לא זיהיתי אותה בלי האבק

 

העניין הוא, שמאז שאחינו הקטן גר לבד, הוא התחיל לנקות את המקום שהוא גר בו. למעשה, הוא הפך לחולה ניקיון שאפילו מוניקה מ"חברים" הייתה מעריכה. זה נהיה, כמו שאומרים בפרסומת האהובה עליי ("זה אתה, גנרל ללוש באגט!"), טרה ביזאר. לפני שבוע הוא המליץ לאופנוען על נוזל ניקוי לרצפה בריח אפרסק, "קצת יותר יקר אבל שווה כל שקל" (האופנוען בתגובה: מי אתה?). חשבתי שאי אפשר לרדת נמוך יותר, אבל אתמול קיבלתי ממנו את מתנת יום ההולדת שלי. הוא קנה לי את ספוגית הקסם של ניקול.

אני: מה זה??

הוא (בטון של ג.יפית): אל תגידי כלום עד שניסית. עם קצת מים עובד על כל כתם.

השם ירחם.

 

 

 


 

אנפוקוסד גילה לי את האתר המגניב הבא: דורבנות. אתר שמציע מילים שחסרות בעברית. מאוד חביבה עליי תַּקְלַדָה, שהיא תקלת הקלדה, טייפו כמו שאומרים.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/12/2008 03:36   בקטגוריות אחינו הקטן   
92 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/12/2008 12:02

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s