ארכיון – עדי בעולם, דצמבר 2006

 

סיפורי ל.א. 1

יום שישי: קודם כל סיבוב קצר ברודיאו דרייב. חייבים לראות איפה ג'וליה אמרה "ביג מיסטייק, יוג'".

 

 

 

אחרי זה ה-Grove, שהוא מן קניון פתוח. כל חנות שתחשבו עליה – יש. לא היה לנו כל כך הרבה זמן, למרות שהסיילים עצומים והמלאכה מרובה. הכי הרבה זמן בילינו באברקרומבי אנד פיטץ', ויצאנו עם שקיות ענק. איזה כיף. הצלחנו גם לעשות קניות בביקור בזק בבננה ריפאבליק, אחרי שהחנינו את עוז ב"בארנס אנד נובל". נפגשנו אחרי שעה, קרן ואני נושאות שקיות של בננה ואברקרומבי, עוז נושא שקית של בארנס אנד נובל. כל הצדדים היו מרוצים.

 

 

הגענו הביתה די סחוטים, וגם מלאים אחרי עוגת הגבינה בצ'יז קייק פקטורי (קרן ואני חלקנו עוגת שוקולד-חמאת בוטנים-בצק עוגיות-גבינה. עוז הלך על קלאסי – גבינה ותותים. היה כל כך מעולה וממלא, שבקושי זזנו אחרי). אבל עוד ציפתה לנו ארוחת ערב במסעדה צרפתית עם ההורים של קרן. היינו כל כך מלאים שאכלנו רק מנות ראשונות. אבל מעולות. הידעתם שניוקי, גבינת עיזים, עגבניות שרי, אפונה, בזיליקום ורוטב אפונה זה פשוט מעולה ביחד?

 

אחרי הארוחה כל שרציתי היה לישון, אבל הלו"ז עמוס. יצאנו אל העיר לקומדי קלאב, לערב של אילתורים (כמו "של מי השורה הזו בכלל"). קצת חששתי, כי זה ידוע שתרבויות שונות צוחקות מדברים שונים. הייתי פעם בהופעת סטנד אפ שבדי, ופשוט לא הבנתי מה מצחיק אותם. הבנתי את השפה, אבל למה זה מצחיק? אז קצת חששתי מההופעה הזו. אז אני שמחה לבשר שההומור האמריקאי יותר מובן לי. אם כי גם שם היו כמה דברים שעוז ואני לא חייכנו אפילו. אבל חלק היו בדיחות שצריך רקע אמריקאי (אין סיכוי שאני אבין בדיחות על בייסבול, למשל).

 

 


 

 

שבת: פתחנו את היום בקצת טיול רגלי. נסענו ל-Thousand Oaks, מן שמורת טבע חביבה. רציתי לעשות מסע רגלי בטבע כי זה אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם משטוקהולם. בעבר יצאנו השבדי ואני למסעות אופניים ורגליים בפארק הענק שהיה ליד הבית שלנו, ובו כמה אגמים וגבעות. בארץ, אני לא צריכה לספר לכם, קצת קשה למצוא טבע שלא דורש לפחות שעה נסיעה, וגם אז קצת קשה למצוא טבע בלי שקיות במבה ובקבוקים זרוקים בכל האיזור.

 

בקליפורניה לעומת זאת, נוסעים עשרים דקות ומגיעים למקום שנקרא "אלף אלונים", ויש בו הרים, נחלים, ואף לא שמץ ליכלוך. נסענו עם חבורת חברים. בכניסה לפארק עמד שלט עם פירוט כל החיות שניתן למצוא שם. החבורה ניגשה לראות. גם אני פניתי לעבר השלט. "לא!!!" נזעקו עוז וקרן. מאוחר מדיי, כבר ראיתי שיש שם נחשים. שקלתי להישאר באוטו, אבל שוכנעתי שהנחשים ישנים בחורף (עלק חורף, 25 מעלות ושמש).

 

וכך יצאנו לדרך. הרים מכל כיוון, ובאמצע נקיק עם מים. הנה חלק מהחבורה בוחנים את ערוץ המים:

 

 

אנחנו, חבורת הרפתקנים שכמונו, חיים על הקצה:

 

 

 

עוז ואני בוחנים את המפל:

 

 

מה היה כתוב בשלט? לא לסטות מהשביל? לכו תשכנעו את עוז, שהיה צריך להיוולד עז, ואת ואיל, גם הוא עז אנושית, לא לחצות את הנחל על העשבים ולא לטפס על המצוק.

 

 

 

לא האמנו, אבל ואיל הצליח לרדת מהמצוק בשלום (באיזשהו שלב הוא נתקע שם, וקצת נבוך צעק לנו "לא נורא, תמשיכו, אני כבר אדביק אותכם"… כל הקבוצה החרדה נותרה במקומה, צופה בו יורד. הוא הגיע לקרקע ואשתו צעקה לו: you're grounded!!).

 

ואז הגענו לנחל במסלול שהיה קצת בעייתי לחצות. הנה עוז עוזר לקרן לחצות.

 

 

 

 

אחרי ההייקינג נותרה הקבוצה קצת תשושה. אכלנו צהריים ב"בהאה פרש" (פאסט פוד מקסיקני טרי). קרן, שהייתה קצת חולה מלכתחילה נשלחה הביתה לנוח, ואילו אותי עוז הקפיץ למקום בו אני מרגישה הכי בנוח. הקניון.

 

אין מה לעשות, חווית הקנייה בקניון אמריקאי שונה לגמרי לקנייה בעזריאלי, למשל, והכל לזכות האמריקאי. עצם זה שהמוכרת אדיבה ומנומסת ולא אומרת לי "צריכה עזרה חמודה? הג'ינס ייראה עלייך מהמם מאמי" זה כבר סיבה טובה להיכנס לחנות (בארץ אני לא קונה בחנויות בהן המוכרת קוראת לי "חמודה" או "מאמי". מרד צרכני עד שבעלי חנויות ילמדו את העובדים שלהם נימוסים). אניווי, החנויות בהן נקנו הכי הרבה דברים: ג'יי קרו ורואהל.

 

התוכנית להיום: וניס ביץ' והעיר העתיקה לוס אנג'לס (כן, יש דבר כזה. בערך). בערב מסיבת סילווסטר.

 

 


 

 

זה הפוסט האחרון ל-2006. מי ייתן ו-2007 תהיה שנה טובה יותר. לכולנו.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 31/12/2006 21:30   
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של אורצ'וק.. ב-9/1/2007 13:42

 

 


 

התגעגעתי

וואו.

 

הטיסה הייתה קצת מייגעת. לצאת בחמש בבוקר לפרנקפורט ואז לחכות ארבע שעות למטוס לקליפורניה. הייתי קרועה, נרדמתי בשדה בפרנקפורט.  אחרי שעה התעוררתי ומצאתי את עצמי יושבת בלב חבורת גברים עוטי מלבושים וזקנים א-לה-טאליבן. אופס. מייד פיניתי את עצמי להתאוששות בחנות המגזינים (תמונות משפחתיות חדשות של בראד ואנג'לינה!!!! איזה מהממת הילדה!!).

 

הטיסה לקליפורניה הייתה מעייפת משהו. נרדמתי לשעתיים, רק בשביל להתעורר ולגלות בזעזוע שעוד לא עברנו חצי טיסה. אאאאה, מה עושים מכאן? צפיתי בשני סרטים ("ליטל מיס סאנשיין" – מעולה, ונראה לי שעוד ייצא לי פוסט עלק אינטלקטואלי עליו, ו-"אינוינסינבל", סרט פוטבול עם מארק וולברג, שהיה בידור חביב לכל המשפחה). התלבטתי אם להוציא את הספר בעברית, כיוון שלידי ישב טורקי צעיר. כשהוא הזמין יין הבנתי שדתי הוא לא, ושלפתי את הספר. קראתי את אחד מהספרים שנתנה לי גילה ("המוות והפינגווין", מאת אנדרי קורקוב. גם עליו עוד יגיע פוסט).

 

נחיתה. "שימו לב", אמר הטייס, "המזוודות שלכם ייצאו בטרמינל אחר מזה שנחתנו בו". אחרי 24 שעות של שינה טרופה ושלוש יבשות אין סיכוי שאני אוכל לעקוב אחרי מספרי טרמינלים. מובן שטעיתי במקום, ואיזה מזל שטעיתי, כי עוז וקרן לא ידעו איפה אני אצא, אז חיכו לי בטרמינל שיצאתי ממנו. כך שנפגשנו בפוקס, והלכנו לאסוף ביחד את המזוודה מהטרמינל הנכון. איזה כיף לפגוש אותם.

 

 לוס אנג'לס כיפית. קצת יותר מ-24 שעות ומרגיש כאילו תמיד הייתי כאן. פגשתי המון אנשים (פרט לעוז וקרן והמשפחה, פגשתי גם את מיכליקה. אין מה לומר, היא לא הגזימה, הילדים מהממים. היא הדאיגה אותי מאוד כשדיווחה שהסייל בגאפ ובננה נפתח כבר לפני הכריסמס וכמעט לא נשאר כלום. הו לא). אכלתי בצ'יז קייק פקטורי עם הדוד שלי, אכלתי בתאילנדית וגאן (מגישים אורז מלא בלי שאפילו מבקשים. איזה כיף). הייתי בקניון ענק ואני עוד אחזור לקנות את החולצה ההיא בהוליסטר שרק בגלל התור הענק לקופה לא קניתי. היום בתיכנון: מוזיאון גטי לאמנות (אמורה להיות תערוכת צילום, וויהי!!), וגם כמה מסעדות ואירועים חברתיים.

 

לסיכום: אוכל מצוין, מקומות יפים, חברה  משובחת. קשה קשה.

 

וקניתי מצלמה חדשה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 29/12/2006 21:09   בקטגוריות מושמושמפגשי ישרא-בלוג   
60 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בקליפורניה ב-1/1/2007 06:26

 
 

 


 

סילבסטר

"רררועי, ררררועי, שם שלי זה רועי, לא יורי"

(נאמר לפחות שלוש פעמים בשעה בעבודה. שמישהו יאחסן את הפרומו הזה)

 

 


 

 

הכל התחיל מזה שחיפשתי את המסיכה לשיער של קרן. אז הלכתי למספרה הקבועה שלה ושלי. אחרי שקניתי את המסיכה (כן יקירתי, מצאתי), שאל הספר אם בא לי להסתפר. הסכמתי שבאמת הגיע הזמן לגזור את הקצוות המפוצלים שלי. תוך כדי התספורת שאלה אותי הספרית אם לא בא לי קצת גוונים. "ממש טבעי", שיקרה, "ייראה כאילו זה מהשמש".

התחשק לי להרביץ לה שנייה אחרי שהיא שטפה לי את הגוונים הטבעיים עלק.

אז עכשיו אני בעלת שיער דבש. ססאמק.

(ותודה לכל החברים בעבודה ששיקרו בחינניות ואמרו שלא היו שמים לב אם לא הייתי שואלת. תודה גם לשני הסטרייטים שיצאו מהארון כשאמרו "זה ממש מבליט לך את העיניים" ו"זה מוסיף לך אור לפנים". גברים סטרייטים לא מבחינים בדברים כאלה!!!).

 

 


 

 

בימבלונת כתבה באחת התגובות בבלוגה על האמונה הנפוצה בקרב ישראליות, שאם הן לא יתנשקו בסילבסטר הרי שתהיה להן שנה מקוללת מבחינת זוגיות.

 

אני מכירה את האמונה הזו, למעשה הייתי קורבן שלה פעם אחת. זה היה בסילבסטר הגדול מכולם, המילניום. שבוע לפני היום הגדול מצאתי את עצמי פרודה טרייה ומבואסת (רגע, זה מצלצל לי מוכר), חרדה למחשבה שאוטוטו מגיע הסילבסטר ואני אוכל אותה לא רק לשנה הקרובה, אלא גם לכל האלף שיבוא, כלומר כל גילגולי הבאים יסבלו מחיים כמושי זוגיות בגלל שלא השכלתי להחזיק בדייט שלי עד הסילבסטר.

 

למזלי לא הייתי לבד. איתי הייתה חברתי הטובה, שחלקה איתי שם, עבודה ובאסה. אחרי סיעור מוחות הגענו למסקנה שהבעיה היא בקארמה. תל אביב לא עושה לנו טוב, ולכן, אחרי שנים שלא חצינו את גבול האיילון, כדאי לנו לצאת מגבולות העיר. החלטנו להיות מקוריות: במקום אלפי החוגגים שיגיעו לתל אביב, אנחנו נמצא לנו מסיבה מחוץ לעיר, בלי כל הגברים העירוניים השרוטים שכה מיצינו.

 

וככה גיבשנו סביבנו חבורת בנות חדורות אמונה, ומצאנו מסיבה מחוץ לעיר, באיזה קיבוץ שלא שמענו על קיומו לפני. בדמיוננו ראינו עשרות קיבוצניקים חסונים בחולצות משובצות שרק ממתינים לנשות העיר המתוחכמות. בערב המסיבה עטינו את מיטב מחלצותינו, במחשופים מטורפים, איפור נוצץ ועקבים אלגנטים תיכננו לכבוש את הפרובינציה.

 

 כעומק המחשוף כך עומק הנפילה. המסיבה נערכה בחדר האוכל של הקיבוץ. השולחנות הוזזו, בלונים הודבקו על הקירות, במבה וופלים נערמו בצלחות פלסטיק, אורגן אורות קטן האיר שטח קטן מחדר האוכל, די ג'יי מקומי ניצח על טייפ. טייפ!!! בנוכחים היו כמה קיבוצניקים מבוגרים ונשותיהם, אוחזות בידי הנכדים שלא נרדמו. חוץ מזה היו גם כמה קיבוצניקים צעירים, עם נשותיהם ההרות. כולם בסנדלי טבע וגרביים. וכמובן אנחנו, המכשפות מאיסטוויק.

 

החברה שלי ואני יצאנו לנשום אוויר ולבכות בחוץ. תהינו אם עוד נספיק להגיע למסיבה נורמלית בתל אביב, אבל הודינו בפני עצמנו שלא. בלית ברירה פנינו לכיוון הבריחה היחיד שהיה: אלכוהול. אמנם הייתה רק בירה בכוסות פלסטיק, ולא השמפניה בכוסות גבוהות כפי שראוי, אבל נו, לא בודקים שיניים של סוס כשיש רק סוס אחד.

 

עד חצות סימנו לעצמנו כמה גברים שהגיעו לבד. לא היה זמן לדיבורים, אנחנו פה בשביל להציל את המילניום! בחצות דפקה כל אחת נשיקה מטורפת לגבר שסימנה, ומייד מחקה את האירוע מזכרונה.

 

רק בחורה אחת מהחבורה שלנו לא מצאה עם מי להתנשק בסילבסטר. למותר לציין שחודשיים אחרי הבחורה הזו מצאה את אהבת חייה, אחרי שנה התחתנה, וכיום היא אם לשני ילדים מהממים. עקפה את כולנו. עד כאן לאמונה המטופשת שאם לא התנשקתן בסילבסטר הלכה השנה.

 

מצד שני, מה, להישאר בישראל? פחח, לא.

 

אז אני נוסעת לארה"ב. עוז וקרן אמונים על החוף המערבי, רווית ודימה יארחו את ביקור החטף בניו יורק בדרך הביתה. מי צריך נשיקה כשאפשר לעשות קניות בסיילז שאחרי הכריסמס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 25/12/2006 16:43   
115 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי אצל עוז בעולם ב-30/12/2006 20:07

 

 


 

אותו מקרר וגישה כל כך שונה

באיחור קל הגיעה אליי חבילת יום ההולדת שלי מחגית מזאגרב. היו בה שרשרת מעולה (כבר נענדה לעבודה, וזכתה למחמאות רבות), גרביונים סקסים בטירוף (נשאר רק למצוא חצאית הולמת וסיבה ללבוש אותם) וצעיף לבן ויוקרתי עד מאוד (נשאר רק לארגן חורף). תודה יקירתי.

 

 


 

 

מסתבר שדני סידס, שעד שאפרת חברתי אמרה לי שהוא הדי ג'יי בננוצ'קה והוא גם פנוי ו"נו נו, תלכי לראות אותו" הייתי בטוחה שהוא סתם עוד שדרן רדיו, הוא הרבה יותר אושייה משחשבתי. מאז שהזכרתי את המוזיקה המעולה שהוא שם בננוצ'קה לפני שני פוסטים נכנסו לבלוג ים אנשים שחיפשו בגוגל "דני סידס" בכל מיני גירסאות. החל מ"דני סידס לו"ז דצמבר" וכלה ב"דני סידס תמונה". ממ, הרבה מתעניינים באיך הוא נראה ואיפה הוא יהיה. פיספסתי משהו?

 

 

 


 

 

יש ב"יס סטארס" את התוכנית "אקסטרים מייק אובר" לבתים. עכשיו, בד"כ אני לא חובבת גדולה של תוכניות מציאות, אבל בתוכנית הזו, אמריקאית ככל שתהיה, יש משהו שפשוט גורם לי לבכות כאחרונת הרכיכות. הרעיון הוא שצוות התוכנית מגיע לבית משפחה ומשפץ לה אותו מהיסוד. באחת התוכניות שראיתי לאחרונה התייפחתי כמו תינוקת: הייתה שם משפחה של חייל אמריקאי בעיראק. בבית היו אישה ושלושה בנים קטנים, שלא ראו את אבא שלהם כבר שנה.

 

עכשיו, מילא זה שהצוות לקח את הבית החצי ריק שלהם ועשה ממנו פנינת עיצוב, ומילא זה שהם עיצבו להם את החצר בצורת חצר משחקים מצויינת, הם גם הביאו את האבא מעיראק בתור הפתעה.

 

אז בסוף התוכנית הם הוליכו את האמא ושלושת הבנים ברחבי הבית המשופץ, וכמובן שהאמא והילדים נורא מתלהבים, ותוך כדי הם מתקשרים לאבא שכאילו נמצא בעיראק ומדווחים לו איזה בית מקסים עשו להם, ואז הם יוצאים לחצר והילדים מתלהבים מהגינה, ואז, אאוט אוף דה בלו, האבא פוסע לחצר.

 

והילדים והאישה שוכחים את כל הבית, נוטשים את מה שהם החזיקו ופשוט שועטים אליו תוך צרחות "דדי!! דדי!!" וכולם בוכים והילדים מסרבים להתנתק ממנו והאישה שלו בוכה בדמעות ענק וצוות התוכנית כולו מתייפח איתה. ואני בבית מול המסך גם. נהייתה ממני רכיכה שאין כמוה.

 

 


 

 

אחרי המסיבה המפוארת של אתמול בערב, הייתי היום במסיבת יומולדת משפחתית. ולאחריה הציעו לי בני דודיי לבוא איתם להופעה של הג'ירפות ב"בארבי" בכפר סבא. אני חייבת לציין שהם מופיעים מעולה, הג'ירפות, והסולן שלהם, גלעד כהנא, אמנם שרוט לגמרי אבל מצחיק, מוכשר וכריזמטי. והיה שם שיר אחד (חוץ מ"וואו, איזה אבסורד", שכמה שהוא שטותי אני מתה עליו) שפשוט עשה לי את זה מאוד (לכת). אבל את שני השירים האלה לא מצאתי ביוטיוב. ואת זה כן:

רמי מואשם באחזקת סמים קלים

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/12/2006 03:06   בקטגוריות טלוויזיה וסרטים   
49 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי אצל עוז בעולם ב-30/12/2006 20:10

 

התרכזות בדברים הטובים

התמכרתי לחבושים מיובשים. אני קונה אותם ממוכר הפירות המיובשים בקינג ג'ורג', ועד סוף היום נשארים מעט מאוד חבושים. וזה לא שאני מכבדת את החברים, סוציומטית שכמוני.

 

 

 


 

את שבת האחרונה העברתי בצפייה במרתון אינגמר ברגמן ביס 3. האמת שפשוט נהניתי לשמוע שוב שבדית. וחוץ מזה, סרטים עגמומיים מאוד מתקשרים למצב רוחי.

 

 


 

 

לפני שלושה ימים הייתי בננוצ'קה. היינו קבוצה גדולה. זה סיפור ארוך, אבל פעם נסעתי כחלק מאיזה פרויקט הידברות לגרמניה. היינו קבוצת ישראלים, ואחרי כמה חודשים באה הקבוצה הגרמנית לארץ. מאז כל שנה נוסעות קבוצות חדשות, ואנשים מקבוצות קודמות מסייעים בביקור, למשל יוצאים איתם אל חיי הלילה של תל אביב.

 

אז הייתי בננוצ'קה עם ישראלים פלוס הקבוצה הגרמנית. המוזיקה הייתה מעולה (דני סידס עשה עבודה מצויינת). הגרמנים רקדו בטירוף. וגם אני (אחרי שתי בירות ושתי טקילות יוצא שגם אני אוהבת לרקוד).

 

ואחרי שיצאנו מהננוצ'קה, הלכנו לברקפסט קלאב. שזה כבר ממש לא אני וחתכתי משם אחרי עשר דקות. חזרתי הביתה בחמש וחצי בבוקר. אלוהים, זה כבר לא לגילי.

 

 


 

 

פוסט חשוב, אחת הנורמות הפגומות שהפכו למקובלות בארץ ושכדאי מאוד לתקן.

 

 


 

 

ארוחת בוקר אינטימית של חברות טובות. על שולחן עץ בחצר נערכו להן מבחר גבינות שוות (בעלה של המארחת הביא מחו"ל), שקשוקת תרד, שני לחמי ארז (אחד בריא ואחד זיתים ואמנטל), סלט ופסטו עגבניות מיובשות. בקינוחים – בריושים ענקיים מ"בר לחם" ממולאים בקרם שוקולד וקרם פטיסרי. כל אחת מאיתנו אכלה אחד כזה ללא בושה, תוך טפיחות על בטנה ומילמולים שלא בסדר לאכול דבר כזה, וגם את הסופגניות האפויות של לחם ארז, כלומר הבריושים הקטנים הממולאים בשוקולד או קרם תפוז. היה מצוין. למה במפגשים כאלה הזמן תמיד רץ?

נכתב על ידי עדי בעולם , 14/12/2006 17:03   
66 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-22/12/2006 14:03

 

 


 

מה עושים כשאין טלוויזיה או אינטרנט

רופא השיניים בהצעה קורצת במיוחד:

"אני יכול לעקור לך את השן הזו עכשיו, למרות הדלקת. זה פשוט יכאב יותר, כי ההרדמה לא תתפוס טוב. אז מה את אומרת?"

(אה, בוא נראה, תן לי לחשוב על זה רגע… לא)

 

 


 

 

בשבועות האחרונים לא היו לי אמצעי בידור בדירה: רק אחרי שבועיים קניתי טלוויזיה, ובשבוע שעבר הגיע המחשב שלי משבדיה, ככה שבשעה טובה התחברתי בחזרה לאינטרנט. אבל זה הותיר לי שלושה שבועות בהם חייתי ללא חיבור לאמצעי התקשורת האלקטרונים. תוסיפו לזה את חוסר החשק שלי לפגוש אנשים, וקיבלתם את אמצעי הבידור היחיד שיכולתי לסבול – ספרים.

 

אז בשלושת השבועות האחרונים קראתי שישה ספרים (האמת ששישה וחצי, כי זה שאני קוראת עכשיו יש בו 800 עמודים ואני בערך בעמוד 400). למען ההגינות אני אציין ששלושה ספרים קראתי בפעם השנייה (או החמישית, האמת שאת כולם כבר קראתי כמה פעמים כשהייתי בתיכון. ככה זה כשמתעלקים על הספרייה בבית של ההורים, מקבלים את הספרים של עצמך מלפני עשרים שנה). שלושתם של ג'ראלד דארל.

 

דארל, למי שלא מכיר, היה זואולוג בריטי, שהעביר את ילדותו בקורפו עם בני משפחתו האקסנצטרים משהו. גם מי שלא מכיר את השם של הסופר מייד יהנהן כשאני אומר "משפחתי וחיות אחרות", שהיה לספר עם מאה המשכים, סידרת טלוויזיה משובחת בבריטיותה ולסרט חביב. הספרים של דארל תמיד קסמו לי, בייחוד אלה שמתארים את ילדותו בקורפו. ההומור המעולה שלו, המשפחה הכל כך בריטית, האווירה העצלה בקורפו לצד סימני קולוניאליזם (המשפחה חייתה קודם בהודו), התקופה הנאיבית של לפני מלחמת העולם השנייה, בתחילת המאה, לפני כל המיסחור שכל העולם עבר. איזה כיף לקרוא את דארל.

(הכי מצחיק בעיניי – לארי, הכי חמוד לזלי, הכי מקסימה האמא).

 

 


 

 

ספר אחר היה "Everyone Worth Knowing" (מעניין איך יקראו לו בעברית: "כל מי ששווה להכיר"?), שכתבה לורן ווייסברגר, אותה אחת שכתבה את "השטן לובש פראדה". והספר, מה יש לומר, הוא אותו רעיון: צעירה ניו יורקית מתקבלת לעבודה חלומית (הפעם לא במגזין נחשק אלא במשרד יחסי הציבור הכי לוהט בעיר) ומגלה שכשמקדישים את כולך לקריירה זה פוגע לך בחיי החברה והמשפחה. יה יה, ווטאבר.

 

 


 

 

ספר נוסף היה "האפיפיורית יוהנה". אני מתה על ספרים שמתרחשים בהיסטוריה, והספר הזה, על אף שהוא כתוב בפשטות השמורה לספרים פחות איכותיים (או שאולי הבעיה היא בתירגום? משהו בכתיבה היה מאוד פשטני בעיני), מצייר תמונת עולם מרתקת. אני כמובן מאוד סקרנית לדעת אם הסיפור הבסיסי אכן אמיתי, אבל הדעות חלוקות.

 

 


 

 

הספר האחרון הוא "אינגה ומירה", של מריאן פרדריקסון השבדית. כבר קראתי ספר שלה (פינת הטפיחה על השכם: קראתי אותו בשבדית! אהה! פינת החזרה למציאות: זה היה בגירסת שבדית קלה למהגרים), ודווקא שמחתי לקרוא עוד אחד, הפעם בעברית.

 

הספר מביא את סיפור חברותן של אינגה, שבדית מלידה, ומירה, מהגרת מצ'ילה. ובכן, יש לי כמה מסקנות מהספר הזה. ראשית, הוא עשה לי געגועים לשבדיה, אבל זה לא חוכמה, כרגע כל דבר עושה לי געגועים לשבדיה. למשטרה בורח אנס מסוכן מהידיים? בשבדיה זה לא היה קורה (בולשיט גמור אגב, רק לפני שנה היה שם גל בריחות של אסירים מסוכנים). חונים לי בחניה? בשבדיה השכנים היו מכבדים את החוק. גברים ישראלים קולניים מתחילים (=מטרידים) איתי ברחוב? בשבדיה האנשים מנומסים יותר וכו.

 

דוגמה מצויינת לזה אפשר למצוא בעמ' 180 בספר. סערה השתוללה והרסה בתים, וכבר למחרת העירייה מתקנת טיפ טופ. "אפשר לומר על שבדיה דברים רבים, אבל אי אפשר להכחיש שהיא יעילה ביותר, חשבה אינגה". ומתי אצלנו, הה?

 

או סתם געגועים לשכונה. "שתי האחיות הצליחו להשיג יחד חדר במעונות הסטודנטים ברוסלגסטול" (עמ' 154). אני גרתי בדיוק בשכונה הזו.

 

הספר גם הזכיר לי כמה דברים פחות נעימים על השבדים. בקטע הזה המשפחה השבדית משתאה מהטיפול שמעניקה המשפחה הצ'יליאנית לסבתא הזקנה במשפחה ומהמחויבות המשפחתית בכלל.

"אינגה הביטה בנערה זמן ממושך. היא נזכרה ביאן. 'אולי אנחנו השבדים לא טובים בלסלוח', אמרה לבסוף.

'אבל אנחנו טובים בשכל ישר. וזה בטח יותר טוב מכל המיתוסים האלה על דם ומשפחה ואהבה'.

אינגה לא העזה לחלוק עליה."

(עמ' 121)

המשפחה השבדית בספר מפולגת, מורכבת מבודדים. ישר נזכרתי במשפחתו של השבדי: ההורים כמעט ולא מדברים ביניהם, האמא לא מדברת עם אחיה, השבדי לא מדבר עם אחותו, וכולם מתנהגים כאילו זה נורמלי.

 

ודבר אחרון לגבי הספר: עדיף לתרגם ספר משפת המקור שלו. הספר הזה, שנכתב בשבדית, תורגם מאנגלית. התוצאה היא שמות משובשים של מקומות, ותירגום מילולי של מושגים מקובלים. דוגמה שיחסית פחות בעייתית לעומת הטעויות שהיו שם, אבל אני סקרנית לגביה: כמה מכם יודעים מה זה "חג אמצע הקיץ"? ולעומת זאת כמה מכירים את המושג "מידסאמר"? לי נראה שהיה עדיף להשאיר את המילה המקורית.

נכתב על ידי עדי בעולם , 5/12/2006 02:34   בקטגוריות ספרים   
158 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/6/2012 15:21

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s