ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2007

4/2007

לפעמים בלוגים משתלמים

לפני שבועיים: אחינו הקטן ואני חוזרים מארוחת ערב אצל ההורים. על הכביש חתול מת.

שנינו: אההההה.

נרגעים קצת. עוברים מאה מטר. מזדעזעים לגלות עוד חתול מת.

שנינו: אהההההההה.

כמה שניות של שקט.

אחינו הקטן: דאבל מק רויאל.


לפני שבועיים או משהו כזה כתבתי פה על מצוקת הדירות התל אביבית. את הדירה שלי אני חייבת לעזוב (רעש!!), וחיפוש הדירות ייאש אותי מאוד: הדירות שמוצעות הן חורבות, במחירים מופקעים, וגם הן נתפסות בטרם עפעפת או ריפרשת את הומלס.

חברות (מי אמר גילה ולא קיבל) הציעו לי לכתוב על זה בבלוג ולבקש עזרה. אני מודה שפקפקתי שיעזור, אבל החלטתי ללכת על זה.

ומה אתם יודעים, זה משתלם. המלוכסנת הרחוקה הגיבה לי וביקשה שאשלח מייל. שלחתי, והתברר שחברים שלה בדיוק מפנים דירה באיזור שאני רוצה. החברים כבר פירסמו מודעה באינטרנט, אבל הסכימו בזכותה (ושוב – המון המון תודה למלוכסנת הרחוקה!) לתת לי לראות את הדירה חצי שעה לפני ההמונים.

ואכן, דירה מקסימה. ישר אמרתי כן. גם המוני השוכרים הפוטנציאלים שהגיעו אחריי אמרו כן, אבל הודות לזוג החברים של המלוכסנת, שהם זוג מקסים (קצת התאהבתי בהם, האמת), הושמתי מקום ראשון ברשימה שהוגשה לבעלת הבית.

בעלת הבית התגלתה כתאבת בצע במיוחד, מהסוג שהיה גורם לשיילוק להיראות כגאידמק של ימי הביניים, והחוזה שהציעה לי צריך היה לקבל את כותרת המשנה "כך נעשוק דיירים מסכנים עד האגורה האחרונה ואז ננסה לקפוץ על גופתם לראות אם ייצא עוד כסף".

ניהלתי איתה מו"מ עלוב

(אני: "אני רוצה שתורידי את הדרישה הזאת"

היא: "אני צריכה לספר לך כמה מעט דירות פנויות יש בתל אביב וכמה הרבה שוכרים רוצים את הדירה? אין לי שום סיבה להתפשר"

אני (חורקת שיניים): בסדר)

אבל לפחות החוזה שופר מגירסתו הראשונית (ותודה לאמא).

והיום חתמתי. וביום ראשון אני עוברת.

ויש לי לארוז את כל הבית.

ןלא יהיה לי אינטרנט יומיים, השם ירחם.

אז עד כאן העידכון, פירגנתי לעצמי קצת זמן אינטרנט אחרי שסגרתי את ארגז מספר 18 (ספרים + בגדים).

מאחלת לעצמי להיות בעוד שבועיים מעכשיו.

(רצוי פחות שלושה קילו, כי אם כבר אני מתעייפת מאריזה אז אז כבר).

נכתב על ידי עדי בעולם , 28/4/2007 02:14   בקטגוריות אחינו הקטן
116 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-2/5/2007 11:30


כל הארץ אירועים אירועים

לפני שבועיים, ערב המימונה, התברר לנו בעבודה שאף לא אחד מעשרים העובדים של המחלקה טעם אי פעם מופלטה.

"אלוהים, אתם כזו מחלקה של אשכנזים", גילגלה שני מהמחלקה הסמוכה את עיניה. "אני אביא מחר מופלטות".

אז הנה, מופלטות בעבודה, לראשונה בחיי טעמתי.

(והמסקנה: נראה כמו מלאווח, אבל מזכיר קצת בלינצ'ס רק עם דבש וחמאה).

("אף מימונה אינה שלמה בלי שמעון פרס בתרבוש", אמר שי, והוסיף אותו לפריים)


ושוב באדיבות שי: מנוחת הלוחמים. לפחות מישהו נח בעבודה שלנו.


לכבוד יום העצמאות אירגנו איריס ובעלה את ברביקיו הצהריים המסורתי.

הייתה קבלת פנים חמה. ("גיגית באה! גיגית כאן!")

ושולחן נעים עם אוכל משובח.

(חסר בפריים: נקניקיות המרגז, הקבבים עם המוצרלה ואוכף הטלה, הכל באדיבות בעלה של איריס).

הילדים עשו מסביב קולות נעימים של שלווה ומשחק.

ואז הגיעו הקינוחים. באדיבות אחותו של בעלה של איריס, מומחית קינוחים ידועה.

(על עוגת השוקולד הבלגי וקליפות התפוזים – תמונה של אבא של בעלה של איריס. מזל שהייתה לו יום הולדת קודם).

"קראתי בבלוג שלך", הודיעה לי בת השבע. "קוראים לו 'גיגית בעולם'".

מוקדש לבעלה של איריס, א'.

(נו, התקדמנו, לא?).

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2007 17:53
83 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-29/4/2007 03:12


במרחק נגיעה (Prep)

את הספר Prep (בעברית הוא תורגם ל"במרחק נגיעה", בלי שום קשר לסדרת הטלוויזיה עם זוריק), מאת קרטיס סיטנפלד, קיבלתי מהשבדי לכבוד כריסמס. בכריסמסים הראשונים שלנו ביחד נהג השבדי לקנות לי את מיטב הספרים שמעניינים אותו, ולצפות שאני אגלה התלהבות תואמת. אחרי שהתקשיתי לזייף התלהבות מספר המדע האחרון שקנה לי הוא הבין שלא יצליח לעניין אותי בהתרחשויות (המרתקות) בעולם המתימטיקה ועבר לקנות לי ספרים שהיה יותר סיכוי שאחבב אותם. כלומר הוא הלך למדף ספרי הנשים הפופולרים, אסף ערימה שממבט ראשון נראתה לו שתעניין אותי (ספרים שעוסקים בנשים צעירות בניו יורק, למשל, זה בדרך כלל הולך אצלי) והעביר אותם אל מתחת לעץ שלנו בבית.

את Prep הוא קנה לי כי הוא ספר פנימיה, והוא יודע שאני מתה על ספרי פנימיות. גם על סרטי פנימיות אגב. בגלל זה האהוב עליי מכל ספרי אריך קסטנר הוא "הכיתה המעופפת", בגלל זה הקטעים שאני הכי אוהבת בהארי פוטר הם קטעי הפנימיה ובגלל זה אליפים לעולם יהיה חביב עליי יותר מאורי (ותודה לדריה שהזכירה לי בתגובות את אליפים).

אז מה יש לנו בספר? Prep schools הם בתי ספר פרטיים בארה"ב, שמיועדים לבני העשירים ומכינים אותם לקראת השלב הבא בחינוך שלהם, הקולג'ים, היוקרתיים כמובן. גיבורת הספר היא לי פיורה. היא דווקא לא בת עשירים, היא בת המעמד הבינוני, מאינדיאנה. היא תלמידה מצטיינת שם, והיא מצליחה להתקבל לבית הספר הפרטי אולט בעזרת מלגה, כי אחרת אין סיכוי שהוריה היו יכולים להרשות לעצמם את החינוך הזה עבורה. אבל לי שאפתנית, והפרסומת של אולט, על הבנים הנאים בתלבושות ספורט שבה, משכנעים אותה שגם היא תתאים לשם.

בבית הספר היא נהנית מכל מה שאנחנו מכירים מהסרטים. פנימיה שכולה מבנים עתיקים ומסורת בת המון שנים של המעמד הגבוה – החל מנבחרות הספורט והמדים של בית הספר ועד החינוך שעולה ברמתו על בית הספר הציבורי שלי הלכה אליו לפני. אם כי נהנית היא לא המילה הנכונה לתאר את מה שקורה ללי בבית הספר. מהר מאוד היא הופכת מתלמידה מצטיינת לתלמידה בינונית מינוס.

אבל הציונים הם הבעיה שפחות מטרידה את לי. מגורים עם בני העשירים מחדדים לה מאוד את ההבדלים בינה לבינם. רובם המוחלט נמצאים שם מכספי ההורים, והיא, תלמידת מלגה שכמוה, מתביישת שהיא שם בזכות המלגה. היא גם מגלה שהם מכירים אוכל יותר מתוחכם ממנה, בגדים ואביזרים יקרים יותר משלה ("לכל הבנות העשירות יש כיסוי מיטה פרחוני של מעצבת", היא מאבחנת. היא גם מודעת עד כאב לעובדה שהגופייה שלה נקנתה על ידי אמא שלה במבצע חמש גופיות בעשרה דולר בג'יי סי פני בעוד החברים לכיתה לובשים גופיות של שלושים דולר מג'יי קרו ואברקומבי אנד פיטץ' במקרה הזול, ושכולם שמים לב לזה, לא רק היא), וגם רקע השכלתי רחב משלה. מתלמידה מצטיינת ומובילה היא הופכת לתלמידה בינונית וכמעט חסרת חיי חברה.

אבל למרות זאת היא לא מעדיפה לחזור הביתה. למרות שהיא מגיעה ממשפחה משכילה ותרבותית, היא פתאום מתביישת ברקע שלה. כשההורים שלה מבקרים אותה בבית הספר היא מתביישת בהם, בבגדים שלהם, באיך שהם מדברים, בעובדה שהם ישנים במלון זול בעוד ההורים של כולם מתאכסנים במלון היקר ליד בית הספר. ההורים שלה מרגישים, כמובן, וכועסים.

הספר עמוס אבחנות חברתיות דקות, כאלה שרק מי שממש חווה אותן יכולה לבטא במילים. קל מאוד להזדהות עם לי. התובנות שלה ברורות, מנומקות, משכנעות. היא לא מתביישת להודות שהיא בינונית ושהיא שונאת את זה. היא גם שונאת במקביל את מה שנהיה ממנה בגלל בית הספר. היא שומרת את זה בסוד, אבל כידוע, סודות אסור לשמור בבטן, כי בסוף הם ייצאו בדרך הכי לא נכונה, בדיוק כמו שקורה ללי לקראת סוף הספר.

שם הספר בעברית, "במרחק נגיעה", לא דומה בכלל לשם המקורי של הספר. אין לי מושג איך התרגום העברי, אם טוב או רע, אבל אם המתרגם/ת התכוון למה שאני חושבת, אז יכול מאוד להיות שהתרגום טוב, כי השם קולע. במרחק נגיעה, כי לי כל כך קרובה, כל כך מבינה את הנוער העשיר, הפופולרי והמצטיין הזה שהיא רוצה להיות, היא במרחק נגיעה מהם, אבל היא לא אחת מהם.

זה גם ספר התבגרות, כמובן. לי שם מגיל 14 עד גיל 18. היא מצליחה להתאהב באהבה הכי חסרת סיכוי שיש, הנער הכי פופולרי, הכי מצטיין, הכי נאה והכי עשיר. אהבה שמראש ברור שתייסר אותה, ומצאתי את עצמי ממש מקווה בשבילה שתקבל את הפרח בצבע הנכון בוולנטיינס (המסורת של בית הספר היא שבוולנטיינס שולחים פרחי ציפורן או ורדים, ולכל צבע משמעות משלו: אדום הוא "אהבה", ורוד הוא "ידידות", לבן הוא "מעריץ סודי").

הספר הפתיע אותי לטובה. הגיבורה היא אנדרדוג, וכזו תישאר תמיד. אבל היא כובשת בכנותה, בתובנות הברורות שלה, הניואנסים שהיא מבחינה בהם שהם כל כך מציאותיים.

ואת הילדים העתידיים שלי אני לא שולחת לשום פנימייה. אלא אם כן איכשהו ייצא שהם יהיו ילדי עשירים שבאמת רוצים ללכת לפרפ סקול, כמובן.

נכתב על ידי עדי בעולם , 22/4/2007 02:41   בקטגוריות ספרים
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בתג"ע ב-2/3/2013 23:27


השחוק והעצב

בערב יום השואה הציע אחינו הקטן שניסע אל סבא וסבתא בעפולה כדי להיות שם כשסבתא מספרת את סיפורה לכיתה בבית ספר בעיר. קבענו בתשע בבוקר לצאת לדרך. שנינו, יש לציין, לא רגילים לקום בשעות חד ספרתיות, אבל ממש אי אפשר לאחר לאירוע הזה.

ב-9:05 מעיר אותי הטלפון. על הקו אחינו הקטן.

אחינו הקטן: חררר פרררר גרררר

אני: גרררר

אחינו הקטן: כן, גם אני לא קמתי. בתשע ורבע אני אצלך.

9:30 אחינו הקטן מגיע לאסוף אותי, אוחז בכוס קפה מהבילה. כל האוטו מריח מקפה. צריך לציין שאני שונאת קפה. הפעם היחידה שהקאתי בעשר השנים האחרונות הייתה כשמישהו שישב לידי במטוס שתה קפה עם ריח שהגיע לנחיריי.

אני מאיימת להקיא

אחינו הקטן מאיים לזרוק אותי מהאוטו

אני מאיימת לשפוך לו את הקפה

אחינו הקטן מאיים בתאונה אם הוא לא ישתה קפה על הבוקר

פותחים את החלונות היטב. אחינו הקטן מחזיק את הקפה בחוץ ואילו אני דוחפת את ראשי החוצה מהחלון שלי ונושמת.

ב-9:40 אנחנו ליד עזריאלי בירידה לאיילון.

9:45 מחליטים בטעות לוותר על גלילות בהנחה שיש שם פקק (כשחלפנו שם התברר שאין). המשכנו ישר למחלף הרצליה.

9:50 מגלים שיש פקק עצום במחלף הרצליה, מחליטים להמשיך לנסוע למחלף האחרון, זה שאין בו פנייה לכיוון הנכון ולעשות פרסה.

9:55 מגלים שאין פרסה. מתברברים בהרצליה בחיפוש אחרי פרסה בלי פקקים. בין הבירבורים הגענו לאיזה מקום שיש בו גן אירועים. עושה רושם שהם מחזיקים שם חיות, ושברח להם הטווס.

10:00 צפירה. במקור היינו מתוכננים לעמוד בה אי שם אחרי חדרה. במקום זה אנחנו עדיין בהרצליה.

10:05 יצאנו סוף סוף לכיוון הנכון. ואז ירד מחסום הרכבת. ואחרי שהיא חלפה, הוא לא עלה. במקום זה חלפה עוד רכבת.

"מה זה, יום הרכבות הבינלאומי?" מתרגז אחינו הקטן.

שנינו נזכרים שהיום יום השואה וזה לא זמן טוב להתבדח על רכבות.

שתיקה באוטו.

10:10 עדיין בהרצליה. יש לנו שעה להגיע בזמן לשיעור בעפולה.

10:15 נחלצים מהרצליה.

10:30 אחינו הקטן ואני רבים על איזו תחנת רדיו נשמע (זה לא באמת משנה, בכל תחנה שנשים יהיה פוליקר).

11:00 נכנסים לוואדי ערה. קליטת הרדיו נעלמת. אחינו הקטן ואני רבים על איזה דיסק נשמע.

11:05 מתקשרים לסבא ולסבתא לומר שנגיע, אבל שיתחילו בלעדינו. "בטח שאני יודע איך מגיעים לחטיבה", אומר אחינו הקטן לסבא.

11:10 מסתובבים בעפולה מחפשים נפש חיה לשאול איפה זה החטיבה. האיש הראשון שאנחנו מוצאים, לבוש בסרבל: "אני לא מפה, אבאל'ה". האיש השני שאנחנו שואלים: פועל ערבי, לא מבין מה אנחנו רוצים. ואז אנחנו מרימים את הראש ומגלים שאנחנו עומדים ליד בית הספר.

11:15 חונים. נכנסים. סבתא וסבא בבירור חשים הקלה שהגענו בזמן. גם אנחנו. סבתא מציגה אותנו בפני מנהל בית הספר והסגנית. אחינו הקטן ואני חוטפים דז'ה וו לבית הספר וחוטפים חום.

11:20 נכנסים לט'4, סבתא מספרת את סיפורה. עצוב. תלמידים שואלים שאלות. סבתא עונה. עצוב.

הערה כללית: הנוער שראיתי במסדרון בית הספר גרם לי לחשוב שאם זה דור העתיד – הלך עלינו. ודרך אגב, מה זה האיפור הכבד הזה על ילדות בכיתה ח'? השם ירחם, אני לא שמתי כזה איפור כבד מעולם.

הערה כללית 2: נקודת אור לא צפויה הייתה מחנכת הכיתה שהיינו בה. אחרי ששמעתי כל כך הרבה דברים רעים על מורים בימינו, שמחתי לגלות מורה שלא רק שהייתה נחמדה ומקסימה לסבתא שלי, הכיתה שלה גם שמרה על שקט מופתי ונימוס כשסבתא שלי סיפרה את סיפורה. בהפסקה ניגשו אל המחנכת כמה תלמידים ושכה יהיה לי טוב, היו שם ממש יחסים אימהיים, כולל חצי חיבוק לאיזה תלמידה או שתיים.

חוזרים לבית של סבא וסבתא. יום שואה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2007 14:33   בקטגוריות אחינו הקטן
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של ב-22/4/2007 11:22

מי ראה מי שמע

זה יום השואה השלישי שאני מפרסמת בו את הפוסט הזה. אני אמשיך לעשות את זה כל עוד יש לי תקווה לספר לסבתא מה קרה לאבא שלה.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, העיירה בה בילו סבתא שלי וההורים שלה כל שנה את הקיץ, אולקוש, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת ה-12, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה באותו מכר שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין מידע גם להבת נר שכבתה תיתן תקווה. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושבע שנים אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. המשפחה גרה בראדום. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם 65 שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

 

 


 

 

בימים האחרונים מדברים הרבה על טראומת הדור השני לשואה. אני דור שלישי, ואפילו אני לפעמים לא משתחררת מהצל הכבד הזה. למה, למה המילים תפוח אדמה, סבון, כלבים או טלאי תמיד מעלים דבר ראשון בראש גדר ומחנה ריכוז? כתבתי פעם פוסט גם על השואה שלנו, ומאז אני פשוט לא יכולה לכתוב יותר על ההרגשה שלי בנושא. הפוסט ההוא מיצה את זה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 15/4/2007 13:12   בקטגוריות ישראלית
80 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-27/4/2007 11:13


רררר

כשחזרתי לארץ הוזמנתי לארוחת ערב אצל איריס ובעלה. קצת לפני שהגעתי הודיע בעלה של איריס לילדיהם שאני מגיעה במילים האלו:

"עדי באה לארוחת ערב חגיגית".

משהו השתבש בתקשורת, הילד בן הארבע שמע גיגית במקום חגיגית ושאל כדי לוודא:

"גיגית באה לאכול?"

בעלה של איריס ענה בציניות:

"כן, גיגית באה לאכול".

ציניות היא תכונה מבוזבזת על ילדים בני ארבע. כשהגעתי אליהם קידמו את פניי שני הילדים צווחים באושר "גיגית! גיגית!".

 

מטבע הדברים שם החיבה החדש לא מצא חן בעיני מי יודע מה. מילא אם הוא היה "חיננית" או "שנונית", אבל "גיגית"?!

 

את ביקורי הבאים בביתם הקדשתי לעקירת השם גיגית ושתילת השם עדי. חשבתי שהצליח לי.

 

לפני יומיים התקשרתי לאיריס. בן הארבע ענה לי.

"מי רוצה את אמא?" הוא שאל.

"עדי", אמרתי.

הוא הרחיק את השפורפרת וצרח:

"אמא, גיגית בטלפון!"

ררר.

 

 


 

 

 

ביום שישי הלכנו אורן ואני לטי מרקט. אני חייבת לציין שלא מצאתי הרבה דברים שאהבתי, חוץ משני דוכנים (האחד מהם של הסניף המקומי). אניווי, בעודי בוחנת חולצה שמצאה חן בעיני שאלתי את אורן:

"מה אתה אומר?"

לא הייתה תשובה, וכיוון שכך הנחתי שלמרות שהוא עומד לידי הוא לא שומע אותי, כי יש רעש. אז בלי להסיט את עיני מהחולצה הושטתי את היד הצידה כדי לגעת לו בזרוע ולמשוך את תשומת לבו.

אלא שבמקום בזרועו החסונה של אורן נגעתי במשהו רך.

הרמתי את העיניים כדי לגלות שאני אוחזת בחזה של נערה בת 15 סמוקה.

תוך דקה הייתי סמוקה כמוה.

את חמש הדקות הבאות ביליתי בהתנצלויות בלתי פוסקות כשאורן בצד נאבק לנשום מרוב צחוק.

ררר.

 

 


 

 

 

ג'וש בן דודי מניו יורק בארץ והיום הלכנו כל המשפחה לאכול צהריים ב"דוריס קצבים". כיאה לבחורה מעודכנת הקפדתי לאכול רק את הסטייק ולא לגעת בתפוחי האדמה הפחמימתיים או בלחם של המאזטים.

יכולתי להתגאות במשמעת הרבה ובגיזרתי הנשמרת אילולא בקינוח שיכנע אותי אבא לחלוק איתו מנת תותים במסקרפונה וקצפת ע-נ-ק-ית.

היה טעים.

ררר.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 10/4/2007 02:27   בקטגוריות פאדיחות
95 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-15/4/2007 13:37


דרושה דירה

כשעברתי חזרה לישראל ידעתי שיהיו לי קשיי הסתגלות. אתם יודעים איך זה, תור ישראלי הוא לא ממש תור שבדי, הנימוס הישראלי לוקה קצת בחסר, בטח אחרי שמתרגלים לצנונים השבדים הקורקטים, וגם הליכלוך הזה ברחובות קצת בולט לעין אחרי שמתרגלים לאנשים שלא זורקים את עטיפת הבמבה דווקא חצי מטר ליד הפח.

 

אבל קיוויתי שהחיים בתל אביב יפצו על זה. בניתי על דירה נעימה באיזור כיפי, הרבה חברים ומפגשים, הליכות לים כשאפור. שישי אחה"צ כשהעיר נהיית שקטה והכל רגוע.

 

ובכן, חברים ומפגשים היו שם, וגם קצת ים. דירה נעימה, שקט – זה לא.

 

הדירה שמצאתי נראתה מצוין – חדשה, במיקום מרכזי, פרקט, ממוזגת, כוללת חניה. מה עוד צריך?

 

ובכן, צריך שכנים מתורבתים. לא זוג שותפים ערסים שלכל אחת מהם חברה ערסית משלו. השכנים שגרים בדירה הצמודה לשלי מנהלים חיים רועשים, 24 שעות ביממה. קשה לעלות על משהו כזה לפני שעוברים דירה, ואחרי שעוברים זה כבר מאוחר מדיי. הבנתי כמה רע רק אחרי שהחוזה היה חתום, הצ'קים כבר היו אצל בעל הבית, הרהיטים כבר הגיעו מאיקאה וכבר העברתי הכל.

 

דוגמה לכמה השכנים בעייתיים:

 

שלוש בבוקר, בדירה הצמודה לשלי צרחות מטורפות. אני רוצה ללכת לישון, הולכת לבקש שקט. אחד השכנים הערסים פותח.

אני: היי, שמע, כבר שלוש בבוקר ואתם עושים המון רעש.

השכן הערס: לא שלוש, שתיים.

אני (מתבלבלת ונכנסת לוויכוח מיותר): לא, שלוש (מצביעה על השעון שתלוי לידו שבהחלט מראה שלוש)

השכן הערס (לא מעפעף): אמרתי לך ששתיים

אני (קולטת את הטיפשות בוויכוח): אוקיי, שתיים. גם בשביל שתיים בלילה אתם עושים המון רעש

השכן הערס (מושך בכתפיו): אולי נצא בעוד חצי שעה, אם כן אז יהיה שקט אז

אני: ?

 

וזו היא רק טיפה בים. לא ברור לי מתי הם ישנים. אם הם צורחים בשלוש בבוקר ושמים מכונת כביסה ומייבש בארבע בבוקר (צמוד לחדר השינה שלי, כמובן) – איך זה שהם ערים בעשר בבוקר בשביל לשים מוזיקה מזרחית בווליום מטורף??

 

התוצאה של העניין הזה היא שאני מכירה כמה שירים מזרחים שלא תיכננתי להכיר בעל פה. וגם שבמשך הרבה זמן הרהרתי בצער שכנראה עשיתי טעות כשחזרתי לארץ, כי לעזאזל, איזו מן תרבות זו כאן? ארבע שנים גרתי בשבדיה בשלושה בניינים שונים, ומעולם, מעולם, לא שמעתי את השכנים מרעישים. בשבדיה גם מורידים נעליים בכניסה לדירה, אף אחד לא מתקתק לך עם עקבים במוח.

 

אבל כאן… כאן תופסים לי את החניה באופן קבוע, כאן צורחים בשתיים בלילה, כאן שמים מוזיקה בווליום שהוא פשוט הטרדה (למה אי אפשר לשמוע מוזיקה בווליום שיישאר רק אצלכם בדירה?), כאן מתווכחים איתי על השעה, ומה זה באמת משנה אם שתיים או שלוש בלילה?

 

אז כמה שבועות טובים שקעתי במרה שחורה על המדינה חסרת התרבות שחזרתי אליה. אחרי זה פגשתי את חגית-שחזרה-מקליפורניה והיא ניערה אותי טוב טוב ואמרה: אם זה עושה לך רע, למה שלא תצאי כבר מהדירה הזו?

 

צודקת. אחרי דין ודברים עם בעל הבית הוסכם: בעוד חודש אני יוצאת מכאן.

 

אין לתאר איזו הקלה זו לדעת שתוך חודש אני כבר לא אגור במקום הרועש הזה. הקלה, למרות המצב הקטסטרופלי בשוק הדירות בתל אביב כרגע. ברור לי שהולך להיות קשה למצוא דירה, ולא רק זה, ברור לי שגם אחרי שאמצא אותה יש סיכוי ליפול שוב עם שכנים מזעזעים. אבל אני לוקחת את הסיכון.

 

עיון בהומלס ושאר האתרים עשה לי רע. מוצעות בעיקר חורבות תמורת הון, ואם כבר יש דירות שנראות מבטיח הן מוצעות במסגרת טרנד חדש שתופס פה שחשבתי שעד עכשיו היה שמור למדינות אחרות: יש לכם דירה טובה ואתם רוצים לעבור לגדולה יותר/גבוהה יותר/מרכזית פחות? אין סיכוי שתוותרו על הדירה הטובה רק בשביל להתחיל לחפש אחת אחרת. אתם תפרסמו את הדירה שלכם, תהללו אותה, ואז תגידו שהיא להחלפה בלבד: כלומר רק מי שיביא לכם דירה אחרת, טובה לא פחות, יקבל את זו שלכם. והטרנד הזה תופס פה שזה מפחיד. די מייאש.

 

אבל אני מתעקשת. וכיוון שכך, אני פונה לעזרה גם כאן:

דרושה דירה, כשני חדרים, במרכז-צפון תל אביב, לא קומת קרקע, חובה מזגן. דווקא ממש לא חובה פרקט, חניה ושאר פינוקי בניין חדש, אני מפנטזת על דירות מהסטייל הישן, עם תקרה גבוהה וחדרים גדולים. והכי חשוב: שקטה.

בתמורה תקבלו דיירת שקטה ומנומסת, חננה אמיתית שתעדיף למות מאשר שצ'קיה יחזרו. תודה.

ומי שלא רוצה להגיב כאן מוזמן לכתוב ל adiblog@gmail.com

אני הולכת ליבב מול הומלס.

נכתב על ידי עדי בעולם , 4/4/2007 15:47
108 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/4/2007 13:04


סדר סדר לך

אחרי שאמרתי לכל מי ששאל שאני עושה את הסדר בקריית מוצקין, פנה הדוד שנהג לכיוון קריית ביאליק. "הם עברו דירה?" שאלתי בפליאה. "לא", ענו כל מי שהיו באוטו, "הם תמיד גרו בקריית ביאליק". מסתבר שכל הפעמים שעשיתי את הסדר אצל הקרובים בקריית מוצקין? זה בעצם היה קריית ביאליק. עד כאן להבנתי בחיפה והקריות.

 

היה סדר משעשע, כשר קלות, בהרכב חלקי משהו – מצד אחד שלושה מתוך תשעת הנכדים בחו"ל, מצד שני שלושה מתוך חמשת הנכדים בחו"ל. נותרנו ארבעה נכדים מכל הצדדים האפשריים, אבל צירפנו בני דודים של בני דודים. בן הדוד מהגליל ואני עשינו בזמן קריאת ההגדה חידון הארי פוטר. ניצחתי בגדול (מואאאה), והוא קבע איתי מייד קרב גומלין בתל אביב בקרוב.

 

אבל גם קראנו מההגדה:

 

(בן הדוד מהגליל מקריא את "רשע" ומעמיד פנים שלא איכפת לו. משמאלו יושב אחינו הקטן, שהצליח בעורמה לקרוא את החכם ועכשיו מחייך באושר).

 

 

ואז שולחן עורך.

היה הרבה אוכל, בדיוק מהעדה שלנו. כבד קצוץ של סבתא מעפולה:

 

 

 

 

 

גפילטע באדיבות הדודה ובת הדוד מהגליל:

 

 

 

 

אחינו הקטן עוסק בפעילות אופיינית:

 

(מוזג מהיין שסבא עושה. יין מתוק וחזק במיוחד. כל הנכדים יצאו מבושמים במקצת).

 

 

מוגש כשירות לעוז ושאר הנכדים שבחו"ל.

נכתב על ידי עדי בעולם , 3/4/2007 17:21
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-18/4/2007 02:32

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s