ארכיון – עדי בעולם, אפריל 2006

שיחה שמשאירה אותי עם דמעות

הלו? עדי, את יודעת איזה יום היום?"

"סבא!! עמדתי בדיוק עכשיו להתקשר. עכשיו סבתא תחשוב שלא זכרתי"

"לא משנה מיידלע, קחי את סבתא"

"הלו?"

"היי סבתא"

"היי מיידלע. כמה אני שמחה לשמוע אותך"

"איך את, את בסדר? מחזיקה מעמד?"

"כן. הטלפונים מהנכדים מחזקים אותי. אתם, את והאחים שלך ושני בני הדודים שלך, אתם הנקמה האמיתית שלי בגרמנים. הם לא יכלו לי".

 

כמו כל שנה, סבתא שלי תלך מחר לדבר בבית ספר בעיר שלה, לספר לדור שכבר לא מכיר ניצולי שואה, את הסיפור האישי שלה. היא תהיה באחת עשרה בבוקר בבית הספר "אורנים" בעפולה, בכיתה ט'. אם אתם תהיו שם גם, תחשבו מה זה בשביל אישה בת 76, ששתקה ארבעים שנה כי "לא מדברים על זה", ועכשיו היא הולכת לדבר מול כיתות שלמות של ילדים שהיא לא מכירה, לספר להם איך היא לא ראתה את הוריה מאז גיל 12, איך היא חיתה ארבע שנים במחנה, ואיך היא המשיכה הלאה אחרי, בלי משפחה, בלי כסף, בלי שום סיבה לחיות בעצם, חוץ מהרצון לחיות ולהראות לגרמנים. היא עושה את זה כי חשוב שתשמעו ממי שהיה שם איך היה שם. בעולם בו הניצולים הולכים ומתמעטים, ומכחישי השואה מרימים את ראשם המכוער, חשוב שתקשיבו לעדות הזו, ותזכרו אותה, להעביר למי שכבר לא ייזכו לשמוע את זה מעדות ראשונה.

 

 אישה קטנה סבתא שלי. תמיד זכרתי אותה בגובה שלי, ועכשיו, בכל פעם שאנחנו נפגשות אני מופתעת לראות כמה היא קטנה ממני. ידים רזות, עיניים כחולות מאירות בפניה. תקשיבו לה, ותחבקו אותה.

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2006 21:21   בקטגוריות ישראלית   
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-1/5/2006 16:28

 

 


 

מישהו מכיר? מישהו יודע?

את הקטע הזה פירסמתי פה גם בשנה שעברה. רק שאז היו לי פחות קוראים, והסיפור שכאן, חשוב לי שייקרא על ידי כמה שיותר אנשים.

 

 


 

 

במשך הכל השנים האלה, מאחורי סיפור השואה של סבתא, והזוועות של המחנה ושל הרכבת ושל הגטו, ישנה גם תעלומה אחת, כזו שהפיתרון שלה עורר שאלה בכל אחד מהמשפחה שלי. מה קרה לאבא של סבתא שלי?

 

אנחנו יודעים בוודאות מה קרה לאמא של סבתא. כשהנאצים הגיעו לעיירה הקטנה שהם היו בה, הם ערכו אקציה. היהודים נקראו אל כיכר העיר, שם חולקו, מי למוות ומי ולעבודה. בין היהודים האלו היו גם סבתא שלי בת השתים עשרה, ואמא שלה. אבא שלה הושאר מאחור, לנהל את המפעל שהיה בבעלותו עד לאותו רגע, עבור הנאצים. בכיכר העיר חולקו היהודים לשתי קבוצות. סבתא נשלחה לאחת, אמא שלה לאחרת. סבתא סירבה להשלים עם רוע הגזירה, וניסתה לעבור לקבוצה של אמא שלה, למרות התנגדות הנאצי שעמד לידה. אמא שלה, חכמה ובוגרת, העיפה מבט בקבוצה שלה, המלאה בזקנים, בחולים ובתינוקות, והבינה מה הגורל שמצפה לה. "אל תעברי", קראה אל סבתא שלי, "תישארי בצד שלך. יהיה בסדר". סבתא נשארה בקבוצה שלה, ואחרי כמה ימים ברכבת מוות, שרדה והגיעה אל מחנה עבודה. אמא שלה, לעומת זאת, הובלה ברכבת לאושוויץ. אנחנו יודעים שהיא שרדה את הרכבת, כי שלושה ימים לאחר מכן ראה אותה ידיד של המשפחה צועדת לעבר תאי הגזים. אמא של סבתא מתה בתאי הגזים באושוויץ.

 

אבל מה קרה לאבא של סבתא. אנחנו יודעים שהוא אולץ לנהל את המפעל עבור הנאצים. אנחנו יודעים שברגע שהנאצים למדו איך להפעיל את המפעל, הם העלו אותו על רכבת לטרבלינקה. אנחנו יודעים שהוא לא התכוון לוותר, ושהוא קפץ מהרכבת. אנחנו יודעים את זה, כי אחרי שקפץ מהרכבת, הוא הגיע, בדרך לא דרך, אל ורשה. בוורשה גרה גיסתו, דודה של סבתא שלי, אחותה של אשתו. היא התגוררה שם עם ילדיה בעזרת ניירות אריים מזוייפים. אבא של סבתא הופיע בדלתה, מלוכלך ורעב, והיא הכניסה אותו, נתנה לו להתרחץ והאכילה אותו. בשביל יותר מזה לא נשאר. הוא ידע שהם חיים בסיכון גם ככה, ואם יישאר שם, אסיר יהודי נמלט, הרי שדם ילדיה יהיה על מצפונו. הוא אמר תודה ויצא. זו היתה הפעם האחרונה שמישהו מבני המשפחה ששרד ראה אותו.

 

מה קרה לאבא של סבתא מהרגע שיצא מביתה של גיסתו בוורשה? ייתכן ששתי דקות לאחר מכן נתקל בפטרול נאצי ונורה במקום, עוד מת יהודי בתקופה בה היו מיליונים כאלה. מוות אלמוני שלא זיעזע אף אחד בעולם של אז. אבל ייתכן גם ששרד, שחיפש את בתו היחידה לאחר המלחמה וצירוף מקרים טראגי מנע ממנו למצוא אותה, וחי את חייו כשהוא חושב שכל משפחתו נספתה.

 

מכאן והלאה יש לנו רק ספקולציות, שברי תקווה. אחרי המלחמה, יצאה סבתא שלי, צל של נערה בת שש עשרה, מהמחנה. היא עברה בין כל המקומות של המשפחה שלה, וגילתה שאף אחד לא נשאר. היא נתקלה במכר, שסיפר לה שראה את אמה פוסעת אל תאי הגזים. והיא נתקלה גם במישהו שטען שפגש באבא שלה, חי, אחרי המלחמה, ושהוא מחפש אחריה. אבל המישהו הזה לא ידע לתת פרטים, וסבתא שלי, אחרי חיפוש עקר בכל אירופה, החליטה לעלות למדינת היהודים, בתקווה לפגוש את אבא שלה שם.

 

בישראל הצעירה הקשיבה סבתא כל יום למדור לחיפוש קרובים ששודר אז ברדיו. הפסידה רק פעמים בודדות, כשחובות הבית מנעו ממנה לשבת ליד הרדיו. דווקא באחת הפעמים האלה הופיע בן השכנים מתנשף, ושרק "אמא אומרת שתקשיבי לחיפוש קרובים. מחפשים אותך. אבא שלך…". סבתא מיהרה אל הרדיו, אבל השם שלה לא הוזכר שנית. השכנה לא ידעה לספק פרטים נוספים. בעפולה של אז, שנות החמישים המוקדמות, לא היה טלפון זמין בשביל סבתא שלי. בלית ברירה ישבה וכתבה מכתב אל הרדיו. "אני הלינה בריקס", כתבה, "אבא שלי חיפש אותי בתוכנית שלכם בתאריך זה וזה. לא שמעתי את הפרטים שמסר. אנא שילחו לי אותם". אלוהים יודע כמה זמן לקח אז למכתב להגיע מעפולה מירושלים, או כמה זמן לקח למפיקי חיפוש קרובים, שקיבלו אלפי מכתבים מניצולי שואה בחודש, לפתוח אותו. כשהגיעה התשובה סוף סוף, לא היו בה בשורות טובות: "התוכנית אינה מוקלטת. גם איננו שומרים את המידע ששודר. מה ששודר שודר, ואיננו עוד". עוד נתיב של תקווה אבד.

 

אחרי שנים של חיפוש, אחרי שהשאירה את השם שלה ושלו ב"יד ושם" ובכל בית זיכרון שמצאה, הרימה סבתא ידיים. בכל ערב יום שואה הדליקה שני נרות נשמה, אחד לאמא שנספתה ואחד לאבא שאבד. בכל בוקר יום שואה מצאה רק את אחד הנרות דולק, והשני כבוי. כך, שנה אחר שנה. זה עורר תקווה, כי במקום שאין תקווה גם להבת נר שכבתה תיתן אחת. אולי אלוהים מנסה לומר לסבתא שלי שאבא שלה עדיין חי ואין להדליק נר זיכרון בשבילו? ידיד הציע לה לכתוב על אחד הנרות אמא, ועל השני אבא, ולראות מי מהם כבה. ביום השואה הבא כתבה על נר אחד "אלישבע בריקס, אמא", ועל נר שני "לייבוש בריקס, אבא". למחרת בבוקר, דלק רק הנר של אמא. וכך זה המשיך, יום שואה אחד אחרי השני. עד שמתישהו, באמצע שנות השמונים, כשאבא שלה, גם לו חי אחרי השואה כבר היה זקן, המשיכו שני הנרות לדלוק כל היום.

 

אבא של סבתא כבר מת. את זה אנחנו יודעים בוודאות היום, מאה ושש שנה אחרי שנולד. אך האם מת בידי הנאצים או שחי שנים ארוכות והקים משפחה חדשה, מנסה לפצות על האישה והבת שחשב שאיבד? הוא נולד ב-1900 בפולין, בשם לייבוש בריקס. לו עבר לארה"ב, הגיוני ששינה את שמו ללאון בריקס. לו עבר לישראל, הגיוני שנקרא פה אריה בריקס, או אולי אריה לייב בריקס. אם מישהו מכם מכיר את השם הזה, והפרטים של אותו אדם מתאימים לפרטים של האיש שאני מחפשת, שלחו לי את פרטיכם. סבתא שלי, גם שישים וארבע שנים מאז הפעם האחרונה שראתה אותו, תשמח לדעת מה קרה לאבא שלה במלחמה ההיא.

נכתב על ידי עדי בעולם , 24/4/2006 10:23   בקטגוריות ישראלית   
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-1/5/2006 00:08

 

 


 

לונדון

המזוודות זרוקות בכניסה, כרטיס האשראי מעלה עשן, הבנזוג ואני לוגמים תה. אפשר לסכם את הביקור בלונדון.

 

אז טסנו עם ראיין אייר, שזו החברה שמטיסה אנשים במחירים מצחיקים ובתנאים עצובים, וכמו תמיד נשבענו שלעולם לא נטוס איתם שוב. הבטחה שנשכחת בכל פעם שאנחנו מגלים שלטוס איתם יעלה לנו אלפיים שקל פחות. אבל שכחנו מהר את הטיסה כשהגענו למלון.

 

כי חסכנו על הטיסה אבל השקענו במלון שווה. כלומר השקענו מנטלית, כי מבחינת מחיר השגנו דיל שווה ביותר. בהתחלה קצת חששנו – הלכנו ברגל ממרבל ארץ' ברחוב של המלון, ולאט לאט הנוף התחלף – השלטים על החנויות הפכו לערבית, ריח נרגילה אפף אותנו מכל עבר, ואחרי  שחלפה על פנינו האישה רעולת הפנים השנייה, הבנזוג נשבר ושאל אם יש סיכוי שזה שסידר לנו את המלון הפעיל עליי בדיחה מרושעת ושיכן אותנו באיזה אוהל. אבל כשהגענו למלון אפילו הבנזוג פער פה – סבבה. מגדל שיש מפואר, וקיבלנו חדר ענק, עם שתי מיטות ענקיות, בקומה ה-13, כלומר צפינו על כל לונדון. ג'ולי גוד.

 

היה כבר מאוחר כשהגענו למלון, עשר בערב, ושנינו היינו די קרועים מהטיסה בפחית הסרדינים של ראיין אייר, אז הבנזוג הציע שנאכל משהו במסעדה קרובה למלון. במקרה מצאנו מסעדה ערבית, וכיוון שכל הנוכחים היו ערבים, השתכנענו שיהיה מדובר באוכל טוב. ואכן, החומוס היה שווה ביותר, הסמבוסקים הקטנים גם, סלט הפטוש הזכיר נשכחות, וגם הפלאפל. הבעלים של המקום די הסתחבק איתנו ואז שאל: "מאיפה אתם?" מייד נתקע לי הסמבוסק בגרון, אבל שכחתי שרק אני פה ישראלית, והבנזוג ענה: "משבדיה", ואילו אני לעסתי בצד. בעל המקום מייד ענה לבנזוג ברוב טקט: "היו לי הרבה חברות שבדיות. הנשים שלכן עושות לי טוב", והבנזוג העלה על פניו חיוך קפוא השמור לאנשים חסרי נימוס שמבחינתו ראויים למוות בייסורים, ושלח בי מבט של "תבלעי כבר את החומוס, הולכים".

 

למחרת בבוקר התעוררנו אל ארוחת הבוקר של המלון. זה היה ממש שווה. ארוחה נדיבה כמו הארוחות הישראליות, רק אירופית. רגע של וידוי: באורח מבחיל למדיי, אני חובבת כל הנקניקיות והבשרים האלה שמגישים בגולה לארוחת הבוקר. באורח מפתיע, הבנזוג, שגדל כל חייו על בשר חזיר ופודינג דם, מקבל בחילה מארוחות בוקר כאלה. ככה יצא שבעוד אני העמסתי על צלחתי מכל טוב המטבח הבריטי – ביצים, נקניקיה, שעועית אפויה, האש בראון ופוטטו סקונז, הבנזוג נעץ בי מבט מזועזע ונישנש וופל בלגי וקורנפלקס.

 

ארוחת הבוקר השרתה על הבנזוג רוח ג'נטלמנית, והוא אמר בנדיבות: "תבחרי את את המקום הראשון שנלך אליו היום". מייד אמרתי: "מוזיאון טייט לאמנות מודרנית!" חיוכו של הבנזוג נמחק בבת אחת והוא בבירור נזף בעצמו על הפקרת המשמרת. אבל הוא כבר נפל וככה הלכנו אל המוזיאון המשובח הזה. אכן היה מצוין. אפילו הבנזוג נאלץ להודות. אחת התערוכות האורחות מציגה קוביות פלסטיק לבנות ענקיות זרוקות בערימות ענק, והבנזוג סייר ביניהן בהנאה מרובה.

 

 

מהטייט מודררן הלכנו  אל לסטר סקוור, להשיג כרטיסים זולים לתיאטרון. מסתבר שאנחנו ממש קלולס, ול"מאמא מייה" אפשר להשיג כרטיסים מוזלים רק בחלומות. עמדנו אובדי עצות מול הלוח, כשפתאום גילינו שיש כרטיסים גם ל"סטומפ", הופעה שאני רוצה לראות מאז הייתי במיומנה. אז החלטנו ללכת לסטומפ. מלסטר סקוור פצחנו בהליכה רגועה, מחפשים אחרי חנות ספרים אחת, שקיבלנו המלצה עליה. חמש קומות של ספרים זה משהו שהבנזוג חולם עליו כל יום. ואכן, מצאנו אותה, ליד פיקדילי סירקוס, והבנזוג היה כל כך מרוצה שמייד שקע באגף ספרי המדע ולא שם בכלל לב שנעלמתי לחנות הנעליים ממול.

 

את ארוחת הערב אכלנו ב The Ivy שזו מסעדה בריטית מעונבת, עטויה קירות מחופים בלוחות עץ עתיק, ומאוד מאוד סנובית. הבנזוג ואני היינו לבושים כמובן כשני תיירים מעפנים, ובלטנו במסעדה כשני תיירים יפנים באמצע מזללה באריזונה, אבל המלצרים שמרו על הנימוס הבריטי המפורסם והיו מאוד חביבים ויעילים.

 

סטומפ – חביב אבל ציפיתי ליותר. אני מצטערת להישמע כאחרונת הפרובנציאליות ("שוקולד פרה יותר טעים משוויצרי"), אבל נהניתי יותר במיומנה. לא יודעת למה.

 

למחרת הלכנו אל השוק בקובנט גארדן. אני מאוד אוהבת את האיזור הזה, ובילינו די הרבה זמן בצפייה במופעי הרחוב והסתובביות ברחובות הקטנים. אחרי זה עשינו הפרדת כוחות: הבנזוג היה חייב לעבוד, שכן הוא נוסע מחר לצרפת ויש לו הרצאה להכין, ואילו אני חשקתי בקניות. נפרדנו בשמחה. אני אל האוקספורד סטריט והוא אל המלון והלפטופ.

 

שלוש שעות אחריי, עמוסת שקיות ומרוקנת ארנק, פגשתי בבנזוג במלון, עובד קשה. מייד שיכנעתי אותו להפסיק ויצאנו אל ארוחת הערב ב"בלגו סנטרל". ראשית, קרדיט: זהו פורד שהמליץ לי על המסעדה. פרט לאווירה המגניבה ששוררת שם ולעיצוב התעשייתי המיוחד, למסעדה יש קטע שווה, שנקרא "הכו את השעון". אם מגיעים בין חמש לשש וחצי בערב, משלמים על הארוחה את השעה שמופיעה על ההזמנה. כלומר, הזמנתם בשש בערב, תשלמו שישה פאונד לארוחה. אנחנו הזמנו בשש ועשרים, ואכן שילמנו שש ועשרים פאונד כל אחד. היה שווה. האוכל עצמו בלגי ומוקפד עד הפרט האחרון – גם הבירות בלגיות, היין בלגי, הקינוחים בלגים, הביסקוויט עם הקפה בלגי, אתם מבינים את הרעיון.

 

מהמסעדה הלכנו אל מועדון ג'ז, בעקבות המלצת הקוראת חגית, שאני יודעת עכשיו שהיא אינה הבלוגרית חגיגית, ואני מנחשת שהיא חברתי חגית מזאגרב. (ואם אני טועה וזו בעצם חברתי חגית מקליפורניה – אל תהרגי אותי) אלא חברתי חגית שכבר לא בקליפורניה. אניווי, זה היה קצת חשוד בהתחלה – מועדון ג'ז בשם "פיצה על הפארק". אבל החלטנו לנסות, יען כי אנחנו חובבים מאוד שתיית בירות במועדוני ג'ז אפלוליים.

 

"פיצה על הפארק" התגלה באמת כמועדון ג'ז, ואף משובח. ההופעה באותו ערב היתה של הזמרת קלייר מרטין, ששנינו, בורים שכמונו, לא שמענו עליה מעולם. "היא טובה?" התעניין הבנזוג בכניסה, זכה לתשובה בטון מלגלג "היא רק הזמרת הכי טובה באנגליה כיום". "כמובן, כמובן", שינה הבנזוג טקטיקה. נכנסנו. היה יקר, אבל היה משובח. היא יודעת לשיר, קלייר. והיה גם אוכל שווה במועדון. בקיצור – מיצוין.

 

היה כבר קרוב לחצות כשחזרנו למלון. די קרועים. מרוב עייפות לא היה לי כוח אפילו לפרוק השקיות ולהתפעל מהקניות, שזו אחת הפעולות הכי חביבות עליי. והיו בקניות אפילו נעליים! שזה בכלל משמח, וגם תיק, שכן אם אני כבר קונה נעליים אני חייבת להתאים להן תיק.

 

למחרת, שזה היום, טסנו חזרה. היה קצת  קשה הנחיתה, מלונדון המסעירה אל שטוקהולם המרדימה, אבל מתרגלים. נשאר רק להתרגל לזה ששבדית היא כבר לא השפה הסודית שלנו ושכולם מבינים. היתה כמעט תקרית מביכה במונית הביתה היום.

נכתב על ידי עדי בעולם , 23/4/2006 00:12   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-31/3/2007 00:43

 

Jolly good

לפני שלוש שנים נסענו הבנזוג ואני לפאריז. שנינו כבר היינו בעיר מספיק פעמים בשביל לא להתלהב מאטרקציות התיירות, ותיכננו ביקור שכולו מסעדות אותנטיות, חנויות יין, שווקים צבעוניים וקרואסונים לארוחת בוקר. אני באופן אישי שמחתי גם לצחצח את הצרפתית המינימלית שלי, אחרי כמה חודשי קורס שבדית.

 

הכל עבד כמו שעון. המסעדות היו שוות (ותודה לאיריס ובעלה שהמליצו על כמה קטנות ושוות במיוחד), רכשנו יין בכמות שהיתה מובילה אותנו לכלא, קנינו גבינות כאילו אין כולסטרול בעולם, והקרואסונים עשו לנו את הבקרים. רק דבר אחד התפקשש: הצרפתית שלי. התברר שעל כל מילה שלמדתי בשבדית שכחתי אחת בצרפתית. שזה עוד ניחא, הייתי יכולה לחיות עם זה שיש לי בראש מקום רק לשלוש שפות ועל כן לימוד שפה אחת מוחק את השנייה, אבל התברר שאני עוד יותר מוגבלת מזה: לא רק שהראש שלי מחק את הצרפתית, הוא גם סירב להודות בזה, וככה יצא שפניתי לאנשים בשבדית, משוכנעת שאני פונה אליהם בצרפתית. ועוד הקפדתי לעשות את זה בהגייה צרפתית מושלמת. רק השפה היתה שגויה.

 

הבנזוג צחק עליי בהתחלה, אחרי שצפה בי מסבירה למלצר בשבדית עם מבטא צרפתי מה אני רוצה, ואחרי שהמלצר ירק עליי בתשובה (יותר נכון לומר שהוא ענה לי משהו כמו פפפפ, רק שזה היה די משפיל), אבל אז התברר שהוא סובל מאותה תסמונת בדיוק. יש לו, לבנזוג, אוצר של כמאתיים מילים בעברית, והאוצר הקטן הזה תפס את מקומה של השפה השלישית שלו, שפעם היתה גרמנית, ושעכשיו בכל פעם שהוא מנסה לדבר שפה שאינה אנגלית או שבדית יוצא לו עברית. ישבנו שם כמו שני מפגרים, מנסים לקרוא למלצר, ובמקום שייצא לנו איזה פרדון נורמלי, אני קראתי לכל עבר "אושקטה, אושקטה", שזה סליחה בשבדית, ואילו הבנזוג הביא אותה במבטא אמריקאי עת צווח "סליהה, סליהה". מיותר לציין שלא זכינו לשירות משהו במסעדה הזו. מצד שני, יש סיכוי שזה בגלל שהם צרפתים.

 

למה אני נזכרת בחוויה הלא מרשימה הזו? כי הבנזוג נוסע לצרפת ביום ראשון, ובגלל שלא נעים לו שהוא משאיר אותי לבד כל כך הרבה בזמן האחרון, הוא הציע לי לבוא איתו, לבלות כמה ימים בפאריז, ואז אני אחזור לכאן לעבודה והוא ייסע לכנס שלו. נשמע מצוין. מייד התיישבנו לקנות כרטיסים. רק שאז גילינו שזה יוצא נורא יקר, ועוד לא דיברנו על המלון. הייתם חושבים שיהיו כרטיסים זולים. אבל לא היו.

 

אז קנינו כרטיסים ללונדון.

 

ואנחנו נוסעים מחר. כן, מחר. פשוט, עם כל הלחץ, עבודה-עבודה-עבודה-סדר-פסח-אצלי-בבית-נסיעה-לאי-בלי-אינטרנט-חזרה-לעבודה לא היה לי בכלל זמן לחשוב על הנסיעה הזו. עכשיו נזכרתי שמחר. מייד התחלתי לחפור בכל הבית, למצוא את הרשימה השווה ההיא של המסעדות בלונדון ואת המפה ההיא של השווקים ואיפה לעזאזל שמתי את ההמלצות ההן.

 

מובן שאני לא מוצאת כלום. לא נותר לי אלא לפנות לקוראיי המסורים: מי רוצה להמליץ לי על דברים בלונדון? הכל יתקבל בשמחה – מסעדות, מקומות לביקור, חנויות. קחו בחשבון שכבר היינו בלונדון כמה פעמים אז ארמון המלכה/חילופי המשמרות וכאלה כבר מאחורינו. אנחנו מחפשים פינות חמד או רעיונות חביבים. בעצם, כל דבר.

נכתב על ידי עדי בעולם , 19/4/2006 00:37   
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Sword of democles ב-26/4/2006 23:56

 


תמונות פסחא

הזמזום הזה של המחשב, תענוג.

 

ארבעה ימים בלי מחשב או קשר לעולם. אההה. ארבעה ימים אצל ההורים של הבנזוג, וזה אומר הרבה שקט, הרבה חושך ("למה כל כך הרבה אור?" נזעקה אמא שלו כשהדלקתי את החשמל במטבח, ומייד כיבתה הכל והדליקה נר אחד קטן לכל הבית), והרבה שתיקות. ככה זה התקשורת במשפחה של הבנזוג. בארוחות אני מדברת הרבה, כדי למלא את השתיקה, בשבדית צולעת, וכולם נועצים בי עיניים, לראות מה זה הרעש הזה שיושב איתם לשולחן.

 

על הצד הטוב של העניין, זה אומר גם הרבה שינה. עושה רושם שהשלמתי שעות שינה לחצי השנה האחרונה. בממוצע ישנתי עשר שעות ביום. תענוג. בין לבין קמתי לארוחת בוקר עצלה (לחם דני כהה וכבד, גוש גבינה עצום ותה), לאחריה טיול עצל באי (נפלנו על כמה ימי שמש, כמעט עשר מעלות, תענוג), ולאחריו מנוחה ארוכה, כי התעייפנו מאוד בטיול. בלילות נכנסתי למיטה ומייד צנחו עפעפיי, כאילו היה לי יום קורע. כמו שפעם איבחנה אמא שלו, האוויר הצח והבריא מעייף מאוד, ואני מוסיפה: וגם השיעמום.

 

אבל לא תנוח בלוגרית בישראל. פסחא בכפר קטן באי בשבדיה, זה הזמן לצוד מסורת. ומסורת היתה שם, זה בטוח. מדובר בכפר בעל רוח מסורתית לאומנית חזקה, שמתבטאת לא רק בזה שכולם נוהגים בוולוו, אלא גם בזה שכולם שומרים על מסורות החג. ראשית – יום חג, זה הזמן להניף את הדגל בחצר.

 

 

שנית – קישוטי הפסחא. הרעיון פשוט. לוקחים כמה ענפים, מדביקים עליהם נוצות צבעוניות, ומציבים בחצר. אין בית בלי נוצות.

 

 

  

בקיצור, חגיגת מסורת שכזו. אחח, ההקלה להיות חזרה בציביליזציה.

 

 


 

 

באורח פלא נמחקה כל רשימת הקבועים שלי. אני לא מנויה לבלוגים, מה שאומר שאבוי, איבדתי קשר לבלוגים שמצאתי במשך שנה. אני עובדת קשה על מציאתם בחזרה, אבל אם נעלמתי למישהו מבלוגו, נא הגיבו כאן, ומייד אוסיף בחזרה לקבועים.

 

 


 

שכחתי, יש לי גם תמונה מאחד הטיולים. בעצם שתיים.

 

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 17/4/2006 18:06   בקטגוריות תמונות בירוק או אפור   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של קוראת מחשבות ב-21/4/2006 20:04

 


שבדיה? רחוק מדיי בשביל אליהו הנביא

אתם יודעים מה היתרון של לעשות סדר עם שבדים? שהם כל כך לא מבינים עד שהם לא יודעים שכשמגיעים לחלק של ארבעת הבנים צריך להילחם על מי יקרא את החכם, ולסרב לרשע. "אני אקרא את החכם", אמרתי בנון שלנטיות מזוייפת, והשבדים בשולחן הנהנו בלי בעיה, לא מבינים שהרגע גנבתי להם את האפיקומן הרוחני של הערב. זה הרגיש כמו לקחת ממתק מילד. ולא רק זה, שנייה אחרי התנדב הבנזוג לקרוא את הרשע, ועוד הוסיף: "מואאה", כאילו הוא זה שצחק על כולנו.

 

אבל נתחיל מההתחלה. האוכל – בצד המסורתי מרק עוף, קניידלך וחרוסת. מובן שלא הצלחתי לא לשנות כלום. אז החלטתי להוסיף טוויסט אסייאתי למרק והקניידלך. את מרק העוף הכנתי עם ג'ינג'ר, לקניידלך, באדיבות הקופסה שקיבלתי מסבתא מעפולה, הוספתי כמה טיפות שמן שומשום (בעצת קטמן). יצא, אם יורשה לי להעיד על עיסתי, ממש טעים. את החרוסת עשיתי כפי שכתבה לי סבתא מחולון, ואני מצטטת במדויק: "עם קינמון וזנגוויל". כמה מקסים. מרור – אחרי שכשלתי לתרגם "חזרת" לשבדית, קניתי שומר במקום והכנתי ממנו סוג של סלט. רק היום גיליתי איך אומרים חזרת בשבדית. נו, בפעם הבאה.

 

בחלק הפחות מסורתי – קבבוני כבש, רוטב טחינה, תפוחי אדמה, בטטות, בצלצלים ושום בתנור עם רוזמרין, פלפלים קלויים, שיני שום במרינדת צ'ילי וסלט ירוק. לקינוח, כשר פרווה בשל מגבלות הארוחה הכשרה: אגסים ביין עם וניל ופלפל שחור (כן!).

 

האורחים – היינו חמישה, קטן ואינטימי, שזו דרך אחרת לומר "כל החברים הישראלים שלי נטשו אותי ונסעו לישראל ועשיתי סדר עם החברים היהודים הבודדים שנותרו". הבנזוג ואני, אורן, איליה ואשתו.

 

ההגדות: שלוש בשבדית (באדיבות פורד), שתיים בעברית. כיוון שכולנו כבר קראנו את הספר ויודעים איך הוא נגמר, החלטנו לקרוא קטעים נבחרים, מצעד הלהיטים של ההגדה: ארבעה בנים, מרור/חרוסת, עשר המכות. היה עוד משהו? אני לא זוכרת.

 

בשתייה – היו כמה בקבוקי יין. שניים שלחה לי אמא שלי, אחד הביא איליה, ואחד סחב אורן כל הדרך מישראל – היין שסבא שלי עושה. מדובר ביין מתוק, כמו יין פורט. המנצח ברוב מוחלט: היין של סבא! כולם אהבו, והבקבוק נגמר.

 

קטעים משעשעים: שכחתי לציין שאיליה ואשתו הביאו איתם את הבת שלהם, בת שנה וקצת, מקסימה באמת. באיזשהו שלב ניגשה הילדה ישירות אל סבך כבלי החשמל של הסלון, והבנזוג נזעק: "הילדה!! החשמל!!" איליה משך כתפיים באדישות: "מה זה בשבילה עוד שוק חשמלי אחד", ואורן אמר: "זה בסדר, ככה הם מטעינים אותה". היה מצחיק.

 

ומחר, עוד בטרם אתאושש מהקניידלך, אחטף כמו ילד נוצרי תמים בעת אפיית המצות, ישירות אל הרכבת לצד השני של שבדיה. אנחנו נוסעים לארבעה ימים להורים שלו, לחגוג את הפסחא, הלא הוא הפסח של הגויים. יהיה בדיוק, אבל בדיוק, כמו בשנה שעברה, כלומר ארבעה ימים של שתיקה מתמשכת לצד מנהגים שבדים מסורתיים שונים ומשונים.

 

לסיכום, תמונת שולחן הסדר:

 

  

נכתב על ידי עדי בעולם , 13/4/2006 01:09   בקטגוריות ישראלית   
58 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-24/4/2006 20:32

 


אביב. פחח. ברר

אחת הבעיות שצצות אחרי שמתרגלים לחורף השבדי היא איבוד הפרופורציה. אחרי חודשיים במינוס עשרים עם המעיל הארקטי שלי, הצעיף הדו שכבתי והכפפות הכפולות, ברגע שעולה מעל האפס נדמה לי שממש חם. פעם הגעתי לביקור בארץ בינואר, ישירות מסופת השלגים בשבדיה אל חמש עשרה מעלות תמימות מעל האפס בתל אביב. נהיה לי כל כך חם שהלכתי עם חולצה קצרה כל הביקור, והחברים שלי הסתכלו עליי כמי שאיבדה את שפיות דעתה.

 

אז הפרופורציות אובדות, וזה מה שקרה היום. שש מעלות מעל האפס נראו לי ולאורן הטמפרטורה המושלמת לפיקניק. אורן אפילו לא טרח לקחת מעיל, רק ג'קט ג'ינס. הוא הופיע עם הכלבה, הלא היא צ'י כלבת האקיטה היפנית, אני הגעתי על אופניים, שהרי כבר קיץ, ויחד יצאנו אל דיורגורדן, אי במרכז שטוקהולם ובו שטחים ירוקים רחבים, מושלמים לפיקניק ולטיול עם הכלבה.

 

אז זהו, שבקיץ זה שטחים ירוקים מושלמים לטיול עם הכלבה. באביב, שזה מה שהשבדים אומרים שעכשיו, עדיין קפוא שם. ובכלל לא ירוק, אלא חום ורטוב, וזה במקומות שהקרח כבר נמס בהם. אז יצא שלאורן ולי קפא הישבן, אבל התעקשנו שאנחנו נהנים, ופרשנו שמיכה והתיישבנו לאכול בשמש הלא מחממת וברוח המקפיאה. ורק כשהתחלנו לשמוט את האוכל מהיד כי האצבעות פשוט הפכו לנוקשות וכאבו, הודינו שאנחנו ממש סובלים והתחפפנו משם.

 

צ'י, לעומת זאת, כלבת שלג שכמוה, נהנתה במיוחד. כאן היא בפוזת כלבת הציד מול להקת ברווזים שהופיעה מולנו

 

 

 

וכאן היא מתנהגת כמו ילדה טובה ומטיילת יפה

 

 

אבל כאן היא כבר לא שמה עלינו, ואורן נאלץ לריב איתה כדי שתבוא כבר הביתה כי אנחנו קופאים

 

 

וכאן היא מראה לנו מה היא חושבת עלינו

 

 

 

 


 

 

 

ממש ברגעים אלו חוגגים פורד והבלונדה את נישואיהם – הפעם בישראל. מזל טוב שלוח מכאן!!

Hoppas att ni har bästa festen! Grattis!

 

נכתב על ידי עדי בעולם , 9/4/2006 23:30   בקטגוריות תמונות בירוק או אפורתמונות בלבן   
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של Ford Prefect ב-19/4/2006 16:42

 

סידורי פסח

אחרי כמה ימים של עייפות ממש קורעת, יצאתי אתמול מהעבודה מוקדם, מילאתי אמבטיה, הדלקתי נרות, ועצמתי עיניים באמבטיה. משם נכנסתי למיטה, לשנ"צ של ארבע שעות כמו כלום. איזה כיף.

 


 

הרקע: המשרד. הנהג השבדי נכנס למשרד של עדי לבוש במעיל עור ארוך עד קרסוליו.

 

עדי: "שלום, בטמן".

 

(הנהג בוהה בעדי בעיניים פתוחות לרווחה).

 

(עדי חוששת ששוב מתחה את גבולות חוש ההומור השבדי ויצרה תקרית בין תרבותית).

 

הנהג: "אני לא בטמן, אני ניאו ממאטריקס".

 

עדי (נושמת לרווחה): "כמובן, מה עלה על דעתי".

 

 

 

 


 

 

ערב הפסח מתקרב, והשנה – חידוש! אני המארחת של ליל הסדר. בהתחלה לא חשבתי שזה אתגר, כי כבר עשיתי פה ארוחות ערב לשישה אנשים ויותר, קצת עבודה אבל מתגברים. האתגר הגיע ממקום לא צפוי. ברשימת האורחים יש גם את אורן, שומר כשרות שכמוהו, מה שאוסר עליי לא רק את הבשר הלא כשר או הגשת בשר וחלב ביחד, אלא גם את הפסטות והבצקים למיניהם ("מה, גם חמץ אתה לא אוכל?" שאלתי אותו בהלם, "אתה לא קצת נסחף עם העניין הזה של הכשרות?"). אוי.

 

 

 

אניווי, נניח שזה עוד היה יכול להיות בסדר אם היינו בארץ, בה לכל דבר כמעט יש גירסת כשר לפסח, אבל אנחנו בשבדיה, המדינה בה רוב התושבים לא יודעים שיש כזה דבר, פסחא יהודי, ולמצוא דברים כשרים לפסח זה אתגר אמיתי. כלומר, יש את החנות של הקהילה היהודית, החנות הכשרה היחידה בכל שטוקהולם, אבל אני מעדיפה את האוכל שלי לפני שפג תוקפו והוא תוסס מבפנים.

 

אז גייסתי את המשפחה. סבא וסבתא מעפולה מאוד שמחו לשמוע שאני עושה סדר כשר ושאני מבקשת שישלחו לי קופסת קניידלך אחת. שבוע אחרי קיבלתי הודעה שמחכה לי חבילה בדואר. במשרד הדואר, הופתעתי לראות את הפקיד סוחב ארגז ענק במקום המעטפה שציפיתי לה. מסתבר שסבא וסבתא, במיטב המסורת שלהם, התקשו לשלוח לי קופסה אחת, ולכן הגיעה חבילה ובה: חבילת עוגיות כשרות לפסח, חבילת עוגיות מצופות בשוקולד כשרות לפסח, ארבע שקיות במבה גדולות כשרות לפסח, חצי קילו אגוזי מלך כשרים לפסח (וממה תעשי את החרוסת? העלתה סבתא שלי טיעון שלא חשבתי עליו בכלל כששאלתי אותה למה האגוזים), שתי קופסאות שוקולד גדולות, ואה כן, קניידלך, שתי קופסאות.

 

הסבתא מחולון התנדבה גם היא לעזור באירגון הסדר, וכך הגיע לו במייל מתכון משובח לחרוסת, פלוס הצעות מועילות.

 

עניין החרוסת הזכיר לי משהו אחר: צריך יין מתוק. סבא מעפולה אוחז בתחביב עשיית יין מאז שאני זוכרת את עצמי, וסדר פסח מבושל לעולם עם היין שלו. הכיצד אעשה סדר פסח אצלי בלי היין של סבא? אורן, שרק בגללו התחלתי בכל סיפור הכשרות הזה, היה בדיוק בארץ. הוא נשלח אל ההורים שלי, והתבקש להביא מהם בקבוק יין של סבא. אממה, אמא שלי גילתה תכונות שיכנוע מפתיעות, וגרמה לו להביא לי הרבה יותר. כשאורן פרק את החבילות שהוא סחב בשבילי, גיליתי שאמא שלי שלחה לי: חבילת פסטה כשרה לפסח, חבילת אטריות למרק כשרה לפסח, בקבוק יין של סבא, קופסת שי של יקבי רמת הגולן ובה שני בקבוקי יין, צנצנת דבש וכוס יין. אה, והגדה. "שיואו, כמה סחבת", אמרתי בחשש קל, ואורן ענה בטון חשוד: "זה לא הכל", ושלף גם חבילת ספרים שהזמנתי מזמן באינטרנט ושלחתי להורים שלי במקום אליי. אופס. התנצלתי עמוקות בפני אורן וציינתי לעצמי להגיד לאמא שלי תודה מכל הלב על איך ששיחקה אותה וגרמה לו להביא את כל זה. מואאאאה.

 

~הפסקה ספרותית שאינה קשורה לפסח: את הספרים הזמנתי מזמן, קצת לפני שבאתי לארץ, היה מבצע לא רע ב"בוקמי". כיוון שמשלוח בארץ הוא בחינם ואילו לשבדיה היה מוסיף לי שישים שקל, החלטתי לשלוח להורים שלי ולקחת את זה משם בעצמי. מובן ששכחתי, וכך נותרו הספרים אצל ההורים שלי, ואני בכלל שכחתי מה קניתי. כך שלקבל את הספרים היה כמו לקבל הפתעות. מסתבר שקניתי את: "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה (בהמלצתה החמה של חגיגית), "ילדים גדולים", החלק השלישי בטרילוגית סופרי הילדים של יהודה אטלס, זה שעוסק בסופרים אירופים, וסוף סוף אני אפענח את סיפוריו של אריך קסטנר אהובי ושל אסטריד לינדגרן גם, וגם את "סומכי", של עמוס עוז, שקניתי כי היה במבצע ואני משלימה אחורה דברים שלא קראתי~

 

חוץ מזה, אורן סחב בשר כשר מהארץ, ולכן תפריט הסדר שונה מחלבי לבשרי. עכשיו זה הרבה יותר קל. אני חושבת על קבבוני כבש (ברוטב טחינה ירוקה) עם תפוחי אדמה ובטטות ברוזמרין, ושלל אנטי פסטים מסביב. וכמובן מרק, לכבוד זה שיש לי קניידלך ואטריות.

 

נשאר כמובן רק קניות לכל המסביב, וניקיון. הבנזוג עדיין בקנדה, הוא חוזר רק בערב הסדר עצמו, שעתיים לפני הארוחה, כל שנחסכו ממנו כל הסידורים מסביב. ררר.

 

 


 

 

השבוע היה מאוד עמוס ולכן טרם הספיקותי לענות להמון מיילים. התנצלות מכל הלב. תשובות יגיעו בקרוב.

 

 


 

 

אני מוסיפה שני דברים בעריכה:

1. מזל טוב לחגית מזאגרב, שעכשיו בכלל בישראל (אני משתדלת לפרגן יקירתי, אבל קשה ), לשני ימי ההולדת שלה, אתמול והיום. אהבתי את הרעיון הזה של חב"ד.

2. אחרי קריאה של הפוסט הגעתי למסקנה שהוא נראה בדיוק כמו שפארה היתה כותבת לי אותו  אז רק לצורך ההבהרה: אני כתבתי את זה.

נכתב על ידי עדי בעולם , 8/4/2006 15:42   בקטגוריות ישראלית   
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-11/4/2006 22:17

 


קן נחשים

הנחש היה ירוק. היה לו פרופלור בקצה הזנב, והוא התקדם בקפיצות. למעשה, אלמלא ידעתי שזה נחש, לא הייתי מנחשת. הוא עבר בין אמא שלי לאחי הקטן, בחדר החשוך שהיינו בו, ונעצר מולי. בהיתי בו, אמא שלי אמרה בזעזוע "מה זה", ואני הרגשתי את האימה הרגילה שתוקפת אותי ברגעים האלה. ואז הוא קפץ עליי, נכנס לי לחולצה, הרגשתי אותו עובר לי בגב, בבטן…

 

התעוררתי צורחת.

 

נתחיל מההתחלה. צירוף רע של השבוע הכי לחוץ בעבודה, עם אווירה מעפנה במשרד, שיפוצים רועשים במיוחד בבניין, פיגומים ליד כל החלונות שלי וכל זה כשהבנזוג בקנדה לשבועיים, דירדר אותי לשפל לא רגיל. מעבר למצב רוח שפוף במיוחד, גיליתי שאני לא ישנה כמו שצריך.

 

היום, משתוקקת לקצת יותר שינה, הודעתי למשרד שאני אגיע מאוחר יותר. כיוונתי את השעון לשמונה במקום לשבע ורבע. תקעתי פקקי אוזניים כדי שהשיפוצים לא יעירו אותי (הזונות מתחילים בשבע ועשרה), כיביתי את האור בחצות וניסיתי להירדם. לא ממש הלך, למרות שאני קרועה. כשכבר נרדמתי החלום הראשון הביא אותי למצב שאני מרביצה למישהו () שמגיע לו, ולא משנה כמה אני מנסה להכות בו חזק, אני לא מצליחה לגעת בו. התעוררתי די מתוסכלת, וניסיתי להירדם שוב.

 

החלום הבא שאני זוכרת היה הנחש. בתור בעלת פוביה מנחשים, סיוטי נחשים (כן, אני יודעת מה פרויד היה אומר. עשו לי טובה, אני לא מפחדת מזין – סליחה סבתא – אני מפחדת מנחשים) תוקפים אותי אחת לכמה זמן. בד"כ הם אחרים: אני צריכה לעבור ברחוב או להיכנס לחדר כשאני יודעת שיש שם נחש או נחשים, אני רואה את הזנבות שלהם, או אותם מקופלים בעיגולים בקצה של השביל, אבל אני חייבת לעבור בו. החלום הזה היה שונה. קודם כל, הנחש של החלום היה ירוק עם פרופלור בקצה, שאני מודה זה ביזאר. חוץ מזה הוא דילג, תנועה לא אופיינית לנחשים. ואחרון חביב, הוא נגע בי, מה שלא קורה לעולם.

 

אז התעוררתי בצריחה. השעה היתה שבע בבוקר. שעה לפני שהייתי אמורה לקום ביום המיוחד לשינה שלי. ידעתי שהלך עליי, אין סיכוי שאני ארדם שוב, למרות שאני קרועה. התחננתי לפני עצמי להירדם שוב. ניסיתי לחשוב מחשבות מרגיעות, להיזכר בדברים טובים. בתוך שנייה התחלתי לחשוב על העבודה שמחכה לי. הלכה השינה. ביזבזתי שעה בלשכב במיטה ולהתעצבן. קמתי על רגל שמאל חבל על הזמן.

 

היום חלף מהר – יתרון של לחץ בעבודה. הודעתי עכשיו שוב שאני אגיע מאוחר מחר. אני רוצה לישון כמו שצריך פעם אחת. נראה איך יילך. לילה טוב.

נכתב על ידי עדי בעולם , 6/4/2006 00:48   בקטגוריות מוקדם מדיי   
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של עיזה פתטית מצלם אנוש ב-8/4/2006 16:30

 


עדי הכפולה

לפני כמה חודשים התקשרה אליי שרה האיטלקיה ואמרה: "עדי, עברתי היום בסטורה פלאן (איזור קניות יוקרתי במרכז שטוקהולם) והיו שם כמה ישראלים משוגעים שניסו לשכנע אותי לחתום לעבוד בקיבוצים. מה הם מטורפים? נראה להם שאני אקום בחמש בבוקר כדי לנקות אחרי תרנגולות?" קצת הצחיק אותי הרעיון שמישהו ניסה להחתים את שרה להתנדב בקיבוץ, על נעלי הגוצ'י שלה ותיק הוורסאצ'ה.

 

אחרי זה התברר שזה היה חלק מהעונה השנייה של תוכנית "השגריר". שבדיה נבחרה כי אנשים פה לא מאוד מסמפטים את ישראל ותנועת ההתנדבות הגדולה לקיבוצים שהיתה כאן די נעלמה, והמתמודדים התבקשו להחתים שבדים להתנדב בקיבוצים. היום מצאתי את אתר הווידיאו של התוכנית, עם קטעי הווידיאו מהתוכנית על שבדיה. אני מודה שמצד אחד חשתי הנאה סאדיסטית לראות את מתמודדי התוכנית סופגים תשובות כמו "ישראל? אתם לא צריכים להיות שם. מה זאת אומרת אז איפה תחיו אם לא שם? זה לא בעיה שלי", שזה משפטים מסריחים שיוצא לי לפגוש מסוגם הרבה פעמים לא נעימות. וגם, אני מודה, קצת עלה בי קבס (אחח, פונטנלה) למראה מאפייני תוכנית המציאות, לפיהם מתמודדות נושכות את ראשן של חברותיהן בשביל הנקודות. "הרגשתי שמלודי לא תורמת לקבוצה", או "בנות, אתן מפספסות את הנקודה בהיסטריה, ההצעה שלי היא…". איכס. ישר נזכרתי בקורס קצינות ובכל מיני איבחונים קבוצתיים.

 

 


 

 

הבנזוג לא פה, מה שמותיר לי לעשות מה שאני רוצה בבית. ובמקום להנות מזמן בנות משובח, אני מוצאת את עצמי מנקה את הבית ומכבסת, כולל כביסת יד והסרת כתמים. אם מישהו מוצא את עדי הישנה נא להודיע לי, תודה.

 

מה שכן, אתמול יצאתי לאי הדרומי לקניות, יצאתי מהסאבווי והופ, נתקלתי בדיאנה המקסיקנית והחבר שלה, שהגיעו לשם לקניות רהיטים (הם בדיוק קנו בית ובו חמישה חדרים, שזה קצת שונה מדירת שני החדרים שהיתה להם עד עכשיו). מייד נכנסנו לאכול לאנץ'. סיפרתי להם איך שקלתי לעבוד על הבנזוג לכבוד הראשון באפריל, ולהגיד לו שאני בהריון, רק שברגע האמת התחלתי לגמגם, וגיליתי שאני פשוט לא מסוגלת להתבדח בנושא הזה. החבר של דיאנה אמר שבדיחה טובה יותר היתה יכולה להיות "אני בהריון, וזה לא ממך". אכן, זה היה מבטיח התקף לב אמיתי לבנזוג.

 

 


 

 

כשהייתי קטנה תמיד חלמתי שכמו ב"אורה הכפולה", גם אני אשלח למחנה קיץ ואגלה שם את אחותי התאומה הזהה, שעד כה נחבאה מידיעתי, והיא תהיה אחותי במקום עוז המעצבן ואחי הקטן המפונק (מה לעשות, בתור ילדה לא חיבבתי את הרעיון שיש לי אחים. נו אל תיעלבו עכשיו, אתם יודעים שהיום אני מתה עליכם ולא הייתי מחליפה אותכם). זה היה חלום ללא שום ביסוס במציאות – להבדיל מהמצב בספר, ההורים שלי לא גרושים, והסיכוי שהם ישלחו אותי למחנה קיץ בשוויץ במקום לקייטנה בקאנטרי של ראשון היה אפסי.

 

העניין שלי בתאומים זהים לא חלף מאז. למרות שכשחברותיי התחילו ללדת וראיתי כמה עבודה זה הבנתי שעם כל הכבוד לאידיליה, תאומים זה גם עבודה כפולה וקשה יותר. עדיין קצת בא לי תאומים, וכמו שקרן אשתו של עוז אמרה לי: "תחשבי על זה ככה: עשית שני ילדים והגוף שלך עבר רק הריון אחד", שזה באמת יתרון. (ולקרן אגב יש סיכוי, כי אבא שלה תאום זהה). אקיצר, מאוד שמחתי לגלות את הבלוג הזה, שמוקדש כולו לתאומים זהים. (ואיפה גיליתי אותו? בבלוג של ג'וליאנה).

נכתב על ידי עדי בעולם , 2/4/2006 16:12   
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
ערוך כאן  ערוך במסך העריכה
תגובה אחרונה של בן הצבי ב-11/4/2006 20:51

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s